כילדים אנחנו נולדים אל תוך סביבה נתונה, ומשתמשים בה כדי ליצור את חיינו.
בתור ילדים אין לנו עניין לשנות או להבנות את הרקע הזה העוטף אותנו – בית, משפחה, תרבות, שפה – זה המובן מאיליו המהווה את המצע התומך בנו – הקרקע הקיימת שעליה אנו ניצבים ובונים את חיינו שלנו.
שונה המצב עבורנו המבוגרים – אנחנו לא רק גרים בבית – אנחנו גם מכוננים את קיומו.
כמובן, גם אנחנו נשענים על הרקע, נתמכים בסביבה, ופועלים בתוך ההקשר הזה הנותן משמעות לכל מעשינו. ועם זאת, יש לנו אחריות גם לתחזק ולתקן את המצע הזה – לדייק ולהתאים אותו, ולעשותו לסביבת חיים בריאה ותומכת עבורנו.
וזה אומר לא רק להשתמש בו, אלא גם לתרום לו.
* * *
סביבת החיים שלנו – אותה מסגרת שבתוכה אנו פועלים ומייצרים משמעות – היא גדולה לאין שיעור, מכל מה שאנחנו יכולים לעצב או לחשוב במודע. מדובר בפרקטיקת-חיים המלאה בפרטי פרטים המהווים את תשתית קיומנו. השפה, אופני התבטאות, הרגלי תזונה, תנועות גוף, פרקטיקות של אורח חיים, אסטרטגיות פעולה, דרכי מחשבה, כולם הם חומרים במצע הזה שאנו יורשים מקודמינו.
כל זה הוא לא רק אוסף של פרטים מנותקים, הרבה מן הפרטים הללו שזורים זה בזה, ומגלמים יחדיו את האקלים הרוחני שבתוכו אנו גדלים.
את הרוב פה אנחנו לא יכולים לשנות, גם מפאת הזמן, וגם מכיוון שמראש הוא אינו בבחירתנו.
דומים אנו בכך לאנשים שמוצאים את עצמם על ספינה גדולה מאוד והיא כבר שטה בתנופה – זו סביבת חיינו. הרוב כבר נתון, פועל ומתפקד – ובסביבה הזו אנו עושים את חיינו.
במשל הזה אפשר לומר שלכל אחד יש ספינה משלו – היא סביבת החיים שלו.
* * *
ואיזה חופש יש לנו כאן?
אולי באמת רק אחזו קטן (נניח שלושה) של חירות מול מסה עצומה שהיא לא בבחירה ובדרך כלל אפילו לא במודעות.
ועם זאת גם מעט החירות הזו היא הרבה. היא נישאת על פני אותה מסה אפלה וגולמית ושופכת עליה מאורה, ומעניקה לא משמעות חדשה. אולי המסה האפלה היא הרוב, אבל היא משרתת את אותם שלושה אחוזים – הם תכליתה, לחירות הזו הם שואפים, בשבילה לשרתה הם קיימים, לשם מכוונת האבולוציה.
אז על הרבה דברים אין לנו כאן שליטה, הם בגדר נתון אותו אנו מוצאים ובתוכו אנו חיים (הגוף שלנו, השפה של משפחתנו, הארכיטקטורה של תרבותנו…). אבל כל אלה, ודווקא בקיומם הנתון שאינו דורש אותנו לתשומת לב – מאפשר לנו לרקוד באופן מתמסר את ריקוד חיינו וחירותנו.
* * *
אבל לפעמים צריך גם להתבונן לאחור – הרי סביבת החיים האנושית שאנו חיים בה, מבחינות רבות איננה אידיאלית, הספינה אולי שטה, אבל לא תמיד באופן מיטיבי – פה יש חור דולף מים, המצפן לא מדויק, המנוע מגמגם, ההגה תקוע, החבלים ישנים, המפרשים בלואים…
אז כמובן, החיים שאנו חיים הם חלק מן התחזוק של כל זה. כך, למשל, כל פעם שאנחנו מדברים אנחנו לוקחים חלק בתחזוק השפה. אלמלא כן השפה הייתה דועכת ומתה. אבל לפעמים נדרש יותר מסתם תחזוק – נדרש ממש תיקון ולפעמים גם תיקון-יסוד.
התיקון הזה מזמין פעולה מודעת, שבמובן מסוים, עוצרת את שגרת החיים, ומפרישה זמן ומשאבים כדי לתקן את הראוי תיקון.
* * *
זה תמיד רק תיקון, ובמונחים של מסה – תיקון קטן.
אנחנו לא יכולים להעלות את הספינה לחוף או לבנות אותה מחדש תוך כדי תנועה. וכך, האקט המודע לא ממציא שום דבר, הוא רק עושה איזה תיקון קטן בהתייחס למה שכבר יש. אם, למשל, אדם גדל בסביבה שבה אסור להרגיש, הוא מתקן ומלמד את עצמו שמותר להרגיש. הספינה כבר שטה, הוא רק טיפה מטה את כיוונה. כמובן, יש לזה השלכות עצומות על כל השאר – אולי זה תיקון קטן במסה, אבל בעל היקף.
עדיין הוא לא ממציא את הספינה מחדש, זו רק הערת שוליים המתייחסת לקיים שממשיך בשלו – רוב הגוף של הספינה נותר כשהיה.
זהו תיקון מאוד אישי, הנוגע לרקע המאוד אישי שבו גדל האדם ולצומת הנסיבות שהיוו את הרקע הזה. ועם זאת, נדמה לי שכאשר הוא מתפנה לתקן את זה באופן מודע, הוא מתקן את זה לא רק עבור עצמו אלא גם עבור כלל סביבתו.
אז הוא מפריש עשרה אחוז מתשומת ליבו לתחזוק ותיקון מרחב החיים האישי – בזה הוא שונה מן הילד,
והתחזוק והתיקון הזה הם חלק מתחזוק ותיקון כלליים יותר, שכל המבוגרים לוקחים בו חלק.
* * *
ומדוע רק עשרה אחוזים? אם הספינה כל כך רעועה וכל כל מעט אנשים מצליחים ממש לחיות את חייהם במלוא זקיפות קומתם, מדוע לא להקדיש לכך הרבה יותר זמן וכוח?
מכיוון שהעיקר היה ויישאר – תנופת החיים. אם לא נחייה גם לא יהיה לנו כוח ומשאבים לפנות לאחור ולתקן את הראוי תיקון. אנחנו לא יכולים להקדיש יותר מדי זמן לעיסוק במסגרת, להבניה של הסביבה, לקביעת חוקים, למציאת הדרכות, לתחזוק הרקע. זה יגרום לנו לאבד את העיקר – ולבזבז גם את התנופה גם את החירות, וגם את האחריות לחיות את חיינו שלנו.
(גם כשאנו בונים בית, אנחנו מקדישים לכך פרק מסוים בחיינו. ככלות הכול אנחנו בונים בית כדי להתגורר בו. אם נעסוק יותר מדי זמן בבניית הבית, בתחזוקו, בסידורו וכן הלאה נשכח איך לחיות. והרי הסדר הנכון הוא שאנחנו בונים את הבית כדי שנוכל לשכוח אותו – ולהתפנות לחיות בתוכו.)
אז אני לא יודע על העשרה אחוזים – אם זו המידה הנכונה (ואיך בכלל מודדים),
אבל, אני יודע שיש פה מינון, ודיוקו הוא כל העניין.
* * *
כי גם הצד השני – להמשיך לחיות כמו ילד ורק לקבל את סביבת חיינו כנתונה ולעשות חיים מתוך מה שיש – מאה אחוזים התעסקות בעיקר – גם זה לא מיטיב אתנו.
אל תבינו לא נכון, הספינה הזו כל הזמן משתנה ומשנה את כיוונה – גם האישית וגם התרבותית. רוב השינויים האלה בכלל לא קשורים למשהו שאנחנו עושים באופן מודע. אלה המגמות, הדינאמיקות, נסיבות החיים. כאמור, אפשר היה לדמיין שאת כל אלה אנחנו מתחזקים באופן שוטף כחלק מחיינו שלנו.
אבל בנסיבות המסוימות שבהן רובנו חיים (ומכיוון שכולנו קשורים בזה זה אפשר להגיד בשקט – הנסיבות שכולנו חיים), זה לא מספיק. פה נקראים אותם שלושה אחוזי חירות להתעורר למודעות, ולהפנות תשומת לב ערה יותר לסביבה ולתרום לה תיקון. אולי תיקונים קטנים – אבל תיקונים יסודיים.
* * *
למה הדבר דומה:
כשהספינה רעועה יכול אדם למצוא את עצמו כל הזמן במצב הישרדות. פה הוא מתקן דליפה, שם הוא מכבה שרפה, פה הוא משחרר את ההגה שנתקע, שם הוא מטליא את המפרש שנקרע, וכל זה, כשהוא נעשה באופן הזה, מעניין לעניין ובלא התעכבות יסודית יותר, גוזל כל כך הרבה תשומת לב, עד שלא נותר לאדם זמן לחיות את חייו בתנופה. ממילא כל השאר גם הולך ומתפרע ומתפורר.
הוא ביקש לא לעסוק בשום תיקון יסודי – רק לחיות את חייו, בלי להפריש דבר לסביבה – ומצא את עצמו כולו אובד בעיסוק בתנאים, ברקע, בסביבה, בסיפור חייו.
ודווקא כשהסכים להפנות לשם תשומת לב מודעת – ולתקן תיקוני יסוד, אפשר לו הדבר להתפנות מן העיסוק במסגרת ובתיקונים – ולחיות את חייו.
* * *
בשבילי חשוב לא רק המינון (לא רק הוא עושה את ההבדל), אלא גם הכוונה שמדריכה אותו. וזה אולי מה שיעשה הבדלה בין עוד תיקון לבין תיקון יסוד.
בדיוק שלי אני רואה שאותה עבודה מודעת היא לא חלק מפרויקט העצמי. אין זו מודעות יתר המרוכזת בעצמה ולא פנויה לאחר. אדרבא, בשל כך אני אוהב לדבר על תרומה – אנו מפרישים מכוחנו היום לטובת הזולת – לא רק לוקחים, גם נותנים. זו מהות התיקון שלנו שעושה אותו לתיקון יסוד. ובין אם זה הזולת שהוא אנחנו ברגע הבא, ובין אם הוא הזולת שהוא ממש אחר – אנחנו לא רק משתמשים – אנחנו גם מטפלים ומבטאים אכפתיות.
וכבר אמרתי שאותה תרומה לסביבה האישית, בדרך כלל מתבררת גם כתרומה לכלל הסביבה האנושית – לפעמים באופן שאפשר להצביע עליו, ולפעמים בדרכים סמויות ומסתוריות, ועם זאת מאוד נוכחות. כך או כך כשאנו עושים לעצמנו מקום – לאנושיות שלנו – דואגים לאותה היגיינה נפשית שבה אנחנו יכולים לגדול למלוא קומתנו – זה עושה גם מקום לכלל האנשים בעולם.
* * *
הנה כי כן, אותו מאמץ מודע – הפרשה לסביבה – בסופו של דבר יאפשר לסביבה להפוך מסביבה תומכת הישרדות לסביבה תומכת חיים.
משמע, דווקא להתפנות מעיסוק יתר בתיקונים – ולהשתלב בתנועה לחיים.
והדיוק במינון כאן הוא חשוב, שהרי גם עיסוק יתר בצורה, במסגרת, בתיקונים משבש את תנופת החיים. משני הצדדים של המינון המדויק אנו מוצאים חיי הישרדות – גם עיסוק יתר בתיקונים, וגם עיסוק חסר בתיקונים. וכשאנו מדויקים – אמרתי שמינון הפרשת התרומה עומד על עשרה אחוזים או בדומה לזה – זה גם מקפיץ אותנו מרמת ההישרדות לרמת "חיים" וזה נעשה לחלק משגרת חיים תומכת חיים – חיים של חירות עצמיות, עוצמה והזקפות.
אבל כמו שאמרתי, הדיוק במינון, הוא גם חלק מן הדיוק בכוונה – באיזה רמה אנו מתקנים – האם למשל ברמה הפסיכולוגית או ברמת הזיקה.
ומכיוון שהזמן שאנו מקציבים לתיקונים ממילא מצומצם – טוב שיהיה מוקדש לתיקוני יסוד.