1.
עת לעשות ועת לא לעשות.
ומשתי האפשרויות הללו דווקא השנייה לא ברורה:
איך "לא-עושים"?
2.
אמרנו בעבר שאדם לא יכול לשנות את עצמו,
רק הממשות יכולה לשנות אותו.
וחלקו שלו הוא לחבור לממשות, ולתת לה לעשות את שלה.
איך מסכימים? איך חוברים?
3.
אחד העקרונות של קבוצת דיאלוג הוא ההשהייה –
אותה תשומת לב עדינה וחיה למה שקורה, בלי להגיב מיד, אבל גם בלי להתנגד.
פשוט להקשיב, גם בפנים וגם בחוץ, להיות נוכח עם מה שקורה, לחוש את מתווה הדחיפות להגיב, להקשיב לטעם של אי-השקט, להתעכב על ה"למה" הדוחף את התגובה, לנוח בתוך הבלבול, לשהות עמו, ואם מתוך התהליך הזה יש משהו חי שמפלס את דרכו ורוצה להביע את עצמו – לתת לו לדבר. בדרך כלל זה די ברור – זה משהו חדש שמפתיע גם את האדם עצמו.
4.
אלה שתי תנועות:
התנועה המעצבת מהנדסת אשר חותרת לשנות את המציאות על פי תוכניותיה המוכנות מראש,
והתנועה ההתפתחותית שבה המציאות משתנה לא כי מישהו תכנן זאת עבורה, אלא מעצמה.
ופעמים רבות אלה דרכים סותרות. שכן תנועת העיצוב המהנדסת לא רק פועלת לקראת מטרה מוגדרת, אלא שבדרכה אל המטרה היא נעשית עיוורת לכל שאר המתרחש, ובפועל חוסמת אותו מלהתרחש. את ה"חדש" היא מזהה כ"לא צפוי" ו"לא מתוכנן" ורואה בו בעיקר הפרעה – איום על התוכנית ועל הגשמתה.
5.
ליבה של קבוצת הדיאלוג ומה שעושה אותה כזו, הוא החדש המגיח באופן התפתחותי ולא מתוכנן, ועם זאת תמיד רלוונטי כיוון שהוא מעוגן בקרקע הממשות ומשם הוא צומח.
החדש הזה, ברעננותו, הוא לא רק מסקרן (הנה התחלנו ולא ידענו מה עומד לקרות, וראו זה פלא, הנה קרה דבר מה חדש ולא צפוי!) – הוא גם מברך ומרפא בעצם שפיעתו.
6.
לכן שב, התרווח לאחור, והבט בזה קורה.
איש לא סידר, לא ארגן, לא קבע נושא, לא הכתיב, לא הנהיג, לא הנחה – ובכל זאת מתוך הבלבול נוצר כאן סדר חדש, שחיבר קצוות, וגילה עמוקות.
ואף על פי שזה קורה מעצמו, למשתתפים יש את חלקם שלהם בתהליך:
הקשבתם, נוכחותם, הסכמתם, יושרם, מסע החיבור האישי שלהם – כל אלה הם לא "שום-דבר" – הם חומר הגלם ממנו הפלא הזה עולה.
7.
הנה קייל סייס, בראיון שזה נושאו (אמנם באנגלית אבל שווה לצפות):
https://www.youtube.com/watch?v=lrKZE8NkZZ0&spfreload=10
שימו לב למראיין הצעיר, שככל שעובר הזמן מרגיש יותר ויותר צורך לגעת בקייל. אני חושב שזה לא רק ביטוי לרצון לקרבה, אלא משהו נפוץ שקורה בחברת אנשים שמחוברים לגופם ונוכחים בהרגשתם – יש חשק לגעת בהם.
8.
ואם התחלנו עם קהלת, אפשר גם לסיים בו:
וְרָאִיתִי, כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו — כִּי-הוּא, חֶלְקוֹ.
ומי שצפה בסרטון יראה גם את הקשר.
ביירון קייטי אומרת – תתעסק בעניינים שלך (היה אחראי על שלך), ובכך תסיר לפחות את ההפרעה הזו מן המציאות. לשמוח במעשיך – זה העניין שלך (חלקך)[1].
9.
וגם קרישנמורטי (שבוהם היה מחובר אליו) הרבה לדבר על פעולה ישירה – כזו שנובעת מעצמה ובעתה מתוך הבנה והקשבה של היש.
כשזה קורה זה קורה ללא מאמץ[2].
ואילו המאמץ – כשדברים נעשים שלא מתוך הבנה שירדה לקרקעיתה אלא מתוך מחשבה ש"צריך" ודחק "לעשות משהו" וצורך "לנסח פתרון" – עושה הרבה רעש, ובמה שנוגע ל"בעיות החיים הגדולות" לא רק שהוא אינו עוזר, הוא חלק מן הבעיה.
10.
ואם כבר הבאתי את קייל סיס, הנה עוד וידאו שלו בו הוא מנסה לעשות דבר מאוד מעניין, שמהדהד עם דבריה של ב. בפגישה האחרונה, שהשתחררה מן הצורך לצמצם את הדיבור לתוצר שאמור להיות "מדויק" ולמדה לראות בדיבור חלק מתהליך התגלות, שכוחו בתהליכיו. הדיבור הזה הוא לא "יותר מדי" – הוא מחובר (כמידת ההסכמה של המדבר להיות בתוך דיבורו).
https://www.youtube.com/watch?v=rA3x8gA7rY4
בעצם, מה שקייל עושה כאן, בלי להתבייש (בעצם כן), זה את התרגיל שעשינו בשעתו – חמש דקות להיות נבוך מול הקהל ולדבר על כך. רק שהוא עושה את זה הרבה יותר זמן, ומול מאות צופים (ששילמו כסף). אלה הדקות הראשונות שלו בפגישה של יומיים… הוא מסכים להיכנס באומץ למצב לגמרי לא פשוט, ואחר כך הוא מספיק מכבד את התהליך הזה כדי להציג אותו כסרטון.
11.
אתם רואים, אחרי הסיום יש תמיד עוד המשך…
[1] "כי הוא חלקו" ניתן להבין לכאורה בשני אופנים שונים. פירוש אחד הוא חלקך בבריאה במובן שזו העבודה שלך, תרומתך לשלם. הפירוש השני הוא שזה מה שאתה יכול לקבל מן העוגה (שמחתך), שמור עליו והיה שמח בחלקך. אבל יש גם מובן שבו שני הפירושים הללו מתמזגים. החלק שאתה נותן והחלק שאתה מקבל מרכיבים את חלקך/שמחתך.
[2] מוכרים סיפורי הזן שמתכונתם היא בדרך כלל כזו: המלך מזמין את בחירי הציירים לצייר לו איזה עניין חשוב ורואה שכולם עמלים וטורחים ומציירים, ורק אחד לא עושה דבר. לא רק שהוא לא עושה דבר, הוא מתפשט מכל בגדיו ויושב בשקט ובוחן את העניין החשוב. רק ביום האחרון הוא ניגש למלאכה (וכמובן, זו עבודתו שמוצאת חן בעיני המלך).