1.
בעקבות המפגש הקודם כמו גם השיח האינטרנטי,
אני רוצה להזכיר את ההקשר הרחב של עבודתנו, הנסמך על מעין הסכם שחתמנו עליו כשיצאנו לדרך:
לראות בכל מה שקורה חומר גלם בתהליך של למידה – שהוא הערכאה העליונה, והפרשנות המיטיבה, והאחריות של כל אחד כיחיד ושלנו כקבוצה.
למידה – לא במונחים הבית ספריים שם הלמידה נמדדת בתועלת, בתפוקה, בציונים הטובים – כל זה מהווה עדיין חלק ממרחב הישרדותי וממהלך ההסתדרותי – אלא במובן הזה המתיר להתנסות, המשחרר את הלומד, העושה מקום למתרחש, המפרש את המקום כמרחב ידידותי מאתגר ומגדל שייכות. בתוכו גם מופעים של תדר דרמטי, וזעקות השבר של הילד הפצוע, מוכלים אל תוך ההקשר הרחב של הלמידה.
הכול שייך. וכולם אהובים ורצויים. הנמצאים, העוזבים – לכולנו חלק ותרומה.
2.
זה לא אומר שאין מקום להיטיב, להשתכלל ולהיות פורה במה שאנחנו עושים – הרי זה עניינה הראשי של הלמידה – החיפוש אחר עומק. רק שלא מדובר בתהליך סלול היטב שבו אנחנו יודעים מראש את התוצאה.
אנחנו צומחים ומתפתחים מתוך מה שיש, ומתוך הסכמתנו לפגוש את עצמנו ואת זולתנו בתוכו.
ולאן זה הולך? ומה כל אחד בא ללמוד כאן?
זה לא נתון מראש – זו היא, הפרשנות המיטיבה (זו של הלומד), שצריכה ללוש פה את חומר הגלם ולתרגם אותו לייעודה. ואת זה כל אחד עושה בדרכו. ואין איש יכול לעשות עבורו.
3.
ובהזדמנות זו אני רוצה להצביע על שני דברים שיש להם השפעה גדולה הן על המקום שבו אנו נתקעים והן על המקום שבו אנו חוזרים לזרום ולהעמיק.
הראשון קשור לקיומן של קומות עליונות – משמע שהנפש היא קצת כמו פירמידה, ולפעמים השפיץ שלמעלה יש לו משקל מכריע על כל מה שמתחת. אני מדבר על מנגנוני הוויסות, ועל מנגנוני הוויסות של הוויסות.
השני קשור לראשון ועוסק בכוחם של הציפיות.
4.
וויסות.
יש מערכות בקרה וניטור שקיימות בגוף ובנפש ואשר מטרתן היא לתאם ולדייק את הפעילות בתוך המציאות. הדוגמא הקלאסית היא וויסות ההפרשות אצל הפעוט. עניין שהוא לומד ואחר כך נעשה אוטומטי. אבל בה במידה גם מערכת שיווי המשקל ועוד אינספור מערכות אחרות שאנו לא יודעים על קיומן ושאחראיות לפעולתנו בעולם.
הוויסות הוא קומה שנייה שיושבת על קומת הפעילות. הוא לא פועל ישירות על המציאות אלא על הפעילות עצמה. ובמהלך השנים גם מתפתחות קומות נוספות שמווסתות את מערכת הוויסות.
והדבר הראשון לראות כאן הוא שבקומות העליונות כל תנועה קטנה יש לה השפעה גדולה מאוד. זה קצת כמו שלט על-חוטי – הוא צורך מעט מאוד זרם חשמלי, אבל עם המעט מאוד זרם הזה, הוא יכול לגרום לעניינים אחרים, הצורכים זרם רב לפעול או לחדול.
משמע, יש לקומות העליונות כוח מינוף רב.
תנועות נפש זעירות יכולות לעשות הבדל גדול, וזה מזמין דיוק ותשומת לב. הלימוד שמתרחש כאן הוא לא לימוד של עניינים גדולים, אלא דווקא של עניינים עדינים וזעירים. כך, למשל, מה שמפרש קבוצה כמרחב ידידותי-לימודי ולא כמרחב הישרדותי-הסתדרותי יכול להיות קשור בהטיה קטנה של הנפש – שאחר כך יש לה השלכות גדולות.
כשמערכת הבקרה גמישה, הכול לומד – כשהיא נתקעת, הכול נתקע.
5.
הדבר השני לראות בקשר למערכות הבקרה והוויסות, הוא שהדיוק הוא אישי.
אפשר לדמות זאת לספינה גדולה הנעה בים גדול וללא קואורדינאטות מוחלטות. ולכל ספינה יש רב-חובל המתקן את כיוונה של הספינה באופן יחסי על ידי קריאות מסוג "חצי מעלה ימינה!" או "שתי מעלות שמאלה!" – וזה פחות או יותר גם טווח התיקונים שלו אנו מסוגלים – מעלות בודדות (אבל, חשובות!)
והדיוקים הללו במערכת הוויסות – הן באמת עניין של כל לומד, ותמיד מתייחסות לתנועה הקודמת שהאדם כבר נמצא בה בחייו. לכן הבסיס לכל לימוד הוא דווקא בהקשבה למה שיש, בהפניית תשומת לב, בהשהיה, ביכולת לנוח בתוך הבלבול. זה מתוך הבנת התנופה הישנה של הספינה שתעלה הקריאה – "חצי מעלה שמאלה!".
6.
ציפיות.
ציפיות – הן אלה המודעות והן אלה שלא – הן מרכיב בתוך מערכת הבקרה שנועד לייצר תחזיות עבור העתיד הקרוב, ולווסת את המערכת בהתאם.
אם אדם רץ במלוא כוחו במורד סמטה ורואה קיר בסופה, הוא יקטין את מהירותו בהדרגה. הוא לא ימשיך ישר אל תוך הקיר. ואם הוא נרשם לסדנת תנועה הוא ילבש בגדים מתאימים ויכין את גופו ורוחו בהתאם – אם בסוף יסתבר שבסדנה הזו רק מדברים – זה יהיה מוזר ויעורר בו אי-נוחות. כך גם כשהוא ניגש להרים משהו מן הרצפה ומתאים את עצמו למשקלו הצפוי. ואם הוא מצפה שהוא יהיה מאוד כבד כשהוא בפועל קל הוא עלול להעיף אותו באוויר, וכשהוא ניגש לבעוט בכדור שהוא מצפה שהוא יהיה קל ובעצם הוא כדור ברזל הוא עלול לשבור רגל. כשהוא ניגש לתקן עניין שבפועל דרוש לו כמה שעות של עבודה עם ציפייה שמדובר בכמה דקות הוא יצא מתוסכל וכועס ככל שאורך הזמן – וכשיבוא מתואם ומכוון נכון בציפיותיו העניין יסתייע וגם יברך אותו בדרך.
אז ציפיות הן בו בזמן דבר חשוב וחיוני, אבל גם דבר שעלול לתקוע.
חשוב וחיוני: כי זה עוזר לנו לווסת את עצמנו, ובלי זה הרבה פעמים אנו תועים בחשכה. אם אני ניגש לדבר עם ילד בן שלוש, אני מתאים את עצמי לגילו. זה אומר שכל נפשי עושה את ההתאמות ואת הפרשנויות שיאפשרו לי אכן לשוחח אתו שיחה של עומק. אני "מתגייס" אחרת מאשר לשיחה עם אדם מבוגר.
תוקע: כי ציפיות הן גם אחד ממקורות הכאב הכי גדולים שלנו. זהו הכאב הסימביוטי נוכח מציאות שאינה מתיישרת לציפיותינו. נדמה לנו שבזה היא בעצם נגדנו. שאם זה לא הולך כפי שחזינו זאת בדמיוננו או כפי שאנו רגילים, אז זה ביטוי לכך שאין לנו מקום בעולם. זה קורה שוב ושוב בכל כך הרבה ממדים ומקומות: האכזבה, התסכול, הכאב על כך שהמציאות שונה ממה שאנו חושבים שהיא צריכה להיות. כאן מערכת הבקרה נרתמה לשרת את הילד הפצוע שאינו פנוי ללמוד – הוא צריך לשרוד את פציעתו. ובמקום הזה היא גם נתקעת. ואנו שוב ושוב נוגחים את ראשנו בקיר.
7.
יש סיפור גדול שמספר אותנו – הוא מגדיר כיוון ומתוכו אנו גוזרים את ציפיותינו.
בגלל זה תרבות ששמה את הדגש על החופש האישי, על העונג, על היכולת שלנו לשלוט במציאות ולפתור את בעיותינו בקלות יחסית, פסיכולוגיה חיובית וכל זה – יכולה להיות גם קרקע דשנה להתפתחות של דיכאון.
כי כל פעם שקשה, שהאדם נדרש לעבוד, ופוגש עומס, והדברים לא נפתרים מהר, ולא קורים על פי רצונו – זה נעשה לו סימן שמשהו כאן לא בסדר. מערכת הבקרה שלו מאותתת שעל פי מדד תוכנת הציפיות המותקנת בה – המציאות שלילית. דמיינו רק בתור דוגמא אדם שהציפייה הלא מודעת שלו היא הפוכה: הוא מבין שהוא לא אמור לנוח הרבה, שיש הרבה קשיים שצפויים, שמכוניות פאר וישיבה על הכורסה עם רגליים למעלה הם דברים נדירים ששייכים לאחרים. ואלה החיים התקינים. כך זה אמור להיות. הוא דווקא יופתע לטובה כל פעם שתהיה לו שעה של חופש. הוא יגיד תודה, ולא יתלונן על מה שאין לו.
8.
כאמור, "ציפיות" הן לא בהכרח מודעות, הרבה הן קשורות לתפיסות עולם לא מודעות, ולדברים המושרשים בהרגלינו ובשיח הנפוץ סביבנו.
כמובן, יש גם מימד של נבואה שמגשימה את עצמה – אבל בהינתן מערכת בקרה גמישה, לומדת, דיאלוגית – התנועה תהיה פחות מן הנבואה הסגורה אל הגשמתה הסגורה, ויותר דו-כיוונית בה הציפיות מתעדכנות תדיר, ותומכות בחיבור לממשות ובהתפתחות ובהבראה.
ואיזה סיפור גדול יכול לתמוך בהיווצרותן של ציפיות המיטיבות אתנו ומרפאות אותנו?
9.
בהרבה מובנים מה שאנחנו עושים בסדנת "התייצבות", מעבר לפרטים הקטנים, הוא "לתקן" את הסיפור הגדול ולדייק אותו. אנחנו לא עושים את זה בהכרח באופן ישיר, אלא באמצעות אקלים השיחה כמו גם התייחסות לפרטים הקטנים, ועצם הגישה למה שקורה – מתאמנים כך במשהו שמגדל סיפור חומל יותר לנו ולקיומנו בעולם.
10.
ואם כן, לאן ממשיכה מכאן ספינת הלימוד הקבוצתית שלנו?
באופן כללי אנו נעים לכיוון עולם ההרגשה, ונמשיך לחקור ולהתאמן על ההבדל בין התדר התלונתי למרחב המרגיש. לאור הפגישה הקודמת, נראה שנשנה קצת את הסדר, ובמקום מבוא כללי להרגשה כפי שתכננו, נתעמק במרכיב רגשי אחד של מערכת הבקרה שנקרא "מורה האסונות" ובפרשנות מקומית שלו שנקראת "חשד אי-האהבה" (או בקיצור "החשד"). אחר כך נחזור להתעכב על ההרגשה באופן כללי, ובהמשך ממתינה לנו שאלת המשמעות, אחר כך שאלת האמונה, ובאופק הרחוק ניצבים הררי הסיפוריות – אולי נגיע אליהם השנה ואולי לא.