בדרך לבגרות דיאלוגית
- אפשר לספר את סיפור ההתבגרות – התהליך שעובר אדם מינקות לבגרות – באופנים שונים ובהתאם גם לקרוא אחרת את אתגר ההורות והחינוך. אבל אני מאמין שישנו ציר אחד, סיפור אחד, שהוא הולם יותר, שהבנתו גם מבהירה דברים רבים. הוא לא פוסל את הסיפורים האחרים, אלא מאגד אותם באופן קוהרנטי ומשמעותי יותר.
- אפשר לספר את סיפור ההתבגרות כתהליך הבשלה גופני שבו האדם לומד לשלוט בגופו ולעשות דברים בעולם, אפשר כתהליך פסיכולוגי, כתהליך חברתי-תקשורתי, קוגניטיבי (מחשבתי), רגשי. אבל נדמה לי שהסיפור היותר מהותי הוא תהליך ההתבגרות המוסרי – על זה נסבה ההתבגרות. כל שאר ממדי ההתבגרות, שהם כמובן קורים וחשובים, הם באופן כלשהו ממדים של הדבר הזה הפועל במרכז.
- עכשיו, המילה "מוסר" כמובן מעלה כל מני אסוציאציות, והיא משמשת בכל מני הקשרים. רובם לא יתאימו ואולי אפילו יסתרו את השימוש שאני רוצה לתת למילה. לכן חשוב לדייק. מילים אחרות שיכולות להחליף או לתמוך בכיוון שאני מייעד למילה "מוסרי": ליבי, אמוני, חירותי, זיקתי, יצירתי, דיאלוגי. ואם בכל זאת בחרתי במילה "מוסר", זה כדי לחדד שלא מדובר בהתפתחות משהו שנמצא בתוך האדם, כי אם בהתפתחות היחס הזיקתי של האדם אל העולם – לא התפתחות נפשית פסיכולוגית פנימית אלא התפתחות הזיקה ההוויתית אדם-עולם. המילה "מוסר" מבהירה שאין זה קשר חד צדדי – כוונתו של האדם לעולם – אלא מערכת יחסים שהאדם נמצא בתוכה. לא רק מוסריותו של האדם אלא בה במידה מוסריותו של העולם.
- במילים של בובר: זו היכולת של האדם להקשיב לאופן שבו הוא נקרא על ידי העולם והאופן שבו הוא משיב בקריאה משלו. היכולת הזו אינה רק כשרון שמתפתח, אלא כמו כל מערכת יחסים היא הבשלות של הערבות, הידידות, והאכפתיות ההדדית.
- ישנה מימרה האומרת שאדם נולד כאשר אלוהים רואה שהעולם אינו יכול להתקיים ללא אדם זה אפילו רגע אחד נוסף. אם תרצו, תהליך ההתבגרות הוא התהליך שבו אדם מבין (לא רק בשכלו, אלא במכלול הווייתו) את האמת של משפט זה, ומאפשר לחייו להיות ביטוי שלה.
- לכל אדם ישנה מתנה ייחודית, והבגרות היא התהליך שבו הוא לומד לאסוף את עוצמותיו וכליו השונים ולמקד אותם באקט תשומת הלב באופן שמפרה את המציאות במתנה ייחודית זו (תשומת לב היא אהבה). זהו התהליך שבו הוא נעשה לבן דיאלוג – מישהו שאחרותו העצמאית היא מספיק אחרת, מספיק ייחודית כדי להוות גורם מפרה. אות וסימן לכך שהוא הסכים להיות כתובת למציאות – להגיד אני.
- במילים אחרות – הבגרות היא התהליך שבו אדם נעשה ליוצר. למי שאינו רק דמות בסיפורם שלא אנשים אחרים אלא מספר בזכות עצמו.
- ועוד מילים: זו היכולת לברך – להכיר בכך שהוא מפריע (שהוא לא שקוף, שהוא עוצר את האור, וצורך אוויר, ותופס מקום) אבל בו זמנית שהוא טוב, ועל כן הפרעתו היא הפריה (ברכה). משמע, תהליך הבגרות הוא האומץ להיות טוב.
- ישנו סחף טבעי אל הבגרות, זה לא משהו שהאדם עושה וזה גם לא משהו שהוא יכול לעצור. במובן מסוים ניתן לומר שהסחף הזה הוא לא לכיוון ההתפתחות אלא לכיוון המורכבות וההתרחבות. והאדם בעצם רק מנסה לשמור על הומאוסטזיס – שיווי משקל של ערנות. ככל שהוא מתבגר הוא צריך להשקיע יותר ויותר משאבים כדי להיות באותו מקום שתינוק נמצא בו ללא מאמץ. במילים אחרות, ייתכן שהסחף הטבעי אל הבגרות (שהוא הסחף אל המורכבות) הוא גם הסחף אל אי-הערנות, ונדרש מאבק הולך ומעמיק של המבוגר לצאת לאור כדי לאזן את עולם הידע והדימויים בעולם הרצון, ולשמור על ערנות.
- מלכתחילה תינוק רואה עצמו כטוב ובעל זכות מלידה, אבל סחף ההתבגרות מביא לפתחו ללא הרף את הדרישה לספר את עצמו כרע. לכן נדרש אומץ, והבגרות היא האומץ להיות טוב, למרות ועל אף הכל. ולכאורה, אנחנו הולכים הרבה כדי להישאר באותו מקום. אבל זה לא בדיוק אותו המקום. הערנות של המבוגר היא רחבה יותר, מקיפה יותר, מכילה יותר ובעיקר מסוגלת יותר להפרות ולברך.
- כך שבאופן עקרוני ניתן לומר שבגרות היא התהליך שבו אדם מבשיל לעזוב את הקרקע הסימביוטית של הדעת והשליטה, לטובת יכולת הולכת ומעמיקה לפגוש את האחרות מבלי לאבד את עצמו בדרך. פגישה כזו, מעצם טבעה היא הליכה – הליכה של נוכחות. אנחנו צריכים ללכת כדי להישאר בבית. להתיישב ולהחזיק לא יעזור לנו.
- השימוש במילה מוסר כדי לתאר את הציר המרכזי של תהליך ההתבגרות לא בא, אם כן, כתיאור תהליך ההפנמה של ערכי מוסר חיצונים, אלא אדרבא כתיאור ההתגלות וההתעוררות של האדם לחירותו ולאחריות הנובעת ממנה. מה שגדל עם הבגרות זו היכולת של האדם ללכת.
- וכיצד עלינו להבין את אתגר ההורות והחינוך על רקע זה?
פורסם בקטגוריה
שיעורים. אפשר להגיע לכאן
עם קישור ישיר.
