ב"נקודת החירות" הכוונה לאותו מרכיב בחיינו המגלם את החירות. מרכיב זה יכול להיות מאוד זעיר, שהרי בהסתכלות מושכלת נראה שרוב האדם הוא התניות, הרגלים, ומושג הרצון החופשי הוא לא יותר מאשר אשליה עצמית. ויחד עם זאת נקודה זו, זעירה ככל שתהיה, יש בכוחה לשפוך מאורה על כלל האדם, והיא שעושה את חיינו [[נוכחות|נוכחים]].
נקודה זו של חירות, בהתקיימותה לא מבדילה את האדם מן המציאות (כביכול רצונו החופשי של האדם מנוגד למציאות הטבעית) אלא אדרבא חוברת אליה, ומבטאת את עקרון היצירתיות המגולם בעצם ההוויה. כשאדם מתחבר לנקודה זו (מכיר בה, חווה אותה, נזכר בה) במובן עמוק הוא מתחבר אל כוחות היצירה של ההוויה.
כשאנו באים למיקרו-דיאלוגיה אפשר לזהות את נקודת החירות כנמצאת בליבה של נקודת המגע. וכך, אפשר שאדם הנתון ב[[מאבק האינטרסים]] – גבול עד לשד עצמותיו בתקשורת קושרת, ימצא את עצמו נשאב בחזרה הביתה ומגיע ללחות רגשית. הוא יפגוש את גוף הכאב שלו, ויהיה מאוד קרוב לשער. ויחד עם זאת אם בתוך המהלך הזה תהיה רק נגיעה בשכבה הסימביוטית בלא שיעבור בנקודת החירות, התנופה תחזיר אותו אל המעגל הסימביוטי. ומנגד, אם יפגוש בלב השכבה הסימביוטית לא רק את לבו הכואב, אלא גם את נקודת החירות, באותו רגע יתהפך מסעו והוא יגיע אל המרחב הדיאלוגי-אמוני, ואסון יתחלף בששון.
על נקודת החירות כותב הרב קוק ברוח דומה:
"שנואה היא העצבות, מפני שהיא נובעת ממקור היותר מושחת שבדעות וברגשות. הידיעה שהאדם, בהתגלותו בתור יצור בעל רצון, אופיו משתלם כולו בנקודת רצונו דווקא, האושר שלו הוא רצון טוב, כל קווי האושר והצלחות הרוממות, שלב כל אדם כל כך עורג להם, אינם כי אם תולדות מנקודת חיים מלאים זו, נקודת הרצון הטוב, הקדוש והבהיר, ובתוכן זה דומה האדם בחופשו ליוצרו, ליוצר כל, בחפצו המקיף והחופשי מכל מועקה – כשידיעה זו מתבררת, מיד מוצא האדם את עצמו מלא חדווה, מסולק מכל עצבות. הוא מכיר שהוא אינו צריך כי אם לאמץ את רצונו לטוב, וזה מסור בידו בכל עת ורגע, ותכף כשרצונו מתעלה, הרי הוא מתעלה, וכל הספירות העולמיות התלויות בו מתעלים עמו. ואיך לא יהיה האדם מלא תמיד עז וחדווה אם טובת הטובות, עושר העשירות, הצלחת ההצלחות, מסור ונתון בידו, והוא מושל בכל המכמנים הנפלאים האצורים באוצר נחמד ושמן זה. המחשבה שהאושר תלוי במה שהוא חוץ ליכולתו של האדם, ממה שהוא חוץ להווייתו וחוץ לרצונו, מחשבת פיגול היא, רשעות וסכלות היא מרופדת, והיא מעוררת את כל התכונות השפלות, וכל המידות הרעות שביסוד הרשעה, שכחת ד' וטובו, אורו וישעו, חכמתו, חסדו וגבורתו. על כן ישרי לב שמחים תמיד, שמחו בד' וגילו צדיקים, והרנינו כל ישרי לב." שמונה קבצים, קובץ ג סעיף נא:
לקריאה נוספת: