יושר

(מתוך אל הממשות)

יש עוצמה רבה ביכולת של אדם לזהות ביושר מה הוא המעשה שהוא באמת עושה (משמע, מה הוא עושה מבחינה ממשית/אנרגטית בשעה שהוא עושה ברמה הסמלית).

שהרי העיסוק במישור הסמלי אינו חף ממציאות. גם כשאדם שקוע כולו ברובד הסמלי, עסוק בתפעול אובייקטים סמלים ובתנועה הסמלית, יש לכל תנועה שלו בעולם הסיפורי הטלה בעולם הממשי. הוא אמנם שקוע בסיפור אבל במקביל, למה שהוא עושה ברמה הסמלית יש ביטוי ברמה האנרגטית.

היושר הזה (הערנות הזו) מאפשר לו לשים בסוגריים את הרמה הסמלית (להשהות את תגובת המשמעות הסמלית), להקשיב לרמה הממשית, ולזהות ישירות מה הוא הדבר שהוא באמת עושה.

— –

לזיהוי הזה יש עוצמה רבה. דומה באותו רגע שהמעשה שרגיל היה כבר להיעשות כמו מעצמו, והיה כבר מיובש ודל כדרכם של מעשים ש"נעשים", מתמלא בחיוניות הנוכחת של העושה ונעשה רב-ממדי מחדש.

במובן עמוק האדם החזיר את המעשה אליו, חיבר אותו מחדש אל המקור האנרגטי שלו, והמעשה שלפני כן היה בגדר מרחיק ומפריד, נעשה כעת לביטוי של עוצמתו, עצמיותו, ועצמאותו. 

למה הדבר דומה?

כאילו לכל מעשה ומעשה יש צינור שמחבר אותו לאדם שעושה אותו ודרכו הוא מוזן כל עוד הוא מתקיים. וכאשר הצינורות ישרים זורמת אנרגיה פשוטה וישרה אל המעשים ומזינה בהיזון חוזר את האדם. אבל כאשר אינם ישרים הם מתקפלים ונסתמים, ואינם מאפשרים לאנרגיה לעבור דרכם.

ומכיוון שזהו טבעם של צינורות מסוג זה להיות דו-כיווניים, המעשה הישר הוא גם הדרך שבה האדם חש את המציאות ודרכו הוא זוכה בעוצמתו. וכנגד זה המעשה הלא ישר, המקופל, המעמיד מחיצה של הסתר, העושה דבר אחד בחסות דבר אחר, גם מונע בו-זמנית מן החיוניות לזרום אל האדם, והוא נותר דל כמעשהו. מעשיו הרבים אינם מטעינים אותו בעוצמה, אדרבא הם מחלישים אותו.

אבל די שאפילו פעם אחת יעשה את מעשהו ישר, ומיד תחזור העוצמה שהיא שלו בזכות לכנן במעשיו ובו עצמו. זוהי עוצמתו הרבה של האדם הישר, המבין בתוך עשייתו מה הוא הדבר שהוא באמת עושה. היושר מביא עמו עוצמה.

— –

אבל אף על פי שהיושר הוא פשוט מצד עצמו, אין הוא קל.

יש הרבה מסיחים הפועלים לשבש את ראייתו של האדם, ולמנוע ממנו לזהות בפשטות מה הוא הדבר שהוא בעצם עושה באופן ממשי. 

לדוגמא, נניח שאדם מסוים מנסח לעצמו מה עליו לעשות כדי להיחלץ מן האחיזה של הרובד הסמלי בנפשו. עצם ניסוחו של הדבר מיצר מניה וביה את העשייה המטרתית. הוא רואה לפניו את התוצאה וחותר להגשים אותה: "אם אדע לעשות את המעשה הזה אהיה משוחרר". והמעשה הזה, לפיכך, הופך להיות לדימוי הממלא את כל עולמו, עוד תחליף ממשות, שהוא נאחז בו באופן סימביוטי, רואה בו את ה"גאולה" שלו, ואגב כך ממשיך להתמסר לאי-נוכחות.

כשהוא מגיע למעיין וטובל את גופו (הוא ממלא אחר הוראת הגילוי של ליל אמש – "צריך כל בוקר לטבול במעיין") הוא מסמן שעשה את הדבר הנכון, הוא "טובל במעיין". מה שהתחיל כזיהוי ממשי, וכרגישות לרובד האנרגטי, הפך כמו מעצמו ל"מעשה" והאדם איבד את הקשר החיוני אליו.

לו רק הבין את זה – מה הוא באמת עושה כאשר הוא טובל במעיין – הוא היה זוכה מיד בכל עוצמתו בחזרה. לו הצליח לגעת ישירות ברמה הממשית/אנרגטית כדי לזהות שבעצם הוא עדיין מנסה לרצות את הקהל, ולהיות ה"דמות" הראויה, הוא היה גועה בצחוק, ושב מיד לחירותו.

— –

כי כן, יש עוצמה גדולה ביושר של האדם המזהה מה הוא הדבר שהוא באמת עושה. ואין זה משנה כל כך מה הוא המעשה שהוא עושה, אם ראוי או לא, טוב או רע, עצם הערנות שבה הוא מתעורר להבין מה הוא הדבר שהוא באמת עושה, מזכה אותו מחדש בחירותו, רותמת מחדש את החיוניות שהלכה לאיבוד במחיצות לבו.

כך שלא מדובר בכך שלא יעשה או כן יעשה מעשים מסוימים (זה כבר שייך לעניין אחר), אלא רק בכך שיהיה ער, תוך כדי המעשה שלו, שיראה מה הוא הדבר שהוא בעצם עושה, שלא יעשה אותם בחסות ההסתר, אלא בגלוי.

ולכאורה ערנות זו לא שינתה דבר במעשה, אבל במציאות היא עשתה את כל ההבדל – ההבדל בין מעשה המזין את עושהו, לבין מעשה הממית אותו.

— –

עד כדי כך שאני אומר שאם היינו ישרים, לא הייתה יכולה להתקיים רודנות בעולם.

וכדי למגר את הרודנות לכל סוגיה, אין צורך לנקוט בשום אמצעי מיוחד, בשום כוחות חזקים, או מעשים יוצאי דופן, אלא רק בעניין זה של יושר הזוכר תוך כדי העשייה מה הוא הדבר שבאמת נעשה כאן.

— –

היושר בתור מידה מוסרית אינו משהו ששמים על "הפעל" ונותנים לו לעבוד. הוא הכרעה מוסרית המתנכחת רגע אחר רגע. זו נקיטת עמדה עקרונית – הליכה, שיש ללכת צעד אחר צעד.

ויחד עם זאת שונה נקיטת עמדה זו שיש בה צד פעיל מן העשייה הצומחת מאשליית השליטה. זו האחרונה מפרידה את העושה ממעשהו. האקטיביות שלה היא התמד, והיא קושרת באופן חיצוני את העושה בתוצאות מעשיו.

ואילו היושר, כמו כל מידה מוסרית, אינו נעשה כדי להגיע לתוצאה מסוימת. האדם אינו מכריע להיות ישר מתוך שיקולי תועלת, מתוך בחינת תוצאות אפשריות ובחירה בזו הרצויה לו. אם זה היה כך הוא לא היה ישר. הוא ישר כי הוא ישר. נקודה. הוא ישר כתפילה פנימית של הלב, כהליכה שאין בה אחיזה.

ומתוך זה שהוא ישר ומשחרר את אחיזתו הסימביוטית בתוצאה – דואג לחלקו שלו בעולם, מתוך כך הולך ונובט במקביל משהו בעולם. המשהו הזה, שלכאורה צומח מאליו ואין לו שום קשר אליו (הוא לא בנה אותו כתוצאה), בכל זאת מתגלה בדיעבד כקשור באופן עמוק לאדם וליושרו. הוא ממש הפֵרות שלו, התשובה האינטימית למעשיו.

זה אם כן חלקו של האדם. ואם יגיע מתוך כך לממשות או לא יגיע, ואם תמוגר הרודנות או לא תמוגר, את זה כבר ישאיר לעולם.

— –

כשם שהמעבר בשער מן הממשות אל העולם הסמלי מלווה בתחושת ערפול המשכיחה את עצם הפעולה הזו, כך היושר העושה את דרכו בכיוון האחר.

נדמה שיש דברים שרוצים להיאמר אבל שאי אפשר לומר אותם. לא רק שהמציאות נדמית כמתנגדת לאמירתם, אלא דומה שעדיין לא הומצאו המילים שמסוגלות לומר אותם, ובכל מקרה, שלא ברור מה הוא בכלל הדבר שמבקש להיאמר, ועוד רגע וכבר לא ברור אם בכלל משהו רצה להיאמר מלכתחילה.

ובכל זאת, כשהבלתי ניתן להיאמר הזה מתעקש לומר את עצמו, מגשש את דרכו בדרך לא דרך, חופר אחר מילים חמקניות, משהו חדש מתחיל לקרות.

תחילה יש אובדן כיוון גמור והמילים כולן נראות בלתי מתאימות במידה שווה לומר את הדבר הזה. האדם חש אבוד, חסום, מבולבל. אבל מילה אחת נעשית פתאום ברורה יותר ובעקבותיה אחרות, ואם האדם ממשיך לדבוק ביושר, כל זה נעשה בהדרגה לזרם הולך ומתייצב של הבנה והרגשה, ראייה ופיקחון. מה שהיה סכור לפני כן בחסות המציאות הסמלית, חוזר ומקבל את ליבתו התלת-ממדית. אולי הבכי עולה, אולי המפגש חוצה את מחסום שתיקתו של העולם, ועד מהרה מתנחל האדם בעולם מדבר, רוחש חיים, בעל משמעות.

לכאורה דבר לא השתנה, לא נמצא פתרון לבעיות המציקות, דברים בעולם לא זזו ממקומם, ובכל זאת זהו עולם אחר – רוחש חיים, מדַבֵר, צבעוני ורב-ממדי.

רק כשאדם מגיע לעולם המדבר, הוא יכול להבין מה עמוקה הייתה הגלות שחי בה לפני כן.

אכן, היושר מחזיר הביתה.          

 

פורסם בקטגוריה מאמרים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *