הפועל ללמוד משמש כדי לציין שני דברים שונים והדבר מרבה לבלבל. מצד אחד הלמידה הפורמאלית ומצד שני הלמידה הטבעית, אלה לא שני סוגים של למידות, אלא שני פעלים שונים.
למידה היא התהליך הטבעי הקורה לכל פעילות שהאדם עושה והיא מבטאת את העובדה שהפעילות – כ"שיח", הולכת ומשתכללת ככל שמעמיקה וממשיכה הפעילות. זה דבר פלאי הקורה מעצמו. מכאן המונח: למידה טבעית. אפשר לקרוא לזה "שיפוע הפעילות".
למידה פורמאלית היא סוג של פעילות. ליתר דיוק פעילות הקשורה למחברות ספרים, ידע פורמאלי, מורים תלמידים, בתי-ספר וכן הלאה. זהו סוג של משחק אנושי שכמו בכל פעילות אחרת גם לו "שיפוע" התפתחותי: עם השנים המיומנות לשחק במשחק הזה הולכת וגדלה.
השיעור הנוכחי עוסק בלמידה (הטבעית), ולצורך העניין נבחן את הפעילות הבאה: יצחק יושב במרחק מעמוד חשמל ומנסה לפגוע בו באבנים אותן הוא זורק אחת אחת.
אני רוצה להשתמש בדוגמא הזו כדי להציג מספר מרכיבים בתהליך הלמידה. הראשון שבהם הוא העובדה הפשוטה והלא מובנת מאיליה, שעצם הפעילות מולידה עליה במיומנות. אמנם לא תמיד.
טווח טעות: יצחק קולע פעם מימין לעמוד ופעם משמאל ולפעמים פוגע. טווח הטעות שלנו נע שני מטר לכל כיוון. ככל שהוא נעשה מיומן יותר הטווח הזה הולך ומצטמצם ואתו גם גדל מספר הפגיעות. הוא לא מדויק במאת האחוזים – למזלו.
יעקב הרבה יותר מדויק ממנו, טווח הטעות שלו מלכתחילה הוא ארבעים ס"מ. אבל מה, הוא תמיד מפספס חצי מטר ימינה. היות והעמוד אינו נכלל בטווח הטעות שלו הוא גם לא מסוגל להשתפר. הוא לא מקבל משוב המבחין בין המוצלח יותר למוצלח פחות. וככל שהוא יותר מתאמץ לדייק כך הוא יותר מדייק, אבל חצי מטר ימינה. דווקא מי שטווח הטעות שלו רחב יותר פוטנציאל הלמידה שלו גבוה.
זה חשוב כיוון שפעמים רבות ה"עמוד" אינו כל כך ברור. הוא נולד מתוך ההתנסות. אדם מדויק מדי שלא נותן לעצמו לטעות, להתנסות, מתוך הלך רוח משחקי, עלול לא לכלול את העמוד במרחב פעילותו ולהחמיץ את העיקר. הוא יחזור פעם אחר פעם לדפוסים שלא פועלים, בלי יכולת להשתנות.
כאשר ילד עובר מזחילה להליכה הוא חייב להחליף מיומנות אחת שהוא טוב בה במיומנות אחרת שפחות משרתת אותו. אם רק ידבק במטרה ולא ירפה מעט, לא יוכל לעשות את השינוי הלא הגיוני הזה. השעשוע, המשחק, הרצון להתנסות, לחקור, הם הכר הפורה ביותר ללמידה.
שעשוע רציני: מצד שני יצחק לא ילמד אם לא יהיה לו אכפת. אם זה לא ישנה לו אם הוא קולע או לא קולע. המשחק, אם כן, כולל בתוכו את החשק כלבו העיקרי המנווט ומגשש ועושה הבדל.
למידה היא תמיד אישית. גם כשלכאורה אנחנו לומדים מושגים כלליים או מיומנות כללית הרי זהו האדם עצמו שעבר שינוי. עצם חייו נעשו אחרים בעקבות הפעילות. לא תוספת, לא ידע, אלא התמרה בשיח של האדם עם סביבתו. הוא בכוליותו. יש בני נוער שמגלים כישרונות מדהימים בתכנות ותפעול מחשבים אף על פי שנכשלים בבית הספר במתמטיקה בסיסית. במקרה הראשון אלה החיים שלהם, יש להם כאן חוש לאיכות, וחשק. במקרה השני אלה החיים של מישהו אחר, הם לא מבינים בהם דבר, וגם לא אכפת להם, לא באמת.
למידה היא דבר הרבה יותר פלאי ורחב ממה שנוטים לחשוב. היא קשורה לא רק ליכולת לדעת, אלא למגוון של תנועות ותהליכים. היא עצם המארג של האדם בעולם – האופן בו הם מדברים זה עם זה. דיבור כזה אינו דבר ניטראלי, סתמי, תוספת מלאכותית לשם הבידור, הוא קשור לתשוקות, למשאלות, לייעוד, להתכוונות, לבריאה. יש בו פן רגשי, מוסרי, דתי, כשם שיש בו פן שכלי. אי אפשר להנדס אותו.
ובפרט למידה היא לא משהו שהאדם רוכש ונעשה בעליו. היא לא סכום הדברים שהוא זוכר. אלא היא חלק בלתי נפרד מתהליך של שכחה יוצרת – חלק מן ההיסטוריה שלו, ממי שהוא: אות וסימן שהאדם התחדש ונעשה שייך לעולם ביתר עמקות.
