פלא

על שלושה פלאים עומד העולם: פלא הקיום, פלא ה"אני", ופלא הזמן הזה.
פלא הקיום: יש משהו מופלא בעובדת הקיום – שיש בכלל משהו ולא רק כלום. שאחרי מי יודע כמה זמן של כלום, פתאום נהייה משהו, ואם זה באיזה בום גדול או בדרך אחרת זה עניין קטן מול האפשרות שגם היה יכול שלא להיות דבר – רק ריק מתמשך – ובכל זאת יש משהו. ואפילו אם היה המשהו הזה שקיים רק כוכב קטן של אבן, גם זה פלא, ועל אחת כמה וכמה שהיש מסועף ומורכב ומלא כל כך. מה פתאום? מה פתאום יש משהו ולא רק כלום? זה פלא.
פלא האני: ויש פלא שני שעונה כהד לפלא הראשון והוא העובדה שאני קיים. כי אפשר היה לדמיין עולם מלא בדברים אבל שהוא לעצמו, לא מטריח אותי לקיום. והנה, לא רק שהעולם קיים, אלא שאני קיים באיזשהו אופן בתוכו. וזה פלא גדול. להגיד "אני" זה לא רק להצביע על עוד משהו שקיים בעולם בצד הישים האחרים, אלא זה תמיד להגיד "דווקא אני". שאולי היו יכולים להיות אינספור אחרים – ישויות, תודעות, בעלי מודעות – אבל הנה מכולם דווקא אני כאן. וזה פלא.
פלא הזמן הזה: ולבסוף ישנו פלא שלישי הכורך את השניים הראשונים, והוא אולי רק צורה אחרת להגיד אותם ולחזור עליהם: העובדה שישנו כאן וישנו עכשיו. כי אפשר היה לדמיין מין עולם כזה המתמיד בדרכו, שהוא ארוך לאורך הזמן כשם שהוא ארוך לאורך המרחב, ואין בו שום נקודת ייחוד שמבדילה בין עכשיו לאתמול בין כאן לשם, אלא הוא פשוט מתפרש לו ככה סתם. אבל הרי זה לא כך. מכל הזמנים האפשריים ישנו הרגע הזה שהוא עכשיו, והמקום הזה שהוא כאן, מין צומת גורלית שכזו. וגם זה פלא, אולי אפילו גדול מן השניים הקודמים.
וכשהאדם שוכח את הפלא, כפי שהתודעה המכאנית משכנעת אותו לעשות, הוא מתפתה לראות במציאות מן דבר רגיל כזה – ציבורי-סתמי – המתמשך לו לאורך ולרוחב באופן מקבילי והגיוני. איה כאן מקומו? לשווא ינסה לעשות לעצמו מקום במרחבים הצחיחים האלה שנראה שהכול מסומן בהם מלבד הוא עצמו. הם לא בנויים מן החומר הזה שאפשר להקים בו בית.
אנא, ילד קטן, אל תתפתה לחפש פה את ביתך. הוא לא כאן. ואדרבא, דווקא המאמץ ההישרדותי שאתה לוקח על עצמך לעשות לעצמך בית בתוך הציבורי-סתמי, מצמצם את מקומך בתוך הממשי. לא רק שאי אפשר לאדם להתנחל בתוך האין-פלא – עצם הניסיון משבש את נוכחותך בעולם. ואלה, אם כן, שלוש דרכים נפוצות שבהן אתה עלול לאבד את ביתך – אל תתפתה להן:
אל תתפתה לאמונה המכאנית-חומרית שעל פיה העולם דומם וקבוע מראש, פועל כמו שעון מתוחכם על פי חוקים שאולי קדמו לבריאת העולם. בעולם כזה, כמובן, אין לך מקום, ועצם אמונתך בצורתו זאת היא כבר מעשה של גרוש. תמשיך להקשיב פנימה ולגלות שהעולם, קודם כל הוא דיבור ושירה.
אל תתפתה לאמונה כאילו אתה עוד משהו – רגיל בין רגילים אחרים – ושחייך הם מופע סתמי בתוך אינספור סיפורי חיים אחרים שהיו ויהיו. אין זו רק אמונה – זה גם מאמץ מתמיד להתכנס אל תוך צורת-משהו (הגדרה עצמית-ציבורית), ובו זמנית אובדן האומץ להתייצב בתור מישהו. ובכן, אל. אל תנסה להסתדר בתוך השדה המקבילי, אל תנסה לעשות לעצמך מקום כתופעה, אל תשכח שאתה פריצה יחידית המעוותת את כל חוקי השדה – בשבילך נברא העולם ולך הוא מחכה. אל תשאל איך זה יכול להיות – תאמין והקשב לייעודך.
ולבסוף, אל תתפתה לאמונה שהזמן הזה הוא זמן רגיל. הוא לא. הוא חג, שהרי אתה בתוכו, ובחגיגיותו הוא מבשר את הגאולה. כן כן, הזמן הזה שלך הוא זמן של ניצני גאולה. לא רק צרוף נסיבות סתמי שהתגלגלת לפתחן, אלא מציאות דרוכה, אמיצה, מיוחדת במינה. לך על זה. חדש את נוכחותך.
אנא, ילד קטן, אל תשכח לגדל בקרבך את הרגישות לרז. ואפילו זה סדק קטן, רק קמצוץ קטן של פתיחות לפלא, ואפילו היא לא מבוססת ולא מי יודע מה רחבה – די בזה. את כל השאר כבר יעשה הפלא. הנה, זה מה שיאפשר לך לעשות בית בעולם.

לימוד דיאלוגי

טקסטים ללימוד בקבוצות דיאלוג + הפרקטיקה של קבוצות דיאלוג

תגובה אחת על הפוסט “פלא”