אומנות השיח – מושגי יסוד
- הנה אדם שבוחר לצאת למסע למידה. משמע, הוא מצהיר באופן מודע, מכנס משאבים, מפנה זמן, יוצר התכוונות, ונכנס לתהליך למידה בתחום מסוים. (כלומר, הוא לא רק מתחיל בפעילות ומקווה להשתכלל תוך כדי, אלא הוא רוצה להגדיר פרק זמן מסוים – פרק זמן מקדים שהוא בבחינת הכנה, חניכה, או כל שם אחר).
- מה הם הדברים שיכולים לעזור לו? אנא, למידה היא לא תמיד תהליך פשוט, גם אם אדם הכריז שהוא רוצה ללמוד, עדיין יש הרבה מהמורות בדרך, הליכות לאיבוד, תחושות ייאוש, כאב. מה, אם כן, יכול לעזור לו במסע הלא תמיד פשוט הזה? הנה מספר דברים. במקום אחר אני מכנה אותם "פונקציות למידה":
- מסגרת מפנה – כזו שמעוגנת בערכים, בתרבות, בסביבה חברתית. הנותנת עידוד ותמיכה לתהליך ההתפנות לתהליך הלמידה, לגיוס המשאבים הרוחניים, בכלל זה לגיטימציה להיות בעמדה של לומד, ובעמדה של טירון.
- התנסות – כמובן, מכיוון שהלמידה משתכללת מתוך פעילות, הרי העיקר הוא לשוב ולפעול, לשוב ולהתנסות. ובמיוחד למצוא את הזדמנויות להתנסות-מוגנת, כזו שמחירה מוגבל, והיא מגובה על ידי אחרים.
- מפגש עם מומחים – שאפשר לפעול לידם, להתבונן בעבודתם, לשוחח איתם, לשאול אותם שאלות, לבקש דיוקים והכוונות – שהם לאדם מקור השראה. מומחה הוא כל אדם הנמצא במרחק מסוים במעלה הלמידה.
- מפגש עם ידע – אם דרך טכסטים, אם דרך הרצאות. כל זה במינון מוגבל, שהרי הידע מפרק, וכשהוא בא כ"גוף ידע" סגור, הוא זקוק לפעילות אקטיבית רבה כדי לפתוח אותו מחדש אל תוך הממשות ולהפוך אותו לעניין פורה. בין מפגשים עם "ידע פורמאלי" צריך להיות רווח מספיק גדול לעיכול פרוק והאחדה מחדש.
- עידוד – מכל סוג ומין. אנשים תומכים, אנשים מקשיבים, אנשים שותפים, נותני משוב, ומשקפים.
- חברותא – לומדים נוספים, קהילה חוקרת, והוא עניין רב התססה, שעיקר הלימוד צומח מן הקרקע.
- אומן שיח מלווה – אדם, שיכול להיות מומחה בתחום, אבל בעיקר הוא מומחה באומנות הלמידה, ויודע ללוות אנשים בתהליכי הלמידה שלהם. אדם כזה, בדרך כלל מלווה אופן אישי (הוא לא מלווה כיתה של שלושים). הוא סוג של מדריך, מורה דרך, שנמצא בצמתי מפתח. וראוי לחזור ולהדגיש שהוא לא מלמד – אין אדם שמסוגל ללמד את רעהו – הוא מלווה תהליך למידה, שמקורו, והמוטיבציה שלו, נמצאים אצל הלומד.
- ואלה האיכויות, המיומנויות, הכישרונות, הסגולות של אומן-שיח:
א. היכולת לא לדעת – משמע, היכולת להיכנס לנעלי הזולת, ולחיות מחדש את העמדה של הטירון בתחומו, היכולת לעשות התרה, לחזור לתמימות היסודית, ולהבין את הבלתי-מובן.
ב. כבוד לכוח הלמידה של הלומד – שאמן-השיח יודע שהוא לא מקור הלמידה של הלומד, ויש לו אמונה גדולה בפלא המתרחש מול עיניו, ורצון לא להתערב שלא לצורך, וענווה שלא לנכס, ולא לגנוב יוזמה.
ג. אופקים פתוחים – שהוא פתוח ללכת אחרי הלומד, ולראות בכל התהליך, לא רק ליווי של אחרים, אלא מסע חקירה שהולך לשנות ולהתמיר גם אותו.
ד. אהבת חיים – אהבת החיפוש, סבלנות למתרחש, אמונה באופקיו, הקשבה לקסם, התלהבות מהתרחשותו, התענגות על מופעיו.
ה. הישענות על היש – שכל למידה מתחילה ממה שיש ולא ממה שאין, והיש הוא רחב ועמוק ונמצא גם בלומד וגם מחוץ ללומד. הוא עצמו נשען על היש, ונותן השראה ללומד להישען בעצמו על היש.
ו. השהייה – שהיא אולי סוג של מידה וסגולה המבוססת על כל מה שנאמר קודם לכן.
ז. הבנה של תהליכי למידה טבעיים – שהוא יודע ומבין – מהיותו הוא עצמו לומד – איך מתרחשת למידה, ומה הם תחנותיה ואתגריה. שזה שונה מאוד מכל דרכי המתודיקה המקובלות, שהרבה מהן מבוססות על פסיביות הלומד ועל הצורך לעורר מוטיבציה, ועל ההנחה המוטעית שמקור הלמידה במורה.
ח. התנסות מדורגת – יכולת ליצור התנסויות מדורגות, בזמן הנכון במקום הנכון.
ט. הפניית תשומת לב – ועיקר עבודתו היא בהפניית תשומת לב, בזיהוי הסדקים, בנגיעה בהבדלים.
י. מנהיגות – בעיקר מכיוון של הנהגת המסגרת ושחרור הלומד מן הצורך לדאוג למסגרת.