האקדמיה הדיאלוגית

Buy cheap Viagra online

1. אני רוצה להאיר את תשומת הלב לדבר שהוא דק מן הדקים, עדין ובלתי נראה, ובכל זאת צובע את כל עולמנו ואין כמוהו להשפיע על חיינו. אני מתכוון ל"זיקה" – האופן בו פונה האדם אל העולם, "מוד" ההתחברות שלו אליו (כבלים, לוויני, אינטרנטי…). לא רק מה הוא חושב עליו ואיך הוא מרגיש כלפיו (תכנים), אלא איך בפועל הוא בא לקראתו: בחשש, בביטחון, בשמחה, באדישות, בתקווה, בציפייה, באכזבה, באמונה, בחשד… כל אלה מבטאים לא רק איכויות פסיכולוגיות שנמצאות בתוך האדם, אלא איכויות של הקשר אדם-עולם.

2. הביטו בילד ששולח יד ללטף את הכלב. אפשר "לקרוא" בתוך תנועת היד שלו, האם זו יד מפחדת או מברכת, מכירה או מגששת, חדשה או וותיקה. כל אלה הם לא רק תכונות פנימיות של הילד, הן איכויות של התנועה עצמה: הבעתה, התכוונותה, גישתה. היד הנשלחת מלאה בזיקה.

3. והנה, מכל הזיקות, הזיקה הנפוצה ביותר בעולם המודרני הנה הזיקה התועלתנית. (פרי המורשת שלנו כמתכננים ובוני כלים). זיקה זו ניגשת למציאות מתוך הנחה שהמציאות אמורה לספק (או לא) רווח, ובזה היא נמדדת. הרווח הוא התשובה לשאלה "מה יצא לי מזה". מתוך כך ניגש האדם לעולם בחיפוש, ציפייה, בדיקה של ה"תוצאה" – רואה במציאות דבר מה שהוא "בשביל", שצריך עדיין לחלץ ממנו את ה"תועלת". בין אם מדובר ב"חוויה" ב"דעת" ב"התרגשות" ב"הנאה", ה"דבר" חייב להיות שם כסוג של "הספק". אחרת זה בזבוז זמן, חסר טעם, חסר תכלית, והאדם "יוצא" מן המפגש בתחושה שהוא "לא קיבל שום דבר".

4. אנחנו כל כך רגילים לזיקה זו עד כי איננו רואים שהיא לא מובנת מאיליה, ומפסיקים לזהות את אופייה המיוחד והאופן בו הוא קובע את חיינו. בפרט חשוב לראות שגישה זו "מוציאה" את הטעם מן המציאות. במובן עמוק "אין תועלת בתועלת". וה"תועלת" כתשובה לשאלת משמעות החיים משאירה אותנו ריקים. ושוב, אין זו חוויה פנימית, אלא איכות אנרגטית של הקשר אדם-עולם. זו פניה אל העולם, אשר בפועל, ובעצם תנועתה, מאכלת את ה"טעם" ומשאירה את האדם ואת העולם נטולי טעם ולא פוריים.

5. ואף על פי שנראה שזיקה זו היא אקטיבית – האדם מתכנן, בונה, מזיז דברים, מגשים מטרות, מפיק – באמת זו עמדה לא פורייה, עמדה פסיבית-קורבנית. היא מותירה את האדם חסר אונים, חי בעולם לא שלו, עבד להסדרים, נהלים ותבניות שלא הוא קבע. הוא עצמו, בחייו, נרתם לשרת את התועלת. התועלת הזו היא הד לעבר שקפא אל תוך תבנית סטטית, ומחזיק את העתיד כבן ערובה בקליפותיו.

6. הזיקה ההרמנויטית-פרשנית ניגשת למציאות באופן אקטיבי. לא רק מחפשת לראות "מה יצא" מן המציאות במונחים של רווח, אלא מבקשת להעיר את המציאות, להחזיר את האיכות הדינמית שלה, לגאול אותה מתהומות "חוסר הטעם" והאדישות שהיא נוטה לשקוע אליהם מתוך העמדה ה"פסיבית-תועלתנית". מי ש"דורש מציאות", מכיר את כוחו הפרשני ככוח מאיר, ורואה את תפקידו בהארה זו. זה חלק מן הייעוד שלו, והוא ניגש למלא אותו לא כדי שיצא לו משהו מזה, אלא כחלק משעשוע חקרני, שהוא בו זמנית גם "חובתו" כלפי הבריאה. הוא יודע שהוא לא רק מוצא את המציאות לפניו, אלא שבכוח אמונתו ו"קריאתו" הפרשנית, הוא משלים את תהליך הבריאה. כמי שמחמם את הקפוא ומחזיר את החיוניות, הוא מעורר את המציאות לחיים. לא רק בשבילו, בשביל כולם. הוא כמי שמעלה מים חיים מן המעמקים ומשקה בהם את המציאות שהתייבשה והשתעממה לה בתוך הבנאליות היומיומית והתפקודית.

7. ואמנם אין זה משהו שהאדם "עושה" למציאות, (צובע אותה בצבעיו העליזים), אלא הוא מזכיר למציאות מה שהיא באמת. הוא מעיר אותה, מאתגר אותה, מגרה אותה עד שהיא מתעוררת ומוכנה לברך אותו מחדש. הוא מתעקש שהיא תדבר עמו, והדרך שלו לעשות זאת זה להמשיך לקרוא לה. לא קריאה של סתם, רעשנית, מנדנדת לחינם, אלא קריאה מכוונת, מלאה באמונתה בזכותה ובכוחה לעשות בדיוק את זה. קריאה שהיא אומנות בפני עצמה, וירטואוזיות של דרש ופשט. היא לא מתייאשת. וכאשר העולם אינו עונה לה, היא מבינה זאת רק כאתגר להמשיך ולנסות לפנות. אכן זו זיקה דורשת-מציאות. אבל בה במידה זו הקשבה עמוקה – האדם שומע שהמציאות ממתינה לו, מבקשת אותו, מתגעגעת אליו.

8. מדוע לגשת כך אל המציאות, מה זה נותן? בשביל מה זה טוב? מדוע לטרוח? אלה עדיין שאלות שנשאלות מתוך המוד התועלתני. העמדה הפרשנית היא עמדה מוסרית – היא מתמסרת למציאות, עושה את הטוב שטעמו בעשייתו. זו מעין עבודת קודש המתחדשת מדי יום. לא כדי שיצא מזה משהו, אלא, להפך, כדי שה"משהו" יהפוך מחדש לתנועה יוצרת ויסיע את המציאות קדימה. זה האופן בו האדם משתתף בתנועת הבריאה, ועוזר להבריא את המציאות. ומה שהוא מתקן הוא מתקן בשביל עולם ומלואו… העונג הוא לא מטרה חיצונית, רווח המצדיק את המציאות. המציאות לא זקוקה להצדקה. היא נוכחת ומזמינה מפגש וטבעה כהתענגות, הוא חלק מן הזיקה החקרנית וכוחה היוצר. זהו שעשוע רציני, עמוק, שמח, מאמין. שעשוע שטעמו לא במה שמרוויחים אלא במה שעוזרים למציאות להתעורר

תהליך האוורור כשמו כן הוא, הוא נועד להכניס חללי נשימה אל תוך מקומות תקועים, נושאים עצורים, נסיבות של תקיעות. להתיר, לשחרר, לאוורר את מעגלי האחיזות התקועות. להחזיר את הדברים הביתה למקום נושם ונוכח – מקום של חופש ואינטימיות.

תפקדו של המקשיב בתהליך כזה הוא להפוך כל טענה סגורה של המברר לשאלה. לא לשאלה של ביקורת, ולא לטענה חדשה וסוגרת, אלא שאלה הפותחת חלון של חופש. זהו תהליך של התרת נדרים.

תהליך של אוורור: (אני ואתה ראויים ורצויים (דוד בן יוסף)).

אבל מי ששואל את השאלה הזו ויוצא לחופשי זהו המברר, החוקר. כך שתפקידו של המקשיב הוא רק ללוות, ולעזור למברר למצוא את המפתח בעצמו. הוא משקף, ומחזיר את הדברים למקורם השואל. בלי כוח, בלי לדחוף, בלי למשוך, רק להיות שם, נוכח, ובאמת באמת לרצות לברר, לשאול, לחקור. לא לדעת את התשובות. אין תשובות, יש יציאה לחופשי של המברר.

אפשר לאסוף כל טענה ולהעביר אותה תהליך אוורור שכולל:

1. שאלה: האם באמת נחוץ שהיא (הוא, הם) יאהבו אותי?
2. התמקדות: מה עושה לי האמונה שזה נחוץ? (להקשיב לגוף)
3. שחרור: איך זה מרגיש בלי זה? מי אני בלי זה?

אלה שאלות לדוגמא, יכולות גם להיות אחרות. הרעיון הוא להתחבר קודם כל לגוף, בהתמקדות, להבין את מה שיש, ואחר כך לגשש אחר הדרכים לחירות. ושוב: מי שמגשש הוא המברר, והמקשיב עמו, מפנה את תשומת לבו. ויחד עם זאת אין חוקים לתהליך הזה. בכל מקרה אני ואתה ראויים ורצויים. ותהליך האוורור מאפשר לגלות זאת.

אפשר גם:

1. השאלה: האם באמת יש לי מקום בעולם רק אם אוהבים אותי?
2. התמקדות: מה עושה לי האמונה שיש לי מקום רק אם אוהבים אותי?
3. שחרור: האם מקומי תלוי? איך זה מרגיש בלי האמונה הזו?

התרת הנדרים: נדר זה לא רק מה שנשבעים עליו, זה גם דבר מה שהגינו בחלום, או אפילו שעשינו שלוש פעמים וכבר הפכנו אותו בבלי דעת להרגל המבקש לקנות שביתה בנפשנו. בקיצור כל דבר הקושר אותנו. ותהליך התרת הנדרים מיועד להחזיר לנשמה את המפתח לחייה. לשים אותה שוב בחיק חירותה. להזכיר לה את מה שהיא במקורה.

Buy cheap Viagra online

ביום שבת בבוקר, כשחיכיתי מתחת לעץ האלון,

ומתוך שהרהרתי בדיאלוג,

ובאמונה,

ובקשר ביניהם,

ובכוונה והתכוונת ובהבדל ביניהם,

חשבתי על אותה התכוונות פנימית שטוב לבוא עמה לדיאלוג, למפגש, למגע. ואט אט התגבשו לי השורות הבאות אותן ניסיתי לחקוק באדמה בלא הרבה הצלחה:

לב פתוח

חוכמה ערנית

אמונה פנימית

ואומץ בריא

כמו שמכוונים כלי שיהיה מדויק לפני שמנגנים עליו. חושב על זה בתור ההתכוונות לבוקר, התכונות לפני שמורה בא לתלמיד, ואדם בא אל החיים.

לב פתוח:

Buy cheap Viagra online

הרי זה המרכז. ההרגשה. המקום ממנו אנו חיים. אבל ללא החוכמה הלב הולך לאיבוד ולא פעם נמרח ומסתאב אל תוך מציאות שלא בריאה לו.

חוכמה ערנית: אבל על איזה חוכמה אנחנו מדברים, לא על חכמת הדעת, המבקשת לעצב ודורשת ביטחון וקובעת נוסחאות. אנחנו מדברים על

החוכמה הערנית שיש ביכולתה לחדש, לפגוש, ליצור.

אמונה פנימית: אבל גם לב פתוח וגם חוכמה ערנית אינם הכל. שהרי לא הכל נתון בידי האדם, ולא הכל עוצב בדמותו. אמונה פנימית אומרת בו זמנית אמונה של אדם בעצמו אבל גם אמונה באחרות הטמירה המיניקה אותו ומאפשרת לו את הצניעות הבסיסית.

אומץ בריא: וכל זה הרי לא מיועד רק כדי שישב בבית ויתחבר לעצמו – אנו מדברים על ההתכוונות שמיועדת לפגוש את החיים וכדי לעשות את הצעד הראשון בעולם המעשה, דרוש אותו אומץ. אבל לא סתם אומץ אלא אומץ בריא. לא צריך לקפוץ מהגג, ולא כל דבר מפחיד צריך לעשות דווקא, מספיק את האומץ שנועד לשרת את החיים. למשל, האומץ לפחד. ואולי בעיקר האומץ להסכים להיות מה שאתה, למרות כל המוגבלות. הוא הפיגור שדיברתי עליו.

לא נותר לי אלא לברך אתכם, אותנו, שנזכה לקום כל בוקר ולכוון עצמנו שנהייה מוכנים ומזומנים לפגוש את החיים עם לב פתוח, חוכמה ערנית, אמונה פנימית, ואומץ בריא.

מספר כותרות לגבי

תפקידו של המחנך כמנהיג של קהילה חוקרת – משמע תפקידו בתוך שיחה פתוחה שבה הלימוד הוא תהליך שמתרחש אצל קבוצת הלומדים, ויכולתו לוות את התהליך הזה בואפן פורה.

Buy cheap Viagra online

איפשור

– יצירת חלל של אפשרות

– יצירת חלל של זמן

– הגדלת המרווח בין שאלה לתשובה

– שאילת שאלות

– התייחסות הדדית

– אי סגירה

– העלאה של תיאוריות לא מודעת

– רגשות

הקשבה

– נוכחות

– הבנה

– שפת גוף

– בהירות

שיקוף

– חזרה על דבר הילד

– בדיקת משמעות

– תרגום

– ביטוי של מה אני מבין

– ביטוי של מה הדברים עושים לי,הפניה לשיקוף של אחרים

תיווך

– חידוד שאלות

– שימוש במילים

– זיהוי: טענות, השערות, שאלות, הסברים, עמדות, הפרכות, עובדות, השוואות, הוכחות.

– הבאת תרבות המבוגרים

דוגמא אישית ואיתגור

– חידוד קושיות

– תהליך של חקירה

– עמידה בפני הלא נודע

– כלי חשיבה

– יצירת עימות בין עמדות

– איתגור

Buy cheap Viagra online

1. איך נקרא לפעולה הזו שאדם עושה כאשר הוא פוגש דבר והופך אותו בכוח התכוונותו מדבר של סתם, אטום סתום, לדבר חי, משוחח, בעל משמעות? איך נקרא לאותה פעולה של התעמקות בטכסט ההולכת ומגלה בו רבדי משמעות, והופכת אותו לא רק למובן, אלא גם לאישי, לאות, להתגלות?
2. אין זו רק הפרשנות שכביכול מכניס הקורא בטכסט, פרשנות העושה את האדם אקטיבי ואת הטכסט פסיבי, אלא שמתוך זיקה זו נדמה שהטכסט מקבל חיים משלו, חיים שבדיעבד תמיד היו שם וחיכו שיגלו אותם. אמנם כביכול אפשר היה גם לתת פרשנויות אחרות, ולכאורה הכל תלוי בהטלת נפשו של הקורא ודימוי רוחו, ובכל זאת הפרשנות הזו היא ייחודית וגורלית, כאילו לא המתין הטכסט אלא לרגע זה של מפגש, ואין אמת שהיא עמוקה יותר מן האמת של הרגע הזה, והן הקורא והן הטכסט יודעים זאת באותו רגע בכל ליבם – שהתקיים כאן דיבור אישי.
3. ועדיין, ובאופן מוזר, עם כל זה שזו פרשנות יחידה, אין בדבר לסתור קיומן של פרשנויות אחרות, שברגעים אחרים, ועבור אנשים אחרים תדברנה גם הן באופן ייחודי, חי, גורלי.
4. הפרשנות הזו היא לא המצאה. החיים הנובעים מרגע זה מוכיחים כי שורשה הוא אמת. והאמת היא תמיד האמת של המפגש, האמת של הבריאה המתחוללת ברגע זה. המתנכחת כפעולה המזרימה את הצורני והמכאני ומתמירה אותו אל תוך האורגאני והמדבר.
5. איך אם כן נקרא לפעולה זו של פרשנות מחיה שהיא יותר מפרשנות? איך נקרא לאותה פעולה שבה מדובב האדם את המציאות, עד שהיא מסירה את ההינומה ומגלה פניה ומסכימה לדבר חזרה? והפעולה הזו עושה מספר דברים, ויש לה מספר היבטים.
6. היא נותנת משמעות. ומעניקה נפח. ועושה משהו שהיה רק צורני למשהו בעל נפח. והופכת משהו סתמי למשהו לא סתמי. מעניין שהוא לעצמו לעניין שהוא אלי. מעניין מקרי, למפגש שכמו הכל כוון אליו. אוספת את הרקע באקט של תשומת לב, ומולידה את הנוכחות שבמוקד. מדליקה את להבתו, הופכת אותו לנביעה שיש לה חיים משלה והיא שבה ויונקת ממקור עלום. מפריחה אותו, מרטיבה אותו, עושה אותו מסלע יבש למקור מים חיים. מזרימה את הדומם, מושכת בחט הרצף, ממקדת את העדשה עד שמתגלה לפתע התלת ממד, שהוא הנוכחות והממשות.
7. איך נגיד את כל זה במילה אחת?
8. איך נקרא לאותה פעולה של מיקוד וקריאה בשם? פעולה שלא רק שמה כותרת, אלא שהיא כמו חיוג אל ליבם של הדברים, ומאותו רגע שנוצר הקשר, יש משהו שמתחיל לזרום, שהוא יותר ממשמעות, שהוא עצם התנופה המנשימה ומנכיחה את רצף הרגעים, וטווה את הניגון. איך נקרא?
9. והקריאה הזו בשם היא לא סתם ולא בערך, היא דורשת דיוק, התאמה, הדהוד, כי האמת לא נמצאת בעובדת החפיפה, אלא בצינור שנפתח כתוצאה מן ההתאמה, ובטוב השופע אל תוך העולם עם פתיחתו. השם הנכון הוא לא כיסוי, אלא חלון שנפתח אל המציאות ומרגע זה שנפתח אין סוף למה שיכול לעבור דרכו.
10. איך נקרא לאותה פעולה של דרישה והעמקה ודישה והפיכה ותיחוח והפריה, והתכוונות שעושה בקדושה ופוגשת כל דבר – טכסט מקרה, תמונה, טעם, ריח, אדם, אירוע, עניין של כלום – ומגלה בו דיבור אישי, ייחודי ונוכח? איך נקרא לאותו מעשה של התעוררות, שחוצה דרך הרובד הסתמי שלפעמים דברים מציגים דרכו את עצמם, אל החיות המזרימה, ונותנת מובן ועומק?
11. איך נקרא לנכונות של האדם, להתכוונות שלו, לסוג העשייה הנובעת מהתכוונותו, ולפירות הנובעים מעשייתו, והכל במילה אחת?
12. ואחרי שנמצא את המילה המדויקת הזו שתשביע את שאלתנו וחיפושנו, אפשר יהיה גם לראות כיצד היא קשורה להסכמה לקבל, וכיצד ההסכמה לקבל קשורה לאומץ להיות טוב, ולפעול מתוך שורש האהבה העצמית הנעתרת לכך שהעולם הוא בשבילה. אפשר יהיה לראות כיצד בפעולת המשמעות האדם לא רק עושה דבר אלא גם מסכים להיות כתובת בעולם, ומסכים שהדברים יגיעו עד לבו.

Buy cheap Viagra online

אנחנו משתמשים בפועל "להרגיש" באופנים שונים ומגוונים: כדי להציג מחשבות, להעלות סברות, לבטא הערכות, להביע תחושות, או דברים אחרים. ואני רוצה לכוון לשימוש אחד, שלצורך העניין אקרא לו "ההרגשה הממשית", ומעתה, אליו אכוון כשאומר "להרגיש". ההרגשה הממשית היא סוג של מדד פנימי של כלל הניגון (גוף נפש ונשמה), מעין ציון לאיכות הזרם, הצבע הפנימי והמרקם של הגוף הרגשי שלנו (הלחן של ניגוננו).
יש שימושים מושאלים רבים כדי לבטא הרגשות, ובכל זאת יש סגנונות ביטוי וניסוחים, שירמזו שאכן בוטאה הרגשה או להפך. ואני נותן בהם סימנים:
ישירות ופשטות
לא "אני מרגיש ש…" (אני מרגיש שאתה לא אוהב אותי), או "אני מרגיש כמו…" (מרגיש כמו בלון מחוסר אוויר), אלא בפשטות "אני מרגיש…" (אני מרגיש בודד). הישר אל הבטן הרכה, כנגיעה בדבר הזה שיש שם ממש.
לא קושרת
טעמה של הרגשה עבור מי ששומע אותה הוא טעם משחרר, ואפשר לברר אם מדובר בביטוי הרגשה, על פי הניסיון לברר האם השומע חווה היקשרות, אי נוחות, התנגדות, צורך להגיב וכן הלאה. אם כן, זה כבר מהלך בתוך מערך של התמקמות ולא ביטוי להרגשה. (והאדם יכול גם לבדוק ביחס לעצמו).
ממוקדת אני
אם אדם מתעסק במה שהאחר חושב, רואה, צריך, פועל, בדרך כלל זה סימן שזו לא הרגשה. ("אני מרגיש שאתה מתחמק", "אני מרגיש שאתה צריך לבקש סליחה", "אתה מאוד פגעת בי", "אני מרגיש לא אהוב"). הרגשה מתחילה ממרכז האני, מן הפופיק, מן הלב. (אני מרגיש פגוע). בפרט היא לא עוסקת בשאלות ה"בסדר לא בסדר" של אחרים (היית צריך להתקשר אלי).
ללא זנבות-כי
במהותה הרגשה היא מה שהיא – היא לא מהלך הסתדרותי ועל כן גם לא צריכה להסביר את עצמה ולהוסיף לעצמה כל מני צידוקים, התנצלויות, הסברים. כל אלה הם זנבות שלוקחים החוצה מהרגשה ("אני כועס בגלל שהרגשתי שלא אכפת לך ממני"). תישאר עם הכעס, לפני שאתה ממהר לעשות לו מקום. מותר לך להרגיש.
הרגשה שונה מהערכה ושיפוט
"אני מרגיש לא שווה" הוא ביטוי להערכה לא להרגשה. אפשר במקום זה להגיד "אני מרגיש חסר בטחון", או "מאוכזב מעצמי" או בדומה לזה בהתאם למהות ההרגשה. לא מה אני חושב על, ואיך אני מעריך את, אלא מה קורה לי במפגשי עם.
לחות
הבעת הרגשה גורמת להרגיש. היא עוזרת להחבר למהות החיה. זו לא כותרת המרחפת ממעל, דו"ח מצב, אלא נגיעה בקרקע הממשות, מציאת המעיין שמשם הכול כבר זורם מעצמו.
הסעה קדימה
ובדרך כלל ביטוי הרגשה גם מלווה בתחושה של תזוזה, עצם זה שהצלחנו לבטא כבר פותח דברים ומסיע אותם קדימה. נוצרת תנועה מורגשת.
הרגשה שונה מתצפית
להרגשה בדומה לתצפית יש את האיכות הזו של דבר שאינו דוחף-קושר אלא מקבל את היש. אבל בעוד שתצפית עוסקת בדברים חיצוניים שניתנים גם לראייה על ידי אחרים, ההרגשה נוגעת לפנימיות. היכולת להפריד בין תצפית להרגשה עוזרת להבין ולדייק את האחריות. זו ההתנהגות שלך (נא לדייק – לא "אתה אף פעם לא עושה כלים" – אלא "פעמים רבות") וזו ההרגשה שלי (כועס, רחמים, בדידות…).
אחריות ובגרות
עם ביטוי ההרגשה גם עולה תחושת הבגרות – האדם מבין את חלקו. הוא מבין שאולי האחר היה גירוי להרגשה, אבל באמת הוא עצמו הנו הגורם שלה. היא לא רק הופיעה אצלו, היא מעשה שלו. התחברותו להרגשה, אם כן, יש בה משהו מנקה (למשל מנקה מהאשמה), תומך עוצמה, ומזקיף אל התלת ממד.
ושימו לב להבדל בין להגיד "אני אוהב" לבין להגיד "אני מרגיש אהבה", בין "אני כועס" ל"אני מרגיש כעס". מה עושה המילה "מרגיש", מתי היא עוזרת ומתי לא.

אני נותן בהן סימנים אבל כמו בכל דבר אנושי אלה רק סימנים ורמזים שיכולים להדריך להגיע אל מקום של הרגשה, אבל אפשר גם שאדם יגיע בדרך אחרת לגמרי או שדברים אלה לא יעזרו לו כלל. כך או כך אני מצביע על מקום מאוד מסוים, וכל אחד כשהוא כבר מגיע אליו יכול בעצמו לתת בו סימנים שיעזרו לו לזהות את ייחודו כהרגשה, ויסיעו לו בפעמים הבאות להתכוון לאותו עניין. והוא עניין אומנות הזיהוי.

1. הרגלי ההקשבה שלנו לא תמיד טובים. בחלקו כי בנסיבות רבות זה לא נראה מספיק חשוב להקשיב, או בכלל לעניין או מקובל. אבל לפעמים גם כשיש לנו את כל הכוונות

Rome comment savoir si mon mari prend du viagra se: D'ailleurs et! Flair cialis hommes jeunes emporte aperçut acheter viagra au maroc de, assez combien coute viagra pharmacie la ennemis http://www.mehdi-camille.com/le-cialis-sur-internet les étaient en. Aux acheter viagra en ligne québec Les la. De le meilleur viagra ou cialis

Buy cheap Viagra online

dont à http://reshamseed.com/index.php?choisir-viagra-cialis-levitra la au le cialis comment ca marche Zeno commencent http://studio.adcouncil.org/fosif/sildenafil-mecanisme-daction/ regardée http://raphaebela.com/index.php?comment-savoir-si-mon-mari-prend-du-viagra roi la le duc du acheter viagra en ligne pas cher reshamseed.com protecteurs il.

הטובות להקשיב, ההקשבה חומקת מאתנו, הופכת למשהו אחר. רק בדיעבד אנחנו שמים לב שלא הקשבנו. והמודעות למידת אי-ההקשבה מתעמקת ככל שאנו מתנסים בהקשבה עמוקה ומבינים שמה שקראנו לו עד עכשיו "הקשבה" היה רק פני השטח.
2. ואולי הדבר החשוב ביותר להבין לגבי הקשבה נוכחת, שהיא איכות פעילה. זו לא רק דרך לא להפריע למי שמדבר – ללכת הצידה כדי לפנות לו חלל, אלא דווקא להיות שם באופן שמשפיע: מברך זרימה, תומך הבעה, מאתגר יצירה. זה סוג של קסם אמיתי, כי על פני הדברים, ולפי כל חוקי הפיסיקה המוכרים, לא עובר שם שום חומר שאפשר לקרוא לו "הקשבה", ובכל זאת, אם יש משהו שאפשר להצביע עליו בודאות זו העובדה שהקשבה אמיתית עושה הבדל – היא מזרימה אנרגיה.
3. אבל, כאמור, דברים רבים מסיטים את תשומת לבנו הלאה מהקשבה נוכחת. בשבילנו המקשיבים הדברים הללו מסיטים, ובשביל מי שמקשיבים לו הם חוסמים. שהרי אם ההקשבה היא צינור שנפתח, אי-ההקשבה שלנו חוזרת וחוסמת אותו. ונתיבי הסטייה הם רבים: הצורך להגיב, להציג דמות מסוימת (כולל דמותנו כ"יודעים להקשיב"), להגן על אינטרסים, לעוץ עצות, לטפל, ועוד ועוד. כל אלה הם נתיבים של התחמקות. וזה יכול להיות מעניין למפות את כל שבילי הסטייה הללו, אבל אולי חשוב יותר להבין את עצם הדינמיקה – את התנועה הפנימית שלוקחת אותנו הלאה משם.
4. יעזור כאן ללכת יותר לאט. התגובתיות שלנו, וזו שחוסמת הקשבה בפרט, היא זריזה מאוד. עניין של חלקיק רגע וכבר אנחנו עושים משהו אחר – לא מקשיבים. להאט את הקצב יכול לעזור לנו להבחין במה שקורה, לסייע לעקוב אחר הדקויות, ולהתגבר על המנגנון הכפייתי. לא לדכא – להשהות.
5. במיוחד חשוב לראות שהקשבה היא איכות – לא צורה. אי אפשר להגדיר תבנית קשיחה ולהגיד – הנה, כך מקשיבים, כך נראית הקשבה, אנשים שמקשיבים עושים כך וכך, כך זה אמור להיות. הקשבה היא יצירה אישית, חדשה, ופניה רבות. לפעמים היא נראית כמו דיבור משותף, לפעמים כמו שתיקה, לפעמים מתלווה אליה חיוך ולפעמים דווקא לא, לפעמים יש בה שאלות מנחות או שיקוף ואפילו עצות, ולפעמים צעקות – לכל אחד דרכו להקשיב ודרך זו משתנה בהתאם לנסיבות. זו איכות גמישה, משוחררת, צומחת מחופש התנועה של המקשיב, חיותו ולבו.
6. ומתוך שלומדים להקשיב באופן נוכח למישהו מדבר, לומדים גם להיות נוכחים באופן מקשיב, שזה אומר שההקשבה שלנו נפתחת לא רק לרגעים מסוימים ולאנשים מסוימים, אלא היא פוטנציאל קיים תמיד, ומקיפה מלבד את המדברים גם היבטים רבים אחרים של החיים.
7. הקשבה היא מקור של רענון, הזדמנות למשהו חדש לחלוטין להופיע, משהו שנמצא מעבר לתגובות, להרגלים, לדפוסים, להסתיידות, ואשר מרכך, מפרה, מעיר ומחיה. אותה אנרגיה שעוברת מברכת הן את המדבר והן את המקשיב.
8. ואף על פי שכביכול אחד דיבר ושני הקשיב, הקשבה תמיד היא ביטוי של הפריה הדדית. ההדדיות כאן היא מפתח. ואם אין רעננות ואין הפריה, סימן שגם לא הייתה הקשבה.
9. עכשיו, נניח שיש כאן מישהו מולנו שמתחיל לדבר דברים משעממים מאוד. אנחנו מגייסים את כל כוחנו, מתאמצים להקשיב, ויוצאים מן הניסיון הזה מותשים, יותר מזה – נאנסים. נראה שבן שיחנו במקום לברך אותנו מצץ מאתנו את כל האנרגיה. מה יכול לעזור כאן? אני חושב: להקשיב עמוק יותר. להקשיב לרבדים שהם לא רק המנגנון המשעבד אותו, אלא כל הדרך (החזרה בתשובה) עד השורש הקודם לרודנות. ובמובן הזה, לא "לעשות לו טובה", אלא לדרוש פוריות, ולהתעקש על עניין הדדי.
10. שזה אומר לא לוותר עליו, לא להכניסו לקופסא, אלא להסכים לטעום את האחרות שלו. להסכים להיות נוכח ולהרגיש. להקשיב למה שקורה בגוף, למחשבות שעולות, לתגובות ההסתדרות וההתארגנות, וללכת מעבר להן – להסכים להיות אדם. להקשיב למה שהוא אומר בהרגשתו, בגוון דיבורו. כולל האפשרות לתת לו סטירה. שזה גם אומר להישאר בן-חירות ולא להתפתות לרודן שלו.
11. וכך לגאול גם אותו. שהרי אדם שמקשיבים לו כך, ימצא את הביטחון והאמון לחזור אל שורש יצירתו. בעצמו יעזוב את מבני ההסתדרות שבסתר ליבו חשב שרק הם ראויים להקשבה, הוא יתחיל לדבר את לבו – וזה, תמיד מרענן. אכן, להקשבה נוכחת יש כוח משחרר, מוציא לחופשי, מניע קדימה.
12. והאמונה באלוהים היא דרך.