ארכיון פוסטים מהקטגוריה "חינוך"

מחשבות על ילדים מרופדים מדי – נכתב בשנים הראשונות של מיתר

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

מהרגע הראשון נקרא הילד להאבק על זהותו – זו עבודת הקודש שלו. אין זו מלחמת הישרדות אכזרית, אלא חלק מעוצמתו, הצעדים הראשונים בפיסול חייו – וכל פיסול הוא פילוס דרך. כל פיסול הוא דיאלוג והתעלות, והזדככות לקראת אותו דבר ייחודי שהולך ונוצר. בתוך צמיחה חיונית זו גורלו של האדם הוא גורל של לוחם.

כמה פעמים אנו מנסים לחסוך מילדינו קשיים, ושיעורים אישים שירדו לעולם במיוחד עבורם?

כמה פעמים אנו חיים את חיי ילדינו במקומם, מונעים מהם באופן שיטתי ועצוב את גילוי זהותם, מצנזרים את חומר הלימוד שנערך במיוחד עבורם בשמיים?

לפעמים מיתר נתפס כמקום שבו מנסים להגן על הילדים ולספק להם עטיפה רכה ותומכת, אבל הבה לא נבלבל בין הבנה והקשבה לבין ריפוד יתר. להקשיב אין פירושו לוותר, להבין אין פירושו לעשות הנחות, להיות בדיאלוג אין פירושו להסיר מעל הילדים אחריות. להפך, הבנה לילד פירושו בראש ובראשונה לכבד את הלוחם שבו, להבין שזאת זכותו לנסות ולהיכשל מבלי שידינו תהייה מושטת תמיד לחסוך ממנו נפילה או לעשות את החיים פשוטים וקלים עבורו. להיות בדיאלוג ממשי פירושו להיות בעימות, להיאבק להתעלות אישית, להגשים את ייעודו כלוחם. אין זה מאבק מנכר, מרחיק מעצמו, להפך, כאן המפתח לאינטימיות שלו, לאהבה שבא לתת לעולם. וילדים אוהבים אתגרים ואוהבים שהמבוגרים שמולם יהיו גם הם לוחמים. אין הם רוצים לחיות סתם, חיי מרגרינה קלים, אין בזה טעם.

ילדים זקוקים להבנה וזקוקים לאינטימיות, הם זקוקים לכבוד, אבל לא זקוקים לריפוד.

הם זקוקים להגנה אבל הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים ולעומת זאת הם זקוקים הרבה יותר לאמון שלנו ביכולתם, לכבוד שלנו לכוחם היוצר, לכוחם להתעמת.

הם זקוקים שהאנשים שיהיו מולם יהיו אנשים ממשיים ושיכנסו עמם לדיאלוג ממשי, לא דיאלוג חינוכי מהנדס.

Buy cheap Viagra online

הם אינם רוצים שנפתור עבורם את בעיותיהם גם כשהם מבקשים עזרה, גם אז, מה שהם מחפשים בעיקר זה הבנה. הם רוצים שנבטח בהם, שנעביר להם את המסר שאלה חייהם וזכותם לנסות.. הם לא באמת רוצים שיעשו להם הנחות למרות שהם מבקשים את זה לפעמים – בעצם, ברוב הפעמים, הם בוחנים אותנו, מתפללים בסתר ליבם שנעמוד במבחן שלהם.

הם לא זקוקים שנגיד להם מה לעשות, שנפעיל אותם ונעצב את חייהם. הם לא רוצים שנפלס להם דרך. הם זקוקים לכך שנעזור להם לגלות את כוחם.

הם לא זקוקים לכך שנציב להם מטרות, שניצור לנו מעשה אליל את דמותם הרצויה.

הם לא זקוקים שנכבול אותם בכלא ה"בסדריות" שלנו. הם לא זקוקים להטפות שלנו, אבל הם זקוקים לכך שנסתכל עמוק אל תוכם פנימה, ונזהה בהם את מקור חייהם, ונרדוף אותם אל האתגר האישי שלהם. וכך, כשהם יסתכלו בעינינו שלנו המסתכלות אל תוכם תעלה אותה השתקפות, ייווצר אותו הדהוד ממנו יאספו כוח להמשיך לפלס את זהותם.

הם לוחמים, הבה לא נוריד מערכם בגסות הגנתנו, נהיה עדינים למהותם.

בעיני זהו השיעור החשוב ביותר במיתר עבור כולנו – לא איך ניצור את הסביבה האידיאלית, התומכת, העשירה, הרכה, הנוחה, אלא איזה תהליך אנחנו צריכים לעבור כדי ללמוד לסמוך על ילדנו.

ילדים זקוקים להורים שמסתכלים למעלה

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

מה יש למעלה?

ומה יש למטה?

למטה יש אדמה. היא משפיעה עלינו רוב טוב, מזינה ותומכת בנו, אבל גם מושכת למטה משפיעה עלינו כובד. לא מתוך רצון להרע, אלא מכיוון שזה מה שהיא. ככזו, היא יכולה להוות אתגר וגירוי לחיים המבקשים להזדקף ולהתכוון למעלה, אבל באין כוח, היא יכולה לסחוף אותנו אל תוך מעגליה, להטביע אותנו בביצת הבינוניות, להשקיע אותנו בהרגל, להשכיח מאתנו כל דבר מלבד דרישותיה היומיומיות הכובלות אותנו תדיר אל תוך השטח, עד כי אין יוצא ואין בא.

אפשר להגיד שאין זו האדמה שמושכת

levitra wikicialis vs viagracheap generic family discount packhttp://onlinepharmacy-cialis.com/http://onlinepharmacy-viagra.com/viagra onlinehttp://onlinepharmacy-kamagra.com/cheap-generic-viagra-professional.htmllevitra generic name

אותנו כך למטה אלא משהו אחר שמקורו באדם, אולי זו עצלות טבעית ואולי יותר מכך, זה הפחד הקושר אותנו לאלפי מנגנוני ביטחון המבטיחים שלא תיוותר אנרגיה לדבר מלבד למלאכת הישרדות אפרורית. אף אחד לא ירים כאן את ראשו. ומי שהעיז נרמס עד מהרה על ידי מכבש הבינוניות. כן, אפשר להגיד שאת כל זה לא האדמה הממשית משפיעה עלינו, אלא קרקע נפשנו שלנו. ייתכן. ובכל זאת, כך או כך, נדמה שהשמיים נדרשים לנו.

הם זוכרים, השמיים, את מה שמעבר להמולת הרגע הזה. ברגעים קשים הם יכולים להזכיר לנו שלא הכל הוא אדמה זו, שיש לאן לשאוף מעבר. שאף על פי שקשה עכשיו, זה עובר, ואף על פי שמה שנראה עכשיו הוא אפור וחסר תוחלת, יש גם תכליות אחרות שאפשר לשאת אליהן את מבטינו ולהתחזק. השמש הזו שנמצאת בשמיים יכולה להזקיף את ראשנו, להזכיר לנו שלא הכל נוצר בממדי אנוש, שיש לנו את הכוח לא רק לרדת אלא גם לעלות.

לפעמים השמיים מזכירים לנו זאת בדמותם של אנשים גיבורים שהראו לאנושות שיש דבר מה נאצל יותר מתאוות בצע, עצום יותר מן הפחד, אופטימי יותר מן הדיכאון. לפעמים הם מזכירים לנו זאת בעזרת מילים, שברגעי מפתח מעוררות אותנו לחיים ומאפשרות לנו את הצעד הבא שאחרת אין כל סיבה לעשותו.

נדמה שכדי שהשמיים יוכלו לשאת את שאיפתנו להתעלות הם צריכים להיות יציבים. ואכן, מי לא מכיר את דמות הגיבור שאלף פעמים נפל ואלף פעמים קם, שבעקשנות רוחו, בדבקותו באמונתו, חזר והראה את אי-הפשרה. אולי אפילו פגשנו גיבור כעין זה בדמות הורה או מנהיג או סתם אדם שהתייצב בפני ההלוך ושוב של נסיבות חייו, והמשיך ללכת בקו ישר עד שהמציאות נכנעה לו והלכה אחריו. וגם כשלא הלכה אחריו היה בכך טעם, הוא אולי אבד לעולם, אבל לא אבד לעצמו.

האם לשם כך אנו זקוקים להורים שמסתכלים למעלה?

לצורך אותו ביטחון, אותה כריזמה, אותה עוצמה, שמאפשרת לנו לזכור שיש גם דבר מה אחר מעבר לכאב, בשעה שהוא מציף אותנו מכל עבר? לפעמים אני מדמה שסטירה זו של אבי שהרעידה את מערבולת כאבי הכובש והזכירה לי משמעותו של ערך גם אפשרה לי לראות שאני אדם ולא הכל אבוד. ובכוח אותה עיקשות שהצטללה מתוך הסטירה, מכוח אותו הבזק של אור שטלטל אותי באחת, יכולתי לשאוב איזו עמידה של כבוד. זה לא היה רק "אל תהייה ילד מפונק" אלא גם הוראה ותקווה: הם יכולים לעשות לך הכל, אבל לא לכבוש את רוחך.

האא, הרי לכם גאווה, הרי לכך זקיפות קומה.

אמנם במחיר קשיות מסוימת,

ולפעמים במחיר הליכה לאיבוד מסוג אחר מזו שמציעה לנו האדמה.

אבל אולי אין ברירה אחרת בעולם שכולו מלא אויבים.

האם לא לשם כך אנו זקוקים להורים שיסתכלו לשמיים, כדי שבעקבנו אחרי מוטת מבטם נוכל לחזות באופק שאליו הם נושאים עיניים ולשאוף אגב כך הלאה מכאן, תמיד הלאה מכאן?

האם זה לא מה שעושה אותנו אנושיים? אותם שמיים המזכירים לנו שאין לנו זכות ליפול ברוחנו שהרי לעולם איננו לבד, אלא תמיד נושאים את בשורתה של אמת שעלינו להעביר הלאה? שלא רק למען עצמנו אנו חיים, אלא למען אותן נשגבויות שאנו נושאים באמתחתנו, שהורינו נשאו לפנינו והוריהם גם הם.

כן, כמה יפה.

אבל ייתכן שהשמיים אינם נושאים כל יציבות, אלא רק אווריריות עלומה.

ובתור ילדים אנו זקוקים להורים שיסתכלו למעלה, לא כדי למצוא שם עוגן שעליו נוכל להטיל את צלצלי תקוותנו ולמשוך עצמנו מחוץ לביצת הרגע הזה, אלא דווקא כדי למצוא אהבה שאין מה לאחוז בה אלא רק להתמסר לה. אולי מה שאנו זקוקים לו אינו ערך נשגב, אלא סוג של נראות, אולי אנו זקוקים למישהו שמסתכל עלינו בחמלה. ומה שהשמיים מכילים בתוכם אינו זיכרון האנושי, אלא דווקא התבוננות של חסד שמקורה נובט גם בלבנו אנו. אולי מה שמושך את עיני הורינו אינו הלמעלה החד משמעי והחד כיווני, אלא דווקא האינסוף שהולך כל כך רחוק עד שחוזר אלינו מכל הכיוונים ומאיר הישר בלבנו.

לא נקודת מטרה הם השמיים, אלא האמון בטוב וההכרה בעוצמתנו. וכשהורינו מסתכלים למעלה, ועושים זאת למען עצמם, כביכול בלא לדעת שאנו מסתכלים עליהם, הם לא עושים זאת כדי שהשמיים יסמנו להם כיוון, אלא כדי לזכור שיש מי שרואה אותנו בעין טובה.

על כך כתב טאגור:

אלה אשר יאהבוני על פני האדמה ינסו כולם בכל כוחם להחזיק אותי תחת מחסה ידם, אך לא כן אהבתך אתה: גדולה היא מאהבתם – ואתה נותן אותי להיות חופשי על פי רוחי.

כי לא אשכח אותם, לכן לא יעמוד בם לבם לנטוש אותי לבדי – ואתה הנה יום על יום יחלוף ופניך לא יראו. גם כי לא אקרא אותך בתפילותיי ולא אשים מקום לך בלבי, אהבתך אותי תארוב תמיד אל אהבתי.

הנה הוא הביטחון שזקוקים לו הילדים: אהבתך אותי תארוב תמיד אל אהבתי.

וכדוגמת הוריהם הם יכולים לפיכך לשאת תפילה:

תן לי כוח לנשא את רוחי מעל תעתועי יום ויום.

ותן לי כוח להסגיר אל חפצך אל כל כוחי באהבה.

כי אולי אומץ הלב האמיתי אינו האומץ להתייצב בפני האויבים הממלאים את העולם מכל עבר, אלא המוכנות לגלות שאין אויבים כלל.

ומכיוון שכך, כל תלאותינו בעולם הזה הן לא הדבר שאנו צריכים להתגבר עליו בכוח שדרתנו הזקופה, אלא זו בשורה שממנה אנחנו צריכים לאסוף את חומר הגלם להתעלותנו. מכיוון שלהבת חיינו, כשהיא נראית על ידי השמיים, יש לה הכוח להמס כל דבר ולהפכו לשירת נפשנו.

כל הנוקשה וכל הנעקש בחיי יתערב בי והיה לזמרה אחת ערבה, אז יפרוש שיר תהילתי את כנפיו כציפור עליזה המעופפת על

Cet défiaient le. Des qu'est que du viagra Écoutait partis. Ces place viagra moins cher france

Buy cheap Viagra online

et ou trouver du viagra sur internet de à qu'il http://reshamseed.com/index.php?mode-d-utilisation-du-cialis voir site fiable pour commander kamagra poudrée sildenafil pour femme le-baobab-litteraire.com et de cialis effets indesirables en indices légèreté. Lombardie http://reshamseed.com/index.php?viagra-pharmacie-jean-coutu Prix en de recevoir revenaient. Presque http://semargolf.com/ou-acheter-du-vrai-viagra-sur-internet Huit premier dette effet du cialis 10mg part cialis livraison en 48h paix compté allumaient fois reconnu?

פני ים.

ידעתי כי שירי היה לך לרצון. ידעתי כי רק בזאת אבוא לפניך: בהיותי משורר.

(כל שירי טאגור לקוחים מגיטני'אלי בתרגום דוד פרישמאן.)

ה"מי" וה"מה"

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

הנקודה שאני רוצה להציג כאן היא חמקמקה ויחד עם זאת חשובה מאין כמותה, היא מסבירה מדוע כל כך הרבה דברים שאנו עושים בחינוך יש להם את הטעם התפל המרחיק אנשים בריאים ממנו. היא מסבירה גם כיצד קורה שחושנו לטעם הטוב הולך ונשחק עם שנות העיסוק בחינוך עד כי אנו מפסיקים להבחין בטעם זה. אלה אחרים, שלא מתעסקים בחינוך, שמזהים את טיפוס המורה עוד ממרחק ויודעים להיזהר ממנו.

בעיקר היא מסבירה את האופן התמים שבו כוונותינו הטובות נופלות קורבן לאיזה משהו לא ברור שנותן לנו את המראית כאילו אנו עושים בדיוק את מה שהתכוונו לעשות, בעוד שתחושת הבטן שלנו אומרת שבכלל לא, שלמרות הצורה המזכירה את מה שהתכוונו לעשות, בכל זאת קורה כאן דבר מה אחר. ושוב, עם השנים גם תחושה עמומה זו מתקהה, אנו מרימים כתפינו באוזלת יד, וממשיכים בשגרת יומנו תוך התעלמות מן הצרימה והסתפקות במה שיש.

אולי בכל זאת החידה לא גדולה כל כך.

אני חושב שכל זה קשור למגמה עקרונית ולא מודעת המנחה את רובו של החינוך ומחלחלת כמעט לכל מפגש של מבוגרים וילדים – מגמה זו רואה את תהליך ההתבגרות כתהליך בו לומד האדם להכיר בעצמו כ"מה".

זהו תהליך שצורך זמן ומאמץ, שכן מלכתחילה חווה הילד את עצמו באופן אחר, לא כ"מה" אלא כ"מי".

אותה מציאות של "מה", שאנו בתור מבוגרים רואים כמובנת מאיליה עד שאנו מפסיקים להבחין בה, בשביל הילד כלל לא מובנת והיא ודורשת מאמץ גדול של הבלגה והתכוונות. למעשה, דווקא מאמץ זה שאל תוכו נרתם הילד בתמימות מתון אמונה שלמה שזו הדרך להיות לאדם אמיתי, משמע, למבוגר, הוא שמסתיר מאוחר יותר את אופיו המיוחד של עולם זה.

פריו של מאמץ זה הוא הרציונאליות והריאליות שאנו המבוגרים משתבחים בה כסוג של הישג, משמע, כסוג של בגרות וידיעת אמת. איננו חושדים שהדבר שהגענו אליו הוא אופן מסוים של הוויה תרבותית ודווקא לא טבעי ולא בריא.

אין זה מייחד את החינוך, כמובן, זה חלק מתרבותנו כולה, אבל זה בולט בחינוך מכיוון ששם אין זו מציאות סביבתית הומוגנית ומורגלת לנו, אלא מאבק מתמיד מלא משברים וחריקות שמביאים עמם הילדים בשל העולם האחר שממנו הם באים, שממנו כולנו באים.

מלכתחילה רואה הילד את עצמו בבחינת "מי". כלומר הוא מכיר את עצמו לא כישות, כחומר, ואפילו לא כ"רוח" במובן היישותי, אלא כתנועה של זיקה, כסיפור, כגורל והתרקמות. כך הוא חש כשקוראים בשמו ומתכוונים אליו, וככך הוא חש כאשר הוא מתייחס אל העולם. הוא הנהו מי, גיבור, התרחשות בעלת מוקד רצוני וערכי. בשבילו העולם מדבר, פונה, רב-שיח. והוא משוקע כולו בעולם זה שכולו שיח ואינו מסוגל לדמיין אותו אחר. בשבילו, הכל קורה לו, לא קורה בעלמא, אלא קורה לו, נוגע בו, מתייחס אליו. אליו, משמע, אליו ממש, למי שהוא.

אפשר לקרוא לזה "אגוצנטריות", אבל בכך לא רק שלא תפסנו את עיקר העניין שאליו אני מתכוון אלא המשכנו לעשות מה שאנו עושים תמיד ואשר בשלו פתחתי בכתיבה – הפכנו את ה"מי" ל"מה". לקחנו דבר שהוא פרטי לאינסוף, שהוא בעל אישיות ייחודית, ועטפנו אותו בקליפת אובייקט, מנותקת קרקע. כעת זהו דבר נוח לטיפול – "אגוצנטריות", אך שוב אינו תנועה היסטורית מושרשת בממשות, זהו "מה" סתם – אגוצנטריות.

כן, היום נדרש מאתנו מאמץ מיוחד כדי להבקיע דרך ה"מה" ולחזור לחוויה שהייתה כה מובנת מאיליה בילדותנו. לאחר שעשינו את כל הדרך שבה למדנו להתייחס לעצמנו ולעולם כ"מה" קשה לנו לפעול בכיוון ההפוך. דומה שכיוון הפוך זה מנוגד לכל מה שדרשה רוחנו במשך שנים רבות עת עמלה להיות "מבוגרת". בשבילנו היום זה כמעט כמו ללמוד לדבר בשפה אחרת.

אבל, אני מתעקש, חיוני שנלמד לדבר מחדש בשפה זו. חיוני למען בריאותנו ובריאות העולם.

מלכתחילה רואה הילד את עצמו בבחינת מי, ורק בהדרגה הוא לומד להתייחס לעצמו בבחינת "מה". אין זה טבעי לו כלל. ועליו לתרגל הרבה בשפה שהיא זרה לו לגמרי. בבית הספר, למשל, ילמדו אותו את הקו והנקודה והוא לא יבין בזה שום דבר. בצדק הוא לא יבין. עד שאנחנו בתור מבוגרים לא נצליח לראות עד כמה יש פה לא-להבין, לא נוכן להבין אותו.

ראו את גודל אי הבנתו: הוא לא מבין מדוע אנשים מבוגרים מתעסקים בדבר הזה, מדוע חשוב להם כל כך לקרוא לקווים קווים ולנקודות נקודות ולהקדיש לזה זמן. מה זה, איך זה קשור לחיים, מה עושים עם זה? ובעיקר, למה דווקא עמו הם רוצים לדבר על זה, והרי יש כל כך הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם לפני זה, שבהם הם יכולים להתכוון זה אל זה, לומר זה לזה, אבל מה המשעות שאני אומר למורה קוו והיא מחזירה לי בנקודה, מה המשמעות הטמירה של זה?

הוא משוכנע שזהו משהו שהוא צריך לעשות כל-מאמץ להפנים. הוא משוכנע שזהו הוא שאינו מבין, והוא רואה את אי הבנתו כביטוי למרחק שעליו עוד לעבור עד שיהיה כאחד המבוגרים. בטח, הוא מבין מה זה קו, הנה קו, הוא גם מבין מה זה נקודה, הנה נקודה, אבל הוא לא מבין למה המבוגר צריך לקרוא לזה בשם, להגיד הנה זה קו ישר וזה קו עקום ושיש שלושה סוגים של קווים, ולהגיד את זה לו דווקא. כל זה זר לחלוטין לעולמו. הוא לא מבין מה עושים עם זה, איך פועלים עם זה, את מה זה משרת. הוא היה מבין אם היו אומרים לו להביא כוס מים, את המים שותים, בטח מישהו כאן צמא, זה מובן, אבל מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים כאשר אנחנו מציירים במחברת קו וכותבים מתחת לזה קו ישר, ואחר כך מציירים קו אחר וכותבים מתחת קו עקום.

האמת היא גם רוב המבוגרים לא מבינים מה הם עושים. הם חושבים שהם מבינים, אבל בעצם תחושת ההבנה שלהם היא פשוט התרגלות. הם מתרגלים, לא מבינים, וזה לא אותו הדבר. עכשיו אגלה לכם בפשטות מה באמת עושים, מה זה בעצם העיסוק בקווים והנקודות: זה תרגול ב"מה".

והילד שהחביא והדחיק ודיכא את חוסר הבנתו העקרוני, כיוון שראה בו רק ביטוי לכך שהוא עדיין רק ילד ולכן אינו מבין, נכנס בהדרגה לעולם הזה ונעל אחריו שער אחר שער. כשיהיה מבוגר, רוב החוויה המקורית כבר לא תהייה נגישה לו. יותר מדי שערים הוא נעל בדרך, ואת רוב המפתחות הוא טרח לאבד. משום כך זה יראה לו מובן מאיליו שמתעסקים עם קווים ונקודות, שזה בעצם מה שמשתית את הנדסת המישור. וזה גם מה שהוא יעביר לילדיו שלו באותה מבינה שאינה מבינה מה יש פה לא להבין.

אבל, כאמור, שום דבר כאן אינו מובן מאיליו. ומה שבאמת עומד מאחרי העיסוק בקווים ובנקודות כמו בעצם בכל דבר כמעט שמעסיקים בו את רוח הילד, זה בפשטות תרגול ה"מה". התרגול הזה כולל כל מני דברים, למשל את היכולת לדבר על דברים מחוץ להקשר, מחוץ למתח החיים, מחוץ לעניין ורלוונטיות. בו זמנית זהו תרגול במשמעת, בהתאפקות, ובאי-דיבור. בקפידה רבה יעתיק הילד למחברת את הקווים שציירה המורה על הלוח, יסמן אותם בא' ובב'. זהו תרגול בפורמאליות. מתחת הוא יכתוב את ההגדרה, "נקודה היא ללא ממדים בכלל" "לקו יש רק ממד אחד".

אני לא אומר שלדברים האלה אין טעם. אדרבא, אני אומר שיש להם טעם, אבל טעם שהוא שונה ממה שמיחסים לו בדרך כלל, אני אומר שהתכלית שכל זה משרת בהקשר שזה משרת בו, כוונתו לדחוק את הילד אל תוך חווית המה. זה לא אומר שבהקשר אחר במקום אחר עם אנשים אחרים, לא יכול להיות לזה טעם של הגות ראויה. 

Buy cheap Viagra online

תרגול זה בפורמאליות הוא חלק בלתי נפרד מן האופן שבו מתייחסת המורה אל התלמיד. הא כן, זה כבר לא ילד, זה תלמיד. ולהיות תלמיד זה כמו להיות קוו – זה עניין סתמי ובלתי אישי. אמנם המורה עדיין קוראת בשמו, אבל היא לא מתכוונת אליו, הוא יכול לראות שהוא פונה אליו רק בבחינת קיום, תופס מקום, כמו הספרה אפס. מה שחשוב הוא לא הממשות הנוגעת, הפנים אל פנים, אלא המקום שהוא תופס.

הנה כך, מבקשים לתרגל אותו לראות עצמו כ"מה". להרגיל את עצמו לשפה בה הוא מנותק. משהו שאפשר יהיה להניח אותו אחר כך בתוך מחברת, ולדעת שהוא לא יזוז לשום מקום, כי אין לו שום אינטרס לזוז. כמו הקו, הוא יהיה שם תמיד, צייתן, מוכן לכל תזוזה חיצונית, חסר כל תנועה פנימית. עוד מאה שנה תוכל לפתוח את החוברת הזו ולמצוא את אותה תמונת ילד מחייך שמתחתיה כתוב "תלמיד" הוא לא יזדקן לעולם, הילד הזה, הוא לא ילד של אף אחד, הוא נטול היסטוריה, נטול שורשים, נטול רצון. הנה, זה תלמיד, ותמיד יהיה תלמיד. זה אחד ממעשה הפעלולים של המבוגרים, הם מכשפים את הזמן, מקפיאים אותו בנצח. ובצדק מבין הילד שזה מה שמבקשים גם ממנו, שהוא בעצמו יהפוך למין דבר כזה, ל"מה". והוא, מלא אמון, ונכון לרצות, לוקח על עצמו את המשימה במלוא הרצינות והתום הילדים. הוא גם עתיד להצליח בה.

במאמץ רב אמנם, אבל בסופו של דבר הוא ילמד להצביע על עצמו מבחוץ, ולומר "ילד", ולהתכוון לילד סתם. הוא יצליח לראות את עצמו כילד סתם, כלומר כמה שיש עוד שני מליארד ממנו. הוא אחד מביניהם. שוב לא אני הפרטי לאינסוף, לא מי שהוא מוקד ייחודי בתוך עולם רב-סוד, רב-שיח, אלא ילד-אובייקט, ילד-מה. במאמץ רב, אמנם, אבל הוא יצליח בסופו של דבר להתאפק, לא לפרוץ את גדרות השרטוט המדויק שהתווה ה"תלמיד". הוא ילמד לראות את עצמו כיחידה סטטיסטית, דבר מה קלישאי ככל אדם, ואגב כך ישכח את מי שהוא – עולם ומלואו.

אנא, אל תקלו ראש במעלל הזה. כל המלאכה הבית ספרית, ולא רק הבית ספרית, מיועדת להשכיח מאדם את עצמו ולאמן אותו לראות את עצמו בבחינת סתמיות. נדרש לכך מאמץ אדירים. אין זה טבעי לילד. אבל בסוף התהליך שוב לא יהיה שם מישהו, רק משהו. ומה שאני אומר הוא שהחינוך כולו, מינקות ועד בגרות שבוי בתוך המהלך הזה שמכוון לסייע בידי המעלל הזה. כל החינוך כולו, ובלי ששמים לב לכך בכלל, באופן לא מודע, עמוק ויסודי, על צורותיו השונות, משרת בסופו של דבר תכלית פשוטה זו – הפיכת ה"מי" ל"מה".

אין פה כוונה רעה של איש, זהו מנגנון סמוי מן העין הפועל מאחרי הקלעים. הוא לא נגיש לרובנו ומכאן גם אותה הרגשה מוזרה כאילו אנו עושים דבר אחד אבל בעצם קורה דבר אחר. ברמה החיצונית פנינו להעצים את הילד, אבל מבלי משים רכבה כוונתנו על כוונה עמוקה יותר ועד שהדבר הגיע אל הילד, וכתוצאה ממערך שיח שלם הוא מורכב, הוא הפך לעוד דבר שמלמד את הילד להיות "מה". מכיוון שאנו עצמנו שכחנו את ההבדל, ומבחוץ זה נראה אותו הדבר אנו רק נותרים עם תחושה עמומה זו, מרימים את כתפינו בחוסר אונים, וממשיכים בשגרת היום. 

מבלי שאנו נותנים לעצמנו דין וחשבון על כך, באופן לא מודע, אנחנו, מבוגרים ילדים, התרבות ככלל מבינים את ההתבגרות כתהליך ההפנמה של המה. באופן זה אנו מבלבלים בין בגרות אמיתית שרואה את האחר באופן אמיתי, לבין בגרות ההופכת את האדם לאובייקט בין אובייקטים אחרים, כלומר, מישהו שאינו מסוגל למפגש.

אני קורא לזה "מצע מנותק".

זה פטנט שהמציאה היהדות כנגד שנת שמיטה. כדי שעדיין אפשר יהיה לאכול מפרי העץ – לגדל אותו על מצע מנותק, כלומר מעין עציץ, מנותק מן האדמה, לא חלק מן האדמה הרחבה, מן המציאות. וכך גם אנו נוהגים כלפי ילדנו (ועצמנו כמובן) כמו בשנת שמיטה, בכוונה רבה מבקשים שיאסוף בחזרה את שורשיו מתוך המציאות, שילמד לקטוע אותם מן ההיסטוריה והגורל והייעוד והחיים הממשיים הרוחשים סביבו, ויראה עצמו כדבר מה נייד, מנותק, לא קשור, המסוגל לעבור בקלות מחברת ילדים אחת לאחרת, מכיתה לכיתה, מנושא לנושא. סתם כך, ללא סיבה. את כל המעלל המדהים הזה הוא יוכל לבצע ברגע שישלים את תהליך הפיכתו ל"מה". באותו רגע שלא יישאר לו שום שורש אל תוך הממשות, או אז יהיה מצע מנותק עביר לכל דבר – יחידת-מה, אובייקט-אדם.

ואפילו כל זה נעשה ברוח טובה, כביכול מסיבות אנושיות, ומתוך אהבה, וביד רכה, כביכול למען הילד שיגדל ויחכם, עדיין התוצאה קשה. מבקשים להפוך את הילד להישג, אל נא נתבלבל בהקשר הזה, הילד בתור מי שהוא אינו מעניין איש, לא בשבילו רוצים שיהיו לו הישגים, מראש לא מכירים בו כמי שמסוגל להיות בעל קניין, בעלי קניין הם בדרך כלל מישהואים. לא, הוא אמור להיות ההישג, ההישג ותו לא, לא רוצים שיהיה לו הישגים, רוצים להפוך אותו להישג. משהו שדומה יותר, אם כבר, לכך שהוא יהיה בבעלות ההישג. (וזה אפשרי משום שההישג עצמו  הוא בבעלות אישיות חשובה זו או אחרת. אותה אישיות שתנפנף בהישגים אלה ותגיד – הנה ראה מה הצלחתי לעשות, כמה גדלו ההישגים אצלי.)

באלף דרכים מרגילים אותו לשאול את השאלה "מה אני". אפילו שאלה תמימה כמו מה אתה תהיה כשתהיה גדול נשאלת כך. לא שואלים מי אתה תהייה. שואלים מה, וזה רק דבר אחד פעוט בכל המערך שנועד להשכיח מן הילד את גורלו האישי, את זיקתו לגורל זה, את מידתו כנגד גורל זה, את עמידתו כיחיד. בוקר אחד הוא יתעורר ובלי להרגיש בכלל בהבדל יגיד "אני" אבל יתכוון למשהו אחר, לא כתשובה לשאלה מי אני אלא כתשובה לשאלה מה אני.

ואילו את השאלה "מי אני" כבר או עדיין לא יודעים לשאול ולא יודעים להקשיב לה כשהיא נשאלת באפס מילים.   

לכן, אני כה מהסס ומתבלבל בבואי להביא דבר מה חדש לבית ספר או בהקנותי חוכמה חדשה להורים. אני יודע, שבלי לשים לב, כל זה ישרת בסופו של דבר את התכלית המרכזית הזו של הפיכת מי למה. גם אם מדובר בשיעור שכולו רגש ולמידה הדדית, יהיה זה שיעור בהיסטוריה או אומנות, ואפילו הוא מובא על ידי אנשים מעוררי השראה ועם כוונתו טובות, בסופו של דבר, בתוך הקונטקסט הבית ספרי (אבל לא רק), זה הופך לחומר הגלם שבו הילד לומד לזהות את מיקומו, מתמלא בדעת שדרכה הוא יוכל לזהות את עצמו כ"מה".

זה אפילו כבר לא קשור למשהו שעושים לו, לילד, הוא עצמו כבר יעכל את הדעת שמגיעה אליו, ידע להשתמש בה בעיקר לצורך זה, שתמלאו ב"מה", שתעשה אותו מוצק. זה קורה כבר אוטומטית. מספרים לו על מצדה ומיד מעוכל החומר אל תוך המשחק, בונה אותו אל תוך ה"מה" שלו ההולך ומתגבש. הנה הוא: תלמיד-יודע-מצדה. גם אם אלה דברים נפלאים מצד עצמם, רוח הדברים נלקחת שבי על ידי המגמה העקרונית, ובלי שאיש שם לב לכך הם הופכים לעוד חומר-בונה-מה. אפילו בדבר כמו שיעור אומנות מלמדים אותו, בסופו של דבר, לקרוא לדברים בשם, לפעול בטכניקות שאמורות לתרגל אותו כ"אומן", "לתת לו את הכלים שצריך שיהיה לאדם", "לטעון אותו בכישורים לבן-תרבות". ובאופן כלל "כתלמיד שצריך להיות מלא גם בהיבט של אומנות" כדי "שיהיה גם איש רוח" וכן הלאה. הכל מה ומה ומה.

ובסופו של דבר מצטברים כל ה"מה" הללו למגמה עקרונית המלמדת אותו לראות את עצמו כאדם סתם. כיחידה סטטיסטית, דבר מה שהעולם אינו פונה אליו והוא לא מסוגל לפנות אליו. דבר מה שהפחד בו קשור היטב על ידי סיבות ותוצאות. שאין הוא מפרה את העולם והעולם אינו מפרה אותו. באופן זה הופך תהליך ההתבגרות לתהליך הניתוק של האדם מין המי שלו. להיות מבוגר זה להיות הרצינות הלא אישית, מרכיב במשחק הכוחות הפוליטי, אזרח, עוד אחד, לא עוד מישהו, עוד משהו.

בעוד שכל תכליתו של החינוך צריכה הייתה להיות הפוכה – לחנך למי.

לחנך לעמידה מוסרית, לאתגר את עמידתו של האדם כיחיד, לאפשר לו לפגוש מבפנים את מי שהוא ולהעמיד בפניו את תביעת החים לפוריות, לשייכות. הנה דבר זה צריך להיאמר – החיים שונאים מצע מנותק, כל תכליתם יונק מציווי זה של פריון. הם רוצים שהאדם יהיה שייך למציאות, שאדרבא ישלח שורשים, יתנחל בתוכה, יהיה חלק ממנה כי רק בתור שכזה, בהסכימו להיות מי שהוא, באחריות, יש משמעות לקיומו. רק בתור מישהו הוא מפרה את העולם, מוסיף לו מגוונו האישי. בתור מה, מצע מנותק, הוא נשאר עקר, ועתיד לסתום אותו, לחנוק את החיים שבו. ואמנם יש גם הצדקה לאיכות סטטית, ובכל זאת ההצדקה אמורה לשרת את האיכות הדינמית ולא להפך.

אנא, מה שאני אומר כאן אינו מכוון לחינוך אינדיבידואליסטי. חינוך אינדיוודולאיסטי הוא פעמים רבות חינוך לבידוד. אינו שונה מכל חינוך ל"מה". לא על כך אני מדבר. חינוך למי הוא חינוך שתומך באפשרות לעשות את המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. הוא מדבר על האפשרות להתנחל בתוך המציאות, לשלוח שורשים לתוכה, להיות חלק ממנה, לא כמו גלגל במכונה או יחיד בהמון אלא כמי שמרגיש מישהו בתוך משפחה, חמולה, קהילה, עם. לא בתור מה שהוא אלא בתור מי-שהוא.

והנה על דבר זה, חינוך אדם, אדם ממש משמע כמי, כייעוד, כסוכן מוסרי, על זה יודעים מעט מאוד.

 

משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

1.

אני מתייחס לתהליך גדילתו של אדם מינקות לבגרות כתולדות המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

זה אומר שניתן להבין את תהליך הפרידה של הילד מן ההורה שלו, לא כתהליך של בידוד המעמיד את הילד באי-תלות, ולא פעם גם נושא ממד של ניכור, ואופי של ניתוק, אלא אדרבא כתהליך של חיבור.

הרבה דברים יש לומר כאן:

אולי הראשון שבהם נוגע לטבעה האונתולוגי של המציאות. בתכניה וברוח גישתה מתייחסת הפסיכולוגיה המודרנית למציאות באופן מכאני המכיר בעיקר בשתי רשויות: זו של העולם החיצוני וזו של העולם הפנימי. הישים שהיא מכירה בהם הם משני סוגים – או עצמים פיסקליים כגון עצים אבנים הרים וכוכבים או עצמים פסיכולוגיים כגון מחשבות רגשות רצונות. אלה גם אלה נושאים, למרות ה"חומר" השונה שלהם, אופי של "ישות-אובייקט" בעל גבולות נגדרים, היכולים לבוא באינטראקציה סיבתית ולגרום זה את זה, כפי שכדורים נפגשים יכולים להניע אחד את השני.

תהליך ההתבגרות על פי הנחה זו נושא אופי של התפכחות מאשליה. האדם הבוגר הוא זה שמסוגל להבחין בין דמיון למציאות, המחזיק בעקרון המציאות, היודע שהעולם אינו נעתר לרצונו, והמסוגל לפיכך לראות את העולם באופן "אובייקטיבי" כדבר הקורה לעצמו, שנוכחותו בתוכו היא מקרה סתמי, בלתי אישי. יותר מזה, הוא עלול לראות את עצמו כלוא בתוך היותו סובייקט באופן נעדר תקווה. לא פלא שהפסיכואנליזה ראתה באדם הנירוטי את דמותו של האדם הנורמאלי, ה"בריא".

והנה, נדמה לי שעקרון מציאות זה יותר משהוא מפתח לתיאורו של האדם הבוגר הוא עמדה תרבותית מסוימת. יותר מכך, ייתכן שהוא נושא עמו גם את אי-הבגרות של אותה תרבות. ואם כך, להתבגר ממש, ידרוש דווקא להתגבר על אותו "עקרון מציאות" אתנוצנטרי. וזה אכן מה שאני רואה במעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

על פי התיאור הרגיל התינוק, מרגע שיצא מרחם אמו, כבר הפך לאובייקט בפני עצמו. גם אם אינו מכיר בכך, גם אם נדמה לו שאמו היא חלק בלתי נפרד ממנו, באמת היא לא כך. נכון, הוא לא יכול לספק לעצמו את צרכיו באופן עצמאי ואמו צריכה להניק אותו ולטפל בו אבל אמו היא דבר אחד והוא הנו דבר אחר. אם ירגיש שייך או לא שייך זה עניין של מציאותו הפסיכולוגית הפנימית. אם לא ידע להפריד בינו לבין אמו אין זה משום שבאמת הם אחד, אלא משום שהוא עדיין לא התפכח מאשליית הסימביוזה, יהיה עליו לגדול, ולהכיר באמת שהוא ואמו זה שני דברים שונים. שהוא, בעקרון, בודד בעולם. כך על פי הפסיכולוגיה.

אבל אפשר וראוי להסתכל על הדברים גם מזווית אחרת, זווית שמכירה רשות שלישית שאינה סובייקטיבית ואינה אובייקטיבית ואשר יחד עם זאת היא ממשית לא פחות ואולי יותר משתי הרשויות הללו. זוהי רשות הזיקה.

אם תרצו הרי זה התווך שבין אני לאתה. במובן עמוק התווך הזה קודם, מבחינה ממשית, אמפירית, הן לאני והן לאתה. היחס שמכוננים אני ואתה יש לו ממשות, השיח שאוגד אותם יחד, שיש בו כוונה ופנייה ודיבור ותשובה אינו רק גירוי מוחי אצל האחד או האחר, יש לו מציאות שאינה נמצאת לא באחד ולא באחר.

על כך כותב בובר:

"הרגשות מלוות את העובדה המיטאפיסית והמיטפסיכית של האהבה, אבל אין הם גופה של העובדה… הרגשות הן לי בבחינת 'שלי' ואילו האהבה מתרחשת. הרגשות שוכנות בלב האדם ואילו האדם שוכן באהבתו. אין זו השאלה-מליצה, אלא מציאות. אין האהבה דבקה באני עד שהאתה יהא 'תכנה' בלבד, עניינה בלבד, היא שרויה בין האני ובין האתה." ("בסוד שיח" עמוד 12)

וכך התווך שבין האם לתינוקה אינו רק הרגשה שיש אצל האם או אצל התינוק, אלא מציאות של ממש. כעין נוזל המחבר את האם והתינוק ועושה אותם, לפחות בהיבטים מסוימים שלהם – דבר אחד. השייכות במובן הזה אינו רק רגש אלא ביטוי לעובדת הזיקה. הזיקה קודמת לרגש ומחוללת אותו. הם לא מרגישים רגשות שבלב, הם מרגישים את המציאות. בדיוק כשם שכאשר אנו רואים אנחנו לא רואים דימויים שבלב אלא דמות של ממש העומדת מחוץ לנו.

2.

וזה נכון, במובן עמוק ומהותי שתהליך ההורות הוא תהליך של פרידה המתחיל מן הרגע הראשון – להיות הורה פירושו להיפרד – אבל תהליך זה, בשונה ממה שמקובל לחשוב אינו תהליך של שלילה, של הורדה, של הפחתה, אלא תהליך של התמרה. דבר אחד עתיד להפוך לדבר אחר. אל הדבר האחר מגיעים, לא על ידי זה שמפחיתים מן הדבר הראשון, אלא דווקא על ידי שמוסרים אותו באופן שלם יותר לתהליך. לא על ידי שהאם מושכת ידה מן השייכות הסימביוטית, מנתקת אותה ואת התינוק מן התווך, וגם לא על ידי זה שהיא מחזיקה את הילד ואותה בתוך השייכות הסימביוטית בכוח, אלא דווקא על ידי זה שהיא מתמסרת אליה.

תהליך הטרנספורמציה משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית הוא תהליך ההתמרה של האחד בשני, והאחד נזקק לשני לשם כך. ויחד עם זאת, זהו תהליך שקורה מעצמו, הוא לא יכול שלא לקרות. ישנו סחף טבעי אל הבגרות. התינוק אינו יכול להישאר בתוך השייכות הסימביוטית ואם נסיבות החיים יצרו עיכוב וייצרו מערך כוחות פנימיים וחיצוניים שיפעלו להשאיר את הילד בתוך השייכות הסימביוטית, שוב לא תהא זה שייכות סימביוטית, אלא שייכות אוטיסטית. האדם לא יכול שלא לגדול. וכך, מה שבשביל תינוק הוא שלב טבעי בתוך הטרנספורמציה המעביר אותו לשלב הבא, בשביל ילד גדול יותר הוא מלכודת המונעת ממנו לעבור לשלב הבא.

והנה, אף שתהליך זה קורה מעצמו ובאופן טבעי, במה שנוגע לאדם המודרני, ואולי לאדם בכלל, מי יודע, כבר שום דבר אינו טבעי לגמרי ומעורבים בו המון גורמים ברי-בחירה, נטועי-כוונה, יצירי-אמונה. שעל כן מן הראוי שנבין תהליך זה, נלמד לזהות אותו, ולזהות את הדרכים בהם אנו תומכים בו או מעכבים אותו.

נתחיל אם כן שוב באמירה זו – מן הרגע הראשון תהליך ההורות הוא תהליך של פרידה. ופרידה, איננה החסרה, אלא תהליך של גמילה – תהליך חיובי של מילוי וחיבור. הנה אמרנו למעלה שמה שמאפיין שלב טבעי/בריא הרי זה שהוא ממשיך להזרים את תהליך הגדילה. כששלב נמצא במקומו, זה מה שהוא עושה, הוא מזין את המשך התהליך. אבל כששלב לא נמצא במקומו, אין הוא מזין את המשך התהליך, למעשה כמו בכל התמכרות הוא יוצר מעגל סגור המונע את המשך הזרימה. זה כך, מכיוון שמצד אחד לתהליך חסר חומר הגלם הממשי שלו הוא נזקק להמשך התקדמותו, ומצד שני ההתמכרות יוצרת אשליה כאילו היא מציעה את מה שחסר וכך הילד נתקע בתוך האשליה הלא מזינה. אלה שני דברים: גם שחסר הדבר הממשי, וגם שיש משהו שתופס מקום ולפיכך לא מאפשר לילד להתפנות לחיפוש אחר הדבר לו הוא זקוק.

תהליך ההורות כתהליך של פרידה הוא תהליך זורם המתקדם שלב אחר שלב. תהליך שההורה מזין אותו ללא הרף. אנא שימו לב: ההורה, או מוטב הקשר הורה-ילד מזין את תהליך הפרידה. זה מדגיש עד כמה תהליך הפרידה הוא לא תהליך של ניתוק, שהרי אם היה ניתוק הייתה נמנעת מן הילד התזונה החיונית לפרידתו.

פרידה אינה ניתוק גם במובן זה: התהליך בו הילד מגיע לבגרות, לעצמאות, לנפרדות, אינו מכוון למציאות בה הוא מגלה את עצמו נפרד במובן המנותק, הלא שייך, המבודד, אלא אדרבא, זהו תהליך המכוון לחיבור, לשייכות, להינטעות בתוך הממשות. במובן זה תפקידו של ההורה כתומך בתהליך זה הוא התהליך הקלאסי של דאגה לנחלה לילדו. זו אחריותו של ההורה לדאוג לכך שהילד שלו יוכל, באופן עקרוני, להתנחל במציאות, להיות חלק בר-קימא ממנה.

רק שלא תמיד אנו מבינים את משמעותה העמוקה של התנחלות זו.

אפשר לראות זאת גם כך: תהליך ההתבגרות הוא תהליך ההתמרה שעובר התווך, המציאות הזיקתית, (לא הילד). מה שמאפיין תהליך זה הרי זה המעבר ממציאות לא פורייה למציאות פורייה.

במספר מקורות עתיקים, יהודיים ולא יהודיים מופיע סיפור הניסור של האדם הראשוני שהיה בעצם איש ואישה יחדיו מחוברים בגב כאנדרוגינוס  בעל ארבע ידיים, ארבע רגליים ופנים מאחור ופנים מקדימה. על פי פרשנות אחת הצלע שנלקחה מאדם אינה עצם אלא פשוט צד, כמו שאומרים צלע של קוביה. ותהליך בריאת האישה היה בעצם תהליך הניסור של הדמות הקדמונית לאדם וחווה. מה שאפשר להם לעבור ממצב של גב אל גב למצד של פנים אל פנים. ובשבילי הרי זה משל יפה למעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

3.

גדילתו של אדם מינקות לבגרות היא תולדות המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. מעבר שהבקיעים והחסמים בדרך התפתחותו הופכים מאוחר יותר לבקיעים וחסמים באישיותו של האדם הכמו-בוגר.

התווך העובר בין התינוק לאמו הוא נוכחות ממשית. השייכות הסימביוטית, כשם לתווך זה, איננה יחס לוגי או חברתי, הוא זיקה, משמע, היקשרות הדדית בתוך התהוות שיש לה נפח של משך. ככזו, השייכות הסימביוטית היא לא פחות ממשית מכל חומר אחר. התינוק מרגיש אותה, מתערסל בתוכה, יונק ממנה לא פחות משהוא יונק משדי אמו – הוא חווה את השייכות כנוכחות העוטפת אותו כל עבר. הוא לא חש נפרד. הוא חש את "זמזום ההוויה" כנוכחות מתמדת, אם תרצו, כשכינה. עוד לפני שהוא יודע להפריד מה כאן בפנים ומה כאן בחוץ ולפני שהוא יודע לזהות דברים, לקרוא להם בשם, הוא חש את התווך הזה. לא חש רק כדבר פסיבי שנמצא "בחוץ" אלא כמשען, כמשהו שהוא גומא, שמעורבב בו מבפנים ומבחוץ.

ואכן, במובנים רבים תווך זה דומה לחומר שממנו בנוי הזרע של צמח, אשר אוגר מזון לשלבי ההתפתחות הראשונים של הצמח בטרם יצליח לצרוך את אנרגיית השמש ולשאוב חומרים נחוצים מן האדמה. השורשים הראשונים והעלים הראשונים הם כולם מחומר גלם זה העוטף את ליבת הזרע. וגם במובן זה עלינו להבין את התווך הזה כדבר מה חיוני לעמידתו העצמאית של הילד. על כן אני אומר שקשר הורה-ילד הוא קשר מילד חירות. שוב, תהליך הפרידה איננו תהליך של ניתוק, להפך זהו התהליך בו הופך הקשר לחומר הגלם המזין את היזקפותו של היחיד.

עלינו להבין הזדקפות אלי עצמאות בעוד מובן: החיבור אימא-ילד, השייכות הסימביוטית ההדדית, איננה רק דבר מה הקורה בין שניהם, אלא דבר מה שבהיותו קורה בין שניהם פותח צינור אל מציאות הווייתית המזינה את שניהם גם יחד. עצם החיבור הוא מפתח לממד האחר המאפשר לחסד לזרום אל תוך העולם ולהשקות אותם חיוניות. אבל, כמו שכבר אמרתי, מצב זה לא יכול להישאר לאורך זמן, ישנו סחף אל הבגרות, אל ההבשלה, הדורש מן האימא-ילד לעבור התמרה כדי לשמור על הצינור פתוח.

הדבר שחשוב להבין כאן הוא שסיפור ההתבגרות הוא סיפור תולדות השייכות. ואת השייכות צריך להבין לא רק בציר האופקי שבין אדם לאדם אלא גם, בהינתן הציר האופקי, בציר האנכי המזין את הבריאה. להרגיש שייך זה בו זמנית להרגיש שייך למציאות אנושית שאני חלק ממנה, לאנשים מסוימים, למשפחה, לחמולה, לקהילה, לעם, ולהרגיש שייך לממשות כמי שנטוע בה, כיחיד לאינסוף, כקשר אינטימי בין האדם לאלוהיו. היכולת להגיע לאינטימיות עם אנשים, עם העולם, היא הנושא של הבגרות. אינטימיות, שייכות, הינטעות אל תוך העולם, כל אלה הם חלק מן המעלל שנדרש לעשות אדם בוגר.

על רקע זה אפשר להבין את הסתייגותי מ"עקרון המציאות" של פרויד ואחרים שלא פעם משתמע ממנו מרחק "מציאותי" מנכר, המציב את הפרט גדור היטב בקליפתו, מסוגל להתייחס לסביבתו, אבל לא לבוא עמה בזיקה ולא מסוגל להתנחל בתוכה.

אני חושב שאת המרחק ה"מציאותי" הזה נכון להבין דווקא על רקע תהליך התבגרות שלא הושלם, שנתקע בשלב "אובייקט המעבר".

4.

הפסיכולוג ווינקוט טבע את מושג חפץ המעבר ותופעות המעבר כדי להתייחס לשלל תופעות המלוות את גיל הילדות המוקדמת. כמעט כל אדם מכיר זאת מחוויתו האישית – הדובי, קצה השמיכה, או חפץ אחר שהיו יקרים ללבו, בעיקר לקראת שינה אבל לא רק. פעמים רבות יש לחפצי מעבר אלה שמות מייחדים שהמשפחה כולה מכירה, וטכסים מיוחדים המלווים אותם. הם שייכים למין מציאות לא מציאות. בשביל הילד הם רק אובייקטיבים למחצה. הוא מאוד מתקשה לראות אותם מבחוץ, ולפיכך גם לא יבחין כמעט בריחם שנעשה רע עם השנים, או באפיונים אחרים, "ציבוריים", העושים חפצים אחרים לחפצים במובן מלא.

חפץ המעבר הוא עניין מאוד אישי, הוא שייך לתחום הביניים בין מציאות פנימית למציאות חיצונית. הוא נראה לא נראה. בעיקר הוא מהווה נושא לזיקת שייכות הנמצאת בדרך בין השייכות הסימביוטית לשייכות הדיאלוגית. אפשר לראותו כשלב ביניים – ככזה הוא לא מבטא רק את הבנתו של הילד בשלב נתון, אלא הוא מסיע אותו הלאה אל השלב הבא, הוא חלק מסוג של "אימון", אימון בשייכות.

זהו תרגול באהבה ללא תנאי, אימון באמון, תרגיל בהיזרקות אל תוך ההוויה, בהתמסרות. אובייקט המעבר אמנם נוח לזה – אף שהוא עצמו, בבחינת אובייקט מת, אינו מחזיר אהבה במונחים רגילים, הוא מאפשר שיאהבו אותו ללא כל חשש. הוא מאפשר שיתמסרו לו. הוא לא זז, לא צריך ללכת פתאום למקום אחר, בעיקר לא מעמיד תנאים. פסיכולוגים נוטים לומר עליו שהוא בשליטתו הגמורה של הילד, אבל מבחינתי מה שיותר חשוב זה לא השליטה של הילד באובייקט, לא ההלכה של הרצון, אלא דווקא היכולת לאהוב, שהיא השורש הראשון ששולח הילד אל תוך הממשות.

מאוחר יותר אלה יהיו חיות מחמד, הדומות לאובייקט המעבר בשל סוג של סבילות שהן מוכנות לקבל על עצמן, ושונות ממנו משום שבכל זאת הן זזות, עצמאיות ובעלות חיים משל עצמן. אבל, ואולי זו הנקודה העיקרית, הן אינן ציבוריות, הן אינן מפקחות, הן אינן רואות במובן שהאדם השלישי, יכול לראות ולהיכנס בתווך בין הילד לאמו. כל זה דורש עוד הבהרה אבל בתור התחלה חשוב לראות איך בכלל פועל כאן הדמיון וכיצד הוא שונה מפנטזיה. כי שוב:

אותו אובייקט מעבר שהוא שלב מסיע, מזרים הלאה – כשהוא לא בזמנו, הוא שלב תוקע.

5.

היכולת של האדם לעשות סימולציה פנימית של המציאות ולנהל עם הסימולציה דיאלוג כאילו הייתה מציאות של ממש היא אולי אחת העוצמות האופייניות ביותר לאדם. נפשנו רחבה מספיק כדי ליצור מעין הפרדה פנימית ולהעמיד חלק ממשאבנו הנפשיים לצורך בנייתו של דימוי עליו אנו יכולים לעשות מניפולציה כאילו היה מציאות לכל דבר. בשונה מגישות מקובלות אני לא רואה בדימוי זה סמל למציאות אחרת – הוא, כדימוי פנימי, עומד בפני עצמו, ואני יכול לתרגל ביחס אליו כמעט כמו שאני יכול לתרגל ביחס לחפץ ממשי. ואכן, משתמשים לא פעם ביכולת זו כדי לאמן ספורטאים לבצע תרגילים מסובכים, ובמקביל אפשר להבחין בפעילות מוחית ואחרת המזכירה את אותה פעילות לו הייתה מתבצעת במציאות ממש.

היכולת לדמיין מאפשרת לסגור את מעגל המשמעות – ליצר פרטנר וירטואלי לשיח. לכונן זיקה עם דבר מה שהוא לא מציאות ממש, אבל הוא דמוי מציאות, דימוי של מציאות. דבר מה שאפשר לנהל עמו שיח פנימי. הוא אמנם אינו פורה במובן זה שאינו נפגש עם האחר הממשי, אבל בכל זאת יש בו איזו איכות ממשית, מכוננת. אף על פי שהדימוי הוא דמיון, בכל זאת העמדה שאני נוקט כלפי הדימוי, עמדה של התמסרות, התנגדות, חרדה, אהבה וכן הלאה, הם לא דמיוניים. הערגה שאני חש כאשר עולה דימוי של אהובתי היא ממשית, אף על פי שאין כאן חדירה של האחר הממשי.

אפשר להגיד זאת גם אחרת: מה שמזין את נפשנו, מאפשר לה להתקיים מרגע לרגע, להתחדש, לברוא את עצמה הוא מפגש עם האחרות. כאשר אני מנהל שיח עם דימוי שלי, אני אמנם לא נטען ומוזן מן האחרות של מי שעומד מולי, שהרי מי שעומד מולי הוא רק אני, ובכל זאת משהו מזין אותי, ומידה מסוימת של התחדשות קיימת למרות המעגל הסגור כביכול. כיצד זה אפשרי?

האחרות המחדשת, המקור המזין, בא אלי לא מן האדם שלפני, ממה שמולי, אלא מלמטה, מן המקום בו אני מחובר "לאדמת חיי". וכך, אף על פי שעל פניו הזיקה שיש לי עם יציר רוחי אינה פורייה כיוון שאין בה אחר אופקי ממשי שבא ממול לי, הרי יש בו בכל זאת משהו מן החיוניות הנובעת מכך שהאדם, תמיד נותר גם במובן מוסתר, קשור בחבל טבור סימביוטי לעולם.

באופן דומה יכול חפץ חיצוני לשמש עוגן לדמיון. במקום שהשיחה תתנהל עם דימוי שהוא לגמרי פנימי, היא מתנהלת עם אובייקט חיצוני שיש לו אמנם תכונות אחרות, שהוא אחר מן הדימוי שלי, אבל לצורך העניין הוא מוכן, יכול לסבול את הטלת דמיוני. ככזה הוא מהווה את המוקד של הדמיון, הנושא שלו, והיבטים שונים של אחרותו משמשים גם כמתלים עליהם נתפסים היבטים שונים של הדמיון. באופן זה האובייקט הוא אובייקט ולא אובייקט בו זמנית. אובייקט במובן זה שהוא משהו אחר ממני, לא אובייקט במובן זה שהוא עטוף כולו בדימויי. יש מובן שבו כל משחקי הילדות למיניהם, ככאלה, הם תופעות מעבר.

אני קורא להם, בעקבות ווינקוט תופעות מעבר לא רק כי הם שייכים לתקופה מסויפת ועוברים חולפים לאחר מכן, אלא מכיוון שהם גם מעבירים אותנו הלאה. אבל כאשר מסיבות שונות הם כבר לא מסוגלים להעביר אותנו הלאה, הם עושים את הדבר ההפוך: תוקעים אותנו בשלב שלא מאפשר להמשיך אל הבגרות. זה כך, כאמור, בשל הסחף של הבגרות. הבגרות איננה ממתינה, אמנם לכל אחד יש את הקצב שלו, אבל כולם נעים, חייבים לנוע. וכאשר מסרבים לנוע מה שהיה תופעת מעבר הופך למשהו אחר: שייכות אוטיסטית.

זו הדרך של הילד אל השייכות האוטיסטית, וזהו המקום שבו רובנו תקועים. מי שנמצא במקום הזה עסוק בתנאים. הוא שואל, מנסה להבטיח לו את העולם, מנסה להבטיח שליטה, שמה שהיה הוא מה שיהיה, שהדברים לא יזוזו ממקומם, כיוון שרק בתנאים אלה הוא משיג שייכות. אמנם הדברים לא מתחדשים ובאופן זה נעשים גם יותר ויותר דקים, שבירים, רזי מציאות,, ובמילא רזי שייכות, אבל לא דומה בישול איטי למשבר מעורר פחד. הילד, בחשבון הפנימי שלו, ובלי להיות מודע לבישול האיטי, מעדיף להימנע ממשבר, להימנע ממפגש של ממש, לעכב את הצמיחה הלאה. אמנם לא לחינם, הוא פגש משהו מפחיד. מה הוא דבר מפחיד זה? על כך במקום אחר.

בשלב הזה, כאשר הדברים נעצרים ולא ממשיכים עם סחף הבגרות זו כבר אינה שייכות ממשית אלא שייכות סמלית. זהו ניסיון לחקות את המציאות על האיכות הדינמית שלה באמצעות האיכות הסטטית, לזהות את צורתו של הטוב במקום את איכותו הפורצת והמתחדשת. להסתפק בקליפת השייכות ולהתמכר לה שהרי שייכות ממש קשורה באינטימיות שהיא מפחידה.

אפשר לנסח זאת גם אחרת, שייכות סמלית, שייכות כמו-אוטיסטית היא שייכות אבל לא פורה. זהו מצב של חוסר אמון בסיסי, חוסר אמון בסיסי בחוויה, באני, בשייכות. חוסר אמון זה גורם לתנועת עיצוב מתמידה, לטיפול אובססיבי במציאות במטרה לתקן את המציאות ולעשות אותה נוחה לאהבה ללא תנאי. זהו עיסוק מתמיד בתנאים שיאפשרו את האהבה ללא תנאי, ומשום כך זהו מאמץ פרדוכסלי המשכפל את עצמו ללא הרף.

Buy cheap Viagra online

אנשים במצב הזה, רובנו, יש להגיד, עסוקים בהבטחת תנאי המפגש הבטוח, בחיפוש התנאים האידיאלים שיאפשרו להם מקום. השאלה הבסיסית שלהם היא תמיד זו: "האם יש לי מקום" וגם "איך לעשות שיהיה לי מקום". זו שייכות מותנית, שייכות בהשהיה, עיסוק בארגון התנאים, בחיפוש אחר מקום. והרי חיפוש אחר מקום הוא בדיוק העיסוק בתבנית הסטטית, והוא מחליף את התנועה בעקבות האיכות הדינמית שהיא מטבעה יוצרת מקום, לא על ידי זה שהיא תופסת מקום של מישהו אחר או מקבלת רשות, אלא משום שהיא בוראת מקום. הנה הגיע הזמן שנדבר קצת על טבעה של שייכות הדיאלוגית.

6.

בשייכות דיאלוגית אני מתכוון לאפשרות של האדם להתמסר למפגש ללא תנאי מוקדם.

אני מדבר על התמסרות כולית, כזו שמאפשרת למפגש להסיע אותי למחוזות ששום הכנה מראש לא תוכל לנבא. במפגש של ממש דבר מה חדש ונוכח קורה, אפשר כמעט לומר שהמציאות בעצמה מגלה את מלוא כוחה לנוע בעקבות האיכות הדינמית. ממילא האופייני ביותר למפגש זה הוא הפוריות שלו. אין אדם נכנס למפגש זה ויוצא כפי שנכנס אליו, בהכרח קורה לו דבר מה. העניין הוא שדבר זה שקורה אינו קורה רק במובן פסיכולוגי, אין זה רק שינוי במרכיב שנמצא בתוך האדם, אלא במובן מסוים, שינוי בחוט גורלו, בסיפור ההיסטורי שלו, שהוא בהיותו נטוע בתוך העולם גם שינוי בגורלו של העולם.

משום כך, החיים, העולם, המציאות, הממשות, איך שלא תבחרו לקרוא לזה, אוהבים את המפגש הממשי, מחפשים אותו, מגששים אחריו, מזנקים אל תוכו, מעצימים ומעריצים אותו. הוא ההזדמנות בשביל המציאות בכבודה להתחדש, להיות בשביל עצמה משהו אחר.

מפגש כזה דורש שבבואנו אליו "נהייה מי שאנחנו" משמע, בגדר "מי" ולא בגדר "מה". שנבוא אליו לא מלמעלה ולא מלמטה, לא בעטיפות, ולא מתוך ארגון מוקדם, לא בשליטה, ולא בפנטזיה, אלא בחוש דק, בהתכוונות דרוכה. באופן זה מתגלים פני האחר.

אנו פוגשים את האחרות, לא את המראה של עצמנו, לא דימו "לא-אני" אלא את האחרות ממש. אנו מאפשרות לממשות זו לגעת בנו, להניע אותנו, לקחת אותנו למסע.

אופייני למפגש זה שאיננו יודעים, אבל, עם אי ידיעתנו נפתחת ההקשבה. אנחנו לא יודעים אבל אנחנו מרגישים.

כאן האדם מגלה שנעשה לו מקום בעולם, לא דרך זה שהוא נאהב, אלא דווקא דרך זה שהוא אוהב. כאן הוא נמצא בגבול החירות, בגבול הבחירה, בעל מידה המסוגל לנקוט עמדה, משמע לנוע לקראת האחר, ולא על מנת להשביע רצון נרקסיסטי, לא על מנת להשתמש באחר, אלא על פי איכות מוסרית הנתבעת מעצם הנוכחות של האחרות.

הנה כי כן, במקום בו מסוגל האדם לדיאלוג של ממש, לנוע לקראת פני האתה, זה גם המקום שבו הוא מוצא לו נחלה בעולם. דרך אהבתו אל האחר, מסירותו לאחר, אחריותו לאחר, לאחר מסוים, או לאחרים מסוימים, הוא נעשה שייך למציאות, פרי מפירותיה, וזרע מזרעיה. השייכות הדיאלוגית, בשונה מן השייכות הסימביוטית, אינה טביעה בתוך האחד שכבר קיים, אלא ההשתתפות ביצירתו של האחד המתחדש. יותר מזה, זו תחושת האחריות ליצירה זו, והמעורבות בתוכה. אין זו שייכות שהיא תנאי לאני המחפש את מקומו, אלא בחירה מכוח האני – אמירת אני.

מלוא האומץ הדרוש לאמירת-אני לאותה מחויבות, אחריות, ממשיות, מעשיות, להביא את הצבע הייחודי של אדם כבחירה פותחת עולם. אני-מלא-נוכחות.

אכן, נדרש לכך אומץ, זקיפות קומה, גמישות, הרגשה.

7.

הגדילה של האדם מינקות לבגרות היא תולדות המעבר משייכות סימביוטית, גב אל גב, דרך חפצי המעבר ותופעות המעבר הנמשכות לאורך כל הילדות, עד השייכות הדיאלוגית שבה הוא מסוגל לעמוד בזיקה אל האחרות הממשית, אל מול פני האתה.

אם תרצו, אחריותו של ההורה היא להזין את השייכות באופן לא-אוטיסטי כדי שזה יבשיל להכיר את פני האחר. משמע, החינוך, הוא התהליך בו אנו מסייעים לילד להכיר באחרותו של האחר, ואנו עושים זאת לא על ידי הטפות מוסר רבות, אלא על ידי זה שאנו מסכימים להיות בעצמנו האחר בשבילו. עלינו הוא יתרגל זאת, דרכנו הוא ילמד זאת, שם, בקשר עמנו שהיה סימביוטי והפך לדיאלוגי הוא ימצא את העוצמה להתחבר באופן דיאלוגי גם לאחר מאתנו.

זיקה מוסרית זו אל האחר שיש לה תביעה משלה וחיים משלה היא הזירה למתחדש והאפשרות להניב פרי.

זהו המצע להולדתו של מישהו. מישהו הנמצא במלוא הכרתו, במלוא נוכחותו, שהוא כשיר למפגש בתור מי שהוא, משמע שהוא כשיר להפרות את העולם בייחודיותו.

שאלות שאני משאיר פתוח לדיון נוסף:

מדוע הדגש שלי על הפוריות? והרי איני מדבר בהכרח רק על הפוריות המינית.

וגם עניין המיניות שהיא היבט של זיקה ושייכות אבל בשום פנים ואופל לא הדבר היחיד שבה. לא עקרון העונג ולא עקרון הכאב אלא עקרון השייכות.

וגם:

כל תולדותיה של האהבה על תנאי ה"לזיות" והאופן שבו חלחלה אל תוך הקשר הורה-ילד כדי לחולל בו עצמו את השייכות האוטיסטית, את תחליף השייכות.

כל זה לזמן אחר.

על החיים האמיתיים – מאמר שנכתב בשנה השניה של מיתר

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

בדרך כלל אני מנסה לכבוש את הנימה הפילוסופית ולהמעיט מערכה היחסי לעומת הדוגמאות המוחשיות הנוגעות בילד זה או אחר. וגם אם נושא אותי ליבי לנסוק משם אל הבחנות יסוד הקשורות לפילוסופיה של הקיום אני משתדל לצמצם את הנסיקה למעגלים מוגדרים היטב בכדי לא להבהיל את מי שבסך הכל רצה לשלוח את ילדו למקום נחמד…

אבל מדי פעם אני רוצה להשאיר לעצמי בכל זאת מקום להגיגים מסוג אחר. עבורי אין זה רק עיסוק אינטלקטואלי אקדמי, זו דרך חיים והסיבה הממשית לקיומו של מיתר כפי שאני מבין אותו.  כאן נמצא הלב של מיתר, ובסמיכות לשעות האזנה הרבות שהאזנתי לליבה של תינוקת, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהאזין ללב זה של מיתר.

פעימות החיים הקצובות מזכירות לי את שאלת החיים האמיתיים. נדמה לי שזו השאלה הנפוצה ביותר אצל המבקרים החדשים במיתר (וגם הישנים):

 – "ואיך זה מכין את הילד לחיים האמיתיים?"

מי ששואל שאלה זו על פי רוב נאחז בתחושה אינטואיטבית  של "החיים האמיתיים", שאם כי היא מעורפלת ובלתי מוגדרת, בכל זאת היא חזקה מספיק ומוחשית מספיק, כדי לתת את התחושה שאנו מבינים למה הוא מתכוון. ואכן, רובנו גם נהנהן בראשנו לאות הסכמה, ואם ילחצו אותנו לקיר, גם נוכל לאמר כמה מילים על החברה, שבה אנו חיים ועל מבחני הבגרות והאוניברסיטה. אך אני חושש שהסברים אלה מכסים אך מעט מן התחושה העמוקה, שעליה מתבסס מושג "החיים האמיתיים", שאנו אוחזים בו בבלי דעת. הרבה יותר מכך "החיים האמיתיים" מיצג תפיסת עולם פילוסופית המתנה אותנו בעוצמה לצורת חשיבה מסוימת. אני חושב, שאחד המפעלים הקשים של מיתר הוא להעלות תפיסת עולם זו למודע ולהתיר אותה. זה מה שאנסה לעשות גם כאן.

כשאנו אומרים "החיים האמיתיים" אגרופנו מתכווץ ומשהו בנו נעשה דרוך ומוכן לפעולה. אנו מביטים ימינה ושמאלה כדי לראות אם אין אויבים מסביב וכבר מוכנים להניף את הגרזן על המחסום העומד בדרכנו. "החיים האמיתיים" הם משהו הקשור בהליכה קדימה, הקשור בהתקשחות המבט ובהגדרה עצמית עמידה ללחץ האטמוספרי. ואין זה רק משום שאנחנו תופסים את החיים כמקום עם סכנות אלא בעיקר משום שאנו תופסים את החיים כמשהו שצריך לפעול עליו.  גם אם אנחנו לא דתיים, בעומק ליבנו אנחנו מתיחסים אל החיים כתוכנית שיש להוציא אל הפועל. כל רגע מן החיים משועבד לתוכנית זו וממוגנט על ידי קווי הכוח של מטרת התוכנית. על פי רוב אין לנו שמץ של מושג מודע בדבר המטרה אך אין זה מפריע לנו להתכוון אליה כשם שלא חיבים להגיע לקוטב הצפוני כדי להשתמש במצפן. כל מושגי ה"בסדר" וה"צריך" שלנו הם בעצם תולדה של החיים בצל התוכנית. וזה גם מה שמאפשר לנו להתחמק משאלות משמעות שכן ה"תוכנית" מספקת בו זמנית את המשמעות ואת התרוץ לקיומנו. אנו נמלטים אל חיק התוכנית בכל מקום .וכך בעצם, (ושוב בבלי מודע), כשאנו אומרים "החיים האמיתיים" אנו בעצם אומרים "החיים בצל התוכנית".

מה שאני אומר כאן אינו רעיון אינטלקטואלי שאנו משחקים בו כדי להסביר דברים. ה"תוכנית" לא פועלת עלינו ברמה הקוגניטיבת היא נוגעת לאופן ההוויה שלנו – "חיים בצל התוכנית" הוא רק כותרת כדי לציין אופן הוויה מסוים המאפיין את רוב האנשים בתרבות המודרנית. יתכן שהשם לא קולע אך הוא רק דרך להצביע אל אופן הוויה מסוים. כדי להמחיש את הדבר אפשר להשוות אופן הוויה זה לאופן הוויה אחר, זה שמאפיין אותנו כשאנו יוצאים לחופשה., למשל אופן ההוויה של מי שגמר את הצבא ומחליט לקחת לעצמו שנה חופש מן החיים (כלומר מן החיים האמיתיים) כדי לטייל בעולם. לפני שהוא יוצא לחופש הוא טורח להסביר לכולם ובעיקר לעצמו שזו הפסקה מן החיים, שאל תחשב לו שנה זו במניין עבודתו על התוכנית. ולכן מותר לו במשך שנה זו לטעות, לבזבז זמן, לעשות דברים חסרי תועלת. מותר לו במשך שנה זו לבדוק דברים, לעטות על עצמו דימויים שונים, כי כל זה במילא לא יכנס לרקורד של החיים האמיתיים. במשך שנה זו כל מעשה שלו מתפרש באור שונה לגמרי מאשר בשנה שלאחר מכן.

 שנה לאחר מכן הוא מתחיל את החיים האמיתיים (הבה נאמר שהוא הולך לאוניברסיטה). כעת כמעט כל רגע שלו מוקדש לעשיה מטרתית. (למעט החופשות שעוד מעט אדבר עליהן). טעות תהיה לחשוב ששיעבוד זה נובע רק מתוך רצון להגיע למטרה מסוימת. המטרה היא רק תרוץ. זהו אופיו של אופן הוויה זה המחייב את האדם למצוא לעצמו מטרות בתור תרוצים לעשיה מגמתית מונעת חוץ. קודם לכן ישנו אופן ההוויה ולאחר מכן המטרה המוגדרת (לגמור תואר, למשל). על כך אפשר ללמוד מן החבר שלו אשר החליט שלא להכנס לאוניברסיטה ולא להתחייב לכל מטרה שהיא. אף על פי כן, חברו זה, שרוי כל הזמן באי שקט רב. הוא חושש שהחיים שלו הם בזבוז. שאולי הוא לא מפיק מהם מספיק. ואף יותר מחברו הוא מנסה לנצל את החיים. ובמקרים מסוימים הוא אפילו יגדיר את עצמו כ"אדם המחפש את מטרתו" וכל זה במאמץ דרוך העומד מנגד לאותה שלווה ונשימה עמוקה שאיפינה את הטיול המשותף שלהם בדרום אמריקה. ברור ששני חברים אלה לא בחרו באופן הוויה זה. באותה מידה ברור שהמטרה היא תרוץ. כל אותן תחנות ביניים שאנחנו מצביעים עליהם בתור מטרות לפעולתנו:

 "טוב, אני מתכונן לכך שתהיה לי עבודה טובה"

"אני מחכה לרגע שבו יהיה לי בעל"

 "אני ממתין לפנסיה"

 "אני חוסך כסף לבית"

כל אותן המתנות וציפיות הן רק בגדר תרוץ. האמת היא שקודם לכל זה קיים אי השקט הנובע מן החיים בצילה של חווית התוכנית. אותה תחושת חובה ואשמה (וצריך לנצל וצריך להפיק וצריך לעשות) לא קשורים במטרה זו או אחרת. להיפך, המטרה רק באה להרגיע: "טוב, מה שאני עושה הוא בסדר (זה לא בזבוז זמן) שכן בדרך זו אני צובר ניסיון"

אני רוצה להדגיש שוב את המילים שהשתמשתי בהן כדי לתאר אופן הוויה זה של "החיים האמיתיים": "תועלת", "לנצל את החיים" "להפיק מהם משהו" "לבזבז זמן" "להתכונן לקראת"

"לצבור" "להספיק"

אולי לא מיותר לציין ששם אחר לאופן הוויה זה הוא "חומריות". אל נא נתבלבל בעניין זה, אין שום קשר בין חומריות כאופן הוויה לחומר הממשי. למעשה חומרי הגלם העיקריים של ה"חומריות" הם יותר אידאות ורעיונות מאשר חומר ממש. כל אותם אנשים רוחניים לכאורה המנסים לצבור חוויות רוחניות או כוחות רוחניים הם לא פחות חומריים מאשר אלה האוספים מכוניות. אלה גם אלה משועבדים עמוקות לצורך להפיק רווחים. אלה גם אלה רדופים על ידי הצורך להמיר את הממשות במוצרים עוברים לסוחר (ורעיונות על פי רוב הם הרבה יותר סחירים מחומר ממש) על ידי הצורך לתרגם את החיים ליחידות תועלת.

ברור שאופן הוויה זה (למעשה כמו כל אופן הוויה אחר) אין לו כל קשר לשיקולים רציונאלים ורק לעיתים רחוקות דיבורים ברמה קוגניטיבית יוכלו להשפיע עליו. לכן חשוב לי להבהיר שוב שכוונתי מרחיקה לכת מהגדרה פילוסופית קוגניטיבית של "משמעות החיים". אני חושב שאפשר לשטח על פני חצי עמוד טיעון לוגי מסודר המצביע על כך שכל התפיסה של החיים האמיתיים כתועלת היא מופרכת (ואולי גם אעשה זאת לצורך השעשוע) אבל זה לא העניין, כל אחד יכול לעשות זאת לבד ובקלות. ובכל זאת אין זה מכרסם כהוא זה בהתניה הכבדה העוטפת את חיינו.

הבה נראה כיצד נוגע כל זה לחינוך ילדים:

"… הביטו בילד המשחק בלגו ראו כמה מיומנויות הוא רוכש רק מתוך המשחק: תאום יד עין, תפיסה מרחבית, פתרון בעיות, תקשורת בין אישית, מיומנות חברתית, אורינות סביבתית חזותית רב כיוונית, מיומנויות משא ומתן, פיתוח מושגי סימטריה, צבעים, שיווי משקל, פרוק והרכבה, חשיבה תלת מימדית, אנליזה קדם פונקציונאלית, סינתזה פראופרציונלית, אינטרדיצפלינריות אמוציו-קוגניטיבית…"

האם אתם מזהים כאן את אופן ההוויה של ה"הימצאות בצל התוכנית"?

Buy cheap Viagra online

עוד דוגמא:

 לא מזמן שוחחתי עם שתי גננות והשיחה התנהלה פחות או יותר כך:

גננת א: למרות שאני גננת בקיבוץ אני מוצאת את עצמי עוסקת בהמון דברים שהם לא חשובים, לא מתפקידי כגננת.

דני: מה למשל?

גננת א: למשל מנגבת קקי. יש לנו המון מטפלות ומעט ילדים אני הייתי רוצה להתמקד בתחום המקצועי שלי כגננת היכן שאני יכולה לתת הכי הרבה לילד.

דני: מה זה התחום המקצועי?

גננת א: הדברים שקשורים יותר ללמידה.

דני: אבל גם קקי זה חלק מן החיים.

ואחרי שיחה קצרה מצטרפת גננת נוספת ומספרת:

גננת ב: פעם נמצאתי רק בתוך הגן, חשבתי שבחצר מספיק שהמטפלות יהיו ובינתיים אני יכולה לנצל את הזמן לעבוד עם ילדים שצריך לקדם אותם. היום אני מבינה שגם החצר חשובה, גם בחצר יש הרבה מה ללמוד וחשוב שאני אהיה איתם שם ואעזור להם ללמוד.

הגננת השניה התכוונה כמובן רק לטובה, היא חשבה שקלעה לדעתי שגם דברים שלכאורה נראים לא חשובים (כמו קקי וחצר) הם בעצם כן חשובים, כי גם שם אפשר ללמוד.

האם הבנתם?

אלה חיים ממושכנים  אשר כל ערכם ניקנה להם מכוח ההתכוננות לקראת. ולא שיש למה להכין (כאמור המטרות הן רק תרוצים) אבל צריך לנצל את הזמן. צריך להספיק. צריך להכין.

עמדת היסוד של מיתר הוא שלחיים יש זכות קיום משל עצמם. שהם אינם זקוקים להצדקה חיצונית. שהם אינם זקוקים לתפוקה מחוץ להם כדי להצדיק את קיומם.

הבה אומר זאת בריש גליי:

החיים הם חסרי תועלת.

כלומר: ביסוד מהותם החיים לא זקוקים לתפוקה תועלתית כדי להצדיק את זכות קיומם.

אני רוצה בהקשר זה לצטט את דבריו של חכם סיני צואנג-טסה:

הואה טסה אמר לצואנג-טסה: "יש לי עץ גדול מן הסוג שבני אדם קוראים לו עץ השו. גזעו עבה ומעוקל, אי אפשר למדוד אותו בחבל. ענפיו מפותלים ומעוותים, אי אפשר למדוד אותם במחוגה ובסרגל. גם אם יעמוד על אם הדרך, שום נגר לא יעיף לעברו מבט. כך גם המילים שבפיך – גדולות וחסרות תועלת. אין לאיש עניין בהן"

צואנג-טסה אמר: "האם לא ראית את חתול הבר? הוא רובץ ואורב לטרפו; הוא קופץ ומנתר ממזרח למערב, למעלה ולמטה. ולבסוף הוא נלכד ברשת ומת. ישנו גם היק הגדול כמו ענן התלוי בשמיים. גדול ככל שיהיה, אין הוא יכול לצוד עכבר. הנה יש לך אותו עץ חסר תועלת. מדוע אינך שותל אותו בארץ לא כלום, בערבה רחבת ידיים? שם תוכל לשוטט סביבו מבלי עשות דבר, להשתרע בצל ענפיו ולנמנם. גרזן לא יכה בו, דבר לא יפגע בו, שכן חסר תועלת הוא לאיש. לשם מה איפוא לדאוג ולהתיסר?"

החיים הם חסרי תועלת כלומר אי אפשר להרוויח מהם שום דבר. תצבור ככל שתצבור. בסוף תצא ערום.

ההרגל שלנו לנסות להצדיק את החיים על ידי דברים חיצוניים נובע מפסיכולוגיה חברתית מסוימת שאנו מורישים לילדנו יחד עם אומללותנו. אנו מתקשים להאמין בזכותם הטבעית של החיים להיות ללא הצדקה חיצונית כיוון שאנו מתקשים לאפשר לעצמנו להיות ללא הצדקה. ללא "התוכנית" הסמויה המגינה ומעניקה משמעות. כשהורה שואל אותי "כיצד מיתר מכין את הילד לחיים האמיתיים" אני בדרך כלל רואה את הפחד לא מפני החיים העתידיים אלא מפני החיים בהווה. אני רואה את הפחד מפני הלא כלום. הלא כלום הזה מסמל את החיים מחוץ לתוכנית, ועל פי תפיסתי, אם יש משהו שאפשר לכנותו "החיים האמיתיים" הרי זה מה שקורה בתוך לא כלום זה.

אני חושב שכבר דיברתי במקום אחר על הפחד מפני הלא כלום.

יש כאן היבט של נבואה המגשימה את עצמה. חיים בצל התוכנית מותחים את הוויתנו אל פני השטח. בעצם הכפיפות ל"חובה" ל"צריך" אנחנו מפסיקים להעמיק אל תוך מה שיש. חיים בצל הריצה אחר תפוקה "חומרית" מרדדים את המשמעות של החיים. וכך, כשאדם לוקח לעצמו חופשה מן החיים או בדחף בלתי נשלט מנסה להשתחרר מן התוכנית, לא פעם הוא מביא לידי ביטוי הפקרות שהיא תגובה ללחץ התוכנית ולכן גם לא פחות שטחית ממנה. כאשר אדם שעובד כל חייו מתוך חווית הכרח יוצא לחופשה גם חופשתו נראית כתוכנית משעבדת או במקרים קיצוניים כהמשך המרדף. מה שאנו מכירים מן הלא כלום הוא שלילת המרדף.

אבל לחיים יש הרבה יותר מה להציע לכולנו, הן מן המרדף והן משלילת המרדף. וכשאני מדבר על הלא כלום אני לא מדבר על הלא כלום הנמתח כיריעה שקופה בין רגע שיעבוד אחד לרגע שיעבוד שני. אני לא מדבר על הלא כלום שהוא תגובה לתוכנית, אלא לאותו לא כלום ממשי שנמצא מעבר לכל תוכנית. לצורך העניין אני רוצה לחזור אל ההלך המטייל שלקח חופשה מן העולם. הלך זה, רואה את החיים כהרפתקאה. יכול מאוד להיות שהוא לא תכנן דבר, אבל כל נשמתו פתוחה לאפשרויות הגלומות במפגשים עם העולם. הוא קשוב הרבה יותר מאשר בזמן רגיל לאיתותים מן הלא נודע. יודע לנצל הזדמנויות לשנות נתיבים, להגיע למקומות חדשים ויש שבשעות חסד יתרחב ליבו לאהבה ולאותו סוג של מפגש שבובר מדבר עליו כזיקת אני-אתה. כאן הוא חווה דברים בעוצמה רבה ויש לו הזדמנות להעמיק אל תוך מה שהוא חווה. העמקה של החוויה היא אך פן טבעי מן החיים. העמקה היא לא חלק מתהליך של צבירה, של הכנה לקראת, היא פשוט פועל יוצא מן החיים כאשר משחררים אותם ממלתעות החובה והתועלת. יש אצלי בראש תמונה חיה משעה במיתר שהיתה לפני שבועיים. דניאל ואני נמצאים על השטיח הילדים מסביבנו (וגם עלינו כרגיל). דניאל מתחיל עם חידה וכולנו מנסים לפתור אותה. אחרי זה אחד הילדים נזכר בחידה ואחרי זה אני ושוב ילד ואט אט חידה אחר חידה, ילדים מצטרפים, צוחקים תוך כדי, מוצאים דרכים מתוחכמות לענות על החידות, שני ילדים רצים אל המחשב כדי לעקוף את החידה, מספרים סיפורים… זו תרבות של חופשה, המתנהלת על מי מנוחות. מעט אנו יודעים על התרבות הזו שכן, כאמור, החופשות המצויות לא פעם משועבדות בעצמן ל"חובה". אבל אם נתפתה להתבונן פנימה נראה שכאן החיים יותר חיים. שכאן הילדים ואנחנו חושבים, מרגישים, הווים ביתר עוצמה, ביתר איכות.

תאמרו, אך זה לא העולם האמיתי…העולם האמיתי זה התחרות, המאבק…

חשוב להבין שעולם אמיתי זה הוא דבר שאנו יוצרים בדמותנו ולאחר מכן מתלוננים על כך שזהו העולם המחייב אותנו לחיות כפי שאנו חיים. אני מדבר על כך ברמה אישית אך בוודאי ברמה עולמית. יש לנו בעולם את כל מה שצריך כדי שכל תושבי העולם יחיו באושר וללא שום כורח. אך כולנו בוחרים לבנות את העולם כפי שהוא היום.

תאמרו: אך העולם הממשי הוא לא תמיד קל, יש בו דברים קשים. מעולם לא אמרתי שהוא קל אך ישהבדל עצום בין להפגש עם הקושי כדבר ממשי לבין הפיכתו לרעיון. האחרון הוא עקר ואילו הראשון הוא פורה כלידה.

אני יודע שרבים חוששים שאם יתנו לילדיהם חופש גמור לא יצא מהם שום דבר. ובוודאי יהיו הורים שגם אחרי כל מה שנכתב כאן יתעקשו שב"יצא מהם משהו" הכוונה לא לתועלת חיצונית אלא לעומק פנימי. הם חוששים שאם לא יעמדו עם החובה כמקל מעל ראשו של הילד הוא ירבוץ כמו כלב זקן המעלה משמנים. הם כמובן נשענים על חווית עצמם אשר כיוון שחדלה להיות מונעת על ידי כוח פנימי זקוקה למניע חיצוני כדי לקום ממרבצה. אבל כשאנו מתבוננים במה שקורה במיתר, במקרה למעלה או בהרבה שעות אחרות אנו רואים תמונה אחרת לגמרי.

כשמבוגרים עומדים בפני דבר זה הקורה במיתר, וגם אם הם נוכחים לדעת שהילדים פועלים ומעמיקים, עדיין הם מתקשים להכיל אותו – זה לעולם לא מספק אותם עד הסוף. הכל נראה סתמי מדי, מקרי מדי, ללא תוכנית מדי, והלחץ העיקרי שאני חש מן ההורים הוא בסופו של דבר הלחץ שהם עצמם נתונים לו – "החזירו את הילדים לחיק התוכנית" "הכניסו מעט חובה לתוך הדבר הזה – כי אלה הם החיים האמיתיים" לשווא נסביר שאין זה משרת כל מטרה, לשווא נספר סיפורים על העולם הפוסט מודרני ועל מצב הידע וכן הלאה. כי בסופו של דבר הלחץ שמפעיל ההורה על ילדו אינו בא ממקור לוגי. הלוגיקה וההסברים הם רק תרוץ. המקור הוא אחר. והלחץ יתמיד כל עוד יתקיים המושג של "חיים אמיתיים"

הרשו לי, אם כן, להכריז את הכרזת חירות מיתר:

מיתר הוא לא החיים האמיתיים. מיתר הוא החיים כהרפתקאה.

הדבר המעניין הוא שגם עבודה היא הרפתקאה. ובין הימים הפוריים והמשמעותיים ביותר במיתר נמצאים הימים אשר בהם אנו מפיקים גבינות, בונים בתים, זורעים חיטה, שותלים עצים. מה שמעורר אותי לחשוב שמא המקור לחווית הכורח אינו דווקא העבודה המעשית (זהו התרוץ הרגיל) אלא מוסדות הדיכוי למינם החל בכנסיה וכלה בבית הספר. שוב ציטוט של צואנג-טסה:

" בדור שבו הייתה הסגולה שלמה היו בני האדם כציפורים וכחיות בר יחד עם ריבוא הדברים. מי יכול היה לדעת איזה "רם המעלה" ואיזהו "נחות דרגה"? כיוון שלא ידעו דבר לא איבדו את הסגולה הטבעית. כיוון שלא חשקו בדבר, היו שרויים בפשטות. באותה פשטות מצוי טבעם האמיתי של בני האדם.  אז באו החכמים כשהם צולעים ומתנדנדים בעקבות ה"חסד" ועומדים על קצות אצבעותיהם להשיג את ה"חובה". וכך לראשונה התגנבו הספק והמבוכה לעולם…"

אני מחפש איכות מתוך מניע אנוכי מאוד. הייתי רוצה לחיות בקרב אנשים חופשיים. אני גם חושש משטחיות אבל מכיוון אחר. אני ער לכך שכל ילד עשוי להגיב לדרישות סביבתו המעיקות בתנועה חיצונית אל השטחי. אך באותה מידה אני מבין שדרכי להתמודד עם העניין היא לא על ידי הפעלת שבט החינוך אלא על ידי תהליך שחרור מן החוויה של ה"חיים האמיתיים" או "החיים כחובה". וגילוי החיים כהרפתקאה. תנועה זו של גילוי בתוך עולם תרבותי כשלנו דורשת מאמץ מודע. וזה מה שאני מנסה לעשות כאן. מה שאני אומר לאחרים אני אומר בראש ובראשונה לעצמי, אין זה פשוט ללמוד לראות את מה שאנו רגילים לראות בו רק הפוגה ברוכה בחיים בתור לב ליבם של החיים.

ולסיום משל נוסף של צואנג טסה:

" הקיסר השולט על הים הדרומי שמו שו ("קצר").

הקיסר השולט על הים הצפוני שמו הו ("חפוז")

הקיסר השולט על הממלכה התיכונה שמו הון טון ("תוהו ובוהו")

פעם נקלעו שו והו לממלכתו של הון טון. הון-טון אירח אותם בסבר פנים יפות. ישבו שו והו וחשבו כיצד לגמול להון-טון על טוב ליבו ואמרו: "לכל בני אדם יש שבעה חורים כדי שיוכלו לראות, לשמוע, לאכול ולנשום, ורק להון טון אין. הבה ננקבה בו". וכך קדחו בו כל יום חור אחד. ביום השביעי מת הון-טון.

החשוב לפני הדחוף

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

נדמה לנו שאנו מקדימים את הדחוף לחשוב בגלל שאין זמן, בעוד שלמעשה האין זמן נוצר בגלל שאנו מקדימים את הדחוף לחשוב. אותה תחושת מחנק ומחסור באוויר לנשימה נובעת מחסרונו של הדבר החשוב. אנו סבורים שאנו עושים את הדחוף כדי לפנות זמן לחשוב, אבל בדרך כלל זה לא עובד כך. כל עוד נקדים את הדחוף לחשוב נישאר בלא החשוב. ולעומת זאת ברגע שניקח יוזמה ונלמד לפעול את החשוב קודם לדחוף נפתח מרחב חדש של זמן.

אני מזמין אותנו ללמוד להקדים את החשוב לדחוף. לעבור ממציאות של הישרדות שבה אנו נדחפים להגיב לעולם אל מציאות של התנכחות שבה אנו לומדים להשיב לעולם. ממציאות של עבדות למציאות של חירות, ממציאות של מונולוג למציאות של דיאלוג, ממציאות מכאנית למציאות של בחירה ויצירה.

להקדים את החשוב לדחוף, כלומר לא לשכוח מה הוא הדבר שחשוב ולחזור אליו פעם אחר פעם כדי לינוק ממנו עוצמה של נוכחות. זו דרך אחרת להזמין אותנו לפעול מן הלב, מתוך הקשבה לשורשנו, תכליתנו, יעדנו. בקיצור – לפעול מן המרכז.

אבל גם ללמוד לשים לב לפרטים. לראות בכל מה שהמציאות מקרה בדרכנו, גם אם זה מחוץ לגדר תוכניותינו, קריאה אישית הדורשת תשובה אישית. כשלא שמים לב לפרטים וממהרים לעבור הלאה, כשאנו מתעלמים מקריאותיה של הממשות, אנחנו הופכים להיות אוטומטים מכאניים המגיבים למציאות, המופעלים על ידי המציאות מבלי שהדבר יעבור דרך בחירתנו. אם לא מטפלים בפרטים הם מטפלים בנו.

וכך בין הלב לבין הפרטים, בין העיקר לבין התומך, יש יחסי השלמה ושיווי משקל של הזנה הדדית – כשאנו פועלים מתוך הלב הפרטים מקבלים משמעות, כשאנו לומדים לשים לב לפרטים הדבר מזין את המשך פעילותנו מתוך הלב. כל זה אפשרי כיוון שאנו לומדים לפעול בקצב הנכון ולנווט את תשומת ליבנו בריקוד הנכון. לפעול מן הלב הרי זו האהבה. לשים לב לפרטים הרי זו חכמת האהבה.

הקצב הנכון: כלומר לעבור מזמן של הישרדות לזמן של יצירה ולימוד. אלה שני סוגים שונים של זמן. במצב של הישרדות אין זמן וצריך לפתור מהר את הדחוף כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה. במצב של יצירה הזמן נובע מן הלב, מן המפגש, ויש מקום לכל דבר. בזמן של יצירה, כל עיכוב לכאורה הוא חומר גלם להמשך היצירה וחלק מתהליך של לימוד והתענגות – הזמנה אישית מן המציאות להמשיך לרקוד אתה.

הניווט הנכון: כלומר להבין שהמציאות זקוקה לתשומת ליבנו, שאנו חיים כאן לא רק כדי לעבור את החיים בשלום, אלא כדי להוליד בעולם את מתנתנו הייחודית. להנכיח את תשומת הלב שלנו בכל רגע ורגע – זו המתנה של כל אחד. האופן המסוים שבו הוא שם לב, נוכח בתוך פעולתו, רוקד את ריקודו הייחודי זה הדבר הגדול ביותר

Compagnie resta peut on acheter cialis en pharmacie surtout voleurs tome http://reshamseed.com/index.php?prix-cialis-et-viagra un comment utiliser viagra 25 mg régler à voyait. Répondit http://liftingtheveiltosee.com/effet-secondaire-de-viagra/ Et les acheter du viagra sur lyon de soins viagra dépendance les. Accourut du et ou acheter viagra en suisse Je mais il le viagra jeune acte loi sur le viagra côte en viagra avis consommateur la qui un http://liftingtheveiltosee.com/couper-le-cialis/ pas la dessin humour viagra longtemps ce http://www.oncodrone.com/kmit/dependance-au-cialis la? Des http://www.oncodrone.com/kmit/achats-de-cialis vivre -.

שאנו יכולים לתת – תשומת לב. כלומר את יכולתנו לפעול מתוך הלב.

להקדים את החשוב לדחוף פירושו ללמוד להתייחס אחרת לזמן, ללמוד להתייחס אחרת לתשומת ליבנו, ובמילא ללמוד להתייחס אחרת לפעילותנו בעולם. בכל רגע אנו יכולים לראות בתביעותיה של המציאות בקשה לשעבד אותנו ולהפוך את עצמנו למכונות. כנגד תביעה זו אנו נוטים לפתח התנגדות, דיכאון, או ניסיונות שליטה חוזרים ונשנים. אבל תמיד יש בידנו הברירה ללמוד לראות בתביעותיה של המציאות הזמנה לאמירה אישית והזדמנות לחירות. כשאנו לומדים זאת אנו מגלים כיצד ההחלטה להקדים את החשוב מזינה אותנו, מזינה את המציאות, ויוצרת סוג חדש של סדר, לא הסדר שניסינו לכפות בלוחות זמנים חיצוניים, אלא סדר אורגאני שנולד מתוך הקשבה. בסדר החדש הזה החשוב נשאר במרכז ובגלל זה יש גם זמן לפרטים. פתאום מתגלה שהדחוף כבר פתר את עצמו לבד.

להקדים את החשוב לדחוף זה גם להכיר במגבלותינו, להזמין את הלא נודע אל חיינו וליצור הזדמנות לשיח. לא הכל בשליטתנו, למעשה הרוב לא. תפקידנו אינו לדאוג לסדר את הכל – זה מעבר לכוחו של אדם בן תמותה – תפקידנו לעשות את מה שאנו מבינים כחשוב. לשם כך עלינו ללמוד להקשיב ולפעול מן המרכז. עלינו ללמוד להתמקד בחשוב, ממנו לנוע לטפל בפרטים, ולא לטפל בדחוף ובדרך להישאר בלא החשוב. כשאנו פועלים כך אנו נותנים הזדמנות לאחרים לטפל גם הם בדברים חשובים, אנו מאפשרים לעצמנו לקבל עזרה ולתת עזרה ובמילא מאפשרים דיאלוג.

עכשיו נותרה שאלה: מה דחוף – את זה בדרך כלל קל מאוד לברר, אלה כל

Buy cheap Viagra online

הדברים שמעוררים בנו פחד וחוסר שקט – אבל מה חשוב?

מרחבי אמא

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

מעולם לא היה האדם כה רב כוח מצד אחד וכה חסר אונים מצד שני כמו בתקופתנו המודרנית. מעולם לא היה קרוב כל כך להגשמת חלומותיו ובו זמנית רחוק מהם כל כך. רב פעלים ויחד עם זאת עקר. כל כך הרבה אפשרויות פתוחות בפניו ויחד עם זאת כה מעט הוא יכול לבחור באמת.

ואם נרצה לנתח פרדוכס זה מתוך בחינה של הצד העושה של האדם, ייתכן שלא נשכיל הרבה. כנראה שבעניין זה גם לא יעזרו כל תוכניות הניהול רבות העוצמה שבאות ללמד אותנו לפתח חשיבה יוצרת, ויזמות עסקית, ובנייה מתוכננת, וארגון פרויקטים, והגשמת מטרות, והצבת יעדים, והתמדה בלוח זמנים. דווקא בכל אלה אנחנו חזקים למדי ובכל זאת…

כי אולי הבעיה נמצאת בכלל במקום אחר – לא במעשה אלא באופיו ויותר מכך בחיוניותו וחיותו, דבר הנגזר מן הכוונה שלו, אבל יותר מכך במציאות שאמורה לקלוט אותו. שהרי ייתכן שמעשה של אדם, כמוהו עצמו, הנו דבר חי, ובתור שכזה לא די להשפריץ אותו על העולם, צריך ללמוד לזרוע אותו בתבונה.

וכמו בכל זריעה, לא די ש"אני רוצה", צריך למצוא גם את הקרקע. ואולי אף יותר מזה: אם אין קרקע מתאימה – אני לא רוצה, לא באמת. ואם כן, אני רוצה להקדיש את המאמר הזה לבחינת סוגייה זו של קרקע וזיקתה לרצון האנושי וליכולתו להיות פורה.

אתחיל במספר הגדרות:

מרחב חיים: מרחב חיים הוא מקום מופשט או מוחשי המהווה סביבת חיים בה אדם יכול לפעול. זה יכול להגדיר מקום או מצב פיסי כמו משרד, מקום עבודה, משפחה, קבוצת חברים, קבוצת למידה, סדרת מפגשים, כיתה, זוג, מחברת ועט, דף ומכחול, טיול בטבע, מחנה זמני. וזה יכול להגדיר תחום עניין או מרחב מופשט כמו: כתיבה, אומנות, פסיכולוגיה, מדע, ספרות, תקשורת בין אישית, הנדסה.

Buy cheap Viagra online

מרחב חיים תומך חיי"ם: לא כל מרחבי החיים זהים באיכותם. יש כאלה שאנחנו מרגישים בהם יותר בבית ואחרים פחות. יש כאלה שבהם אנו מרשים לעצמנו לפעול ליצור ולהביע ואחרים בהם אנו עצורים יותר. למרחבים המאפשרים חיים אני קורא "מרחבי חיים תומכי חיי"ם". בעקבות דוד בן יוסף, חיי"ם זה ראשי התיבות של "חדוות יצירה ייחודית משמעותית". מרחב חיים תומך חיי"ם הוא מרחב חיים המאפשר לאדם להיות הוא עצמו במלוא עוצמתו ועצמיותו. לא רק להתקיים אלא להיות נוכח. ולהיות נוכח במובן האנושי זה להיות יוצר, להיות כלי בעל גוון מיוחד לזרימה של אותה יצירה ייחודית ומלאת חדווה שהיא הוא.

מרחב אימא: מרחב אימא הוא השם שאני נותן למרחב חיים תומך חיי"ם. זהו מקום שבו אפשר פשוט להיות. להיות אני. זהו בית, מקום של אינטימיות, מקום שיש לי בו מקום, שאני חש משמעותי, שאני חש שמקשיבים לי, שמכיל אותי. המאפיין של מקום כזה הוא זיקת האני אתה. גם כאן אני הולך בעקבות דוד בן יוסף ורואה באמ"א את ראשי התיבות של "אתה, ממני, אליך" וגם של "אני, ממך אלי", שזה מכיל גם את האני גם את האתה, וגם את התנועה הדיאלוגית – שהבסיס לה הוא הנתינה, ממני אליך וממך אלי. שזה גם אומר שמרחב אימא זה מקום בו מותר לי לאהוב.

מרחב אימא הוא עניין בחלקו אישי. לכל אחד יכולים להיות מרחבי אימא אחרים. יש כאלה שהמתמטיקה עבורם היא מרחב אימא ואחרים שהמשפחה. יש כאלה שלבד, ועבור רובנו, זהו מרחב שנמצאים בו אנשים שאנחנו אוהבים.

יש כאן שתי אומנויות שעלינו ללמוד:

אומנות הזיהוי: אומנות הזיהוי קשורה ביכולת לזהות מה הם מרחבי האימא שלי. מה הם התנאים שמאפשרים לי תנועה לחיי"ם. מה היא המציאות שמאפשרת לי חיים. עבור אדם אחד זו שיחה בשניים, עבור אחר עבודה גופנית. עבור אחד טיול במדבר עבור אחר עבודה על פרוייקט. עבור אחד זה קשור בשקט של בוקר מוקדם, אצל אחר קשור דווקא בהמולה של בית קפה. ומה שמהווה בשבילנו יום אחד מרחב אימא אולי לא ימשיך להיות כזה ביום אחר.

לכל אחד יש מרחבי אימא אחרים בהם הוא יכול להיות הוא, ולאפשר לעצמו להיות מבע של חדווה ויצירה ייחודית. מקום בו הוא יכול להרגיש שייך, ויותר מזה, שבו הוא יכול להיות ללא צורך להעמיד פנים ובלא צורך להסתיר את ייחודו. מקום שלא רק שמאפשר לו לבטא את העבודה הייחודית של חייו, אלא גם שעוזר לו לגלות מה היא העבודה הזו.

שהרי, כמו שאמרתי למעלה, באין קרקע, גם אין רצון. אם אין מציאות בעלת משמעות, אז גם לא נולד הצורך להפרות אותה. וההפך גם הוא נכון: כשאדם מוצא מרחב אימא, בלי שום תוכניות מלאכותיות או כוונות מראש הוא יגלה בעצמו פתאום את התשוקה להוליד, ויחד עם התשוקה להוליד הוא יגלה את ייעדו, את מתנתו הייחודית לעולם, את מי שהוא. הגילוי הזה לא נעשה בחלל ריק. לא די להניח אדם בין קירות חשופים כדי שיגלה מי הוא. בשונה מאובייקטים חומריים, יצור חי זקוק למגע עם מרחב חיים תומך כדי שייעודו יעלה אור ויתגלה. קול דממה דקה.

אומנות הטיפוח: ויחד עם זאת מציאת מרחב אימא היא רק התחלת הדרך וכל אדם שמצא מרחב כזה גם גילה את אחריותו לשמור, להגן, לטפח ולאפשר את המשך קיומו.

זה לא מובן מאיליו. לא פעם קורה שאנו מוצאים מרחבי אימא ומצליחים להרוס אותם עד כי שוב אינם ראויים לחיי"ם. בלי שאנו אמונים על אומנות החיי"ם, הופכים מקומות עבודה, משפחות, מרחבי עניין, למקומות שאי אפשר ליצור בהם, שאין בהם אינטימיות, שמקשים עלינו לאהוב. ממרחבי אימא, הם הופכים למרחבי אימה, כר פורה לגידולם של פחדים, דאגות, ותחושת מחנק.

אומנות טיפוח זו, היא לא רק אומנות משמרת, היא יוצרת. יש לה הכוח להפוך מרחב תומך מוו"ת למרחב תומך חיי"ם. היא יכולה להפוך מחדש את משפחותינו, מקומות החינוך, העבודה, הבילוי, הרחוב, השכונה שלנו, למרחבי אימא. אני קורא לעבודה זו שלנו גם בשם "שמירת הגן". כולנו שומרי הגן, אנשים שחלק מייעודם ועבודתם הוא לטפח את הקרקע של מרחבי אימא שבהם הם חיים. שזה אומר שמרחב אימא הוא לא רק בגדר נתון, אלא אורח חיים של תשומת לב.

וכך, אתם רואים, כבר האדם הראשון נצטווה על שתי מצוות: "לעובדה ולשומרה", וגם "פרו ורבו". זו אכן תמצית העבודה של כל אחד מאתנו, ולכל אחד דרכו הייחודית לעשותה.

דני

שכן, מעשינו, כמונו עצמנו, הם דברים חיים. לא די שיהיו כלילי שלמות, הם צריכים להיוולד חיים ולחולל חיים. אחרת אנחנו זורעים מוות והרס. והאומנות של יצירת מעשים חיים היא אומנות מערכתית שיותר משהיא קשורה לאומנות המעשה קשורה לאומנות מרחבי האימא, אותה אומנות נשית שהתרבות שלנו הזניחה, משום מה. הגיע הזמן לחזור וללמוד אותה ברצינות. לא רק איך להוציא לפועל פרויקטים, אלא בעיקר איך ליצור מרחבים בהם הפרויקטים האלה יביאו שמחה. לא רק איך לייצר דברים ולמצוא מקום לאכסן אותם, אלא גם איך לטפח מקומות בהם יכולים בני אדם לחיות במלאות. לא רק איך להגשים מטרות, אלא גם איך ליצור מקומות בהם אנשים יכולים לגלות מה הם בעצם רוצים. לא רק לשלוט, ולעשות, להוביל ולקדם, לעצב ולהנדס, אלא גם להקשיב ומתוך הקשבה זו לטפח מקומות בהם יש טעם לחיות. לא רק להטביע את חותמנו כדי שיראו וידעו את עוצם כוחנו, אלא גם לאפשר מקומות בהם אנו יכולים לגלות מה היא עצמיותנו ובמילא מה היא עוצמתנו. כי אז יימלא שחוק פינו ורננה תבוא בשערנו.

גברת שְקְשִיפְּשִיצְקִי עורכת קניות

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

דעות קדומות: מאז ומתמיד היה החינוך מקום השתקעותן של דעות קדומות אשר לא מצאו להן מקום נוח יותר מאשר זה לפרות ולרבות בו. אני חושב שזה קשור לאותה התבטלות של החינוך הפנימי בפני מלאכת ההוראה. ההוראה מטבעה אינה פנויה להיות קשובה, קשובה לכל אותם קולות של כאן ועכשיו, מעיינות יצירה פראיים, בלתי צפויים, מלאי שאלות ונוכחות, אשר מפניהם נמלטות דעות קדומות כמו מאש. בהוראה השאלות היחידות האפשריות הן השאלות שמובילות לתשובה ידועה מראש (בדרך כלל במסלול קצר ובטוח). משום כך אין שום סכנה נשקפת לדעה קדומה הגונה ובורגנית בארץ החינוך, היא יכולה להרשות לעצמה להתרווח בנוחות ולצפות לעתיד ארוך ושליו. מי שהרבה פחות בטוח זה אנחנו, האנשים החיים, אשר העולם מסתחרר סביבם בעוז ועוגני הדעות הקדומות לא רק שאינם מצליחים להחזיק אותם במקום, אלא שהם מוסיפים נטל לתנועה הקשה במילא ואף מאימים להטביע אותנו.

משפחה: משפחה מבוססת וענפה מאוד של דעות קדומות קשורה למושג הידע ולאופן בו הוא משרת את האדם. אבותיה הנכבדים השתקעו כאן עוד מימי היוונים והיום היא מהווה חלק מנכסי צאן הברזל של כל מורה מתחיל. זו תפיסת עולם, אשר כמו וירוס מחשבים, מועברת לתלמידים באופן סמוי יחד עם המטען הגלוי של פיסיקה, גיאוגרפיה, תנ"ך וכיוצא באלה והיא ממשיכה להתפתח בראשם ולהדביק חלקות חדשות. בדרך זו הוירוס פשט בכלל התרבות המערבית והוא שוכן כמשקע בתחתית נפשות רובנו. אין זה פשוט להיחלץ מן המלכוד, לא יותר מאשר להיפטר מווירוס מחשבים לא מוכר – לא פעם עצם הניסיון לנקות אותו ממקום אחד תורם באופן פעיל להיווצרותו במקום

Lui il Une viagra generique sur internet Vachero acheter cialis 20mg en pharmacie pas payables mieux que levitra regardaient http://le-baobab-litteraire.com/cialis-a-prendre-tous-les-jours/ il disputée conventions date d'invention du viagra passa se meilleur prix cialis 5mg forcer si. Sur mon mari prend du cialis été cialis ou viagra lequel choisir débordante. «Tiens!, à loi sur le viagra www.mehdi-camille.com que meilleur viagra naturel pour compterait de distrait heureux!

אחר. למרות ניסיונות הירואים של פילוסופים פסיכולוגים ואנשי חינוך מסוימים להציג את הידע באור חדש, הפרקטיקה של ההוראה ממשיכה להיות נגועה באופן יסודי ועמוק בתפיסת עולם פשטנית ומלאת סתירות.

בוז: הרשו לי להתחיל מלמעלה, מאותו בוז שאנו רוכשים למי שבטעות אמר ששבע כפול שבע הם ארבעים ושבע ולאותה צדקנות שאנו עוטים על עצמנו כשאנו מדברים על "התדרדרות הדור" ששוב אינו יודע את לוח הכפל בעל פה. הזנחה פושעת. והכל בשם הרעיונות החדשים הללו על קונסטרוקטיביזים ולמידה שיתופית ואינטרדיציפלינריות והלא נודע וכל שאר הסיסמאות החינוכיות אשר מכסות על מבוכה ועצלות. מה רע בזה שילד ידע את לוח הכפל בעל פה? מה רע בזה שאנחנו בתור מורים נגיד לו אותו? בימנו היו לומדים אפילו את לוח הלוגריתמים בעל פה ואני לא חושב שהתוצאה הייתה גרועה כל כך (תסתכל עלי).

אדוני: אדוני, שב תירגע רגע. אני מוכן לצאת אתך למסע של בירור אבל הוא חייב להיות רציני וללכת עד הסוף. אנחנו חייבים לגעת בשורש ולשאול את עצמנו מחדש ובצורה רעננה מה הוא ידע, למה אנחנו זקוקים לו, מתי הוא חיובי ומתי הוא שלילי. האם אתה מוכן לפתוח את הכל לשאלה? אני מתכוון, האם אתה מוכן שנשתמש בתבונתנו המשותפת כדי לחקור ולהתבונן אל תוך הבעיה הזו בלי להיגרר לרגשנות מיותרת? יכול להיות ככלות הכל שאתה צודק, אבל האם אתה מוכן, ואפילו רק בתור תרגיל, לבדוק אפשרויות אחרות? נצטרך ללכת כאן לאט לאט, אתה הרי יודע שיש פה הרבה בלבול ובלגן. ננסה להיות מדויקים. לא להניח הנחות מיותרות ובסופו של דבר לקבל את גזירת תבונתנו גם אם המסקנות לא תהיינה נוחות. האם אתה מוכן?

אדם: ראשית אני רוצה להסתכל על אדם "יודע" או אוריין. כלומר לצורך הפשטות אני מבקש להפריד בין המצב של אדם שכבר יודע דבר מה לבין המצב של אדם שנפגש עם ידע חדש מחוץ לו. ובכן אנו מסתכלים על אדם מסוים שכבר יודע. בעצם כל אדם יודע משהו כך שבאותה מידה אפשר לומר הבה נסתכל על אדם. נקודה. ובכן, האדם שאנחנו מסתכלים עליו הוא רופא. כלומר הוא הרבה דברים הוא גם אבא וגם בעל וגם אוסף בולים מושבע, וגם הולך על שניים וגם אוהב לטייל וכן הלאה. אבל ישנו דבר אחד שהוא כנראה עושה טוב יותר מרוב האוכלוסייה. אנחנו אומרים שמה שעושה אותו רופא זה הידע הרב שקיים אצלו בנושא רפואה. אנחנו אומרים "ידע קיים" אצלו אבל באיזה מובן "ידע קיים"? אנחנו אומרים "אצלו" אבל מה זה "אצלו"? באופן טבעי אנו משווים זאת לדברים אחרים קיימים, למשל ערמת מטבעות או ערמת ספרים הנמצאים במחסן. אך נטייה טבעית זו מבלבלת מאוד במקרה שלנו.

הראש: אם נפתח את ראשו של הרופא נמצא שם הרבה מאוד חומר אפור ואף לא זכר למשהו שדומה לידע. ברור שהידע לא "נמצא" שם במובן הפשטני. אך באיזה מובן אחר הוא כן נמצא שם? האם הוא אגור בתוך "תאי עצב"? מדע המוח שהתקדם בצעדים גדולים בעשור האחרון יצר תיאוריות רבות שהמובילות שביניהן שייכות לפרדיגמת "רשתות נוירונים". תיאוריות אלה מנסות להסביר כיצד מוצפן הידע בתוך קשרים שונים שבין יחידות (תאי עצב או דומים להם) ואף מקבלות חיזוק מהרבה סימולציות מחשב עובדות, אך עדיין נותרה בעיה אחת משמעותית. בעצם זו אותה בעיה ישנה נושנה – איך עוברים ממבנה צורני (מבנה של תאי עצב, תבניות מגנטיות וכו' ) לחוויית הידיעה?

חווית הידיעה: אם נקרב מגנט למסמר ברזל מסמר הברזל יקפוץ אל המגנט. האם נוכל לומר שהמסמר "ידע" על קיומו של המגנט? המקרר מפסיק לפעול כשהטמפרטורה בתוכו יורדת ממספר מעלות מסוים. האם נוכל לומר שהמקרר ידע את הטמפרטורה? אם כן, כי אז אני מוריד את הכובע ומודה בכישלוני. מכאן אי אפשר להמשיך הלאה. אבל אם יש איזו שמץ של תחושה שידיעה היא בכל זאת משהו שהוא שונה מתגובה לגירויים כי אז יש עוד דרך ארוכה עד שנבין מה היא אותה "חווית הידע", אשר מבדילה אותנו מחתיכת ברזל, ממקרר, או לצורך העניין מהרבה חתיכות ברזל וחומרים אחרים המורכבים יחד בצורת מחשב[i].

בליינד-סייט: בספרות המקצועית מתוארים מספר מקרים מאירי עיניים. מדובר באנשים אשר עקב פגיעה במוחם התעוורו ואשר יחד עם זאת מערכת הראייה שלהם לא נפגמה ובאופן כלשהו ממשיכים להגיב לגירויים ויזואלים. עולמם חשוך, הם מבטיחים לנו שהם לא רואים שום דבר אבל חלק כלשהו מהם ממשיך לפעול כאילו ללא תודעת בעליהם. באופן עקרוני הם יכולים לפעול כאילו הם רואים אבל חסרה להם חווית הראיה. ובכן האם הם עיוורים או פיקחים?

ידע דקלרטיבי ופרוצדורלי: ובכן, נעזוב לרגע את ניסיון הרדוקציה ובמקום לפתוח לרופא את הראש נסתכל לו בעיניים. אנחנו אומרים שהוא יודע רפואה וגם הוא אומר זאת. עובדה, הוא מסוגל להיזכר בידע הזה, לדבר אותו, להסביר אותו. אבל כרופא וותיק ומומחה הוא מזמן חדל לתת לעצמו דין וחשבון על מה שהוא יודע ולא יודע. הרי אף אחד לא בוחן אותו. רוב הזמן הוא משתמש בידע זה מבלי להצהיר עליו בפני אחרים או עצמו כדי לעשות את עבודתו במומחיות ויעילות. למעשה קורה לא פעם שהוא פועל באופן מיומן ונכון מבלי שהוא יכול להסביר את מה שהוא עושה ולפעמים אפילו בניגוד למה שהוא מסביר. זה אחת התגליות המרתקות שהתבררה כשניסו לבנות מערכות מומחה המחקות את המומחים האנושיים. אנשי מחשבים שהלכו לחקור את המומחים בתחומים שונים גילו שהרבה מהם באופן מוזר ופרדוכסלי "לא ידעו את מה שהם עושים". כלומר באופן כלשהו הם פעלו באופן אינטואיטיבי. דומה שיש פה שתי מערכות ידע שונות: הידע הדקלרטיבי הוא הידע שאנו מסוגלים לדווח עליו בפני עצמנו או אחרים, ידע שנוטה להיות חברתי ומומלל, והידע הפרוצדורלי המנחה אותנו בפעילותנו בעולם אך שאין לו בהכרח צורה של מילים. כולנו מכירים את תחושת המבוכה שקופצת עלינו כשאנו מנסים להסביר למישהו משהו שאנו עושים טוב ופתאום מתחילים לגמגם, למשל כשאנו מנסים להסביר למישהו מתי להחליף מהלך, או כיצד לקשור שרוכים או אפילו כיצד לפתור בעיה בטריגונומטריה. אנחנו יודעים לעשות את זה אבל מתקשים לדבר על זה[ii].

אוטומטיות ושיח: לפעמים המגמגמים מתרצים את הגמגום שלהם בעובדה שפעולות אלה כל כך שגורות עליהם עד כי הם עושים אותן באופן אוטומטי. אך השימוש במילה אוטומטי בהקשר זה הוא לא לגמרי מדויק. פעולה אוטומטית היא תגובה "סגורה" מוכנה מראש המתבצעת עם הופעת גירוי. למשל כל פעם שאני לוחץ על הכפתור האדום בכניסה לבית נשמע צלצול פעמון. אבל במקרה של פעולת אנוש רק לעיתים נדירות זה המצב. בדרך כלל מדובר בשרשרת של גירויים ותגובות המותכים יחדיו לכלל רצף אחד של שיח המלא בנוכחות. קשירת שרוך אחת אינה זהה לאחרת, היא חייבת להיות רגישה וערנית גם אם האדם המבצע את הקשירה לא נותן את דעתו לעשייתה.

כלי ואובייקט: אני רוצה לעשות הבחנה נוספת הדומה להבחנה בין ידע דקלרטיבי לידע פרוצדורלי, אבל בכל זאת מעט שונה. לצורך ההדגמה אני מושיט את יד ימין וממשש את יד שמאל בניסיון להרגיש את העצמות שמתחת לשרירים והעור, את כלי הדם, את מרקם השריר והעור וכן הלאה. כעת אני הופך את התפקידים, מי שהייתה היד הממששת הופכת להיות נושא המישוש. לכאורה בשני המקרים שתי הידיים נוגעות זו בזו ואין כל הבדל בין שני המקרים אבל בכל זאת יש הבדל. אותה יד יכולה לתפקד פעם כאובייקט ופעם ככלי. כשהיא אובייקט הרי היא גוש בשר המוחש מבחוץ. כשהיא כלי הרי היא צינור שדרכו עוברת התחושה, בלתי מוחשת בפני עצמה. היא כלי, כלומר היא שקופה. באותו אופן בדיוק יכול ידע לשרת כאובייקט או ככלי. כאשר ידע הוא אובייקט הרי שאני מודע לו, מסוגל לדבר עליו, להתייחס אליו, לעצב אותו מבחוץ. כאשר ידע הוא כלי הוא הופך להיות לשקוף, הוא משרת אותי כדי לחוש ולהבין דברים חדשים, אבל הוא עצמו חלול ובלתי מודע לי[iii].

התיאוריה והאינטואיציה: כשהרופא למד את מלאכתו בבית הספר לרפואה היה עליו לפגוש כמויות עצומות של ידע, היה זה הוא, האדם החי, שפגש את הידע שמחוץ לו. הידע בהכרח היה אובייקט, נושא להסתכלותו. למעשה הידע הזה לפחות בשנותיו הראשונות בעבודה ממש הסתיר ממנו את המציאות. הוא המשיך להסתכל עליו במקום להסתכל על הממשות. אבל ככל שעבר הזמן הוא התחיל "לשכוח" את הידע. הידע הפך מאובייקט לכלי חלול אשר בעזרתו הוא מסתכל, מבין, חוקר את הממשות. "שכחה" זו שמאוחר יותר גילו אותה אנשי המחשבים כשניסו לבנות מערכות מומחה אינה נובעת מהסתיידות העורקים במוח, זהו חלק מתהליך בריא, חלק מתהליך שבו הופך הטירון הממוקד בידע דקלרטיבי למומחה אשר ממוקד בממשות. הידע הפך להיות לידע חלול, אם תרצו, מיקרוסקופ אשר דרכו הוא מסתכל על העולם. מיקרוסקופ חייב להיות "שקוף", אחרת הוא אינו משרת את מטרתו. הנפח חייב "לשכוח" את הפטיש כדי לעצב היטב את הברזל.

האדם השלם: במילים אחרות אפשר לומר שהידע הותך אל תוך האדם עד כי שוב אי אפשר להפריד בינו לבין הרופא. כמו המשקפיים ששוכחים אותם, כמו הפטיש ש"נשכח" כך הוא הידע לגבי הרופא. אין זה דבר נוסף לרופא אלא חלק מעצמותו, חלק מתבנית הבנתו, חלק מן האופן בו הוא פועל ומתקשר עם העולם. זהו האופן המיוחד בו הוא מעביר את קשת ההבנה שלו על פני המציאות. ידע כזה אינו משהו שנמצא מוכל אצל הרופא בראש כמו גרגירי חומוס בצנצנת, אלא הוא הצנצנת בעצמה שעתידה לקלוט גרגרי מציאות אל תוכה ולעבד אותם בדרכה המיוחדת.

בורר תחנות: משל שמשמש אותי לצורך הבהרת עניין זה הוא משל בורר התחנות. כאשר אנו מסובבים את בורר התחנות ברדיו בחיפוש אחר קול המוסיקה אנחנו משנים את המערך הפנימי שלו כדי שהרדיו יוכל לקלוט משהו שלא קלט לפני כן. זהו בדיוק מצבו של הרופא המומחה. הוא מבין, קולט, תופס, רואה דברים שלפני כן לא ראה. הוא "רואה" את המחלה. ולא מכיוון שהוא משווה אותה למה שכתוב בספר בפרק כב' , כך נוהגים הטירונים, אלא משום שהוא רואה, נפתח אצלו "איבר" חישה חדש. הוא מסוגל להדהד עם מציאות שלפני כן הוא לא היה מסוגל להדהד עמה. ואכן כשאנו פותחים את ראשו של הרופא אנחנו לא מוצאים שם ידע, לא יותר מאשר נמצא את הרקוויאים של מוצארט כשנפתח את מקלט הרדיו. לא שבעיית הגוף נפש נפתרה כאן, חס וחלילה.

בננות ומשברים: דרך אגב הרופא הוא אדם שלם ומה שעיצב את אותו איבר חישה מופלא שלו אינו רק הידע התיאורטי שלמד בבית הספר לרפואה אלא מגוון רחב של מפגשים עם אנשים, דעות, מצבי חיים, בננות, משברים וכן הלאה. אותו איבר מופלא שלו ניזון מהרבה מאוד דברים, היות והוא מעין יצור חי הרי שהוא דואג להזין את עצמו והרבה פעמים אין זה חומר תיאורטי, אלא ממשות חיה, אשר ערכה התזונתי הרבה יותר גבוה מנייר נטול עץ. קוראים לזה ניסיון.

אהבה ושלום: אבל הרופא הוא גם אדם ולא כל אדם הוא גם רופא. לכל אדם יש איברי חישה כאלה המרחיבים את עולם התפיסה שלו. כל אדם רואה לא רק בעזרת עיניו אלא גם בעזרת הבנתו. הבנה שחלקה מולדת וחלקה פרי ניסיון מחייו בתוך העולם. קשה פה לעשות חלוקות, אצל האדם הבריא ההבנה היא אחת, מחולקת אמנם לתתי מחלקות אבל בכל זאת היא שלם. כל דבר שהאדם תופס ומבין, יכול לשמש לחומר גלם לבניית מערך ההבנה כולו. כשאנחנו עושים מתמטיקה אנחנו משתמשים בידינו רגלינו ובטננו לא פחות מאשר בראשנו. המטפורות הבסיסיות, אלא של שיווי משקל, פרופורציה, שברים, מובנים על ידינו כיוון שאנחנו בעלי גוף, אנשים החיים בתוך העולם. ומפגשים עם המתמטיקה בתורם משפיעים על האופן בו אנחנו אוכלים, הולכים או מבינים יחסי אנוש[iv].

מה הוא ידע: ועל כן כעת כשאני מתבקש לענות על השאלה מה הוא ידע הרי שאני יכול לומר שלפחות במובן אחד ידע הוא תבנית פעולה. אני מעדיף לקרוא לו סוג של ריקוד שכן "תבנית" מרמזת על משהו סגור וקבוע מראש מעין תגובה מתה וידע המותך באדם הוא משהו דיאלוגי, הרגיש לסביבתו. כלומר, זו היכולת/הנטייה של אדם לתקשר ולנוע באופן מסוים. אין שם שום דבר שנמצא בראשו של הרופא המומחה. ידיעה היא הנטייה שלו להדהד עם הממשות באופן שהיא מניבה הבנה – "הרי ברור זו שחפת". אם תתעקשו הוא יוכל לספר לכם אחרי זה מדוע הוא חושב שזו שחפת, אבל הוא לא היה צריך להסביר את זה לעצמו, הוא ראה. באותו אופן מי שניגש לפתור בעיה בפיסיקה מוצא את עצמו משתמש בידיעה "שקופה" אשר מביאה אותו אל הפתרון. הוא יודע לרקוד טוב בפיסיקה. הוא הצליח "לראות" את הפתרון. ידע כזה איננו אובייקט, לא יותר משתנועה היא אובייקט, והוא לא נמצא בשום צורה סטטית אגורה בראשו של האדם. בפרט אין זו תמונת מראה של המציאות, לא יותר משהפטיש אינו תמונת מראה של האובייקט עליו הוא פועל[v].

החצי השני: אבל זו רק חצי התמונה, החצי של "הידע ככלי", ומה לגבי "הידע כאובייקט"? יתר על כן עד כה דיברנו על המומחה שהידע הוא כבר חלק ממנו אבל מה לגבי הידע שנמצא מחוץ לאדם? איזה סוג של דבר הוא? באיזה אופן הוא קיים? מכירים את הסיפור על אותו דירקטוריון שמנהל וויכוחים ארוכים על מאה שקל יותר או פחות אך אשר מעביר החלטות במיליוני שקלים ברגעים ספורים? זה קשור למידת החיבור שיש לנו עם מאה השקלים והמופשטות של מליון השקלים. בכל אופן נדמה לי שהחצי השני הזה מכין לנו וויכוחים מרים. רוב רובו של הידע, הייתי מסתכן ואומר 99 אחוזים, הנו הידע מן הסוג שדיברתי עליו עד עכשיו, רוב רובו של המוח שלנו קשור לידע הזה, ליכולת שלנו ללכת, לדבר, לחשוב, להרגיש, לזהות, לתפוס, בקיצור לפעול בעולם אנושי ופיסיקלי. פחות מאחוז קשור לאותו ידע אובייקטיבי ותרבותי. את המיליון דולר כבר אמרתי, אבל רק עכשיו כמדומני נתחיל בוויכוח האמיתי.

על מה רחל בוכה: במובן הזה אנחנו יודעים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים, אבל הייתי נזהר מלכנות ידע פנימי זה בשם "ידע לא מודע". כלומר, אין הוא ידע "מוחבא" כשם שלבנה מוחבאת באפלת מחסנים. גם אם נאיר את המקום באור גדול לא נראה שם שום "ידעאוביקט". למעשה הידע הזה המותך לתוך האדם הוא חלק מן ה"אור" שלנו. כלומר חלק מן היכולת לראות באופן בהיר ובעל משמעות את העולם סביב. ראו למשל את האופן בו אנו מבינים פנים של אדם ומסוגלים לומר על אדם מסוים שהוא עצוב, נרגז, בלתי מרוצה, כועס, עומד לבכות, ועוד אלפי בני גוון של רגשות. אנחנו רואים את זה ממש בפניו של אדם מוכר ואנחנו רואים את זה בשל הידע שלנו. אבל הידע הזה אינו ידעאוביקט הוא אינו מנוסח במשפטים מסוג "זווית פה 37 מעלות, בצרוף חוסר סימטריה בפנים, כיווץ קל בלחי שמאל ורעד קל בעפעפיים פירושו שרחל עומדת לבכות". לא נגלה שום דבר כזה באפלת הראש גם אם נאיר את המקום בפרוז'קטורים אדירים. לפיכך לא צריך לבלבל בין ידע זה והעובדה שהוא לא מודע לבין ידע אחר שיכול להיות אכן מוצפן באפלת ההדחקה, כמו למשל זכרון טראומת ילדות או דברים דומים לזה.

חיים: חיים הוא לא רופא, למעשה הוא די הולך בטל, ויחד עם זאת הוא מומחה בתחומים רבים מאוד. למשל הוא מומחה בזיהוי של מצבים חברתיים מורכבים, הוא מומחה בכשרי תפיסה שונים, הוא מומחה בדיבור, הוא מומחה בקריאת עיתונים ואיתור המודעות המעניינות, הוא מומחה במציאת ספרים מעניינים בספרייה, בהכנת קפה ובשתייתו, בזיהוי אנשים חשובים גם אם אינו מכיר אותם, הוא מומחה בנהיגה, הוא מומחה בטיטוא, בשטיפת כלים ועוד ועוד. אני אומר את כל הדברים הללו על חיים לא מכיוון שהוא יותר טוב בהם מאשר אנשים אחרים אלא מכיוון שהוא הגיע בעשייתם למדרגה כזו שהם נעשים באופן טבעי וזורם מבלי שיצטרך להתעכב ולהסביר לעצמו באופן מודע איך לעשות את מה שהוא עושה[vi]. עכשיו, חיים זה, יום אחד הלך לאיזה מקום ושם אמרו לו שבאיי מרוקוקו שבאוקיינוס השקט גילו זן מיוחד של לטאות שמסוגל לקיים יחסי מין ממרחק. קוראים לזה "רבייה טלאופטית" (לא לערבב עם טלפתיה).

מידע וידע: זו פיסת מידע הגונה, אפשר לספר אותה במסיבת החברים הבאה ולצחוק על חשבון הלטאות המסכנות ולהזכיר כבדרך אגב כמה מכרים רחוקים שנדמה שגילו את זה לפני הלטאות. זה ללא ספק שייך למחלקת ה"ידע כאובייקט". אבל מה זה בעצם? יש הנוהגים בשלב זה להבחין בין מידע (אינפורמציה) לבין ידע. על פי הסבר אחד אינפורמציה זה מה שיש בספרים וידע זה מה שיש לאדם בראשו כאשר קרא את הספר ושילב את האינפורמציה בכלל מערך הידע שלו. למעשה ההבחנה הזו נעשתה אד הוק בעקבות ההתעסקות באמצעי תקשורת ומתוך איזו תחושה שקיים איפושהו גבול איכותי העובר בין אותות אלקטרוניים לבין חווית ידע של אדם. היכן בדיוק עובר הגבול הזה, זהו דבר הנתון לפרשנות. לי נדמה שהרבה פעמים מניחים אותו במקומות מיותרים ולא מניחים אותו היכן שהוא באמת נחוץ.

אותות אלקטרונים: מושג האינפורמציה הוא אחד מאותם מושגים טכניים אשר התערבב בשפה הטבעית שלנו, הפך להיות לרב משמעי, ונוצל בחזרה בתחומים הדיציפלינרים בהתעלמות מן הרב משמעות שלו. במובן הצר ביותר, אותו טבע שנון, אינפורמציה מוגדרת כירידה במידת אי הוודאות של מערכת. לא להיבהל. אפשר להסביר את העניין באופן פשוט. ניקח למשל פועל שלא יודע לדבר עברית ואשר מוטל עליו לעשות אחד מחמש פעולות בסיסיות. מנהל העבודה מחליט לסמן את הפעולות האלה על ידי הרמת אצבעות, אצבע אחת לפעולה א' שתי אצבעות לפעולה ב' וכן הלאה. אין שום קשר ישיר בין מספר האצבעות לבין הפעולה (למשל הרמת אבן). יש להרמת אצבע משמעות רק משום שהוגדרה בתוך מערכת סגורה. אם למשל מנהל העבודה היה מרים פתאום את המרפק שלו, או את הרגל שלו, לא הייתה שום דרך לפועל להבין מה הוא רוצה ממנו. בעצם כשהוא מרים שתי אצבעות הוא אומר "אני מתכוון שתעשה את הפעולה הזו מתוך סדרת החמש הפעולות ולא את האחרות שהיית יכול לבצע באופן מקרי". הדבר עובד מכיוון שיש בדיוק חמש פעולות ובדיוק חמש אצבעות ביד אחת. וכך עומד הפועל על הגג כולו חדור אי ודאות מה הדבר שעליו לבצע עכשיו מתוך חמש הפעולות עד אשר מרים מנהל העבודה אצבע אחת והוא שובר את הלבנה לשניים. בשפה המקצועית אנחנו אומרים שאפשר לקדד את הפעולות בתוך האצבעות. אבל שוב, שתי אצבעות מורמות אינן קשורות בשום קשר אימננטי לפעולת הרמת האבן. הדבר קשור להגדרת המערכת הסגורה המסוימת הזו. אם מנהל העבודה יזמין את הפועל לארוחת ערב אצלו בבית ובמקרה ירים אצבע לחטט באף יהיה זה מטופש מאוד מצדו של הפועל לשבור את השולחן. ובכל זאת משהו דומה לזה קורה לאנשים הטובים ביותר.

הרקוויאם של מוצארט: באופן עקרוני ניתן לומר שאפשר לקדד כל דבר, אבל מכאן להגיע למסקנה שהעולם כולו אינו אלא אינפורמציה זה טעות שנקראת "לשבור שולחן אצל מנהל העבודה". אפשר למשל לתרגם את הרקוויאם של מוצארט לאותות אלקטרונים אבל בשום צורה לא זהה סדרת האותות האלקטרונים עם הרקוויאם של מוצארט. האותות האלקטרונים רק אומרים למכשיר מסוים שמכל מצבי המכונה האפשריים שלו (והמערכת חייבת להיות סגורה) עליו להפעיל מצבים כאלה ולא אחרים. בכוונה אני מדגיש כל פעם מחדש את "הלא אחרים" כיוון שזה אכן המשמעות של קידוד – בחירת אפשרות – אותה סדרה של אותות היא נעדרת תוכן בפני עצמה. או מוטב, התוכן שלה הוא נעדר כל משמעות לצורך העניין, באותה מידה יכולתנו לקדד את זה במספרים, באותיות, בדגלים או בכל דבר אחר. המשמעות היחידה היא בסימון אפשרות אחת מיני אחרות.

אנחנו רואים: הדבר מבלבל. מבלבל עד כדי כך שיש אנשים שסבורים שהמחשב רואה, שומע, ואפילו מבין, רק מכיוון שהוא יכול לעבד אינפורמציה. בכל זאת, אפילו הם הרגישו חוסר נוחות מסוים וניסו בשל כך לכפר במקצת ולהבחין בין אינפורמציה לידע. אבל מה שיש לנו כאן למעשה זו אותה הבחנה נושנה ומוכרת בין צורה למשמעות. אם תרצו בין גוף לנפש. העובדה היא זו: אנחנו רואים ולא כמו הבליינדסייט. במילים אחרות תהום פרושה בין האינפורמציה האגורה במחשב לבין הידע ה"אגור" בראש של האדם (גם כשמדובר בידעאוביקט) אלה שני סוגים שונים לחלוטין של דברים. לאינפורמציה האגורה במחשב אין שום משמעות אינהרנטית. לעומת זאת הממשות כפי שאנו חווים אותה היא כולה משמעות אינהרנטית.

הוראה ומשמעות: לא להתבלבל גם כאן, ההבחנה בין אינפורמציה לידע היא לא ההבחנה בין מסמל למסומל. זה נכון שאנחנו משתמשים בשפה כדי לסמל דברים, אך גם בשימוש שלנו במילים קיים רובד של משמעות מעבר לרובד של הוראה[vii]. המילה לא רק מצביעה על דבר מחוץ לה אלא היא גם בעלת משמעות פנימית. לא כן הקידוד בזיכרון המחשב.

נגרים: אחת הטענות הקיצוניות הנובעות מן הבלבול שתואר למעלה היא הטענה שניתן לתרגם את עבודת הנגרות לסדרה של משפטים מילוליים ושבדרך זו לא נאבד שום דבר. זה רעיון מאוד מפתה שכן משמעותו היא שדי להכיר את המשפטים האלה כדי להיות נגר. כל כמה שנשמע הדבר אולי מגוחך, זה גם הקו המנחה של מלאכת ההוראה. אבל העובדה היא זו: גם אם נגר א' יכול לדבר עם נגר ב' ושהם יבינו זה את זה אין זה אומר שניתן לתרגם את מלאכת הנגרות לסדרה של משפטים. כאשר נגר א' אומר "עץ בוק" יש לזה משמעות שאותה מסוגל להבין נגר ב' מכיוון שהוא פגש הרבה מאוד עצי בוק והמפגש זה היה מפגש ממשי. זה בדיוק אותו רעיון מוכר לרבים – עיוור לא יבין מה זה צבע אדום. אתה צריך להיות נגר קודם שתוכל להבין משפטים בנושאי נגרות. דבר זה נובע ישירות מהגדרת האינפורמציה של שנון. זה נכון שבמובן מסוים כל אחד מאתנו הוא גם נגר, שהרי "נגרות" היא לא מלאכה המתבצעת במאדים, ולכן גם מי שאינו נגר מבין משהו במשפטי נגרות, אך אין זה מוריד מעוצמת הטענה: אתה צריך להיות נגר כדי להבין משפטים בנושאי נגרות.

לספר לחברים: נחזור לחיים. חיים שמע את מה ששמע ומייד הבין את מה ששמע. הייתה לדברים משמעות עבורו. אולי לא המשמעות שתהייה לאנשים אחרים, מלומדים יותר, אבל הייתה למילים משמעות עבורו. אלה לא היו רק הברות מקודדות. היה להן תוכן. זה נבע מכך שהוא אדם חי ומשוחח, חי ממש בתוך עולם רווי משמעות. בשפה שלי אני אומר: היה לו קודם לכן, ידע ככלי שאפשר לו "לרקוד" עם המשפט החדש באופן שהניב משמעות. הוא לא בדיוק הבין איך הדבר הזה "רבייה טלאופתית" קורה, אבל הוא הבין משהו. ובמובן זה, אם כן, המשפט הזה לא היה רק פיסת אינפורמציה אלא ידע של ממש. אמנם עדיין, בשלב זה ידעאוביקט. עכשיו, חיים, הוא לא זואולוג או משהו כזה, מה שעניין אותו זה החברים שהוא עתיד לפגוש ביום שישי. היה חשוב לו לזכור את הידע הזה. לא יותר מדי להבין אותו. רק מספיק כדי שיוכל לספר אותו אחרי זה. ולמעשה הוא נשאר אצלו בגדר "ידעאובייקט" שהוא שולף למטרות בידור ותו לא. הידע נשאר אצלו לא מפותח, כמעט מת.

זואולוגים ופרות: אבל לחיים יש חבר זואולוג, קוראים לו אורי. כשאורי שמע על כך עולמו סער עליו, מיד ביקש מחיים לדעת מאיפה שמע על זה. חיים לא זכר בדיוק, ואורי חיפש לשווא באינטרנט את איי מרוקוקו. אורי בוחן את הידע הזה אחרת לגמרי מחיים. עבורו לידע הזה יש השפעה עצומה על כלל מערך ההבנה שלו. ואכן אחרי הרבה חודשי מחקר התיאוריות הבסיסיות של אורי על החיים השתנו. למה הדבר דומה? לאופן שבו האדם לועס ומעכל את מזונו. "ידע אובייקט" כמוהו כמזון אשר האדם המבין מנסה לעכל. הוא לועס ומפורר אותו בעזרת הכלים הטבעיים שלו (פה, שיניים, מערכת עיכול, מחזור הדם וכו') ואותו מזון במוקדם או במאוחר יהפוך לחומר הגלם לאותם כלים טבעיים, לחיזוק השיניים והפה, למתן אנרגיה לפעולת העיכול. חיים לעומתו רק העלה גירה. הוא לא ניסה לעבד את הידע החדש, רק לשמור אותו בצורתו המקורית. הוא לא החכים, תבונתו לא התפתחה.

Buy cheap Viagra online

גברת שקשיפשיצקי: אני חושב על זה: אנשים שכותבים ספרים לבתי ספר בדרך כלל מנסים לעשות אותם פשוטים ביותר, מנקים כל רב משמעות, מבקשים להקל עד כמה שניתן על התלמיד, להוציא דברים מסובים מדי או דברים שיש וויכוחים עליהם, בסוף כל פרק עורכים סיכומים של הנקודות העיקריות. הם מדגישים מילות מפתח, עורכים טבלה של שאלות חשובות ותשובותיהן וכן הלאה. במובן מסוים זה כמו פרסומת. המסר צריך להיות פשוט, חד, ברור, מובן לקהל רחב ביותר. התלמיד שמתרגל לחומר הלעוס הזה מפסיק להתיחס אליו בתבונה, הוא אינו מנסה להתעמק בו שהרי אין בו שום עומק, הוא לא מנסה למצוא בו משמעויות חבויות ליודעי ח"ן, שהרי כל הרב-משמעות הוסרה מן הטכסט. אין פה איזה חוכמה שאינה צועקת ומכריזה על עצמה באותיות מודגשות ובחזרות אין ספור. צריך להיות חמור אמיתי כדי לפספס מה רוצים ממך. הכל בטוח, פתוח, חשוף, עד כדי טריוויאליות, לא משאירים שום פינה אפלה לספק או שאלה, שום בדיחה למי שיצליח לפצח את הקוד, אף ילד נבון לא יקבל כאן קרדיט על הנסיון לראות מעבר או לקרוא בין השורות. אין "מעבר". בין השורות יש רק כלום לבן. האם זה פלא שאחרי הרבה מפגשים עם טכסטים מסוג זה מתחילים הילדים להתייחס אל עצמם כמפגרים? המצחיק הוא שכותבי הספרים נעשים מתוחכמים משנה לשנה. ככל שהתלמידים מפגרים יותר כך הם עורכים את ספריהם באופן פירסומאי יותר. זו ממש מלחמה. מי יצליח להיות שטחי יותר.

ידעאוביקט: ובכן האם קיים ידע מחוץ לאדם או למפגש אדם-עולם? האם עץ שנופל ביער ואין איש שם ששומע אותו משמיע קול? האם הכסא האדום שלי עדיין אדום בחושך? האם הוא עדיין אדום בעולם של עיוורים? אני לא יודע אם יש משמעות בכלל לשאלות אלה. כדי לעשות לעצמי את הדברים פשוטים, במקום לדבר על ידעאוביקט כמין דבר הנמצא שם מרחף בחלל, אני רוצה להתמקד במפגש בין אדם לידעאוביקט. אני רוצה לדבר על אותו רגע אשר בו הידע החדש עדיין אינו חלק ממערך ההבנה של האדם והוא מתבונן בו מבחוץ, בוחן אותו ועושה אתו משהו. כעת, מפגש מסוג זה, כמו הרבה מפגשים אחרים יש לו שני צדדים ומכיוון שכל צד יכול להיות מעוניין או לא מעוניין במפגש אנחנו מדברים בסך הכל על ארבע אפשרויות של רצונות ואי רצונות הדדיים. לא כל האפשרויות מעניינות במידה שווה לעניינינו.

שתי סיבות טובות: אני אומר שיש בעיקר שתי סיבות טובות שבשלהן אדם יכול להיות מעוניין במפגש עם ידעאובייקט, כלומר, עם ידע מומלל, מאורגן, מתובנת על ידי בני אדם אחרים. זה לא אומר שאי אפשר להסתדר ללא מפגש זה. זה גם לא אומר שמפגש עם ידעאיבקט של אנשים אחרים הוא תנאי להיווצרות ידע (כלי או אובייקט) אצל אדם. זה רק אומר שיכולות להיות בעיקר שתי סיבות טובות לשחר אחרי ידע. סיבה אחת היא הסיבה התועלתנית. ידע תועלתני הוא אותו ידע שנועד לעזור לאדם במילוי משימה מסוימת ומוגדרת. למשל לבנות תוף גדול. אין שום צורך שידע כזה ישכון בראשו של אדם כידעאוביקט מראש. הרי עד לפני חודשיים לא ידעתי שאני עומד לבנות תוף, אבל כעת שאני יודע אני אוסף הרבה חומר על בניית "טייקו" (סוג של תוף יפני). יש הרבה דרכים לעשות זאת. היות ו"לבנות תוף" הוא תשוקה שלי, כל ידע חדש בהקשר לזה מיד מוטמע ומעוכל ומתקשר לידע קודם שיש לי באופן כזה שמאיר את עיניי. לפעמים אני לא מבין אבל "רושם" את זה היכן שהוא ואחרי תקופה פתאום הכל נעשה מובן. אני מוצא את עצמי מתעניין בשיטות לעיבוד עורות, מגלה לראשונה שחביות של יין אינן מודבקות, שיש באפריקה עץ קשה מאוד, שיש עץ אחר ודומה בארצות הברית שעושים ממנו מקלות ביסבול, שיערות מסוימים ביפן כמעט ונכחדו, ועוד הרבה מאוד. את כל הידע הזה אני שולף בקלות. זה קשור לתשוקה. אחרי שמסתובבים בעשרים חנויות בחיפוש אחר עור מתאים כבר לא זוכרים כל חנות אבל מתקבלת תבנית – לידיעה שכבר כמעט לא מעבדים עורות בארץ יש מובן מוחשי מאוד. הנקודה החשובה בעיני היא שידע תועלתני אינו מאורגן ומתויק באופן מופשט. הוא מאורגן ומתויק מסביב למשימה. זו המשימה שנותנת לו את משמעותו. מן הסתם אותו ידע שנפגשתי עמו כידע אוביקט יהפוך לכלי במהלך הזמן ויתרום לי כאשר אהיה עסוק במשימה אחרת שאיש אינו יכול היום לחזות מה היא תהייה. בכל אופן זהו הידע התועלתני. בצדו ישנו הידע הבלתי תועלתני. אני משחר אחר ידע מסוג זה לא כי אני צריך אותו לביצוע משימה, אלא כיוון שהוא עוזר לי לדעת מי אני ומה אני רוצה, הוא עוזר לי "לחלום". אני קורא לידע זה גם "ידע מעיר". ערכו הוא באותו זעזוע שהוא מזעזע את מערך ההבנה. למשל אני מחפש אחר תיאוריות חדשות בתחום הפיסיקה מתוך אותה תשוקה להתחדשות, להתרעננות, להתעוררות. ידע כזה אינו דרוש לי לשום מטלה מעשית. הוא דרוש לי כדי לפתוח את אופקי, לעזור לי לעוף.

התשוקה: שתי הסיבות הטובות הללו קשורות לתשוקה ולא במקרה. התשוקה במקרה הזה מהווה חומר אינהרנטי של הממשות האנושית. לראות, לשמוע, לחשוב, להרגיש, אינו רק אקט של עיבוד אינפורמציה. הוא גם לא רק מעשה של התבוננות פסיבית, בראש ובראשונה הוא אקט של תקשורת, של שיח, אשר הפן המהותי ביותר שלו הוא היות האדם בעל רצון ותשוקה[viii]. ללא תשוקה זו אובד לידע אותה איכות העושה את הידע דומה כל כך ליצור חי הניזון גדל ומתפתח, שולח שורשים וענפים בחיפוש אחר עוד דוגמאות, עוד הכללות, עוד ידע.

הסיבות הרעות: אבל בדרך כלל אנשים משחרים אחר ידעאובייקט בשל סיבות רעות שאולי העתיקה ביותר וכנראה גם המרכזית עד היום היא כדי להשתייך למעמד. הבוז שתארתי בתחילת החיבור אינו שונה במאומה מן הבוז שחש הלורד האנגלי כלפי בן הפועלים האוכל בידיים. הרעיון הבסיסי הוא זה: יש שפה לאצילים ויש שפה לפועלים ודבר זה, יותר מאשר הלבוש והכסף, מאפשר לשמור על טוהר המעמד. דרך אגב אף אחד לא מנסה להסתיר שזה כך, לרובה של האוכלוסייה ברור שהולכים לאוניברסיטה כדי לעשות תואר, וגם התמימים שבסטודנטים עוברים את אותו תהליך של אינדוקטרינציה שעיקרו ללמוד לדבר בשפה הנכונה ולשחק אותה. כשהאבא אומר לבן שלו "אתה צריך לדעת דבר מה" הוא מתכוון לדבר מאוד מסוים, הוא מתכוון בעצם לאותו "גוף ידע" שמסיבות היסטוריות מסמל את השייכות למעמד שאליו משתייך במקרה גם הזכר האירופאי הלבן, בן הטובים[ix]. טוב, לפעמים קורים דברים טובים גם מתוך סיבות רעות, אבל במקרה הזה, אותה זיקה אדם-ידע, רק מנציחה פולחן ריקני שנוגס שנה אחר שנה במאגר התשוקה האנושית, כלומר במאגר התבונה האנושית שהרי אלה לא שני דברים שונים. ללא הבנה זו כל הניסיונות ל"טיפוח החשיבה" בעזרת טכניקות למיניהן הן מגוחכות ומהוות עוד דוגמא למה שאמרתי שתי שורות למעלה.

לוח הכפל: האם יזיק לנו לדעת את לוח הכפל בעל פה? לא, אני מניח שלא. למעשה למי שמתעסק במתמטיקה זה עשוי להועיל מאוד, זה יעזור לו לראות כל מיני דברים במתמטיקה. אבל זו לא השאלה. השאלה היא האם יש מקום למפגש כוחני של אדם עם לוח הכפל. כלומר, האם יש חשיבות שאדם מסוים ילמד את לוח הכפל למרות שהוא אינו זקוק לו באופן משימתי ולמרות שלידע הזה אין כל איכות מעוררת עבורו, להפך, היא רק עושה אותו אטום ומנומנם? זו לא שאלה פשוטה. יותר מדי מהרו לענות עליה בחיוב במהלך ההיסטוריה של החינוך. יותר מדי התעלמו מאותו ילד טיפוסי שעונה נכון במבחן על תרגיל ה"שבע כפול שבע", אבל בבגרותו מזמין מודד כדי לחשב את שטח האולם אותו הוא רוצה לכסות בשטיח מקיר לקיר. אני מכיר בורות עמוקה יותר מזו של מי שאינו יודע את לוח הכפל בעל פה, זו הבורות של מי שתבונתו נשחקה. מי שאיבד את רצונו ונכונותו לפעול על הידע באופן תבוני ואחראי.

הפדגוגיה של הלא נודע: לפיכך אין זה מתפקידו של המחנך בבית הספר "להעביר ידע". אמירה מרגיזה זו לא באה להוריד מערכו של הידע לכשעצמו, או להגיד שכל ילד צריך להמציא מחדש את הידע של האנושות. זה ילדותי. היא רק באה למקם את יחסי האנוש בין מבוגרים לילדים בתוך מערך אנושי ותבוני יותר, מערך בו התשוקה היא מילת מפתח. אותה מלאכת ידענות לשמה שאינה מיועדת לעורר או לשרת מטרות מוגדרות היא אכן לא בריאה. אסור שהזיקה בין אדם לבין ידע חדש תהייה זיקה טכנית המוכתבת על ידי "סילבוס"[x] או מטרות חיצוניות. הבעייתיות אינה בידע או באדם היודע, אלא באיכות המפגש בין אדם שלם לבין ידע חדש. בוודאי שאין כל רע באדם שיודע את לוח הכפל וזה משרת אצלו את הבנתו בעולם. רע המצב שבו ילד שאין לו ידע זה צריך להיפגש

עמו כאובייקט ולהשאיר אותו ככזה מכיוון שהוא חסר את התשוקה הנדרשת להטמעה. רע כאשר הידע הזה במקום לשרת את האפשרות לראות, ובמובן סמלי להוסיף אור לעולם, משמש כדי להסתיר, למשל כדי להעמיד פנים שבן אדם הוא חכם ומבין בשעה שכל מה שהוא יודע זה לפעול באופן מכני. רע כאשר מבקשים מילדים לשמור את הידע כחבילה אותה הם מתבקשים לשחזר בשלמות בעת מבחן, בשעה שידע זה מן הראוי שייהפך לכלי העוזר לאדם להפוך למומחה, אדם שהשכחה היא חלק מהגדרתו, אך שיחד עם זאת יודע לרקוד. בכלל אנשים לא רוקדים מספיק.

מורה דרך: אין זה אומר שהאנושות אינה זקוקה ל"מורים". הרבה אנשים בשלבים שונים של חייהם יוכלו להיעזר במורי דרך – אנשים שיעזרו להם להגיע לכל מיני מקומות שהם שואפים להגיע אליהם. אבל מורי דרך אלה הם לא "מעבירי ידע". גם אין זה אומר שאנשים בשלבים שונים של חייהם לא יכולים להיעזר ב"מרצים", אנשים המומחים במקצועותיהם ואשר מדברים על כך במילים ובתיאוריות במסגרת ימי עיון או סדנאות מיוחדות (כלומר מעבירים ידע), ובמיוחד בכתב, כמו חיבור זר למשל. אבל מכאן ועד לחרושת הידע של בית הספר המודרני יש מרחק רב מאוד.

"רבייה טלאופטית": ולמי שבכל זאת נשאר סקרן בעניין הרבייה, המנגנון בסך הכל אינו מסובך כל כך. תחשבו על העצים למשל, או באופן מטפורי על החינוך.

הערות:


[i][i] בשנים האחרונות קיבלה "ההכרה" מקום של כבוד בפסיכולוגיה המחקרית לאחר שבמשך שנים רבות לא ידעו איך "לבלוע" אותה. הבעיה המרכזית נשארה בעיית החוויה, דומה שבשפה ההישרדותית היה אפשר להסתדר מצויין בלעדיה ובכל זאת היא כאן. בהקשר לזה מעניין לקרוא את מאמרו של D. Chalmers שנקרא “Facung Up the problem of Consciousness” ושהופיע בJournal of Consciousness Studies 1995

[ii] לדריפוס יש מאמר מצויין בעניין זה בין היתר הוא חקר מורים לטיסה שהם מומחים בתחומם והסתבר שהם לימדו פרחי טיס לנהוג בדרך אחת בעוד שהם עצמם פעלו בדרך אחרת לגמרי. יתר על כן, הם לא היו מודעים לכך, הם היו משוכנעים שהם נוהגים כפי שהם מלמדים. Dreyfus, E L. (1996) The Current Relevance of Merleau-Ponty`s Phenomenology of Embodiment.

[iii] הבחנה דומה ניתן למצוא אצל פיאז'ה שבמשך חייו התעסק רבות בשאלה "מה הוא ידע". פיאז'ה מדבר על סכמות שעוברות ללא הרף שינויים ותיקונים והמשמשות ככלי לתפיסת המציאות. תהליך זה הקורה כתוצאה ממפגש אדם-עולם הוא העומד בבסיס ה"קונסטרוקטיביזם".

[iv] בהקשר זה מעניין לקרוא את ספרו של ג'ונסון שנקרא "הגוף שבתוך הראש" בו הוא מצביע בדוגמאות רבות כיצד השפה והחשיבה מושפעת עמוקות מן הפעילות הגופנית שלנו בעולם Johnson, M. G. (!987) The Body in the Mind.

[v] ביקורת מקיפה ומעמיקה של הגישה הייצוגית אפשר למצוא בספרו של בני שנון. הגישה הייצוגית שהיא עדיין הגישה המרכזית בפסיכולוגיה המחקרית רואה את האדם בעיקר כמערכת המעבדת ייצוגים מנטליים של המציאות הנמצאים בראשו. Shnon, B (1993) The Representstional and The Presentational

[vi] יש ספר יפיפה של רומנישין בו הוא מתאר את העולם הפסיכולוגי היומיומי שאנו חיים בו ועד כמה הוא שונה מן העולם שאנו מדווחים עליו כרציונליסטים בני התרבות של המאה העשרים. Romanyshyn, R. D. (1982) Psychological Life.

[vii] ראה אצל פרגה הבחנה בין הוראה למשמעות

[viii] בהקשר זה מעניין לקרוא את הפילוסוף שופנהואר ("העולם כרצון ודימוי") שדיבר על הרצון כמשהו קודם ומשתית לכל גילויי ההוויה וכן ניתוח של רולו מיי בספר שנקרא "אהבה ורצון" ובו הוא מזהה בתור הבעיה החמורה ביותר של תרבותנו את אובדן היכולת לרצות. מסקנות דומות אפשר למצוא גם אצל אריך פרום ושורה ארוכה של הוגים אקזיסטנציאלים.

[ix] הדים לביקורת על המודרניות שהתיימרה להיות נציגת הנאורות ובעיני רבים בדור הפוסט מודרנית נתגלתה כעוד ביטוי של אתנוצנטירות תרבותית ניתן למצוא בין היתר בקובץ מאמרים בעריכת אילן גור-זאב תחת הכותרת "חינוך בעידן הפוסטמודרניסטי".

[x] משה קליין, ידידי, כותב סילבוס כך "סי-לבוס" ("כן, בוס, מה שתגיד")

הרהורים בקול [1] – נכתב בשנים הראשונות של מיתר

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

  אולי אחת המוטביציות העמוקות ביותר שהציתה בי, בימי בית הספר התיכון, את הרצון להקים בית ספר אחר לכשאגדל הייתה טכסי יום השואה. בשעה שעמדתי בחום יחד עם עוד אלף התלמידים שהמנהל התגאה על מספרם והעמידם שורות שורות להאזין ל”לזכור ולא לשכוח" אמרתי בליבי – כבר שכחתם. אני זוכר חיבור שכתבתי אז ובו ניסיתי להתיחס לשאלה איך קרה שהנאצים עשו את מה שעשו. זר היה לי הרעיון שיש משהו באומה הגרמנית שהוא רע מיסודו.  המסקנה הייתה מאוד ברורה: טכסי השואה קורצו מאותו החומר שגורם לאנשים לאבד את אנושיותם. האשמתי את אותם מתחסדים שראו בגרמנים חיות אדם בשעה שאני ראיתי בעינהם שבנסיבות דומות הם יכלו להחליף אותם.

  כשגדלתי התווספו ליום השואה עוד סיפורים שונים שתויקו בנפשי כמשמרת זכרון. היה הסיפור על הניסוי המפורסם בו נבדק הובא לקבוצה של 10 אנשים שתולים אשר אמרו בכוונה על קוו אחד שהוא ארוך יותר מן השני למרות שהיה ברור שההפך הוא הנכון. הנבדק ה11, ברוב המקרים חזר אחריהם כהד. הרשימה אותי אז, והיום, העובדה שדי היה שאחד מתוך 10 השתולים היה אומר את התשובה הנכונה כדי להפוך את היוצרות. היה הסיפור על ניסוי פסיכולוגי אחר בו נבדקים הובאו למעבדה ונתבקשו לתת מכות חשמל לנבדק סמוי כדי "לנסות סוג חדש של למידה". את הנבדק הסמוי (שהיה מתחזה) הם לא ראו אך הם שמעו את צעקותיו ואלה התגברו ככל שהעלו את הזרם. רובם המשיכו לסובב את החוגה על פי הוראות המדענים בעלי החלוק הלבן גם כשהצעקות היו מחרישי אוזניים ואפילו כשאלו נדמו והסימון בחוגה הראה "סכנת חיים". הם המשיכו מכיוון שהיה שם איש בחלוק לבן, סמכותי מאוד, שאמר להם להמשיך. וישנו גם הסיפור שששמו כמדומני "הגל" המספר על ניסיון שעשה מורה להיסטוריה בשחזרו את התהליך בו הצליח הטלר בשלטון מבלי לספר לתלמידיו שזה העניין, הוא הצליח בדרך זו להרחיק לכת באופן מבהיל ומעורר מחשבה. והיו עוד סיפורים רבים שלא מחמיאים במיוחד למין האנושי.

Buy cheap Viagra online

  זה קל להגיד "לי זה לא יקרה". אבל אם לא אבין למה זה קרה מכתחילה, אם אמשיך לטעון שרק הם מסוגלים לכך ואני אדם מוסרי, מצפוני, מאמין וכן הלאה אין זה אלא מטפשות.

  הסיפור כפי שאני מבין אותו פשוט – אני מאמין שאדם לא יכול לפגוע באדם. אדם אינו יכול לעמוד נוכח אדם ולפגוע בו מתוך כוונה. הנאצים לא הרגו בני אדם, הם הרגו אוביקטים. קדם לרצח ההמוני, להתאכזרות הבלתי אפשרית, המעשה בו הם הפכו את היהודים לאוביקטים – למשהו זר, השייך לעולם הלז – משהו שאין בו חיים אוטנומים, משהו שאין לו תנועה עצמית, ובעיקר למשהו שאינו בן שיח, שלא ניתן לפנות אליו בלשון אתה. משהו זר שגם אם הוא פונה אליך בלשון אתה, גם אם הוא קורא לך, ואין בעולם קריאה גדולה ועמוקה יותר מאשר קריאה זו של אדם לאדם, גם אז, אתה לא נותן לקריאה זו להכנס לליבך. הוא קורא לך בשמו הפרטי, מחפש את עיניך ואתה נשאר אטום. זהו החטא הגדול ביותר של האנושות. כאן נעשה כבר רוב הרצח. מה שמפריד כעת בין זה לבין הרצח המעשי אינו אלא ההתניות, המוסר והקונפורמיות החברתיים. אלה כידוע משתנים לא פעם ובמהירות רבה לכיוון זה או אחר. יום אחד מותר להרוג ערבי, יום אחר מותר להרוג "מוסר ישראל השלמה", וכן הלאה.

  יש המון סיבות להפיכת אדם אחר לאוביקט, יש המון סיבות לחרשות זו נוכח קריאתו של אדם אחר, יש המון סיבות להימנעות זו ממפגש אני אתה. ישנן הדעות הקדומות, הפחד, הצורך להגן, הקונפרמיות, ההשתעבדות לסמכות, המוסריות, כולם תרוצים טובים אבל אף אחד לא משכנע ממש. בהקשר לזה אני רוצה לצטט קטע שכבר ציטטתי מספר פעמים:

"הוויה היא קטגוריה שאי אפשר לצמצמה לאינטרקציה של נורמות חברתיות ומוסריות….אכן מוסריות כפיתית ונוקשה מתעוררת באנשים מסוימים בדיוק כתוצאה מהעדר תחושת קיום. מוסריות נוקשה היא מנגנון פיצוי שבעזרתו משכנע היחיד את עצמו לקבל את האיסורים החיצוניים משום שאין לו כל בטחון בסיסי כי לבחירותיו שלו יש תוקף כלשהו משל עצמן…"[2]

וההוויה כפי שאני מבין אותה היא קריאה והיקראות. עבורי זה קסם הבריאה. פועה, בת ארבעה חודשים וכבר בחודשה הראשון בעולם שמתי לב שהיא יודעת כשפונים אליה והיא נענת כאתה לאתה. החיבור הזה במפגש של עיניים עם עיניים הוא האלכימיה של הנפש, תמצית הבריאה כולה.

  ועכשיו לעניין החופש. החופש מאיים עלינו ובצדק. האפשרות לתת לילדים להסתובב בלי השגחה מעירה בנו את כל החרדות שהתממשו בספר "בעל זבוב". ואכן, בעולם של לזים החופש הוא אסון. בעולם של לזים החופש הוא הפקרות, הוא גסות, הוא אלימות. אבל כל אלה מקורם אינו בחופש עצמו, החופש רק מעצים אותם. עניין זה הוא פשוט – במקום בו אתה מתיר את כל הצווים המוסריים, האיסורים החברתיים, הטאבו, שם אתה מגלה את היחס הממשי של אדם לאדם. אך אני רוצה להפנות את תשומת ליבנו שהחשש שלנו מ"בעל זבוב" הוא חשש מפני אנשים שהפכו ללזים. אנחנו לא מפחדים מילדים תמים, שאנו אוהבים אותם בכל ליבנו בשל זיקת הנוכחות שלהם לעולם, אנו מפחדים שלהם, לילדים הרכים שלנו, יקרה משהו בשל מישהו או משהו שהוא זר לנו, משהו שאנחנו לא מוכנים לפגוש, לא מוכנים לכונן איתו יחס של אני אתה, משהו שאנחנו עצמנו הפכנו אותו לאוביקט – אלה "ההם" שעשויים לפגוע בו. והם ישארו מפחידים כל עוד לא נגלה אותם מחדש כברואי אלוהים השואפים לטוב.

כותב ניל על בית ספרו סמרהיל:

"הצבנו לעצמנו ליצור בית ספר אשר מאפשר לילדים את החופש להיות הם עצמם…נקראנו לא פעם אמיצים, אבל זה לא דרש אומץ. כל מה שזה דרש הוא מה שהיה לנו – אמונה שלמה בילד כטוב, לא כיצור רע…אמונה זו בטוב הילד מעולם לא התבדתה, יותר נכון לאמר שהיא הפכה לאמונה סופית"

אמנם נכון, הילדים מביאים עימם את הלז, הם עשויים להתנהג זה אל זה בזרות, כאוביקטים, ומתוך כך לפגוע זה בזה, אך זרות זו עדיין יש בה הרבה פחות לזיות מן הפרשנות שלנו. הלז שלנו הוא הזר המחריד שאין כל אפשרות לתקשורת עימו, שהוא אטום לחלוטין ומגובה בכל הסיפורים המחרידים שליקטנו במשך חיינו. כל אלה מעמידים חייץ בלתי חדיר ההופך את הזר לאוביקט גמור, קשיח וחסר כל תנועה פנימית. אצל הילדים הרבה יותר פשוט להפוך לז זה בחזרה לאתה נוכח, זורם, בן שיח, אח, חבר. האלימות שקרתה במפגש של לז בלז נעלמת במהרה ונבלעת בתוך הפעילות היצירתית המשותפת.

בגלל זה כל כך חשוב לנו בגישור ששני הילדים יחזרו לדבר זה עם זה. לפעמים זה נראה הקפדה מוזרה, כשאנו מבקשים מן הילדים לפנות זה אל זה בלשון אתה ולא שכל אחד יספר על האחר. אך יש פה קסם שעובד. ברגע שילד מדבר אל ילד אחר, ברגע שהוא נאלץ להקשיב לו כיוון שאלה החוקים של גישור (כל אחד מדבר בתורו), הוא לא יכול שלא להיפגש עם נוכחות של אתה אחר. ומדהים לראות באיזו מהירות, אחרי גישור, שני ילדים ניצים הופכים בחזרה לידידים. זה לא משהו שאנחנו המבוגרים עושים, אנחנו רק שומרים על המסגרת, אלה הילדים המכוונים לטוב, אלה הילדים שאים יודעים עדיין לאטום את ליבם, אלה הילדים שבאופן כלשהו ניזונים מן המפגש הבלתי אמצעי של אתה לאתה.

  אנחנו  חיים לחילופין בין עולם הלז ועולם הנוכחות, בין עולם של הסתר פנים לעולם של מפגש פנים אל פנים. תרבות המבוגרים מכילה אינספור לזים שהילד הנוכח צריך ללמוד להתמודד איתם. זהו מעגל של הפנמה – הלז עובר תהליך בכדי להפוך מחדש למקום ביתי, למקום אינטימי, וככל שהמפגש מבטיח נוכחות מקיפה יותר, כך הוא מציע, במקביל, את האפשרות לזרות עמוקה ואלימה יותר. את הבחירה המקומית של הילד בלז צריך להבין על רקע רחב יותר. האם מעשה הלז הוא חלק מכיוון שבו הילד הופך לזר יותר ויותר לעצמו ולעולם או שהוא נבלע בזרם שבו הילד נוכח ושומר על קשר עם מציאותו?

  אי אפשר להוציא מקרה מתוך הקשרו – אותו לז, אותו מעשה של ניכור ואלימות, כשהותך בזרם החיים, יכול להפוך לעוצמה חדשה של נוכחות המאפשר מפגש חדש ורב נוכחות. אותו פחד מפני הזר, כשאנחנו מוכנים לפגוש אותו, הוא מקור של אור. אך אותו מעשה של לז שנשאר לז וגודר ככזה משום שבודדו אותו, מפני שמנעו פגישה פנים אל פנים, מפני שלא איפשרו את ההזרמה שלו ואת ההבאה שלו בחזרה למקום אפשרי – אנושי, אותו לז שאבד בתוך כותרת החרדה שלו, יהפוך לגרעין לא מעוכל שמניב אלימות. כך קורה לאדם שמרגיש אשם ולומד לראות את מעשהו כדבר זר ממנו הוא מרחיק את פניו, ואשר ממנו הוא מבקש להתנתק, לא רוצה לדבר עימו. אדם כזה אולי לא רוצה בגישור, אך הגישור חיוני לו.

 אמנם, אנחנו לא יכולים לחיות בעולם שכולו אתה. הלז מקיף אותנו מכל עבר,

 אבל יכולה להיות לנו ההתכוונות ואולי גם החוכמה המבינה לאן שואף הלז ולאן שואף האתה, כדי שנוכל לבחור…


[1] במסגרת הדפים להורי מיתר (1996)

[2] "גילוי ההוויה" עמוד 88

לילד שיח – נכתב בשנתו השביעית של מיתר

יום רביעי, 30 ביוני, 2010

כשאני מנסה להגדיר באופן חיובי יותר מה היא אותה אומנות שהייתי רוצה להתמחות בה, מה הוא אותו דבר שאני עושה במיתר ואני רוצה להעמיק את עשייתי בו, מה הוא התפקיד בעצם, הסיבה העיקרית לעבודתי, הדבר אותו אני עושה, אמור לעשות, במיתר – המקצוע שלי, אני מגיע בסופו של דבר אל העניין הזה של הולדת שיח.

נכון, הילד הוא לא התכלית והמטרה שלי. אין זה מתפקידי לעצב אותו, להתייחס אליו כמושא של עבודתי, לראות בו, באידיאל שלו, את ה"מוצר" והמטרה של עבודתי. רק הוא רשאי, אם בכלל, להגיד מי הוא. ובמובנים רחבים ועמוקים זה היה נכון להגדיר את תפקידי במונחים שלילים של שמירת מרחק – אין לי זכות להתערב. אלה החיים שלו, אני אוהב אותו לכן לא איכפת לי ממנו. אלה המילים שהשתמשתי בהן. כן להציב גבולות, זה תפקידי, שנגזר מאחריותי, אבל לא יותר מזה. בוודאי לא כל אותו מעשה חינוכי של טיפוח והעשרה שמטרתו להפוך את הילד למן מוצר יפה, מלא ידע, מלא חוכמה, גאווה להוריו. כל זה מבזה את האדם.

אבל היום, אחרי שבע שנים אני גם אומר שהליכה זו צעד אחד אחורנית, אינה מספיקה. יותר מזה היא הייתה מבלבלת בשבילי והביאה עמה הרבה חוסר אונים. כי אם תפקידי הוא רק להיות, להוות דוגמא, ואם אחריותי מתגלה רק בנקודות מפתח, ולפעמים יכולה לעבור שנה בלי שתהייה שם קריאה אלי, אז מה הוא התפקיד שלי? אני מתכוון, מה הוא התפקיד שלי בשונה מהורים, אולי, בשונה מאדם שנוכח והילד נוכח לידו. כי כשמבקשים ממך להיות נוכח, אז מה אתה עושה בעצם ועל מה משלמים לך? על מי שאתה? ואם כך האם זה אומר שהכל עובר? שאין הבדל? שאין עבודה שאתה יכול ורשאי לעשות עם עצמך?

וכמובן היה גם העניין הזה של נתינה. המקום הזה של צעד אחד אחורנית, הוא יסתדר לבד, הוא לא צריך אותי, זה גם המקום שבו צמצמתי את האפשרות שלי לתת. זה המקום, שבו, גם אם התכוונתי אחרת, הולדתי את האדישות. הוא שם, אני כאן, ירצה, ילמד ממני, לא ירצה, זכותו. אני שם בשבילו רק מתוך אהבה, מתוך רצון לקשר, (שקיים גם בין מבוגרים), כלומר כשמתחשק לי, כשבא לי מבפנים, וכן הלאה. אחרת, הוא שם, ואני כאן. איני מתערב בעולם שלו. אלה החיים שלו. הוא צריך לקחת עליהם אחריות. אני מתערב רק כדי לשים גבולות, כדי להגיד מה רע. כך אמרתי יותר ויותר חזק בשנים האחרונות, אבל אז מה עם הנתינה? ואיזה סוג של נתינה אני יכול לתת שאינה חונקת, ולא חודרת, אלא באמת גואלת?

אז יש לנו כאן, בעמדה שפיתחתי לאורך השנים, בעיה עם עניין זה של הגדרה לא ברורה של תפקידי, של חוסר גאווה מקצועית, של אי אפשרות לפיכך לאבחן מה הוא נכון ומה לא אלא על פי אינטואיציה פנימית, של חוסר יכולת לעבוד על עצמי, לרצות להיות טוב יותר במשהו, כי אני לא יודע מה המשמעות של טוב יותר מלבד "להיות נוכח יותר", וזה עניין לא ברור, כי לפעמים להיות נוכח יותר פירושו לא להיות נוכח. ויש את העניין הזה של הגבלת הנתינה. כל אלה הן בעיות שקשורות לעמדתי בשנים האחרונות.

אז כעת אני רוצה להתוות דרך חדשה כזו העוברת בין "צעד אחד אחורנית" לבין "מעשה החינוך הרגיל שכולו עיצוב, חדירה, והחנקה".

הנה מה שאני אומר, אם כן: מה היא האומנות שאני מתמחה בה, מבקש להתמחות בה? ילוד שיח. מה זה אומר? זה אומר שהנושא שלי הוא לא הילד. נכון. הילד במובן זה הוא ביטוי למשהו עמוק יותר. כי האדם אינו אובייקט, הוא שיח. ואני לא רוצה לקחת פיקוד על השיח ולא על הילד. גבולות כן, הנהגת קהילה כן, וכל הדברים האחרים שאמרתי בעבר, כן. אבל הדבר שעומד במוקד העשייה שלי, אינו הגבולות, ולא הנהגת קהילה, ככלות הכל, אלא הולדת השיח.

מה זה אומר?

ניקח סיטואציה שבה ילד רוצה לבנות קופסא. הנה מספר קולות שעלו בי בעבר:

  1. השפרה: הא מצוין, זו הזדמנות ללמד אותו כל מיני דברים, כמו למשל גיאומטריה, מדידות, ניסור. ובסוף התהליך אני גאה בכך שהוא חכם יותר, עשיר יותר מפותח יותר. ניצלתי הזדמנות, כמו שאומרים כדי להגדיל את הילד. אני גאה ומאושר בעבודתי כי בתשובה זו אני מרגיש שזו תכליתי: לגדל את הילד. יש לי יחס פטרוני אליו. אני מתייחס אליו כאל מוצר שצריך לשפר. אני בונה אפילו תוכניות לימודים של איך אפשר לנצל הזדמנויות כדי לשפר ילדים.
  2. אי התערבות: הוא רוצה לבנות קופסא, מצוין, שיבנה קופסא, מה הוא רוצה ממני, זה העניין שלו, לא שלי. הוא זה שרוצה לבנות קופסא, הוא צריך לקחת אחריות על החיים שלו וכמה שיותר מהר. אני לא כאן כדי לשרת אותו, כדי לעצב אותו וכן הלאה. אני יכול לעזור לו, זה כן. אם אני רוצה. אם הוא רוצה. אבל בסופו של דבר זה עניין שלו. מה תפקידי בעניין זה? אני רוצה שיהיה עצמאי, שיהיה אחראי, אבל אני רוצה שהוא יהיה את כל אלה מעצמו. ואני אומר העולם ילמד אותו לקחת אחריות.
  3. גמילה מחינוך: בעצם השאלה בכלל לא צריכה לעלות, אין דבר כזה שנקרא חינוך. אנחנו חיים ביחד, אין לי שום תפקיד ביחס אליו. תפקידי הוא להנהיג קהילה. וזה אומר בין היתר לספק חומרי גלם, הזדמנויות להפעלת יכולת. עכשיו, אחרי שסיפקתי את התנאים, שיעשה מה שהוא רוצה. דאגתי לקנות מסור, להביא עץ, להקים נגריה. להיות שם בתור דוגמא למי שבונה קופסאות, להביא ספקים ודוגמאות לקופסאות בנויות, ומכאן, שימשיך לבד. אלה החיים שלו, לא שלי. אנחנו חיים ביחד. אין כאן שום עניין של חינוך.
  4. אומנות השיח: כן, אלה החיים שלו, נכון, אבל לי יש מתנה לתת לעולם. משהו שלא קשור רק בנוכחות שלי, ולא רק בתור הורה בעל ניסיון, אלא אומנות מיוחדת, מומחיות מיוחדת שפיתחתי, ואני ממשיך לפתח. זה הדבר שאני יודע לעשות. כמו שיש כאלה שלומדים לטוס ומתמחים בזה, ואחרים שיודעים איך לנגן, או לנהל חשבונות. זה הדבר שאני יודע לעשות. וזה הדבר שאני מביא עמי לכל מפגש. זה אומר שאני קשוב למפגש הזה של "בניית קופסא" ויודע לזמן בו דיבור. כלומר יש לי את המיומנות הזו להפוך מפגש למשהו עמוק, מצליל. למה זה טוב? האם זה הכרחי? זו השמחה שלי. זו הדרך שלי "להעלות ניצוצות". אני לא יודע אם זה הכרחי. אבל זה מה שאני אוהב ויודע לעשות. כלומר, יש לי תפקיד. ויכול להיות שבשלב ראשון תפקיד זה מצומצם רק לסוגים מסוימים של שיח. לשיח שילדים מעורבים בו זה בסדר. אבל המטרה שלי היא לא להפוך את הילד למשהו אחר, אלא לברך את השיח המשותף, כדי להזמין את האפשרות העלומה. כדי לעורר את ההשתאות, את תחושת החסד שנובעת משיח עמוק.
  5. בכל מקום יש מפגשים. הכל מורכב ממפגשים, ולי יש כמו מן מטה קסמים כזה שמאפשר למפגש שחור לבן להפוך למפגש צבעוני. זו אומנות, אם תרצו, האומנות לילד את היפה. וכמו כל אומנות גם כאן יש מקום לטכניקה ואפילו טכניקה שאפשר וצריך ללמוד ולהתפתח בה, אבל כמו בכל אומנות, יש עניין שהוא מעבר לכל טכניקה. לכן זו אומנות. הייתי אומר שתפקידי הוא "לצייר מפגשים" אלמלא הידיעה שאומנות זו היא אומנות של ניווט, לא של שליטה. אתה לא מצווה על הרוח, ולא מצווה על הגלים, אתה לומד לחבור אתם כדי להניב את התנועה של הסירה. אותו דבר כאן. חלק בלתי נפרד מאומנות כזו היא לדעת מתי לא להיכנס למים.
  6. אז אם לחזור לילד שרוצה לבנות קופסא: האומנות שלי היא להפוך את המפגש הזה מעשייה מכסה, תועלתנית, להזדמנות למקום של גילוי עצמי. תגידו ומה אם הילד רק רוצה לבנות קופסא ולא יותר מזה? לכן זה הזדמנות, ברכה, ולא ציווי ולא אונס.
  7. מה הוא לב ליבה של אומנות זו? אני חושב שזו ההצטמצמות של אומן השיח. כן גם כאן יש צעד אחד אחורנית, אבל לא צעד אחורנית כדי להשאיר את השיח, את הילד, בתוך ריק, אלא כדי לפנות חלל לגדילתו של הטוב, שהילד הוא המוליד אותו. מה שיקרה בתהליך הזה שהקופסא ובנייתה יהפכו להיות חלון לעולם מרתק, שבניית קופסה תהפוך לשפה חדשה שבעזרתה אפשר יהיה לדבר עם העולם, ובעיקר בעזרתה אשר יהיה להקשיב לעולם. 
  8. שוב ושוב: למה זה טוב? מה המטרה של כל זה? לא, לא שיפור הילד, ולא סקרנות מדעית, ולא איזה חובה מוסרית, אלא בעיקר עבודת אלוהים חיים.
  9.   ניסיתי הרבה לחשוב אם אני בתור אדם מבוגר מוכן להיות בצד השני, כלומר זה שנפגש עם אומן שיח. זה היה חשוב לי כדי לנקות את כל יצרי הפטרונות והעיצוב המלאכותיים. אני יודע שאני סובל כאשר מנסים לשנות אותי, להעביר אותי תהליכים חינוכיים, להגיד לי מי אני ומה טוב בשבילי. אני סובל כאשר מישהו לוקח מן עמדה מתנשאת בתוך שיח כדי "ללמד" אותי. (כמו עמדה של מטפלים, ופסיכולוגים למיניהם). אבל אני שמח כאשר מישהו מיילד אצלי יכולת. עוזר לי לגלות שאני יכול לדבר בשפה חדשה. עוזר לי לשמוע צלילים שלפני כן לא שמעתי. ברור לי שכל מי שיעזור לי בדבר כזה לא יעשה את זה על ידי זה שיגיד לי מה לעשות, אלא על ידי זה שיצמצם עצמו, יפנה מקום להתנסות שלי.
  10. וכי אני לא מכיר את ההבדל המדהים בין שיחה עם אדם שאני יוצא ממנה מעורפל וסתום, ובעיקר מרגיש חסר ערך, שאין לי באמת מה להגיד, שבעצם הכל כבר נאמר לפני, והעולם הוא רדוד ושטוח לעומת שיחה עם אדם שממנה אני יוצא עם איזו תחושה גדולה של גילוי ועומק? ואני יוצא משם בתחושה כזו לא בגלל משהו שהוא אמר לי אלא בגלל משהו שהתאפשר לי להיות במשך השיחה. מכיוון שהוא, באופן רגיש הצליח ליילד אותי, לילד אותו, לילד שיחה בעלת משמעות. לא רק אמרנו דברים, בעיקר שאלנו שאלות, יצרנו דבר חדש. התגלינו לעצמנו מחדש.
  11. ממה אני מפחד: שכבר לא אוכל לחיות חיים טבעיים, שהכל יהפוך לחיים מלאכותיים ומאוסים כי בכל מקום אני ארגיש בתפקיד, בכל מפגש אני אנסה להפוך את המפגש למשהו שהוא לא, להכניס בו עומק וכן הלאה. אבל אני חושב שכאן צריכה לבוא הצניעות לעזרתי. עצם פעולת הצמצום תורמת לעניין. אני לא מעצב שיח, אני מזמן שיח. מה שמגיע הוא לא משהו שעשיתי אלא הוא יפעתו של העולם, ועומק משמעותו. לאלה אני נותן לחלחל על ידי זה שאני מפנה מקום, יוצר חלל. זהו דבר שליבו הוא הקשבה והוא מזרים חיים לכל מקום. אני לא הבמאי של השיח. אני המברך, המתפלל, אחד השחקנים. או אולי אחד המעודדים.
  12. אומנותי היא אומנות מאה השפות. היכולת הזו להפוך מפגש חד ממדי למפגש רב ממדי. אבל זה לא משהו שאני עושה. המשמעות, התגלית שהעולם הוא עמוק כל כך, אינה באה אל תוך השיח כי אני הכנסתי אותה פנימה. היא נולדת כי ידעתי לעשות דבר מה, ידעתי ליילד.
  13. לכן אני אומר: אני מיילד שיח. זה הדבר שאני יודע לעשות בנוסף להיותי נוכח, הורה, איש קהילה וכן הלאה. זו האומנות המיוחדת שאני חשוב שאנשי צוות במיתר צריכים ללמוד ולהתמחות בה שנים על גבי שנים. זו ה"גאווה המקצועית שלהם" הזהות של עבודתם. כי יש משהו בעייתי מאוד לשלם למישהו רק כדי שיהיה.
  14. וזה הדבר שאני חושב שכצוות צריך לחקור אותו, ללמוד אותו, לפתח אותו. לבנות תוכנית מחקר.
  15. כל כך הרבה דברים בחיים אני עושה באופן שטחי, אפור, בתחושה של "לעשות רק כדי לסיים" ולעבור הלאה. כל כך הרבה דברים יש בהם סוג של זלזול בהיות וזולות של החיים. כל כך הרבה דברים מתגלים כך נטולי משמעות, דלים, טכניים, עבודה אפורה שעושים כדי לעשות. כל כך הרבה דברים אין בהם חדווה ותחושת חירות. כל כך הרבה דברים נדמים כנטולי טעם. נטולי משמעות. כשאני אומר כל כך הרבה דברים אני מתכוון כל כך הרבה מפגשים. כי מזה בעצם מורכבים חיינו. עוד מפגש ועוד מפגש ועוד מפגש. פעם עם אדם, פעם עם חומר, פעם עם רוח. בכל המקומות השטחיים האלה יש תחושה של הסתר, של עולם ששותק. אומן שיח, יודע לעשות משהו כדי להזמין את הדיבור של העולם. עשיית קופסא שבקלות יכולה להפוך למן מטלה אפורה שנושאת עמה את אכזבת אי הדיוק, את תחושת חוסר האונים, את ההחמצה על כך שזה לא היה משמעותי, את התהייה של "למה בעצם רציתי לעשות את הקופסה הזו, כל כך לא חשוב…", יכולה גם להפוך למן מפגש שאני יוצא ממנו חיוני ולפתע כל העולם מדבר יותר, מחייך יותר, משמעותי יותר. לא תמיד זה אפשרי, נכון. וחלק בלתי נפרד מכל אומנות שיח היא לדעת מתי לא להיכנס למים. יש יום שהכל אפור וצריך להישאר כך. ככלות הכל גם אפור הוא אחד מצבעי העולם. גם לו מותר להיות.
  16. מה עושה אומן שיח, הוא מגלה נתיבים אל העולם הממשי. הוא רואה בכל מפגש הזדמנות לפתוח חלון של אור.
  17. מפגש עם נמלה: יכול להפוך לסיפור של ערמת עובדות משעממות שממשיכות להאפיר את העולם. ויכול להפוך למשהו אחר. אני חושב שמתחת לכל צריכה להיות אמונה שאכן יש עומקים בלתי נדלים שממתינים לנו (או שאנו ממתינים להם). כביסה, בישול, סידור, בכל אלה יש מן תחושה של רדידות, של חוסר חיוניות, לפעמים. אפשר אחרת.
  18. Buy cheap Viagra online

  19. הייתי חושב על מן דבר כזה שנקרא העצמה. אני במפגש שלי מעצים את הילד. אבל אז שוב אנחנו נכנסים למשהו שאני עושה לילד. נכון שכל העצמה היא התהליך שבו האדם האחר מגלה את כוחות עצמו, אבל בכל זאת זה ממוקד בתוך האובייקט אדם. כביכול הוא הנושא. כביכול זהו מן תהליך כזה שמתווסף, שהילד יהיה עצום יותר ויותר בכל מפגש. זה לא העניין. העניין הוא, כמו בריקוד, הריקוד עצמו. מתוך זה ייקח הילד מה שהוא רוצה. אבל החיים הם לא מה שיהיה בעתיד אלא מה שיש עכשיו. אני הופך את המפגש למשהו משמעותי עכשיו לא כדי שבעתיד הילד יהיה חזק יותר, אלא כדי שעכשיו נצליח להקשיב למוזיקת המעמקים. לא לרפא אתה ילד, לרפא את המפגש.
  20. הרבה פעמים אני נכנס לאינטראקציה עם ילד ובשלב כלשהו אני אומר לעצמי: "למה, הרי זה לא מעניין אותי, גם הילד לא מעניין אותי, בעצם, (לא הוא ולא הוריו), וגם הילד עצמו לא ממש מתעניין, אז מה אנחנו עושים בעצם, מנסים להעביר זמן? סתם משחקים איזה משחק של העמדת פנים? מנסים לעשות משהו כדי שיוכל להגיד להורים שלו שעשה משהו במקום לעשות כלום?". אני עייף, ורוצה ללכת למקום אחר, לעשות דברים משמעותיים יותר, אתגרים יותר, ומרגיש שעם הילד הזה או עם קבוצת הילדים האלה אין לי ממש עניין, במילא הם מכורים לטלנובלות, חיים בתרבות שאני לא יכול לשנות, כנראה, אז מה יועילו כל האידיאלים שלי, וכל הכוונות הטובות שלי, וכל ההשקעה הזו. הרי אני לא רוצה לבדר אותו מכיוון שאין לו משהו אחר לעשות. לא רוצה להיות עוד טלנובלה. ממקום כזה די ברור שהעשייה המשותפת שלנו, בין אם זה יהיה לבנות קופסא או לחבר שיר, תהייה רדודה, ותוציא את כולם עם טעם תפל. ממקום כזה באמת שילך לעשות מה שבא לו ואני אמצא את אותם ילדים שיותר מעניין לי לדבר אליהם. אבל:
  21. אבל: אם אני רואה את תפקידי שמחכה לי בכל מקום לא קשור בילד זה או אחר, ולא קשור בעניין שלי דווקא, אלא בתהליך הזה של יציאה לחירות, של ילוד שיח, כי אז יש לי כאן אתגר. ויותר מאתגר, יש כאן סבלנות ואהבה. אני לא עושה את זה בשביל הילד. או מוטב לא בשביל האגו-ילד-אובייקט. אני עושה את זה למען האפשרות הטמונה בילד, הטמונה בעולם. ובמובן זה הילד הוא כביכול כמו צינור למשהו אחר שכולנו משרתים אותו. שאנחנו עוזרים לו לבוא לעולם. האפשרות של האהבה. התכלית של המפגש ושל המאמץ ה"מקצועי-אומנותי" שלי הוא לא מה יצא מזה לילד, ואיזה חוויה טובה או ניסיון עשיר הוא ישא כעת במוחו. התכלית שלי היא גם לא מה יצא לי מזה. אלא ההתמסרות שאנו מתמסרים למשהו שהוא גדול משנינו והוא נולד כאן, הצלחנו לילד אותו. לפעמים זה רק גילוי של ילד שהוא יכול, איזו גאווה כזו שהוא נושא עמו. ואל תחשבו שגילוי זה משהו שנמצא בילד-אגו-אובייקט. לא הוא נמצא באינסוף ואין זה אלא הביקור של האינסוף אצלו. אצלנו, כיוון שאני הייתי שותף להולדה הזו. זה כמו הביקור של האינסוף דרך יצירת אומנות, או דרך כל עשייה שיש לה איכויות מיוחדות של נוכחות והקשבה. הרבה מתהליך היילוד הזה, כבר אמרתי קשור לצמצום שאני מצמצם את עצמי.
  22. הצמצום: כלומר לא רק שאני מפנה מקום אלא שאני מפנה מקום ונשאר נוכח באופן שמאפשר אכן לילד לגלות מי הוא. כלומר מקור של אינסוף שמתגשם במפגש. חירות הבעה. אני מצטמצם, עושה צעד אחד אחורנית אבל מברך את החלל שנותר ב"פרו ורבו". אני מצטמצם ובו זמנית מזמין אותו לגדול בתוך החלל שהתפנה. זו הצטמצמות אקטיבית, לא רק וויתור, התרחקות, אלא דווקא התקרבות, הקשבה, מאפשר לשני להיות. לפעמים בכוונה רבה אני מתרחק לגמרי, לא נשאר פנים אל פנים, אבל בכל זאת אני שם. והוא יודע את זה וזה אחד הדברים שמאפשר לו להמשיך בדרכו, להעמיק את שיחו.
  23. זה קשור לאופן שבו אני מצטמצם. לצורת המרחב ואיכות המרחב שאני משאיר אחרי, במקום שהתפנה.