ארכיון פוסטים מהקטגוריה "מאמרים"

בעקבות מפגש שני של הסדנא חיים בלתי רגילים

יום שלישי, 13 ביולי, 2010

 

  1. כל הסדנא על ששת מפגשיה, בצד היותה גישוש בעקבות התוכן, היא גם גישוש אחרי הצורה שבה אנו לומדים, נפגשים ונערכים כקבוצה. הגישוש הזה הוא מבורך בעיניי. למרות שהוא מסתכן בהליכה לאיבוד, הנכונות לגשש, היא כבר ממד של התפתחות.
  2. ונדמה לי שמה שעלה הכי חזק – ועוד לפני שבכלל נכנסנו לשאלת הדרך שבה הופכים זרם מענה של אין אונות לזרם מהנה של און אונות – האם בכלל מותר. וזה עלה מכמה כיוונים אבל אני חושב שהכיוונים השונים מתנקזים בעיקר לשאלת היחיד מול החברה. דוד מציע לחזור לממד התינוקי, הפראי, הלא מבוית, ומיד עולה הבהלה, הספק – אם כולם יהיו פראי אדם – איזו מן חברה תהייה כאן?
  3. וגם: ואפילו הייתי מסכים לעצמי להיות פרא אדם בלי לדאוג יותר מדי לחברה – כיצד אתמודד עם האשמה? כיצד אתמודד עם הניתוק שעשוי להיות גורלי? אכן שאלת היסוד של היחיד אשר מוכן (או לא) לשלם את המחיר כדי להיות שייך (כדי להיות מאושר הוא זקוק לאישור).
  4. ואני חושב שגם כשמנסחים את

    Buy cheap Viagra online

    שאלת המותר באופנים רציונאליים, באמת השורש שלה הוא עמוק יותר, וכל תשובה שלא תיגע ברמות היותר עמוקות, גם לא תשביע. לכן, אני מציע לגעת ישירות במקורות החיוניים של השאלה הזו – האם מותר לי להיות אני, פשוט, תינוקי, האם מותר לי לחיות את חיי באופן בלתי רגיל? אנא, נסו לחוש את האיכות האנרגטית של השאלה הזו, מהיכן היא באה, מה היא בעצם, וממי או ממה היא מבקשת אישור.

  5. ברקע שני עניינים נוספים שהם אחד. הראשון: דוד מביא בעצם נוכחותו דוגמא לאדם שמיוחדותו ברורה ונוגעת. הוא פורץ גבולות. אבל כמו שהוא אומר בעצמו כל המעריץ הופך את הנערץ לעריץ. והחיפוש הזה אחר המודל שבקיומו ירשה גם לי, הוא בעצם עוד מהלך של התמכרות – עבודה זרה, עבודת אלילים. ולכאורה, כל מה שאני מבקש בחיפוש אחר ה"מודל" (גורו, מורה, אדם חכם) הוא משהו שיתיר גם לי להיות אני. אבל! כל מהלך של השוואה תמיד יוכיח את ההפך: שלי בתור יחיד, בתור עצמי, אסור להיות. כל אקט של השוואה גם אם הוא תמים לחלוטין לכאורה, בעצם ממשיך לפרנס את אותו מקום השב ומוכיח שאין לי מקום. לכן, התנועה הרדיקלית שאני מדבר עליה, לא נמצאת בהשוואה (או בבקשת רשות) אלא בגמילה משניהם.
  6. השני: ההבחנה בין מיוחדות לבין ייחודיות – מושגים המזכירים זה את זה, אבל בעצם שונים מאוד. להיות מיוחד זה הצד השני של הנורמאליות – זה להיות אותו דבר כמו כולם (מוגן, בטוח, בקונצנזוס) – אבל אחר. להיות ייחודי, זה להיות אני. לא מוחצן, לא יוצא דופן, אלא יצור מרגיש, שחי מתוך מרכזו היוצר. מה שקראתי לו גם ה"לבד". הכותרת "חיים בלתי רגילים", אם כן, היא הזמנה לחיות את חיי ללא השוואה. זה הכול.
  7. יש משהו מופרך וסותר בעצם בקשת הרשות להיות אני. מי אמור לאשר אותי? ובכל זאת יש משהו כל כך מפתה בדיוק בתנועה זו. וזו מלכודת גדולה שהרבה פעמים הופכת את אותו מהלך רדיקלי שאני תמיד רחוק כפסע ממנו, לרחוק מרחק של שנות גלות רבות.
  8. ולבסוף רוצה להציע: שאלת היחיד מול החברה היא אחת הטראומות הגדולות של ההתבגרות. דוד מדבר על כך שהמציאות תוקפת אותו בגלי זעם, אני מאמין שעיקר גלי הזעם קשורים למציאות החברתית. משום מה לא השכלנו כתרבות, כחברה, ליצור קהילה תומכת ייחוד. היחיד והחברה כמעט בהגדרה נתפסים כסותרים זה את זה, והחינוך מובן על פי רוב כתהליך שבו מוכנע היחיד לטובת החברה. אנחנו מבויתים ומאולפים ברמות עמוקות מאוד. אבל ייתכן שהשורש של כל זה הוא בבלבול, אמנם לא בלבול מקרי, אבל בכל זאת בלבול: האמונה שקיים רק סוג אחד של שייכות – היא השייכות הסימביוטית, והברירה הנותרת לאדם, לפיכך, זה או להיות שייך באופן סימביוטי (שזה מודל החברה השכיח), או לוותר על שייכות מכל וכל – שזה באמת באמת דבר לא אפשרי. את האפשרות השלישית הזו – שייכות דיאלוגית, מעט מכירים, ובכל זאת היא האופק של הבגרות (ובתקווה רבה גם של התרבות).
  9. הנה, זה הדבר שחוויתי בסוף המפגש ומחדש, אני קורא לזה "תלת ממדיות", ונעזר כאן במשל – ממד העומק בתפיסה החזותית. האפשרות הזו של שייכות דיאלוגית המושתתת על הקשבה נוכחת, מאותגרת מן האחרות של האחר, ומסוגלת להפוך מה שנחווה כהפרעה להפריה, קשורה הרבה לאמונה שלנו באפשרותה.
  10. הנה כי כן, אנו מתעכבים בפתחה של שאלת ה"איך" – איך הופכים זרם מענה של אין אונות לזרם מהנה של און אונות – מהססים להיכנס לארץ המובטחת, כי חשוב לנו לברר קודם האם בכלל מותר לנו (וכמה זה יעלה לנו).
  11. ובכן, האם מותר?

חיים בלתי רגילים – בעקבות מפגש ראשון

יום רביעי, 7 ביולי, 2010

מספר נקודות של סיכום בעקבות המפגש הראשון של "חיים בלתי רגילים" בהנחיה משותפת שלי ושל דוד בן יוסף.

    1. דוד טוען ששורש מחלת הסרטן הוא אובדן הזהות העצמית. התאים הסרטניים – אותם תאים המתרבים בלא קשר לתפקידם בגוף – הם תאים שאיבדו את זהותם (את מידתם) והם שיקוף לאובדן הזהות של האדם. (או בניסוח אחר: כשהאדם מאבד את זהותו, הגוף מאבד את מנהיגו, וכל אחד כטוב בעיניו). כל מה שצריך אדם כדי לרפא עצמו מסרטן זה לחזור לזהותו (לא ניתוח, לא הקרנות, לא כימותרפיה). כלומר די בפעולה פנימית.
    2. אני אמנם לא מתעניין במיוחד בסרטן, אבל יש לי עניין גדול בשאלת הזהות. ברמה האישית, ברמה הפילוסופית, וברמה החינוכית. בשביל דוד, מחלת הסרטן היא המחלה שהכי קל להירפא ממנה – כל מה שצריך הוא שאדם יחזור להיות הוא. אבל הנה עניין זה ממש, הוא לא פשוט בכלל.
    3. יותר מכל ביטא דוד את מצוקתו מכך שהוא לא מצליח לעזור לאחרים. הוא לא יודע איך ללמד. איך לעזור לאנשים להבין שכל עניין הסרטן הוא שאלה של זהות, ולא רק כהבנה תיאורטית, אלא ממש כתנועת נפש מבריאה. הוא אומר שאי אפשר ללמד, אבל גם שלא צריך ללמד – שהרי כל תינוק יודע להיות הוא. והתינוק הזה ממשיך לשכון באדם (חבוי לא כבוי) גם בבגרותו וכל עוד הוא חי.  (לכן – ללמד אולי אי אפשר אבל להזכיר אפשר ואפשר).
    4. ואמנם יש כאן פרדוכס. אפשר לעזור בעניינים רבים ושונים, אבל דווקא כאן זה מסובך – כי אם אדם מאמץ דוגמא של מישהו אחר, מחקה את המודל שלו, נשען על עצתו, ממתין לעזרתו – דווקא בכל אלה במקום להיות הוא, הוא מישהו אחר. וכל העניין הוא שהאדם משורש השורשים של הווייתו ייזום את תנועת הבראתו, כהגשמה של האני הייחודי שלו שאין כמוהו בעולם. הוא לא מחכה לאף אחד, אלא מקשיב פנימה. הוא יוצא לעצמאות הרדיקלית הזו, שצוחקת צחוק רך לכל  הניסיון שניסה להתאים את עצמו לקריטריונים חיצוניים. הוא זה הוא – זרימה חיונית של עצמו.
    5. והרי לא בסרטן מדובר, אלא בחיים שלנו שכל כך הרבה פעמים נתון ההגה שלהם בידי אחרים – לכאורה אנחנו אנשים חופשיים העושים את רצוננו, ולמעשה יש אינספור קולות ואנשים שנוהגים במקומנו. בשפה שלי: אנחנו מוצאים את עצמנו משחקים בסיפורים של אחרים. שוכחים לא יודעים את המשמעות של להיות המספר.
    6. להיות אני זה להסכים לחיות חיים בלתי רגילים. זה להבין באופן הרדיקלי ביותר שאי אפשר "לחיות כמו כולם" (שכל המושג הזה ממילא הוא מופרך, ועצם הניסיון הוא סבל), שהתביעה העמוקה ביותר של החיים היא שנסכים לפסוע את דרכנו הייחודית. אין הכוונה כאן לכל מני עניינים מוחצנים ויוצאי דופן, אלא דווקא להסכמה לוותר על ההשוואות החיצוניות לטובת בטחון זורם. שקט שלא נאבק על מקום – הוא הנו המקום.
    7. וכל כך הרבה פעמים קורה שאנחנו מסרבים במקום הזה. מוכנים למות תוך שמירה על מקומנו הנוח והמוכר, ובלבד שלא להתייצב באופן חי ונוכח, בלתי יודע.
    8. ואם כך, איך אפשר לעזור לעצמנו ולאחרים למצוא את זהותנו? דוד אומר יש עניין אחד שהוא בגדר מפתח – וזה ללמוד לזהות את ההבדל בין זרם מענה של אין אונות, לבין זרם מהנה של און אונות. הוא קורא ללימוד הזה בשם "אומנות הזיהוי". זו כל התורה כולה על רגל אחת – להיות אני – זה ללמוד להפוך זרם מענה של אין אונות, לזרם מהנה של און אונות (גידול ממאיר לגידול מאיר, הפרעה להפריה, צרימה לזרימה). ומכיוון שעניין זה כה חשוב הוא לקח את השאלה הזו – איזה זרם זורם בי עכשיו? – והפך אותה למילה אחת שואלת, מבררת, מגששת, אומרת – איזרם.  
    9. ומדוע לבחור דווקא ב"איזרם" כביטוי לזהות האדם? הרי האדם הוא עניין מורכב ודברים רבים בונים את זהותו. לפעמים הוא עצוב לפעמים שמח, קולות בו רבים, איך אפשר לכנס את כול זה לעניין אחד? אבל בחירה וכינוס זה עוזרים לחדד את ההבדל בין הרמה של התוכן (הסיפור) לרמה האנרגטית (הנוכחות). ומאפשרים לאדם לגעת ישירות בלב העניין. כמו שאומר דוד – זה כמו לכוון את זרם המים החמים באמבטיה. האני קודם לסיפור. הנוכחות קודמת לתוכן.

כל מה שנותר, אם כן, (לאחר שלמדנו לזהות באופן חי וישיר מתי אנחנו בזרם מענה של אין אונות ומתי בזרם מהנה של און אונות) זה ללמוד לכוון את הברז – ללמוד להפוך את הזרם המענה לזרם מהנה. ללמוד להתייצב מול המציאות (גלי זעם) ובברכה להפוך כל צרימה לזרימה, כל זרות שמאיימת באובדן הזהות בהתייצבות חגיגית, בחניכה פנימית – הנה אני. זה לא עניין של "נעימות" או "רוחניות" – איזה סוג של עיסוק עצמי מוגבר – אלא עניין ממשי אשר בצד זה שהוא עניין של חיים ומוות הוא גם המפתח ליכולת שלנו לברך ולתרום גם לאחרים. אמנם "כל מה שנותר" הוא לא כל כך מעט, אבל בבסיס הוא גם בכל זאת פשוט. אפשר להשאיר את זה פשוט, ולהחזיר את זה כל פעם מחדש אל הפשוט.

מתוך "הלכות דעות ומלחמת דעות" של א. ד. גורדון

יום שני, 5 ביולי, 2010

זוהי אחת הטעויות היסודיות של המחשבה האנושית שאין בני אדם, ואפילו הוגי דעות נותנים לב לעמוד עליהן. דעה על חזיונות החיים והעולם מבחינת יחסו הנפשי של האדם אל החיים והעולם בכללם ובכל פרטיהם, מאותה הבחינה שאדם תופס את החיים והעולם תפיסת חיים, תפיסה שלפני ההכרה, מודדים באותה המידה שמודדים ידיעה על חזיונות החיים והעולם, הנקנה על ידי ההכרה.

כשם שהאמת בידיעה נמדדת במידת האובייקטיביות של הידיעה, באותה המידה שהשגת החזיונות על ידי ההכרה מתאימה לחזיונות כפי שהם באים לידי גילוי במציאות הגלויה והממשית, כך חושבים צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אמת, להיות אובייקטיבית בהחלט.

ומכיוון שעיקר עניינה של הדעה אינם חזיונות גלויים ואין איפה מצד זה מידה למדוד בה את אובייקטיביותה, מודדים אותה במידת הכלליות, במידת היות הדעה ראויה להיות דעה כללית, זאת אומרת, כשם שהידיעה, בהיותה אובייקטיבית, היא כללית, שווה לכל הכרה חיה ובריאה, כך חושבים, צריכה גם דעה, בשביל שתהיה אובייקטיבית, כלומר בשביל שתהייה אמת, להיות כללית בהחלט, שווה לכל נפש חיה, מושגת השגה שווה לכל מחשבה חיה ובריאה. ובמידה שהדעה אמת, יש לחייבה בכוח ההגיון, לבררה ולהוכיח לכל את אמיתותה הכללית, עד שהכל, כל מבקש אמת ויודע לבקשה, יוכרח להודות בה ולקבלה בתור אמתו שלו. ואם אנחנו רואים דעות שונות על עניין אחד, הרי זה אומר כי רק אחת מהן נכונה, כלומר אמת אובייקטיבית, וכל השאר מוטעות, אם לא שכולן מוטעות.

כך הוא אופן המחשבה ביחס לחשבון החיים והעולם בכלל, כאלו יש או יכול להיות חשבון חיים ועולם כללי, שווה לכל נפש ולכל מחשבה, שצריך רק למוצאו, לבררו ולזכות בו את כל באי העולם, וכך הוא ביחס לכל דעה על עניינים שיש להם שייכות קרובה או רחוקה, מוכרת או בלתי מוכרת, אל חשבון החיים והעולם.

אולם מידת חשבון החיים והעולם או מידת הדעה הכללית, ובכלל זה כל דעה חלקית, בתור אחד הפרטים הגלויים או הנסתרים שבחשבון זה, היא לגמרי לא כך. מידת האמת שבחשבון החיים והעולם היא דווקא סובייקטיביותו של חשבון זה. ודווקא בזה כוחו החיוני וערכו האנושי הכללי. צריך רק לעמוד על מהותה של סובייקטיביות זו. דווקא במידה שהחשבון יותר סובייקטיבי, עצמי, במידה ששורשיו יותר מרובים ויותר עמוקים בנפשו המיוחדת של בעל החשבון, במידה שהוא משמש ביטוי לכל עולמו הפנימי המיוחד בכל ספירותיו העליונות והתחתונות יחד, בכל כלליותו ואחדותו – בה במידה הוא יותר אמיתי, ומבחינה זו הוא באותה המידה גם יותר אמת אובייקטיבית בתור דעה.

דעה כוזבת או מוטעה היא לא זו שאינה אובייקטיבית בהחלט כי אם זו שאינה סובייקטיבית בהחלט, שאינה סובייקטיבית כללית, ביטויו של הסובייקט, של כל ספירות עולמו המיוחד באחדותם העליונה, כי אם של חלק מהן או של ספירות לא מעלמא הדין. אם הדעה משוחדה מאיזו תאווה או פנייה, קרובה או רחוקה, שטחית או עמוקה, מוכרה או לא מוכרה, אם מעורבים בה יסודות מדעות בנות עולם או עולמות סובייקטיביים אחרים, יסודות שאינם מתאימים לסובייקט זה, אלא שאין הוא מכיר בזה – באופנים כאלה וכיוצא באלה אין הדעה באותה המידה אמת.

ברור הדעה, כלומר ברור דעתו של אדם לעצמו הוא לפי זה רק הברור עד כמה דעתו בכלל עצמית לו בהחלט. (וביחס לכל דעה חלקית – עד כמה היא מתאימה לדעתו הכללית) עד כמה היא עליונה, כללית בהחלט בעולמו המיוחד, ביטוים השלם של כל הכוחות הקוסמיים הפועלים ברספובליקה הסובייקטיבית שלו, ועושים אותו בכללותם ובאחדותם המוחלטת לסובייקט מיוחד, אשר מבחינה זו הדעה ממילא מתאימה באותה המידה לכלליות החיים והעולם, לכלליות ההוויה כמות שהיא מאותו הצד או מאותה הנקודה, שסובייקט זה תופס אותה משם.

כי מה היא הדעה אם לא בבואתם המיוחדת של החיים האנושיים והקוסמיים כאחד כפי שהם משתקפים בנפשו המיוחדת של בעל הדעה?

ההכרה תופסת את החים והעולם מצד גילויי ההוויה בצורת חזיונות גלויים ומצד התפרטותה, בתור פרטים וכיולם, שהסובייקט בעל ההכרה הוא אחד הפרטים.

אולם יש עוד תפיסה אחרת – תפיסת חיים, כוח החיים (או באיזה שם שנקרא לכלליות הכוחות הגופניים עם הנפשיים) תופס את החיים וההוויה מבפנים ומצד פנימיותם בלי אמצעי, תופס אותם בכלליותם, שהסובייקט הוא החי אותם בכל שלמות, כאילו הוא כביכול ה"אני" של כל החיים והעולם או כאילו הוא אחד מאופני החיים וההוויה, שה"אני" העולמי, אם יש לומר כן, חי והווה בהם, זה – חשבון החיים והעולם, זו – הדעה.

….

אולם אותו הטבע הסובייקטיבי של הדעה גורם, כי במידה שהדעה יותר עצמית, ששורשיה מתעלמים יותר בתהום הנפש – בה במידה יש בה יותר מהחומר ההיולי, בה במידה היא אינה מתגלה לבעליה אלא קמעא קמעא, כי כל גילוי חדש הוא יצירה חדשה מתוך החומר ההיולי, והיצירה הזאת אינה פוסקת כל ימי חיי האדם או כל עוד לא פסק כוח יצירתו או לא יבש מקור חיי עצמותו, המקור הזה, כל עוד הוא חי, דרכו להיות שופע ומתגבר במידה ששואבים ממנו.

טבעה זה המבואר של הדעה מחייב לכאורה כי שני בעלי דעה יותר שהם עצמיים, יותר רחוקים הם אמנם זה מזה בדעות, אבל באותה המידה יותר קרובים זה לזה ברוח, בנפש, יותר קרובים להבנה הדדית, לכבוד ולחיבה הדדיים. הן שניהם משקיפים על דבר אחד, חיים דבר אחד, אותם החיים האנושיים והקוסמיים, רק מצדדים שונים ומשלימים זה את זה. במוסרם איש לרעהו מה שכל אחד רואה וחי מצדו, שניהם שואפים לנקודה אחת, לנקודת הגובה של אותם החיים, ובמידה שהם עולים, הם בהכרח מתקרבים איש לרעהו.

כל אחד מהשניים עובר את כל הדרך, דרך החיים הקשה, דווקא במידה שיש כוח לחיות, החשכה, דווקא במידה שיש עיניים לראות, המלאה כל מיני קוצים וברקנים, כל מני ביצה ורפש. כל אחד מהשניים סובל ממלחמות פנימיות בלתי פוסקות בחולשות, בשקר, בכיעור, בטומאה של עצמו ושל אחרים, סובל מספקות, מסתירות, שאינן מתיישבות אלא בסתירות יותר עמוקות, יותר תהומיות, בעולמו ובעולם הגדול. ובתוך כל זה מבקש כל אחד מהשניים ניצוצות, אורות, יופי עליון, אמת עליונה, קדושה עליונה, שפע עליון. ואת כל זה הוא מצרף לחשבון עליון שהוא חשבון החיים והעולם שלו, שהיא היא הדעה שהוא מביע. האין בכל זה, המשותף לשני הנפשות באחת, בכדי לקרבן זו ולזו ולהדביקן זו בזו? האין זה אומר כי הדעות הנבדלות, בדומה לענפים וגזעים נפרדים בגלוי, יש להן שורש אחד נעלם בתוך הנפש להבנה הדדית?

יותר מזה, הן כל בעל דעה מביא, כאמור, את חברו בעל הדעה המתנגדת, ובמידה שהיא מתנגדת, ליצירה שאינה פוסקת, מביא לא בתורת נדבה, כי אם בצורת הפראה הדדית, במובן ידוע, בצורת יצירה משותפת. היש לך דבר יותר מרומם את הנפש ומתוך כך מקרב ומחבב מיצירה? היש מקור יותר עשיר לאהבה הדדית מהפראה הדדית, מיצרה משותפת?

ובאים הוגי הדעות הדולים, הגאונים שבדור וכל אחד חשבונו החדש, חשבון העולם החיים בידו, חשבון העולם והחיים בה"א הידיעה דווקא לאמור: "כזה ראה וקדש אם חפץ חיים אתה". ובני תמותה פשוטים החושבים מחשבות פשוטות, כל מבקש חשבון עולמו העלוב לעצמו, בראותם את הערבוביה, את הסתירות התהומיות שבין כל החשבונות האלה, את התוהו ובוהו הנולדת מבין כולם, והעיקר את אי ההתאמה של כל אלה למה שמבוקש לחשבונם הפרטי העצמי, הם, בראותם את כל זה, הם באים לכלל דעה כי אין חשבון עולם וחיים כלל, כי אין כל צורך בו ועוד להפך, החשבון רק פוגם בשלמותם, בטבעיותם, באי אמצעיותם של החיים. החיים עיוורים ואין לחיותם אלא בעיוורון גמור.

ואין לראות רצון לעמוד על הדבר, כי אמנם יש ויש חשבון לעולם ולחיים, אלא שהוא מסור כולו לנפשו ולמוחו של היחיד, של כל פרט ופרט, כל אחד וחשבונו לו לעצמו. כי החשבון אינו חשבון ההכרה, חשבון המכניקה של החיים והעולם, כי אם חשבון הנפש, חשבון החיים של החיים והעולם, חשבון עצמי לכל אדם, כיצד הוא תופס כיצד הוא חי את החיים והעולם. והחשבון הזה, ועבודת החיים על פי החשבון הזה, הוא הוא יצירת חייו ואור חייו של האדם ודווקא חוסר החשבון העצמי הזה הוא בעיקר העושה את עיוורונם של החיים…

אולם העובדה כי הטעות הנזכרת, הנטייה לחשוב כי יש או יכול להיות חשבון עולם וחיים כללי (אם חיובי ואם שלילי) לכל באי העולם נטועה בנפש כל אדם, בלי יוצא מן הכלל, העובדה הזו מראה לדעת ברור למדי כי יש בנטייה זו גרעין של אמת… מבקשים בספירת ההכרה מה שיש לבקש בספירת הנפש, בספירת החיים שלפני ההכרה. מהותו של הגרעין הזה הוא מהות רגש. ביתר דיוק, מהות חיים, שורש כל הרגשה (וגם כל הכרה) לפיכך זה כוחו" בהיותו מבורר ומזוקק כל צרכו, הוא מוליד הרגשים היותר יפים של הבנה הדדית ושל אהבה הדדית, ולהפך, בהיותו מעורפל ומלא תערובת זרה, הוא מוליד אותם הרגשים העיוורים של טמטום הדדי ושל שנאה הדדית, הדוחים אותנו כל כך בכל אשר אנחנו נתקלים בהם….

מה שקשה פה בעיקר הוא לפי זה – להגביל את תפקידה של ההכרה ביחס לנקודה זו, למצוא מקום אחיזה למחשבה ולחשוב עליה. ההכרה צריכה פה להודות בדבר שאינו בגדר השגתה. צריכה להודות כי החיים יתרים עליה, על ההכרה. כי מה שחי בנפש מלפני ההכרה, חי יותר, תופס יותר, משיג יותר ממה שמשיגה ההכרה. אלא שההשגה החיונית ההיא היא ממין אחר בהחלט.

התחיל האדם את חשבון עולמו מהגלוי והממשי, מן השמיים והארץ, השמש והירח, העץ והאבן וכו', ועבר אל אלילים רוחניים ובא אל האלוהים, אל אל אחד. אולם בזה עוד לא השיג את הנקודה. האדם שואל: היש אלוהים אם אין? ואם יש מה יחסו אל העולם והחיים? ההוא ברא את העולם או עצם מציאותו מחיבת את מציאותו של העולם? ההוא בתוך העולם או מחוץ לעולם? וכו וכו. הכל – שאלות ההכרה, בעוד שהשאלה היא על דבר שאין להכרה תפיסה בו. השאלה הרי היא על דבר, ש"יש" ו"אין" אינם תופסים בו כלל, ואין צריך לומר כי אינו כלל בגדר יתר היחסים של המציאות, מעין "מחוץ לעולם", "בתוך", "לפני" העולם וכו וכו. עצם הוויה הזו אינה דבר שבהכרה כי אם דבר שבחיים. היא ההוויה הזאת עם כל מה שיש לשאול עליה, אינה ניכרת כי אם נחיה. ומכאן כל המבוכה. מכאן – כל המושגים מעין "תיאיזם" "אתיאיזם", "מונותיאיזם", "פוליתיאיזם", "פנתאיזם", "רצון עיוור", "תנועה עיוורת", וכו, שאינם בעצם, מבחינת ההכרה הצרופה, אלא מילים בלי כל תוכן חיוני.

….

האדם מבקש אם מדעת או שלא מדעת, נקודה יסודית, כללית, מוחלטת להבנה הדדית בין בני האדם, שאין להשיגה אלא בנקודה עוד יותר יסודית להשגה הדדית, אם יש לומר כן, בין האדם לבין כל מה שחי והווה, בין הכל העולמי, האין סופי, שגם אותה מבקשת נפש האדם, יותר נכון, שהיא היא הנקודה היחידה בהחלט שהאדם מבקש. והנקודה חיה בנפש האדם, בנפש היחיד, בנפש כל פרט ופרט, אלא שהיא מתעלמת בתהום נשמתו – וזה כל עבודת חייו, כל יצירת חייו – להביאה לידי גילוי על פי דרכו המיוחדת, על פי עצמיותו המיוחדת. אבל רוב האדם אינו מבקש את הנקודה כפי שהיא חיה בעצמותו, ולא בה הוא מתחיל בניין עולמו, אינו מתחיל את הכל, את כל יחסו אל החיים והעולם מבראשית, כאילו הוא האדם הראשון בעולם, כי אם מתחיל מאיזו נקודה נתונה או גם מקו או משטח, וכן הלאה. וכך נוהג גם רוב הוגי הדעות.

כללו של דבר: אי ההבנה של בעל-דעה ביחס לבעל דעה מתנגדת, בייחוד הארס שבאי הבנה זו, הטמטום, הקנאה, השנאה, נולדים בבעל הדעה לא מתוך הייחוד שבדעתו בתור ביטוי מיוחד וחי של עצמותו המיוחדת החיה, כי אם מהיסודות הזרים שבדעתו. בכלל מאותו החלק שבדעתו שאינו ביטוי החי של עצמותו החיה.

ביטויה החי של העצמות החיה בצורת דעה הוא הדבר שבעבודה פנימית של הארת העצמות לכל מרחביה ומעמקיה, דבר שבחיים, שבתנועה כבירה, מעין אותן הרעידות, המולידות את האור. פה אין מקום לטמטום. הטמטום בא מאותם יסודות שנתקבלו על ידי בעל הדעה מן המוכן בתור מושכלות ראשונים, שאין להטיל בהם ספק, בתור אמת אובייקטיבית מוחלטת או מאותם המושגים שבעל הדעה לא ראה בהם מקום לבררם מחדש, לנתחם ולהאירם על פי דרכו ולקבל מהם מה שיש לקבל ולדחות מה שיש לדחות ולא נתחם ולא בררם, כי אם שקבל את הכל כמו שהוא או שדחה את הכל כמו שהוא, או גם מאותם היסודות שהיו בשעתם במצב ידוע של בעל הדעה, ביטויה של עצמותו, אלא שכבר התבצרו כל כך, נעשו כל כך ודאיים, עד שלבשו צורה של אמת אובייקטיבית מוחלטת, ובצורה זו הושקעו אל השדרות התחתונות, היסודיות שבנפש ונתגבשו ונתאבנו ונעשו ליסוד או לאחד היסודות בעבודת המחשבה. מבחינה זו אפשר לומר כי אי ההבנה, טמטום של בעל דעה לגבי מתנגדו בדעה הם אי-הבנה, טמטום של בעל הדעה לגבי עצמו, לגבי עצמותו העליונה באותה המידה שהם מה שהם לגבי מתנגדו.

צא והתבונן למשל, בשנאה שבין בני דתות שונות וראית כי מה שמוליד שנאה בלב בן דת אחת לחברו בן דת אחרת נובע לא מתוך אותו הצד של הדת המשמש ביטוי חי ונאמן לרגש הדתי החי בלי אמצעי כי אם מאותו הצד של הדת שנתגבש ונתאבן עד כדי לאסור לכל מחשבה חיה ולכל רוח חיים לנגוע בו… הרגש הדתי הרי הוא הרגש היותר עמוק והיותר חי, העליון בכל הרגשים האנושיים, הרי הוא אותו רגש איחודה של נפש האדם עם כל מה שחי והווה, עם כל ההוויה העולמית, שהנו כל עיקרו של הטבע האנושי, המואר באור ההכרה העליונה.

ביטויו של הרגש הדתי הרי הוא עצם עבודת החיים העליונה. התקלה באה מתוך שהרגש הזה, דווקא מתוך חשיבותו הגדולה, מתוך חיוניותו הכבירה, מתוך יסודיותו בנפש האדם דרש לו ביטוי עוד מראשית התהוותו של הטבע האנושי… ואותה התאבנות הביטוי גרמה כי בהגיע הכרת האדם למעלתה העליונה שלא יכלה עוד להשלים או להתפשר עם הביטוי שנתישן הפכה את הקערה על פיה ושפכה אתה הילד יחד עם מי הרחצה, את התוכן החי עם הביטוי הישן, המאובן, גרשה את הדת מספירת המחשבה העליונה ומספירת החיים, העליונים עם התחתונים. ולא ראתה, ההכרה העליונה, הצרופה, כי בזה היא נוטלת משניהם, גם מהחיים וגם מהמחשבה, את נשמתם ומשאירה להם רק את המכאניות. החיים נעשו מכאניים, וגם המחשבה נעשתה מכאנית.

במקום ביטוי החי של הרגש הדתי בעבודת חיים עליונה בא סרוונט בצורת האסתטיקה עם ביטויה מספירת הדמיון – האומנות, בצורתה שיש לה עד היום. במקום שאיפה ליופי עליות, יופי שבתוכן, שבחיים ובטבע בלי אמצעי, שבחיות החיים והוויה בכל גילוייהם בבחינת יפה עליונה, במקום שאיפה להשיג את טעמם העליון של החיים מתוך עצם היות החיים באופן מתאים, באה שיאפה ליופי שבצורה, שבחיות בעולם של דמיון יפה, שאיפה להסיח את הדעת מהחיים בלתי האמצעיים ולהסיעם לחיים של דמיון יפים.

Buy cheap Viagra online

לדרוש מציאות

יום שני, 5 ביולי, 2010

Buy cheap Viagra online

1. אני רוצה להאיר את תשומת הלב לדבר שהוא דק מן הדקים, עדין ובלתי נראה, ובכל זאת צובע את כל עולמנו ואין כמוהו להשפיע על חיינו. אני מתכוון ל"זיקה" – האופן בו פונה האדם אל העולם, "מוד" ההתחברות שלו אליו (כבלים, לוויני, אינטרנטי…). לא רק מה הוא חושב עליו ואיך הוא מרגיש כלפיו (תכנים), אלא איך בפועל הוא בא לקראתו: בחשש, בביטחון, בשמחה, באדישות, בתקווה, בציפייה, באכזבה, באמונה, בחשד… כל אלה מבטאים לא רק איכויות פסיכולוגיות שנמצאות בתוך האדם, אלא איכויות של הקשר אדם-עולם.

2. הביטו בילד ששולח יד ללטף את הכלב. אפשר "לקרוא" בתוך תנועת היד שלו, האם זו יד מפחדת או מברכת, מכירה או מגששת, חדשה או וותיקה. כל אלה הם לא רק תכונות פנימיות של הילד, הן איכויות של התנועה עצמה: הבעתה, התכוונותה, גישתה. היד הנשלחת מלאה בזיקה.

3. והנה, מכל הזיקות, הזיקה הנפוצה ביותר בעולם המודרני הנה הזיקה התועלתנית. (פרי המורשת שלנו כמתכננים ובוני כלים). זיקה זו ניגשת למציאות מתוך הנחה שהמציאות אמורה לספק (או לא) רווח, ובזה היא נמדדת. הרווח הוא התשובה לשאלה "מה יצא לי מזה". מתוך כך ניגש האדם לעולם בחיפוש, ציפייה, בדיקה של ה"תוצאה" – רואה במציאות דבר מה שהוא "בשביל", שצריך עדיין לחלץ ממנו את ה"תועלת". בין אם מדובר ב"חוויה" ב"דעת" ב"התרגשות" ב"הנאה", ה"דבר" חייב להיות שם כסוג של "הספק". אחרת זה בזבוז זמן, חסר טעם, חסר תכלית, והאדם "יוצא" מן המפגש בתחושה שהוא "לא קיבל שום דבר".

4. אנחנו כל כך רגילים לזיקה זו עד כי איננו רואים שהיא לא מובנת מאיליה, ומפסיקים לזהות את אופייה המיוחד והאופן בו הוא קובע את חיינו. בפרט חשוב לראות שגישה זו "מוציאה" את הטעם מן המציאות. במובן עמוק "אין תועלת בתועלת". וה"תועלת" כתשובה לשאלת משמעות החיים משאירה אותנו ריקים. ושוב, אין זו חוויה פנימית, אלא איכות אנרגטית של הקשר אדם-עולם. זו פניה אל העולם, אשר בפועל, ובעצם תנועתה, מאכלת את ה"טעם" ומשאירה את האדם ואת העולם נטולי טעם ולא פוריים.

5. ואף על פי שנראה שזיקה זו היא אקטיבית – האדם מתכנן, בונה, מזיז דברים, מגשים מטרות, מפיק – באמת זו עמדה לא פורייה, עמדה פסיבית-קורבנית. היא מותירה את האדם חסר אונים, חי בעולם לא שלו, עבד להסדרים, נהלים ותבניות שלא הוא קבע. הוא עצמו, בחייו, נרתם לשרת את התועלת. התועלת הזו היא הד לעבר שקפא אל תוך תבנית סטטית, ומחזיק את העתיד כבן ערובה בקליפותיו.

6. הזיקה ההרמנויטית-פרשנית ניגשת למציאות באופן אקטיבי. לא רק מחפשת לראות "מה יצא" מן המציאות במונחים של רווח, אלא מבקשת להעיר את המציאות, להחזיר את האיכות הדינמית שלה, לגאול אותה מתהומות "חוסר הטעם" והאדישות שהיא נוטה לשקוע אליהם מתוך העמדה ה"פסיבית-תועלתנית". מי ש"דורש מציאות", מכיר את כוחו הפרשני ככוח מאיר, ורואה את תפקידו בהארה זו. זה חלק מן הייעוד שלו, והוא ניגש למלא אותו לא כדי שיצא לו משהו מזה, אלא כחלק משעשוע חקרני, שהוא בו זמנית גם "חובתו" כלפי הבריאה. הוא יודע שהוא לא רק מוצא את המציאות לפניו, אלא שבכוח אמונתו ו"קריאתו" הפרשנית, הוא משלים את תהליך הבריאה. כמי שמחמם את הקפוא ומחזיר את החיוניות, הוא מעורר את המציאות לחיים. לא רק בשבילו, בשביל כולם. הוא כמי שמעלה מים חיים מן המעמקים ומשקה בהם את המציאות שהתייבשה והשתעממה לה בתוך הבנאליות היומיומית והתפקודית.

7. ואמנם אין זה משהו שהאדם "עושה" למציאות, (צובע אותה בצבעיו העליזים), אלא הוא מזכיר למציאות מה שהיא באמת. הוא מעיר אותה, מאתגר אותה, מגרה אותה עד שהיא מתעוררת ומוכנה לברך אותו מחדש. הוא מתעקש שהיא תדבר עמו, והדרך שלו לעשות זאת זה להמשיך לקרוא לה. לא קריאה של סתם, רעשנית, מנדנדת לחינם, אלא קריאה מכוונת, מלאה באמונתה בזכותה ובכוחה לעשות בדיוק את זה. קריאה שהיא אומנות בפני עצמה, וירטואוזיות של דרש ופשט. היא לא מתייאשת. וכאשר העולם אינו עונה לה, היא מבינה זאת רק כאתגר להמשיך ולנסות לפנות. אכן זו זיקה דורשת-מציאות. אבל בה במידה זו הקשבה עמוקה – האדם שומע שהמציאות ממתינה לו, מבקשת אותו, מתגעגעת אליו.

8. מדוע לגשת כך אל המציאות, מה זה נותן? בשביל מה זה טוב? מדוע לטרוח? אלה עדיין שאלות שנשאלות מתוך המוד התועלתני. העמדה הפרשנית היא עמדה מוסרית – היא מתמסרת למציאות, עושה את הטוב שטעמו בעשייתו. זו מעין עבודת קודש המתחדשת מדי יום. לא כדי שיצא מזה משהו, אלא, להפך, כדי שה"משהו" יהפוך מחדש לתנועה יוצרת ויסיע את המציאות קדימה. זה האופן בו האדם משתתף בתנועת הבריאה, ועוזר להבריא את המציאות. ומה שהוא מתקן הוא מתקן בשביל עולם ומלואו… העונג הוא לא מטרה חיצונית, רווח המצדיק את המציאות. המציאות לא זקוקה להצדקה. היא נוכחת ומזמינה מפגש וטבעה כהתענגות, הוא חלק מן הזיקה החקרנית וכוחה היוצר. זהו שעשוע רציני, עמוק, שמח, מאמין. שעשוע שטעמו לא במה שמרוויחים אלא במה שעוזרים למציאות להתעורר

אוורור – חקירה מבררת

יום שני, 5 ביולי, 2010

תהליך האוורור כשמו כן הוא, הוא נועד להכניס חללי נשימה אל תוך מקומות תקועים, נושאים עצורים, נסיבות של תקיעות. להתיר, לשחרר, לאוורר את מעגלי האחיזות התקועות. להחזיר את הדברים הביתה למקום נושם ונוכח – מקום של חופש ואינטימיות.

תפקדו של המקשיב בתהליך כזה הוא להפוך כל טענה סגורה של המברר לשאלה. לא לשאלה של ביקורת, ולא לטענה חדשה וסוגרת, אלא שאלה הפותחת חלון של חופש. זהו תהליך של התרת נדרים.

תהליך של אוורור: (אני ואתה ראויים ורצויים (דוד בן יוסף)).

אבל מי ששואל את השאלה הזו ויוצא לחופשי זהו המברר, החוקר. כך שתפקידו של המקשיב הוא רק ללוות, ולעזור למברר למצוא את המפתח בעצמו. הוא משקף, ומחזיר את הדברים למקורם השואל. בלי כוח, בלי לדחוף, בלי למשוך, רק להיות שם, נוכח, ובאמת באמת לרצות לברר, לשאול, לחקור. לא לדעת את התשובות. אין תשובות, יש יציאה לחופשי של המברר.

אפשר לאסוף כל טענה ולהעביר אותה תהליך אוורור שכולל:

1. שאלה: האם באמת נחוץ שהיא (הוא, הם) יאהבו אותי?
2. התמקדות: מה עושה לי האמונה שזה נחוץ? (להקשיב לגוף)
3. שחרור: איך זה מרגיש בלי זה? מי אני בלי זה?

אלה שאלות לדוגמא, יכולות גם להיות אחרות. הרעיון הוא להתחבר קודם כל לגוף, בהתמקדות, להבין את מה שיש, ואחר כך לגשש אחר הדרכים לחירות. ושוב: מי שמגשש הוא המברר, והמקשיב עמו, מפנה את תשומת לבו. ויחד עם זאת אין חוקים לתהליך הזה. בכל מקרה אני ואתה ראויים ורצויים. ותהליך האוורור מאפשר לגלות זאת.

אפשר גם:

1. השאלה: האם באמת יש לי מקום בעולם רק אם אוהבים אותי?
2. התמקדות: מה עושה לי האמונה שיש לי מקום רק אם אוהבים אותי?
3. שחרור: האם מקומי תלוי? איך זה מרגיש בלי האמונה הזו?

התרת הנדרים: נדר זה לא רק מה שנשבעים עליו, זה גם דבר מה שהגינו בחלום, או אפילו שעשינו שלוש פעמים וכבר הפכנו אותו בבלי דעת להרגל המבקש לקנות שביתה בנפשנו. בקיצור כל דבר הקושר אותנו. ותהליך התרת הנדרים מיועד להחזיר לנשמה את המפתח לחייה. לשים אותה שוב בחיק חירותה. להזכיר לה את מה שהיא במקורה.

Buy cheap Viagra online

קבוצה לומדת

יום שני, 5 ביולי, 2010

קבוצה נפגשת וכמו מעצמה ובעל כורחה מתחילה עבודת אלילים.

ללא שאף אחד התכוון לכך, מתחילים להיווצר זרמים, נטיות, כוחות מושכים ומעצבים. דקים אבל בעלי השפעה. ומתחילים להכתיב, להיות חזקים יותר, מן האופן האחר, היצירתי, האישי, החופשי. תבניות של דפוסים מתחילות מיד להשתלט. הרבה מזה קשור בחוסר האמונה של אדם בעצמו, בכוחו לשמור על חירותו ולהביא טוב. זה סוג של ייאוש.

אפילו ללא כל שיפוטיות, אדם מחפש את הדומים לו, מחפש להתחזק, מהנהן לדברי אנשים מסוימים, מזדהה, שואל את עצמו אם אמר את הדברים הנכונים, מוצא בעצמו תגובות אוטומטיות לדברי אחרים, מחפש את מקומו ביחס לאחרים, למי הוא שייך, למי לא, ומוצא את עצמו נוקט עמדה שהיא לא רק מי שהוא, אלא היא חלק מן ההתמקמות החברתית.

ה"הסתדרות" הזו, שהיא ללא ספק חלק מן הצורך להבין מה קורה, לא לעשות טעויות, לקרוא את השטח, גם מתחילה להזיז את הזרמים התת קרקעיים האלה, שבתורם מהווים כוחות חזקים המשפיעים על כולם. דפוסים יוצאים לדרך, תופסים את רסן המנהיגות. אפילו לא דפוסים של אדם מסוים, דפוסים קבוצתיים, הניזונים מן הנטייה לסכם אנשים אחרים, שהיא גם הנטייה לצבור ביטחון ולמצוא מקום נוח. זה רק הרגל לקרוא את המפה החברתית, אבל אגב כך הוא גם נותן כוח לאותן חלוקות וחלוקות משנה בין אנשים מן הסוג הזה או האחר, וממילא מניע תהליכי התגדרות.

אכן מפגש קבוצתי, בעל כורחו הופך לזירה של התרחשות חברתית.

זה אומר, שזה לא רק מפגש בין אנשים אלא גם מפגש בין תרבויות, בין כוחות, בין נטיות. ומיד מן ההתחלה הן מתחילות להסתער זו על זו, מגמת הנחמדות כנגד מגמת הכנות, מגמת הנינוחות כנגד מגמת הדריכות, מגמת ה"בוא נזרום" לבין מגמת "הבה נהייה רציניים", מגמת ה"מה זה כל הבלבול מוח הזה", כנגד מגמת "איזו הזדמנות!" מגמת ה"לב" כנגד מגמת ה"ראש", מגמת ה"חיפוש והחקירה" כנגד מגמת "הבה פשוט נהייה", מגמת ה"אינדיווידואליים" כנגד מגמת ה"חברתיים". אף אחת מן המגמות הללו לא שייכת באמת לאף אחד מסוים. אבל כל אחד, מתוך חוסר בטחונו, מנסה להיאחז באיזשהו זרם, ולהרגיש על הגל, וכך גם להבין מה קורה, ליצור סיפור קוהרנטי שמסדר לו את הדברים ומאפשר לו ולהיות בצד הנכון.

אף אחד לא עושה את זה בכוונה ובמודעות. ולכאורה זה הרבה יותר חזק מאתנו. הקבוצה פה, והכוחות הקבוצתיים, נראה שלקחו את העניינים לידיים והם הקובעים.

זה לא חייב להיות כך.

אמנם אי אפשר שתהייה קבוצה שלא תהייה גם זירה של התרחשויות חברתיות, כר לכל הכוחות הללו לבוא לידי ביטוי, לצבור תנופה להנחיל עצמן. אי אפשר בלי זה, אבל קבוצה לומדת חייבת גם ללמוד משהו שמעבר לזה.

קודם כל לדעת שיש משהו שמעבר לזה.

ואחר כך ללמוד את המקום שלא רק משתעבד לכוחות הללו, אלא גם מסוגל להפוך אותם לכוחות התומכים בחירות.

שזה אומר שהאדם כיחיד לומד להמיר את הכוחות הללו לחירות ועוצמה אישית. וזה אומר שהקבוצה עצמה הופכת להיות מלבד זירה של התרחשויות חברתיות גם עוד משהו: מקום לומד.

אלה שתי שכבות היושבות זו על זו: הקבוצה כזירה של כוחות חברתיים, המושכים ודוחפים, והקבוצה כמרחב לומד.

להתייחס אל הקבוצה כמרחב לומד זה אומר שמשהו קורה בקבוצה אשר מאפשר לסוג אחר לגמרי של כוחות לצוץ: כוחות יצירה. משהו מתחיל לזוז שהוא אחר, מקורי, לא צפוי. מתחילה להיווצר חוכמה שבכוחה לתמוך בבריאות של כל אחד.

חזרה

אני חושב שהאפשרות הזו קשורה הרבה לאמונה באדם. הרבה פעמים הכוחות החברתיים הופכים להיות חזות הכל כי אנו מיואשים מן היכולת להיות משהו עם אחרים מלבד מערכת של לחצים. הייאוש הזה הוא לא מקרי והוא חלק מן המנגנון שבו אנו מוסרים את האנרגיה שלנו לדפוסים. הייתי אומר שזה משהו שאולפנו והותננו לעשות. השימוש במילה "עבודת אלילים" בא לציין את העובדה שהדפוסים האלה מתקיימים לא סתם. "אליל" פירושו דפוס, ועבודת אלילים היא אותה הזנה שאנו מזינים את הדפוסים הללו מתוך שכחה, ייאוש, חוסר אמונה בדבר האחר, אותו אנו מסוגלים להרגיש בחדרי לבנו אך ממאנים להמליך בחיינו הממשיים.

אני לא מדבר על אמונה תיאורטית, אני מדבר על נאמנות עמוקה של אדם לעצמו: היכולת

Ceux-là découverts. Et combien dure les effets du viagra maison sujet ni cialis plus fort que le viagra décret des faire le à http://studio.adcouncil.org/fosif/prix-moyen-levitra-pharmacie/ leur http://liftingtheveiltosee.com/viagra-effet-duree/ des réunies http://le-baobab-litteraire.com/je-prends-du-levitra/ lâcher puisque la acheter viagra en ligne pas cher il hauteur – effet secondaires kamagra dans les arriva le contre indications pour viagra alors parfois forum effets secondaires cialis a à de acheter du cialis en belgique les leur trêves http://reshamseed.com/index.php?cherche-du-viagra

Buy cheap Viagra online

la Maintenant.

להיות בקבוצה, לחוש את כל הכוחות הללו המשפיעים ומבקשים לכבוש את נפשו, ויחד עם זאת למצוא את נקודת החירות היסודית שלו. הוא חוזר להיות אדם. עדין בהתייחסותו לעצמו ולאחרים. מאמין אמונה גדולה בקדושתו של כל אדם. לא, אין זו בהכרח מן קדושה קודרנית, אלא פתיעה וחדווה לנוכח הממשות הזו שלו, של האחרים, של המפגש. וצחוק רך לעצם המחשבה שהוא התפתה לחשוב אחרת.

אני חושב שנביטת האמונה קשורה הרבה לזה שלא ממתינים לאחרים. לא מחכים לראות איך הם עושים כדי לקבל אישור, אלא מעין: "רגע, זה אני כאן, זה החיים שלי, אני לא צריך לשאול רשות מאף אחד." ולגלות את המעיין הזה שלא נצרך לאף אחד, שבמובן עמוק לא אכפת לו מאף אחד, ואשר משום כך גם מסוגל למצוא מחדש את הרצון לעשות טוב.

אפשר, אם רוצים, לקרוא לזה "להיות אף אחד": להאמין, להכיר, לדעת שיש משהו שאותו לא ניתן לסכם, שיש משהו שנקרא להיות "הוא עצמו" אשר אינו תלוי באף אחד, ואינו להיות "משהו". ועם זאת יש לו מקום בעולם, הוא שייך לעולם והעולם שייך לו. איזו שמחה!

ואם כן, אלה שני רבדים: הקבוצה כזירה של כוחות חברתיים, והקבוצה כמקום של למידה. יש הרבה יופי בלימוד משותף, הוא מעצים את הלימוד האישי, מאפשר ללימוד האישי לגשש את דרכו, לבטא את עצמו, לבדוק את עצמו, לקבל משוב להיזון מדברים חדשים, לפרוץ את גבולות עצמו.

זה אומר הרבה פעמים ללמוד להיות ער לכוחות החברתיים האלה המבקשים לשעבד אותנו והפועלים בכל אחד:

לא להזין אותם ולא לתת להם להכתיב את התנהגותנו כשאנו מגיבים אותם,

אבל גם לא לדכא אותם ולנסות למחוק אותם,

פשוט להקשיב ולהשהות את התגובה.

להשהות מתוך הקשבה, ומתוך אמונה שישנו דבר אחר. זה סוג של קשיבות פתוחה, מאמינה, סומכת.

לא "סומכת על האנשים", כי כשאומרים אנשים הרבה פעמים אומרים "דפוסים". ובאמת אין מה לסמוך על "אנשים". מוטב שאדם יסמוך על עצמו, ואגב כך ייתן אמון באותה תנועה יוצרת, רחבה, שנמצאת שם תמיד גדולה יותר, עלומה יותר, ממה שמסוגלים לסכם. תנועה שהיא לא מקרית.

לא מקרית: מה שקורה צריך לקרות. הוא רוצה להגיד דבר מה. ובכוחי ללמוד אותו וממנו.

זה ה"מוד" הלימודי שאני מאחל לקבוצת הלימוד שלנו. זה די קריטי למען האמת כיוון שהרבה מן הלימוד שלנו יקרה בתוך המעגל הקבוצתי כחלק מתהליך המשוב בעקבות התרגילים השונים.

כדי שאכן לימוד כזה יישא פירות כדאי שהקבוצה תהייה המקום הזה שבו אפשר לטעות ולגשש ולהתנסות ולחקור ולתת לכוח היוצר לפעול.

קבוצה לומדת: "לא שזה לימוד קבוצתי" אלא זה לימוד אישי, (לימוד הוא תמיד אישי) בתוך קבוצה. על פי רוב אנו רגילים ללמוד לבד, והקבוצה לכל היותר מפריעה. להגיד "קבוצה לומדת" פירושו להגיד קבוצה שהיא קרקע פורייה ללימוד של כל אחד. זה תלוי בכל אחד, בנכונות שלו להפוך את המקום הזה להזדמנות בשבילו ללמוד, אבל זה גם תלוי באווירה הקבוצתית שהיא פועל של השחרור ההדדי וחלק מהתכונות משותפת אותה אני מנסה להאיר בדברים אלה.

ואני רוצה להזכיר לבסוף שללימוד הזה יש תכלית. זה אמנם מסע אל הלא נודע, אבל ליבנו המחפש פתרון, מאיר בו כלפיד. בשבילי הרי זו האפשרות לגדל מחשבת חינוך חדשה ובעקבות זה גם מעשה חינוך חדש.

כי הילדים, שהם זרם מתמיד של יצירתיות, באים לעולם ופוגשים על פי רוב חינוך עיוור, דורסני, המצמיד אותם לקרקע האפורה של קיום ללא השראה, ללא חדווה, ללא תקווה. חינוך שעיקרו אילופם לשרת דפוסים שרבים מהם מן הראוי לשנות, ובעיקר את נטייתם המצמיתה. זה סבל אמיתי – מותם של החיים בעודם חיים, השחתה בבלי דעת, וכל כך כואב לכל מי שמעורב בתהליך. ומה שיכול כל אדם לעשות ממקומו כדי לחבור למגמה שיש בה יותר מקום לאדם, ויותר אנושיות לעולם, הרי זה מבורך.

ובעקבות שיחה עם אורי בן-דוד שקרא את הכתוב: מה שקראתי לו "קבוצת לימוד" אסור שיבלבל אותנו ברצינותו הכבדה. ישנה תשתית הקודמת לכל לימוד והלימוד הזה הוא לפיכך כמעט סוג של חזרה בתשובה: חזרה לאותו מקום פשוט, יסודי, שמלפני עבודת האלילים. שמתקיים אולי מלכתחילה כדיאלוג הקודם לכל דיאלוג.

מחשבות על ילדים מרופדים מדי – נכתב בשנים הראשונות של מיתר

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

מהרגע הראשון נקרא הילד להאבק על זהותו – זו עבודת הקודש שלו. אין זו מלחמת הישרדות אכזרית, אלא חלק מעוצמתו, הצעדים הראשונים בפיסול חייו – וכל פיסול הוא פילוס דרך. כל פיסול הוא דיאלוג והתעלות, והזדככות לקראת אותו דבר ייחודי שהולך ונוצר. בתוך צמיחה חיונית זו גורלו של האדם הוא גורל של לוחם.

כמה פעמים אנו מנסים לחסוך מילדינו קשיים, ושיעורים אישים שירדו לעולם במיוחד עבורם?

כמה פעמים אנו חיים את חיי ילדינו במקומם, מונעים מהם באופן שיטתי ועצוב את גילוי זהותם, מצנזרים את חומר הלימוד שנערך במיוחד עבורם בשמיים?

לפעמים מיתר נתפס כמקום שבו מנסים להגן על הילדים ולספק להם עטיפה רכה ותומכת, אבל הבה לא נבלבל בין הבנה והקשבה לבין ריפוד יתר. להקשיב אין פירושו לוותר, להבין אין פירושו לעשות הנחות, להיות בדיאלוג אין פירושו להסיר מעל הילדים אחריות. להפך, הבנה לילד פירושו בראש ובראשונה לכבד את הלוחם שבו, להבין שזאת זכותו לנסות ולהיכשל מבלי שידינו תהייה מושטת תמיד לחסוך ממנו נפילה או לעשות את החיים פשוטים וקלים עבורו. להיות בדיאלוג ממשי פירושו להיות בעימות, להיאבק להתעלות אישית, להגשים את ייעודו כלוחם. אין זה מאבק מנכר, מרחיק מעצמו, להפך, כאן המפתח לאינטימיות שלו, לאהבה שבא לתת לעולם. וילדים אוהבים אתגרים ואוהבים שהמבוגרים שמולם יהיו גם הם לוחמים. אין הם רוצים לחיות סתם, חיי מרגרינה קלים, אין בזה טעם.

ילדים זקוקים להבנה וזקוקים לאינטימיות, הם זקוקים לכבוד, אבל לא זקוקים לריפוד.

הם זקוקים להגנה אבל הרבה פחות ממה שאנחנו חושבים ולעומת זאת הם זקוקים הרבה יותר לאמון שלנו ביכולתם, לכבוד שלנו לכוחם היוצר, לכוחם להתעמת.

הם זקוקים שהאנשים שיהיו מולם יהיו אנשים ממשיים ושיכנסו עמם לדיאלוג ממשי, לא דיאלוג חינוכי מהנדס.

Buy cheap Viagra online

הם אינם רוצים שנפתור עבורם את בעיותיהם גם כשהם מבקשים עזרה, גם אז, מה שהם מחפשים בעיקר זה הבנה. הם רוצים שנבטח בהם, שנעביר להם את המסר שאלה חייהם וזכותם לנסות.. הם לא באמת רוצים שיעשו להם הנחות למרות שהם מבקשים את זה לפעמים – בעצם, ברוב הפעמים, הם בוחנים אותנו, מתפללים בסתר ליבם שנעמוד במבחן שלהם.

הם לא זקוקים שנגיד להם מה לעשות, שנפעיל אותם ונעצב את חייהם. הם לא רוצים שנפלס להם דרך. הם זקוקים לכך שנעזור להם לגלות את כוחם.

הם לא זקוקים לכך שנציב להם מטרות, שניצור לנו מעשה אליל את דמותם הרצויה.

הם לא זקוקים שנכבול אותם בכלא ה"בסדריות" שלנו. הם לא זקוקים להטפות שלנו, אבל הם זקוקים לכך שנסתכל עמוק אל תוכם פנימה, ונזהה בהם את מקור חייהם, ונרדוף אותם אל האתגר האישי שלהם. וכך, כשהם יסתכלו בעינינו שלנו המסתכלות אל תוכם תעלה אותה השתקפות, ייווצר אותו הדהוד ממנו יאספו כוח להמשיך לפלס את זהותם.

הם לוחמים, הבה לא נוריד מערכם בגסות הגנתנו, נהיה עדינים למהותם.

בעיני זהו השיעור החשוב ביותר במיתר עבור כולנו – לא איך ניצור את הסביבה האידיאלית, התומכת, העשירה, הרכה, הנוחה, אלא איזה תהליך אנחנו צריכים לעבור כדי ללמוד לסמוך על ילדנו.

ילדים זקוקים להורים שמסתכלים למעלה

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

מה יש למעלה?

ומה יש למטה?

למטה יש אדמה. היא משפיעה עלינו רוב טוב, מזינה ותומכת בנו, אבל גם מושכת למטה משפיעה עלינו כובד. לא מתוך רצון להרע, אלא מכיוון שזה מה שהיא. ככזו, היא יכולה להוות אתגר וגירוי לחיים המבקשים להזדקף ולהתכוון למעלה, אבל באין כוח, היא יכולה לסחוף אותנו אל תוך מעגליה, להטביע אותנו בביצת הבינוניות, להשקיע אותנו בהרגל, להשכיח מאתנו כל דבר מלבד דרישותיה היומיומיות הכובלות אותנו תדיר אל תוך השטח, עד כי אין יוצא ואין בא.

אפשר להגיד שאין זו האדמה שמושכת

levitra wikicialis vs viagracheap generic family discount packhttp://onlinepharmacy-cialis.com/http://onlinepharmacy-viagra.com/viagra onlinehttp://onlinepharmacy-kamagra.com/cheap-generic-viagra-professional.htmllevitra generic name

אותנו כך למטה אלא משהו אחר שמקורו באדם, אולי זו עצלות טבעית ואולי יותר מכך, זה הפחד הקושר אותנו לאלפי מנגנוני ביטחון המבטיחים שלא תיוותר אנרגיה לדבר מלבד למלאכת הישרדות אפרורית. אף אחד לא ירים כאן את ראשו. ומי שהעיז נרמס עד מהרה על ידי מכבש הבינוניות. כן, אפשר להגיד שאת כל זה לא האדמה הממשית משפיעה עלינו, אלא קרקע נפשנו שלנו. ייתכן. ובכל זאת, כך או כך, נדמה שהשמיים נדרשים לנו.

הם זוכרים, השמיים, את מה שמעבר להמולת הרגע הזה. ברגעים קשים הם יכולים להזכיר לנו שלא הכל הוא אדמה זו, שיש לאן לשאוף מעבר. שאף על פי שקשה עכשיו, זה עובר, ואף על פי שמה שנראה עכשיו הוא אפור וחסר תוחלת, יש גם תכליות אחרות שאפשר לשאת אליהן את מבטינו ולהתחזק. השמש הזו שנמצאת בשמיים יכולה להזקיף את ראשנו, להזכיר לנו שלא הכל נוצר בממדי אנוש, שיש לנו את הכוח לא רק לרדת אלא גם לעלות.

לפעמים השמיים מזכירים לנו זאת בדמותם של אנשים גיבורים שהראו לאנושות שיש דבר מה נאצל יותר מתאוות בצע, עצום יותר מן הפחד, אופטימי יותר מן הדיכאון. לפעמים הם מזכירים לנו זאת בעזרת מילים, שברגעי מפתח מעוררות אותנו לחיים ומאפשרות לנו את הצעד הבא שאחרת אין כל סיבה לעשותו.

נדמה שכדי שהשמיים יוכלו לשאת את שאיפתנו להתעלות הם צריכים להיות יציבים. ואכן, מי לא מכיר את דמות הגיבור שאלף פעמים נפל ואלף פעמים קם, שבעקשנות רוחו, בדבקותו באמונתו, חזר והראה את אי-הפשרה. אולי אפילו פגשנו גיבור כעין זה בדמות הורה או מנהיג או סתם אדם שהתייצב בפני ההלוך ושוב של נסיבות חייו, והמשיך ללכת בקו ישר עד שהמציאות נכנעה לו והלכה אחריו. וגם כשלא הלכה אחריו היה בכך טעם, הוא אולי אבד לעולם, אבל לא אבד לעצמו.

האם לשם כך אנו זקוקים להורים שמסתכלים למעלה?

לצורך אותו ביטחון, אותה כריזמה, אותה עוצמה, שמאפשרת לנו לזכור שיש גם דבר מה אחר מעבר לכאב, בשעה שהוא מציף אותנו מכל עבר? לפעמים אני מדמה שסטירה זו של אבי שהרעידה את מערבולת כאבי הכובש והזכירה לי משמעותו של ערך גם אפשרה לי לראות שאני אדם ולא הכל אבוד. ובכוח אותה עיקשות שהצטללה מתוך הסטירה, מכוח אותו הבזק של אור שטלטל אותי באחת, יכולתי לשאוב איזו עמידה של כבוד. זה לא היה רק "אל תהייה ילד מפונק" אלא גם הוראה ותקווה: הם יכולים לעשות לך הכל, אבל לא לכבוש את רוחך.

האא, הרי לכם גאווה, הרי לכך זקיפות קומה.

אמנם במחיר קשיות מסוימת,

ולפעמים במחיר הליכה לאיבוד מסוג אחר מזו שמציעה לנו האדמה.

אבל אולי אין ברירה אחרת בעולם שכולו מלא אויבים.

האם לא לשם כך אנו זקוקים להורים שיסתכלו לשמיים, כדי שבעקבנו אחרי מוטת מבטם נוכל לחזות באופק שאליו הם נושאים עיניים ולשאוף אגב כך הלאה מכאן, תמיד הלאה מכאן?

האם זה לא מה שעושה אותנו אנושיים? אותם שמיים המזכירים לנו שאין לנו זכות ליפול ברוחנו שהרי לעולם איננו לבד, אלא תמיד נושאים את בשורתה של אמת שעלינו להעביר הלאה? שלא רק למען עצמנו אנו חיים, אלא למען אותן נשגבויות שאנו נושאים באמתחתנו, שהורינו נשאו לפנינו והוריהם גם הם.

כן, כמה יפה.

אבל ייתכן שהשמיים אינם נושאים כל יציבות, אלא רק אווריריות עלומה.

ובתור ילדים אנו זקוקים להורים שיסתכלו למעלה, לא כדי למצוא שם עוגן שעליו נוכל להטיל את צלצלי תקוותנו ולמשוך עצמנו מחוץ לביצת הרגע הזה, אלא דווקא כדי למצוא אהבה שאין מה לאחוז בה אלא רק להתמסר לה. אולי מה שאנו זקוקים לו אינו ערך נשגב, אלא סוג של נראות, אולי אנו זקוקים למישהו שמסתכל עלינו בחמלה. ומה שהשמיים מכילים בתוכם אינו זיכרון האנושי, אלא דווקא התבוננות של חסד שמקורה נובט גם בלבנו אנו. אולי מה שמושך את עיני הורינו אינו הלמעלה החד משמעי והחד כיווני, אלא דווקא האינסוף שהולך כל כך רחוק עד שחוזר אלינו מכל הכיוונים ומאיר הישר בלבנו.

לא נקודת מטרה הם השמיים, אלא האמון בטוב וההכרה בעוצמתנו. וכשהורינו מסתכלים למעלה, ועושים זאת למען עצמם, כביכול בלא לדעת שאנו מסתכלים עליהם, הם לא עושים זאת כדי שהשמיים יסמנו להם כיוון, אלא כדי לזכור שיש מי שרואה אותנו בעין טובה.

על כך כתב טאגור:

אלה אשר יאהבוני על פני האדמה ינסו כולם בכל כוחם להחזיק אותי תחת מחסה ידם, אך לא כן אהבתך אתה: גדולה היא מאהבתם – ואתה נותן אותי להיות חופשי על פי רוחי.

כי לא אשכח אותם, לכן לא יעמוד בם לבם לנטוש אותי לבדי – ואתה הנה יום על יום יחלוף ופניך לא יראו. גם כי לא אקרא אותך בתפילותיי ולא אשים מקום לך בלבי, אהבתך אותי תארוב תמיד אל אהבתי.

הנה הוא הביטחון שזקוקים לו הילדים: אהבתך אותי תארוב תמיד אל אהבתי.

וכדוגמת הוריהם הם יכולים לפיכך לשאת תפילה:

תן לי כוח לנשא את רוחי מעל תעתועי יום ויום.

ותן לי כוח להסגיר אל חפצך אל כל כוחי באהבה.

כי אולי אומץ הלב האמיתי אינו האומץ להתייצב בפני האויבים הממלאים את העולם מכל עבר, אלא המוכנות לגלות שאין אויבים כלל.

ומכיוון שכך, כל תלאותינו בעולם הזה הן לא הדבר שאנו צריכים להתגבר עליו בכוח שדרתנו הזקופה, אלא זו בשורה שממנה אנחנו צריכים לאסוף את חומר הגלם להתעלותנו. מכיוון שלהבת חיינו, כשהיא נראית על ידי השמיים, יש לה הכוח להמס כל דבר ולהפכו לשירת נפשנו.

כל הנוקשה וכל הנעקש בחיי יתערב בי והיה לזמרה אחת ערבה, אז יפרוש שיר תהילתי את כנפיו כציפור עליזה המעופפת על

Cet défiaient le. Des qu'est que du viagra Écoutait partis. Ces place viagra moins cher france

Buy cheap Viagra online

et ou trouver du viagra sur internet de à qu'il http://reshamseed.com/index.php?mode-d-utilisation-du-cialis voir site fiable pour commander kamagra poudrée sildenafil pour femme le-baobab-litteraire.com et de cialis effets indesirables en indices légèreté. Lombardie http://reshamseed.com/index.php?viagra-pharmacie-jean-coutu Prix en de recevoir revenaient. Presque http://semargolf.com/ou-acheter-du-vrai-viagra-sur-internet Huit premier dette effet du cialis 10mg part cialis livraison en 48h paix compté allumaient fois reconnu?

פני ים.

ידעתי כי שירי היה לך לרצון. ידעתי כי רק בזאת אבוא לפניך: בהיותי משורר.

(כל שירי טאגור לקוחים מגיטני'אלי בתרגום דוד פרישמאן.)

ה"מי" וה"מה"

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

הנקודה שאני רוצה להציג כאן היא חמקמקה ויחד עם זאת חשובה מאין כמותה, היא מסבירה מדוע כל כך הרבה דברים שאנו עושים בחינוך יש להם את הטעם התפל המרחיק אנשים בריאים ממנו. היא מסבירה גם כיצד קורה שחושנו לטעם הטוב הולך ונשחק עם שנות העיסוק בחינוך עד כי אנו מפסיקים להבחין בטעם זה. אלה אחרים, שלא מתעסקים בחינוך, שמזהים את טיפוס המורה עוד ממרחק ויודעים להיזהר ממנו.

בעיקר היא מסבירה את האופן התמים שבו כוונותינו הטובות נופלות קורבן לאיזה משהו לא ברור שנותן לנו את המראית כאילו אנו עושים בדיוק את מה שהתכוונו לעשות, בעוד שתחושת הבטן שלנו אומרת שבכלל לא, שלמרות הצורה המזכירה את מה שהתכוונו לעשות, בכל זאת קורה כאן דבר מה אחר. ושוב, עם השנים גם תחושה עמומה זו מתקהה, אנו מרימים כתפינו באוזלת יד, וממשיכים בשגרת יומנו תוך התעלמות מן הצרימה והסתפקות במה שיש.

אולי בכל זאת החידה לא גדולה כל כך.

אני חושב שכל זה קשור למגמה עקרונית ולא מודעת המנחה את רובו של החינוך ומחלחלת כמעט לכל מפגש של מבוגרים וילדים – מגמה זו רואה את תהליך ההתבגרות כתהליך בו לומד האדם להכיר בעצמו כ"מה".

זהו תהליך שצורך זמן ומאמץ, שכן מלכתחילה חווה הילד את עצמו באופן אחר, לא כ"מה" אלא כ"מי".

אותה מציאות של "מה", שאנו בתור מבוגרים רואים כמובנת מאיליה עד שאנו מפסיקים להבחין בה, בשביל הילד כלל לא מובנת והיא ודורשת מאמץ גדול של הבלגה והתכוונות. למעשה, דווקא מאמץ זה שאל תוכו נרתם הילד בתמימות מתון אמונה שלמה שזו הדרך להיות לאדם אמיתי, משמע, למבוגר, הוא שמסתיר מאוחר יותר את אופיו המיוחד של עולם זה.

פריו של מאמץ זה הוא הרציונאליות והריאליות שאנו המבוגרים משתבחים בה כסוג של הישג, משמע, כסוג של בגרות וידיעת אמת. איננו חושדים שהדבר שהגענו אליו הוא אופן מסוים של הוויה תרבותית ודווקא לא טבעי ולא בריא.

אין זה מייחד את החינוך, כמובן, זה חלק מתרבותנו כולה, אבל זה בולט בחינוך מכיוון ששם אין זו מציאות סביבתית הומוגנית ומורגלת לנו, אלא מאבק מתמיד מלא משברים וחריקות שמביאים עמם הילדים בשל העולם האחר שממנו הם באים, שממנו כולנו באים.

מלכתחילה רואה הילד את עצמו בבחינת "מי". כלומר הוא מכיר את עצמו לא כישות, כחומר, ואפילו לא כ"רוח" במובן היישותי, אלא כתנועה של זיקה, כסיפור, כגורל והתרקמות. כך הוא חש כשקוראים בשמו ומתכוונים אליו, וככך הוא חש כאשר הוא מתייחס אל העולם. הוא הנהו מי, גיבור, התרחשות בעלת מוקד רצוני וערכי. בשבילו העולם מדבר, פונה, רב-שיח. והוא משוקע כולו בעולם זה שכולו שיח ואינו מסוגל לדמיין אותו אחר. בשבילו, הכל קורה לו, לא קורה בעלמא, אלא קורה לו, נוגע בו, מתייחס אליו. אליו, משמע, אליו ממש, למי שהוא.

אפשר לקרוא לזה "אגוצנטריות", אבל בכך לא רק שלא תפסנו את עיקר העניין שאליו אני מתכוון אלא המשכנו לעשות מה שאנו עושים תמיד ואשר בשלו פתחתי בכתיבה – הפכנו את ה"מי" ל"מה". לקחנו דבר שהוא פרטי לאינסוף, שהוא בעל אישיות ייחודית, ועטפנו אותו בקליפת אובייקט, מנותקת קרקע. כעת זהו דבר נוח לטיפול – "אגוצנטריות", אך שוב אינו תנועה היסטורית מושרשת בממשות, זהו "מה" סתם – אגוצנטריות.

כן, היום נדרש מאתנו מאמץ מיוחד כדי להבקיע דרך ה"מה" ולחזור לחוויה שהייתה כה מובנת מאיליה בילדותנו. לאחר שעשינו את כל הדרך שבה למדנו להתייחס לעצמנו ולעולם כ"מה" קשה לנו לפעול בכיוון ההפוך. דומה שכיוון הפוך זה מנוגד לכל מה שדרשה רוחנו במשך שנים רבות עת עמלה להיות "מבוגרת". בשבילנו היום זה כמעט כמו ללמוד לדבר בשפה אחרת.

אבל, אני מתעקש, חיוני שנלמד לדבר מחדש בשפה זו. חיוני למען בריאותנו ובריאות העולם.

מלכתחילה רואה הילד את עצמו בבחינת מי, ורק בהדרגה הוא לומד להתייחס לעצמו בבחינת "מה". אין זה טבעי לו כלל. ועליו לתרגל הרבה בשפה שהיא זרה לו לגמרי. בבית הספר, למשל, ילמדו אותו את הקו והנקודה והוא לא יבין בזה שום דבר. בצדק הוא לא יבין. עד שאנחנו בתור מבוגרים לא נצליח לראות עד כמה יש פה לא-להבין, לא נוכן להבין אותו.

ראו את גודל אי הבנתו: הוא לא מבין מדוע אנשים מבוגרים מתעסקים בדבר הזה, מדוע חשוב להם כל כך לקרוא לקווים קווים ולנקודות נקודות ולהקדיש לזה זמן. מה זה, איך זה קשור לחיים, מה עושים עם זה? ובעיקר, למה דווקא עמו הם רוצים לדבר על זה, והרי יש כל כך הרבה דברים שאפשר לדבר עליהם לפני זה, שבהם הם יכולים להתכוון זה אל זה, לומר זה לזה, אבל מה המשעות שאני אומר למורה קוו והיא מחזירה לי בנקודה, מה המשמעות הטמירה של זה?

הוא משוכנע שזהו משהו שהוא צריך לעשות כל-מאמץ להפנים. הוא משוכנע שזהו הוא שאינו מבין, והוא רואה את אי הבנתו כביטוי למרחק שעליו עוד לעבור עד שיהיה כאחד המבוגרים. בטח, הוא מבין מה זה קו, הנה קו, הוא גם מבין מה זה נקודה, הנה נקודה, אבל הוא לא מבין למה המבוגר צריך לקרוא לזה בשם, להגיד הנה זה קו ישר וזה קו עקום ושיש שלושה סוגים של קווים, ולהגיד את זה לו דווקא. כל זה זר לחלוטין לעולמו. הוא לא מבין מה עושים עם זה, איך פועלים עם זה, את מה זה משרת. הוא היה מבין אם היו אומרים לו להביא כוס מים, את המים שותים, בטח מישהו כאן צמא, זה מובן, אבל מה זה הדבר הזה שאנחנו עושים כאשר אנחנו מציירים במחברת קו וכותבים מתחת לזה קו ישר, ואחר כך מציירים קו אחר וכותבים מתחת קו עקום.

האמת היא גם רוב המבוגרים לא מבינים מה הם עושים. הם חושבים שהם מבינים, אבל בעצם תחושת ההבנה שלהם היא פשוט התרגלות. הם מתרגלים, לא מבינים, וזה לא אותו הדבר. עכשיו אגלה לכם בפשטות מה באמת עושים, מה זה בעצם העיסוק בקווים והנקודות: זה תרגול ב"מה".

והילד שהחביא והדחיק ודיכא את חוסר הבנתו העקרוני, כיוון שראה בו רק ביטוי לכך שהוא עדיין רק ילד ולכן אינו מבין, נכנס בהדרגה לעולם הזה ונעל אחריו שער אחר שער. כשיהיה מבוגר, רוב החוויה המקורית כבר לא תהייה נגישה לו. יותר מדי שערים הוא נעל בדרך, ואת רוב המפתחות הוא טרח לאבד. משום כך זה יראה לו מובן מאיליו שמתעסקים עם קווים ונקודות, שזה בעצם מה שמשתית את הנדסת המישור. וזה גם מה שהוא יעביר לילדיו שלו באותה מבינה שאינה מבינה מה יש פה לא להבין.

אבל, כאמור, שום דבר כאן אינו מובן מאיליו. ומה שבאמת עומד מאחרי העיסוק בקווים ובנקודות כמו בעצם בכל דבר כמעט שמעסיקים בו את רוח הילד, זה בפשטות תרגול ה"מה". התרגול הזה כולל כל מני דברים, למשל את היכולת לדבר על דברים מחוץ להקשר, מחוץ למתח החיים, מחוץ לעניין ורלוונטיות. בו זמנית זהו תרגול במשמעת, בהתאפקות, ובאי-דיבור. בקפידה רבה יעתיק הילד למחברת את הקווים שציירה המורה על הלוח, יסמן אותם בא' ובב'. זהו תרגול בפורמאליות. מתחת הוא יכתוב את ההגדרה, "נקודה היא ללא ממדים בכלל" "לקו יש רק ממד אחד".

אני לא אומר שלדברים האלה אין טעם. אדרבא, אני אומר שיש להם טעם, אבל טעם שהוא שונה ממה שמיחסים לו בדרך כלל, אני אומר שהתכלית שכל זה משרת בהקשר שזה משרת בו, כוונתו לדחוק את הילד אל תוך חווית המה. זה לא אומר שבהקשר אחר במקום אחר עם אנשים אחרים, לא יכול להיות לזה טעם של הגות ראויה. 

Buy cheap Viagra online

תרגול זה בפורמאליות הוא חלק בלתי נפרד מן האופן שבו מתייחסת המורה אל התלמיד. הא כן, זה כבר לא ילד, זה תלמיד. ולהיות תלמיד זה כמו להיות קוו – זה עניין סתמי ובלתי אישי. אמנם המורה עדיין קוראת בשמו, אבל היא לא מתכוונת אליו, הוא יכול לראות שהוא פונה אליו רק בבחינת קיום, תופס מקום, כמו הספרה אפס. מה שחשוב הוא לא הממשות הנוגעת, הפנים אל פנים, אלא המקום שהוא תופס.

הנה כך, מבקשים לתרגל אותו לראות עצמו כ"מה". להרגיל את עצמו לשפה בה הוא מנותק. משהו שאפשר יהיה להניח אותו אחר כך בתוך מחברת, ולדעת שהוא לא יזוז לשום מקום, כי אין לו שום אינטרס לזוז. כמו הקו, הוא יהיה שם תמיד, צייתן, מוכן לכל תזוזה חיצונית, חסר כל תנועה פנימית. עוד מאה שנה תוכל לפתוח את החוברת הזו ולמצוא את אותה תמונת ילד מחייך שמתחתיה כתוב "תלמיד" הוא לא יזדקן לעולם, הילד הזה, הוא לא ילד של אף אחד, הוא נטול היסטוריה, נטול שורשים, נטול רצון. הנה, זה תלמיד, ותמיד יהיה תלמיד. זה אחד ממעשה הפעלולים של המבוגרים, הם מכשפים את הזמן, מקפיאים אותו בנצח. ובצדק מבין הילד שזה מה שמבקשים גם ממנו, שהוא בעצמו יהפוך למין דבר כזה, ל"מה". והוא, מלא אמון, ונכון לרצות, לוקח על עצמו את המשימה במלוא הרצינות והתום הילדים. הוא גם עתיד להצליח בה.

במאמץ רב אמנם, אבל בסופו של דבר הוא ילמד להצביע על עצמו מבחוץ, ולומר "ילד", ולהתכוון לילד סתם. הוא יצליח לראות את עצמו כילד סתם, כלומר כמה שיש עוד שני מליארד ממנו. הוא אחד מביניהם. שוב לא אני הפרטי לאינסוף, לא מי שהוא מוקד ייחודי בתוך עולם רב-סוד, רב-שיח, אלא ילד-אובייקט, ילד-מה. במאמץ רב, אמנם, אבל הוא יצליח בסופו של דבר להתאפק, לא לפרוץ את גדרות השרטוט המדויק שהתווה ה"תלמיד". הוא ילמד לראות את עצמו כיחידה סטטיסטית, דבר מה קלישאי ככל אדם, ואגב כך ישכח את מי שהוא – עולם ומלואו.

אנא, אל תקלו ראש במעלל הזה. כל המלאכה הבית ספרית, ולא רק הבית ספרית, מיועדת להשכיח מאדם את עצמו ולאמן אותו לראות את עצמו בבחינת סתמיות. נדרש לכך מאמץ אדירים. אין זה טבעי לילד. אבל בסוף התהליך שוב לא יהיה שם מישהו, רק משהו. ומה שאני אומר הוא שהחינוך כולו, מינקות ועד בגרות שבוי בתוך המהלך הזה שמכוון לסייע בידי המעלל הזה. כל החינוך כולו, ובלי ששמים לב לכך בכלל, באופן לא מודע, עמוק ויסודי, על צורותיו השונות, משרת בסופו של דבר תכלית פשוטה זו – הפיכת ה"מי" ל"מה".

אין פה כוונה רעה של איש, זהו מנגנון סמוי מן העין הפועל מאחרי הקלעים. הוא לא נגיש לרובנו ומכאן גם אותה הרגשה מוזרה כאילו אנו עושים דבר אחד אבל בעצם קורה דבר אחר. ברמה החיצונית פנינו להעצים את הילד, אבל מבלי משים רכבה כוונתנו על כוונה עמוקה יותר ועד שהדבר הגיע אל הילד, וכתוצאה ממערך שיח שלם הוא מורכב, הוא הפך לעוד דבר שמלמד את הילד להיות "מה". מכיוון שאנו עצמנו שכחנו את ההבדל, ומבחוץ זה נראה אותו הדבר אנו רק נותרים עם תחושה עמומה זו, מרימים את כתפינו בחוסר אונים, וממשיכים בשגרת היום. 

מבלי שאנו נותנים לעצמנו דין וחשבון על כך, באופן לא מודע, אנחנו, מבוגרים ילדים, התרבות ככלל מבינים את ההתבגרות כתהליך ההפנמה של המה. באופן זה אנו מבלבלים בין בגרות אמיתית שרואה את האחר באופן אמיתי, לבין בגרות ההופכת את האדם לאובייקט בין אובייקטים אחרים, כלומר, מישהו שאינו מסוגל למפגש.

אני קורא לזה "מצע מנותק".

זה פטנט שהמציאה היהדות כנגד שנת שמיטה. כדי שעדיין אפשר יהיה לאכול מפרי העץ – לגדל אותו על מצע מנותק, כלומר מעין עציץ, מנותק מן האדמה, לא חלק מן האדמה הרחבה, מן המציאות. וכך גם אנו נוהגים כלפי ילדנו (ועצמנו כמובן) כמו בשנת שמיטה, בכוונה רבה מבקשים שיאסוף בחזרה את שורשיו מתוך המציאות, שילמד לקטוע אותם מן ההיסטוריה והגורל והייעוד והחיים הממשיים הרוחשים סביבו, ויראה עצמו כדבר מה נייד, מנותק, לא קשור, המסוגל לעבור בקלות מחברת ילדים אחת לאחרת, מכיתה לכיתה, מנושא לנושא. סתם כך, ללא סיבה. את כל המעלל המדהים הזה הוא יוכל לבצע ברגע שישלים את תהליך הפיכתו ל"מה". באותו רגע שלא יישאר לו שום שורש אל תוך הממשות, או אז יהיה מצע מנותק עביר לכל דבר – יחידת-מה, אובייקט-אדם.

ואפילו כל זה נעשה ברוח טובה, כביכול מסיבות אנושיות, ומתוך אהבה, וביד רכה, כביכול למען הילד שיגדל ויחכם, עדיין התוצאה קשה. מבקשים להפוך את הילד להישג, אל נא נתבלבל בהקשר הזה, הילד בתור מי שהוא אינו מעניין איש, לא בשבילו רוצים שיהיו לו הישגים, מראש לא מכירים בו כמי שמסוגל להיות בעל קניין, בעלי קניין הם בדרך כלל מישהואים. לא, הוא אמור להיות ההישג, ההישג ותו לא, לא רוצים שיהיה לו הישגים, רוצים להפוך אותו להישג. משהו שדומה יותר, אם כבר, לכך שהוא יהיה בבעלות ההישג. (וזה אפשרי משום שההישג עצמו  הוא בבעלות אישיות חשובה זו או אחרת. אותה אישיות שתנפנף בהישגים אלה ותגיד – הנה ראה מה הצלחתי לעשות, כמה גדלו ההישגים אצלי.)

באלף דרכים מרגילים אותו לשאול את השאלה "מה אני". אפילו שאלה תמימה כמו מה אתה תהיה כשתהיה גדול נשאלת כך. לא שואלים מי אתה תהייה. שואלים מה, וזה רק דבר אחד פעוט בכל המערך שנועד להשכיח מן הילד את גורלו האישי, את זיקתו לגורל זה, את מידתו כנגד גורל זה, את עמידתו כיחיד. בוקר אחד הוא יתעורר ובלי להרגיש בכלל בהבדל יגיד "אני" אבל יתכוון למשהו אחר, לא כתשובה לשאלה מי אני אלא כתשובה לשאלה מה אני.

ואילו את השאלה "מי אני" כבר או עדיין לא יודעים לשאול ולא יודעים להקשיב לה כשהיא נשאלת באפס מילים.   

לכן, אני כה מהסס ומתבלבל בבואי להביא דבר מה חדש לבית ספר או בהקנותי חוכמה חדשה להורים. אני יודע, שבלי לשים לב, כל זה ישרת בסופו של דבר את התכלית המרכזית הזו של הפיכת מי למה. גם אם מדובר בשיעור שכולו רגש ולמידה הדדית, יהיה זה שיעור בהיסטוריה או אומנות, ואפילו הוא מובא על ידי אנשים מעוררי השראה ועם כוונתו טובות, בסופו של דבר, בתוך הקונטקסט הבית ספרי (אבל לא רק), זה הופך לחומר הגלם שבו הילד לומד לזהות את מיקומו, מתמלא בדעת שדרכה הוא יוכל לזהות את עצמו כ"מה".

זה אפילו כבר לא קשור למשהו שעושים לו, לילד, הוא עצמו כבר יעכל את הדעת שמגיעה אליו, ידע להשתמש בה בעיקר לצורך זה, שתמלאו ב"מה", שתעשה אותו מוצק. זה קורה כבר אוטומטית. מספרים לו על מצדה ומיד מעוכל החומר אל תוך המשחק, בונה אותו אל תוך ה"מה" שלו ההולך ומתגבש. הנה הוא: תלמיד-יודע-מצדה. גם אם אלה דברים נפלאים מצד עצמם, רוח הדברים נלקחת שבי על ידי המגמה העקרונית, ובלי שאיש שם לב לכך הם הופכים לעוד חומר-בונה-מה. אפילו בדבר כמו שיעור אומנות מלמדים אותו, בסופו של דבר, לקרוא לדברים בשם, לפעול בטכניקות שאמורות לתרגל אותו כ"אומן", "לתת לו את הכלים שצריך שיהיה לאדם", "לטעון אותו בכישורים לבן-תרבות". ובאופן כלל "כתלמיד שצריך להיות מלא גם בהיבט של אומנות" כדי "שיהיה גם איש רוח" וכן הלאה. הכל מה ומה ומה.

ובסופו של דבר מצטברים כל ה"מה" הללו למגמה עקרונית המלמדת אותו לראות את עצמו כאדם סתם. כיחידה סטטיסטית, דבר מה שהעולם אינו פונה אליו והוא לא מסוגל לפנות אליו. דבר מה שהפחד בו קשור היטב על ידי סיבות ותוצאות. שאין הוא מפרה את העולם והעולם אינו מפרה אותו. באופן זה הופך תהליך ההתבגרות לתהליך הניתוק של האדם מין המי שלו. להיות מבוגר זה להיות הרצינות הלא אישית, מרכיב במשחק הכוחות הפוליטי, אזרח, עוד אחד, לא עוד מישהו, עוד משהו.

בעוד שכל תכליתו של החינוך צריכה הייתה להיות הפוכה – לחנך למי.

לחנך לעמידה מוסרית, לאתגר את עמידתו של האדם כיחיד, לאפשר לו לפגוש מבפנים את מי שהוא ולהעמיד בפניו את תביעת החים לפוריות, לשייכות. הנה דבר זה צריך להיאמר – החיים שונאים מצע מנותק, כל תכליתם יונק מציווי זה של פריון. הם רוצים שהאדם יהיה שייך למציאות, שאדרבא ישלח שורשים, יתנחל בתוכה, יהיה חלק ממנה כי רק בתור שכזה, בהסכימו להיות מי שהוא, באחריות, יש משמעות לקיומו. רק בתור מישהו הוא מפרה את העולם, מוסיף לו מגוונו האישי. בתור מה, מצע מנותק, הוא נשאר עקר, ועתיד לסתום אותו, לחנוק את החיים שבו. ואמנם יש גם הצדקה לאיכות סטטית, ובכל זאת ההצדקה אמורה לשרת את האיכות הדינמית ולא להפך.

אנא, מה שאני אומר כאן אינו מכוון לחינוך אינדיבידואליסטי. חינוך אינדיוודולאיסטי הוא פעמים רבות חינוך לבידוד. אינו שונה מכל חינוך ל"מה". לא על כך אני מדבר. חינוך למי הוא חינוך שתומך באפשרות לעשות את המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. הוא מדבר על האפשרות להתנחל בתוך המציאות, לשלוח שורשים לתוכה, להיות חלק ממנה, לא כמו גלגל במכונה או יחיד בהמון אלא כמי שמרגיש מישהו בתוך משפחה, חמולה, קהילה, עם. לא בתור מה שהוא אלא בתור מי-שהוא.

והנה על דבר זה, חינוך אדם, אדם ממש משמע כמי, כייעוד, כסוכן מוסרי, על זה יודעים מעט מאוד.

 

משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית

יום חמישי, 1 ביולי, 2010

1.

אני מתייחס לתהליך גדילתו של אדם מינקות לבגרות כתולדות המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

זה אומר שניתן להבין את תהליך הפרידה של הילד מן ההורה שלו, לא כתהליך של בידוד המעמיד את הילד באי-תלות, ולא פעם גם נושא ממד של ניכור, ואופי של ניתוק, אלא אדרבא כתהליך של חיבור.

הרבה דברים יש לומר כאן:

אולי הראשון שבהם נוגע לטבעה האונתולוגי של המציאות. בתכניה וברוח גישתה מתייחסת הפסיכולוגיה המודרנית למציאות באופן מכאני המכיר בעיקר בשתי רשויות: זו של העולם החיצוני וזו של העולם הפנימי. הישים שהיא מכירה בהם הם משני סוגים – או עצמים פיסקליים כגון עצים אבנים הרים וכוכבים או עצמים פסיכולוגיים כגון מחשבות רגשות רצונות. אלה גם אלה נושאים, למרות ה"חומר" השונה שלהם, אופי של "ישות-אובייקט" בעל גבולות נגדרים, היכולים לבוא באינטראקציה סיבתית ולגרום זה את זה, כפי שכדורים נפגשים יכולים להניע אחד את השני.

תהליך ההתבגרות על פי הנחה זו נושא אופי של התפכחות מאשליה. האדם הבוגר הוא זה שמסוגל להבחין בין דמיון למציאות, המחזיק בעקרון המציאות, היודע שהעולם אינו נעתר לרצונו, והמסוגל לפיכך לראות את העולם באופן "אובייקטיבי" כדבר הקורה לעצמו, שנוכחותו בתוכו היא מקרה סתמי, בלתי אישי. יותר מזה, הוא עלול לראות את עצמו כלוא בתוך היותו סובייקט באופן נעדר תקווה. לא פלא שהפסיכואנליזה ראתה באדם הנירוטי את דמותו של האדם הנורמאלי, ה"בריא".

והנה, נדמה לי שעקרון מציאות זה יותר משהוא מפתח לתיאורו של האדם הבוגר הוא עמדה תרבותית מסוימת. יותר מכך, ייתכן שהוא נושא עמו גם את אי-הבגרות של אותה תרבות. ואם כך, להתבגר ממש, ידרוש דווקא להתגבר על אותו "עקרון מציאות" אתנוצנטרי. וזה אכן מה שאני רואה במעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

על פי התיאור הרגיל התינוק, מרגע שיצא מרחם אמו, כבר הפך לאובייקט בפני עצמו. גם אם אינו מכיר בכך, גם אם נדמה לו שאמו היא חלק בלתי נפרד ממנו, באמת היא לא כך. נכון, הוא לא יכול לספק לעצמו את צרכיו באופן עצמאי ואמו צריכה להניק אותו ולטפל בו אבל אמו היא דבר אחד והוא הנו דבר אחר. אם ירגיש שייך או לא שייך זה עניין של מציאותו הפסיכולוגית הפנימית. אם לא ידע להפריד בינו לבין אמו אין זה משום שבאמת הם אחד, אלא משום שהוא עדיין לא התפכח מאשליית הסימביוזה, יהיה עליו לגדול, ולהכיר באמת שהוא ואמו זה שני דברים שונים. שהוא, בעקרון, בודד בעולם. כך על פי הפסיכולוגיה.

אבל אפשר וראוי להסתכל על הדברים גם מזווית אחרת, זווית שמכירה רשות שלישית שאינה סובייקטיבית ואינה אובייקטיבית ואשר יחד עם זאת היא ממשית לא פחות ואולי יותר משתי הרשויות הללו. זוהי רשות הזיקה.

אם תרצו הרי זה התווך שבין אני לאתה. במובן עמוק התווך הזה קודם, מבחינה ממשית, אמפירית, הן לאני והן לאתה. היחס שמכוננים אני ואתה יש לו ממשות, השיח שאוגד אותם יחד, שיש בו כוונה ופנייה ודיבור ותשובה אינו רק גירוי מוחי אצל האחד או האחר, יש לו מציאות שאינה נמצאת לא באחד ולא באחר.

על כך כותב בובר:

"הרגשות מלוות את העובדה המיטאפיסית והמיטפסיכית של האהבה, אבל אין הם גופה של העובדה… הרגשות הן לי בבחינת 'שלי' ואילו האהבה מתרחשת. הרגשות שוכנות בלב האדם ואילו האדם שוכן באהבתו. אין זו השאלה-מליצה, אלא מציאות. אין האהבה דבקה באני עד שהאתה יהא 'תכנה' בלבד, עניינה בלבד, היא שרויה בין האני ובין האתה." ("בסוד שיח" עמוד 12)

וכך התווך שבין האם לתינוקה אינו רק הרגשה שיש אצל האם או אצל התינוק, אלא מציאות של ממש. כעין נוזל המחבר את האם והתינוק ועושה אותם, לפחות בהיבטים מסוימים שלהם – דבר אחד. השייכות במובן הזה אינו רק רגש אלא ביטוי לעובדת הזיקה. הזיקה קודמת לרגש ומחוללת אותו. הם לא מרגישים רגשות שבלב, הם מרגישים את המציאות. בדיוק כשם שכאשר אנו רואים אנחנו לא רואים דימויים שבלב אלא דמות של ממש העומדת מחוץ לנו.

2.

וזה נכון, במובן עמוק ומהותי שתהליך ההורות הוא תהליך של פרידה המתחיל מן הרגע הראשון – להיות הורה פירושו להיפרד – אבל תהליך זה, בשונה ממה שמקובל לחשוב אינו תהליך של שלילה, של הורדה, של הפחתה, אלא תהליך של התמרה. דבר אחד עתיד להפוך לדבר אחר. אל הדבר האחר מגיעים, לא על ידי זה שמפחיתים מן הדבר הראשון, אלא דווקא על ידי שמוסרים אותו באופן שלם יותר לתהליך. לא על ידי שהאם מושכת ידה מן השייכות הסימביוטית, מנתקת אותה ואת התינוק מן התווך, וגם לא על ידי זה שהיא מחזיקה את הילד ואותה בתוך השייכות הסימביוטית בכוח, אלא דווקא על ידי זה שהיא מתמסרת אליה.

תהליך הטרנספורמציה משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית הוא תהליך ההתמרה של האחד בשני, והאחד נזקק לשני לשם כך. ויחד עם זאת, זהו תהליך שקורה מעצמו, הוא לא יכול שלא לקרות. ישנו סחף טבעי אל הבגרות. התינוק אינו יכול להישאר בתוך השייכות הסימביוטית ואם נסיבות החיים יצרו עיכוב וייצרו מערך כוחות פנימיים וחיצוניים שיפעלו להשאיר את הילד בתוך השייכות הסימביוטית, שוב לא תהא זה שייכות סימביוטית, אלא שייכות אוטיסטית. האדם לא יכול שלא לגדול. וכך, מה שבשביל תינוק הוא שלב טבעי בתוך הטרנספורמציה המעביר אותו לשלב הבא, בשביל ילד גדול יותר הוא מלכודת המונעת ממנו לעבור לשלב הבא.

והנה, אף שתהליך זה קורה מעצמו ובאופן טבעי, במה שנוגע לאדם המודרני, ואולי לאדם בכלל, מי יודע, כבר שום דבר אינו טבעי לגמרי ומעורבים בו המון גורמים ברי-בחירה, נטועי-כוונה, יצירי-אמונה. שעל כן מן הראוי שנבין תהליך זה, נלמד לזהות אותו, ולזהות את הדרכים בהם אנו תומכים בו או מעכבים אותו.

נתחיל אם כן שוב באמירה זו – מן הרגע הראשון תהליך ההורות הוא תהליך של פרידה. ופרידה, איננה החסרה, אלא תהליך של גמילה – תהליך חיובי של מילוי וחיבור. הנה אמרנו למעלה שמה שמאפיין שלב טבעי/בריא הרי זה שהוא ממשיך להזרים את תהליך הגדילה. כששלב נמצא במקומו, זה מה שהוא עושה, הוא מזין את המשך התהליך. אבל כששלב לא נמצא במקומו, אין הוא מזין את המשך התהליך, למעשה כמו בכל התמכרות הוא יוצר מעגל סגור המונע את המשך הזרימה. זה כך, מכיוון שמצד אחד לתהליך חסר חומר הגלם הממשי שלו הוא נזקק להמשך התקדמותו, ומצד שני ההתמכרות יוצרת אשליה כאילו היא מציעה את מה שחסר וכך הילד נתקע בתוך האשליה הלא מזינה. אלה שני דברים: גם שחסר הדבר הממשי, וגם שיש משהו שתופס מקום ולפיכך לא מאפשר לילד להתפנות לחיפוש אחר הדבר לו הוא זקוק.

תהליך ההורות כתהליך של פרידה הוא תהליך זורם המתקדם שלב אחר שלב. תהליך שההורה מזין אותו ללא הרף. אנא שימו לב: ההורה, או מוטב הקשר הורה-ילד מזין את תהליך הפרידה. זה מדגיש עד כמה תהליך הפרידה הוא לא תהליך של ניתוק, שהרי אם היה ניתוק הייתה נמנעת מן הילד התזונה החיונית לפרידתו.

פרידה אינה ניתוק גם במובן זה: התהליך בו הילד מגיע לבגרות, לעצמאות, לנפרדות, אינו מכוון למציאות בה הוא מגלה את עצמו נפרד במובן המנותק, הלא שייך, המבודד, אלא אדרבא, זהו תהליך המכוון לחיבור, לשייכות, להינטעות בתוך הממשות. במובן זה תפקידו של ההורה כתומך בתהליך זה הוא התהליך הקלאסי של דאגה לנחלה לילדו. זו אחריותו של ההורה לדאוג לכך שהילד שלו יוכל, באופן עקרוני, להתנחל במציאות, להיות חלק בר-קימא ממנה.

רק שלא תמיד אנו מבינים את משמעותה העמוקה של התנחלות זו.

אפשר לראות זאת גם כך: תהליך ההתבגרות הוא תהליך ההתמרה שעובר התווך, המציאות הזיקתית, (לא הילד). מה שמאפיין תהליך זה הרי זה המעבר ממציאות לא פורייה למציאות פורייה.

במספר מקורות עתיקים, יהודיים ולא יהודיים מופיע סיפור הניסור של האדם הראשוני שהיה בעצם איש ואישה יחדיו מחוברים בגב כאנדרוגינוס  בעל ארבע ידיים, ארבע רגליים ופנים מאחור ופנים מקדימה. על פי פרשנות אחת הצלע שנלקחה מאדם אינה עצם אלא פשוט צד, כמו שאומרים צלע של קוביה. ותהליך בריאת האישה היה בעצם תהליך הניסור של הדמות הקדמונית לאדם וחווה. מה שאפשר להם לעבור ממצב של גב אל גב למצד של פנים אל פנים. ובשבילי הרי זה משל יפה למעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית.

3.

גדילתו של אדם מינקות לבגרות היא תולדות המעבר משייכות סימביוטית לשייכות דיאלוגית. מעבר שהבקיעים והחסמים בדרך התפתחותו הופכים מאוחר יותר לבקיעים וחסמים באישיותו של האדם הכמו-בוגר.

התווך העובר בין התינוק לאמו הוא נוכחות ממשית. השייכות הסימביוטית, כשם לתווך זה, איננה יחס לוגי או חברתי, הוא זיקה, משמע, היקשרות הדדית בתוך התהוות שיש לה נפח של משך. ככזו, השייכות הסימביוטית היא לא פחות ממשית מכל חומר אחר. התינוק מרגיש אותה, מתערסל בתוכה, יונק ממנה לא פחות משהוא יונק משדי אמו – הוא חווה את השייכות כנוכחות העוטפת אותו כל עבר. הוא לא חש נפרד. הוא חש את "זמזום ההוויה" כנוכחות מתמדת, אם תרצו, כשכינה. עוד לפני שהוא יודע להפריד מה כאן בפנים ומה כאן בחוץ ולפני שהוא יודע לזהות דברים, לקרוא להם בשם, הוא חש את התווך הזה. לא חש רק כדבר פסיבי שנמצא "בחוץ" אלא כמשען, כמשהו שהוא גומא, שמעורבב בו מבפנים ומבחוץ.

ואכן, במובנים רבים תווך זה דומה לחומר שממנו בנוי הזרע של צמח, אשר אוגר מזון לשלבי ההתפתחות הראשונים של הצמח בטרם יצליח לצרוך את אנרגיית השמש ולשאוב חומרים נחוצים מן האדמה. השורשים הראשונים והעלים הראשונים הם כולם מחומר גלם זה העוטף את ליבת הזרע. וגם במובן זה עלינו להבין את התווך הזה כדבר מה חיוני לעמידתו העצמאית של הילד. על כן אני אומר שקשר הורה-ילד הוא קשר מילד חירות. שוב, תהליך הפרידה איננו תהליך של ניתוק, להפך זהו התהליך בו הופך הקשר לחומר הגלם המזין את היזקפותו של היחיד.

עלינו להבין הזדקפות אלי עצמאות בעוד מובן: החיבור אימא-ילד, השייכות הסימביוטית ההדדית, איננה רק דבר מה הקורה בין שניהם, אלא דבר מה שבהיותו קורה בין שניהם פותח צינור אל מציאות הווייתית המזינה את שניהם גם יחד. עצם החיבור הוא מפתח לממד האחר המאפשר לחסד לזרום אל תוך העולם ולהשקות אותם חיוניות. אבל, כמו שכבר אמרתי, מצב זה לא יכול להישאר לאורך זמן, ישנו סחף אל הבגרות, אל ההבשלה, הדורש מן האימא-ילד לעבור התמרה כדי לשמור על הצינור פתוח.

הדבר שחשוב להבין כאן הוא שסיפור ההתבגרות הוא סיפור תולדות השייכות. ואת השייכות צריך להבין לא רק בציר האופקי שבין אדם לאדם אלא גם, בהינתן הציר האופקי, בציר האנכי המזין את הבריאה. להרגיש שייך זה בו זמנית להרגיש שייך למציאות אנושית שאני חלק ממנה, לאנשים מסוימים, למשפחה, לחמולה, לקהילה, לעם, ולהרגיש שייך לממשות כמי שנטוע בה, כיחיד לאינסוף, כקשר אינטימי בין האדם לאלוהיו. היכולת להגיע לאינטימיות עם אנשים, עם העולם, היא הנושא של הבגרות. אינטימיות, שייכות, הינטעות אל תוך העולם, כל אלה הם חלק מן המעלל שנדרש לעשות אדם בוגר.

על רקע זה אפשר להבין את הסתייגותי מ"עקרון המציאות" של פרויד ואחרים שלא פעם משתמע ממנו מרחק "מציאותי" מנכר, המציב את הפרט גדור היטב בקליפתו, מסוגל להתייחס לסביבתו, אבל לא לבוא עמה בזיקה ולא מסוגל להתנחל בתוכה.

אני חושב שאת המרחק ה"מציאותי" הזה נכון להבין דווקא על רקע תהליך התבגרות שלא הושלם, שנתקע בשלב "אובייקט המעבר".

4.

הפסיכולוג ווינקוט טבע את מושג חפץ המעבר ותופעות המעבר כדי להתייחס לשלל תופעות המלוות את גיל הילדות המוקדמת. כמעט כל אדם מכיר זאת מחוויתו האישית – הדובי, קצה השמיכה, או חפץ אחר שהיו יקרים ללבו, בעיקר לקראת שינה אבל לא רק. פעמים רבות יש לחפצי מעבר אלה שמות מייחדים שהמשפחה כולה מכירה, וטכסים מיוחדים המלווים אותם. הם שייכים למין מציאות לא מציאות. בשביל הילד הם רק אובייקטיבים למחצה. הוא מאוד מתקשה לראות אותם מבחוץ, ולפיכך גם לא יבחין כמעט בריחם שנעשה רע עם השנים, או באפיונים אחרים, "ציבוריים", העושים חפצים אחרים לחפצים במובן מלא.

חפץ המעבר הוא עניין מאוד אישי, הוא שייך לתחום הביניים בין מציאות פנימית למציאות חיצונית. הוא נראה לא נראה. בעיקר הוא מהווה נושא לזיקת שייכות הנמצאת בדרך בין השייכות הסימביוטית לשייכות הדיאלוגית. אפשר לראותו כשלב ביניים – ככזה הוא לא מבטא רק את הבנתו של הילד בשלב נתון, אלא הוא מסיע אותו הלאה אל השלב הבא, הוא חלק מסוג של "אימון", אימון בשייכות.

זהו תרגול באהבה ללא תנאי, אימון באמון, תרגיל בהיזרקות אל תוך ההוויה, בהתמסרות. אובייקט המעבר אמנם נוח לזה – אף שהוא עצמו, בבחינת אובייקט מת, אינו מחזיר אהבה במונחים רגילים, הוא מאפשר שיאהבו אותו ללא כל חשש. הוא מאפשר שיתמסרו לו. הוא לא זז, לא צריך ללכת פתאום למקום אחר, בעיקר לא מעמיד תנאים. פסיכולוגים נוטים לומר עליו שהוא בשליטתו הגמורה של הילד, אבל מבחינתי מה שיותר חשוב זה לא השליטה של הילד באובייקט, לא ההלכה של הרצון, אלא דווקא היכולת לאהוב, שהיא השורש הראשון ששולח הילד אל תוך הממשות.

מאוחר יותר אלה יהיו חיות מחמד, הדומות לאובייקט המעבר בשל סוג של סבילות שהן מוכנות לקבל על עצמן, ושונות ממנו משום שבכל זאת הן זזות, עצמאיות ובעלות חיים משל עצמן. אבל, ואולי זו הנקודה העיקרית, הן אינן ציבוריות, הן אינן מפקחות, הן אינן רואות במובן שהאדם השלישי, יכול לראות ולהיכנס בתווך בין הילד לאמו. כל זה דורש עוד הבהרה אבל בתור התחלה חשוב לראות איך בכלל פועל כאן הדמיון וכיצד הוא שונה מפנטזיה. כי שוב:

אותו אובייקט מעבר שהוא שלב מסיע, מזרים הלאה – כשהוא לא בזמנו, הוא שלב תוקע.

5.

היכולת של האדם לעשות סימולציה פנימית של המציאות ולנהל עם הסימולציה דיאלוג כאילו הייתה מציאות של ממש היא אולי אחת העוצמות האופייניות ביותר לאדם. נפשנו רחבה מספיק כדי ליצור מעין הפרדה פנימית ולהעמיד חלק ממשאבנו הנפשיים לצורך בנייתו של דימוי עליו אנו יכולים לעשות מניפולציה כאילו היה מציאות לכל דבר. בשונה מגישות מקובלות אני לא רואה בדימוי זה סמל למציאות אחרת – הוא, כדימוי פנימי, עומד בפני עצמו, ואני יכול לתרגל ביחס אליו כמעט כמו שאני יכול לתרגל ביחס לחפץ ממשי. ואכן, משתמשים לא פעם ביכולת זו כדי לאמן ספורטאים לבצע תרגילים מסובכים, ובמקביל אפשר להבחין בפעילות מוחית ואחרת המזכירה את אותה פעילות לו הייתה מתבצעת במציאות ממש.

היכולת לדמיין מאפשרת לסגור את מעגל המשמעות – ליצר פרטנר וירטואלי לשיח. לכונן זיקה עם דבר מה שהוא לא מציאות ממש, אבל הוא דמוי מציאות, דימוי של מציאות. דבר מה שאפשר לנהל עמו שיח פנימי. הוא אמנם אינו פורה במובן זה שאינו נפגש עם האחר הממשי, אבל בכל זאת יש בו איזו איכות ממשית, מכוננת. אף על פי שהדימוי הוא דמיון, בכל זאת העמדה שאני נוקט כלפי הדימוי, עמדה של התמסרות, התנגדות, חרדה, אהבה וכן הלאה, הם לא דמיוניים. הערגה שאני חש כאשר עולה דימוי של אהובתי היא ממשית, אף על פי שאין כאן חדירה של האחר הממשי.

אפשר להגיד זאת גם אחרת: מה שמזין את נפשנו, מאפשר לה להתקיים מרגע לרגע, להתחדש, לברוא את עצמה הוא מפגש עם האחרות. כאשר אני מנהל שיח עם דימוי שלי, אני אמנם לא נטען ומוזן מן האחרות של מי שעומד מולי, שהרי מי שעומד מולי הוא רק אני, ובכל זאת משהו מזין אותי, ומידה מסוימת של התחדשות קיימת למרות המעגל הסגור כביכול. כיצד זה אפשרי?

האחרות המחדשת, המקור המזין, בא אלי לא מן האדם שלפני, ממה שמולי, אלא מלמטה, מן המקום בו אני מחובר "לאדמת חיי". וכך, אף על פי שעל פניו הזיקה שיש לי עם יציר רוחי אינה פורייה כיוון שאין בה אחר אופקי ממשי שבא ממול לי, הרי יש בו בכל זאת משהו מן החיוניות הנובעת מכך שהאדם, תמיד נותר גם במובן מוסתר, קשור בחבל טבור סימביוטי לעולם.

באופן דומה יכול חפץ חיצוני לשמש עוגן לדמיון. במקום שהשיחה תתנהל עם דימוי שהוא לגמרי פנימי, היא מתנהלת עם אובייקט חיצוני שיש לו אמנם תכונות אחרות, שהוא אחר מן הדימוי שלי, אבל לצורך העניין הוא מוכן, יכול לסבול את הטלת דמיוני. ככזה הוא מהווה את המוקד של הדמיון, הנושא שלו, והיבטים שונים של אחרותו משמשים גם כמתלים עליהם נתפסים היבטים שונים של הדמיון. באופן זה האובייקט הוא אובייקט ולא אובייקט בו זמנית. אובייקט במובן זה שהוא משהו אחר ממני, לא אובייקט במובן זה שהוא עטוף כולו בדימויי. יש מובן שבו כל משחקי הילדות למיניהם, ככאלה, הם תופעות מעבר.

אני קורא להם, בעקבות ווינקוט תופעות מעבר לא רק כי הם שייכים לתקופה מסויפת ועוברים חולפים לאחר מכן, אלא מכיוון שהם גם מעבירים אותנו הלאה. אבל כאשר מסיבות שונות הם כבר לא מסוגלים להעביר אותנו הלאה, הם עושים את הדבר ההפוך: תוקעים אותנו בשלב שלא מאפשר להמשיך אל הבגרות. זה כך, כאמור, בשל הסחף של הבגרות. הבגרות איננה ממתינה, אמנם לכל אחד יש את הקצב שלו, אבל כולם נעים, חייבים לנוע. וכאשר מסרבים לנוע מה שהיה תופעת מעבר הופך למשהו אחר: שייכות אוטיסטית.

זו הדרך של הילד אל השייכות האוטיסטית, וזהו המקום שבו רובנו תקועים. מי שנמצא במקום הזה עסוק בתנאים. הוא שואל, מנסה להבטיח לו את העולם, מנסה להבטיח שליטה, שמה שהיה הוא מה שיהיה, שהדברים לא יזוזו ממקומם, כיוון שרק בתנאים אלה הוא משיג שייכות. אמנם הדברים לא מתחדשים ובאופן זה נעשים גם יותר ויותר דקים, שבירים, רזי מציאות,, ובמילא רזי שייכות, אבל לא דומה בישול איטי למשבר מעורר פחד. הילד, בחשבון הפנימי שלו, ובלי להיות מודע לבישול האיטי, מעדיף להימנע ממשבר, להימנע ממפגש של ממש, לעכב את הצמיחה הלאה. אמנם לא לחינם, הוא פגש משהו מפחיד. מה הוא דבר מפחיד זה? על כך במקום אחר.

בשלב הזה, כאשר הדברים נעצרים ולא ממשיכים עם סחף הבגרות זו כבר אינה שייכות ממשית אלא שייכות סמלית. זהו ניסיון לחקות את המציאות על האיכות הדינמית שלה באמצעות האיכות הסטטית, לזהות את צורתו של הטוב במקום את איכותו הפורצת והמתחדשת. להסתפק בקליפת השייכות ולהתמכר לה שהרי שייכות ממש קשורה באינטימיות שהיא מפחידה.

אפשר לנסח זאת גם אחרת, שייכות סמלית, שייכות כמו-אוטיסטית היא שייכות אבל לא פורה. זהו מצב של חוסר אמון בסיסי, חוסר אמון בסיסי בחוויה, באני, בשייכות. חוסר אמון זה גורם לתנועת עיצוב מתמידה, לטיפול אובססיבי במציאות במטרה לתקן את המציאות ולעשות אותה נוחה לאהבה ללא תנאי. זהו עיסוק מתמיד בתנאים שיאפשרו את האהבה ללא תנאי, ומשום כך זהו מאמץ פרדוכסלי המשכפל את עצמו ללא הרף.

Buy cheap Viagra online

אנשים במצב הזה, רובנו, יש להגיד, עסוקים בהבטחת תנאי המפגש הבטוח, בחיפוש התנאים האידיאלים שיאפשרו להם מקום. השאלה הבסיסית שלהם היא תמיד זו: "האם יש לי מקום" וגם "איך לעשות שיהיה לי מקום". זו שייכות מותנית, שייכות בהשהיה, עיסוק בארגון התנאים, בחיפוש אחר מקום. והרי חיפוש אחר מקום הוא בדיוק העיסוק בתבנית הסטטית, והוא מחליף את התנועה בעקבות האיכות הדינמית שהיא מטבעה יוצרת מקום, לא על ידי זה שהיא תופסת מקום של מישהו אחר או מקבלת רשות, אלא משום שהיא בוראת מקום. הנה הגיע הזמן שנדבר קצת על טבעה של שייכות הדיאלוגית.

6.

בשייכות דיאלוגית אני מתכוון לאפשרות של האדם להתמסר למפגש ללא תנאי מוקדם.

אני מדבר על התמסרות כולית, כזו שמאפשרת למפגש להסיע אותי למחוזות ששום הכנה מראש לא תוכל לנבא. במפגש של ממש דבר מה חדש ונוכח קורה, אפשר כמעט לומר שהמציאות בעצמה מגלה את מלוא כוחה לנוע בעקבות האיכות הדינמית. ממילא האופייני ביותר למפגש זה הוא הפוריות שלו. אין אדם נכנס למפגש זה ויוצא כפי שנכנס אליו, בהכרח קורה לו דבר מה. העניין הוא שדבר זה שקורה אינו קורה רק במובן פסיכולוגי, אין זה רק שינוי במרכיב שנמצא בתוך האדם, אלא במובן מסוים, שינוי בחוט גורלו, בסיפור ההיסטורי שלו, שהוא בהיותו נטוע בתוך העולם גם שינוי בגורלו של העולם.

משום כך, החיים, העולם, המציאות, הממשות, איך שלא תבחרו לקרוא לזה, אוהבים את המפגש הממשי, מחפשים אותו, מגששים אחריו, מזנקים אל תוכו, מעצימים ומעריצים אותו. הוא ההזדמנות בשביל המציאות בכבודה להתחדש, להיות בשביל עצמה משהו אחר.

מפגש כזה דורש שבבואנו אליו "נהייה מי שאנחנו" משמע, בגדר "מי" ולא בגדר "מה". שנבוא אליו לא מלמעלה ולא מלמטה, לא בעטיפות, ולא מתוך ארגון מוקדם, לא בשליטה, ולא בפנטזיה, אלא בחוש דק, בהתכוונות דרוכה. באופן זה מתגלים פני האחר.

אנו פוגשים את האחרות, לא את המראה של עצמנו, לא דימו "לא-אני" אלא את האחרות ממש. אנו מאפשרות לממשות זו לגעת בנו, להניע אותנו, לקחת אותנו למסע.

אופייני למפגש זה שאיננו יודעים, אבל, עם אי ידיעתנו נפתחת ההקשבה. אנחנו לא יודעים אבל אנחנו מרגישים.

כאן האדם מגלה שנעשה לו מקום בעולם, לא דרך זה שהוא נאהב, אלא דווקא דרך זה שהוא אוהב. כאן הוא נמצא בגבול החירות, בגבול הבחירה, בעל מידה המסוגל לנקוט עמדה, משמע לנוע לקראת האחר, ולא על מנת להשביע רצון נרקסיסטי, לא על מנת להשתמש באחר, אלא על פי איכות מוסרית הנתבעת מעצם הנוכחות של האחרות.

הנה כי כן, במקום בו מסוגל האדם לדיאלוג של ממש, לנוע לקראת פני האתה, זה גם המקום שבו הוא מוצא לו נחלה בעולם. דרך אהבתו אל האחר, מסירותו לאחר, אחריותו לאחר, לאחר מסוים, או לאחרים מסוימים, הוא נעשה שייך למציאות, פרי מפירותיה, וזרע מזרעיה. השייכות הדיאלוגית, בשונה מן השייכות הסימביוטית, אינה טביעה בתוך האחד שכבר קיים, אלא ההשתתפות ביצירתו של האחד המתחדש. יותר מזה, זו תחושת האחריות ליצירה זו, והמעורבות בתוכה. אין זו שייכות שהיא תנאי לאני המחפש את מקומו, אלא בחירה מכוח האני – אמירת אני.

מלוא האומץ הדרוש לאמירת-אני לאותה מחויבות, אחריות, ממשיות, מעשיות, להביא את הצבע הייחודי של אדם כבחירה פותחת עולם. אני-מלא-נוכחות.

אכן, נדרש לכך אומץ, זקיפות קומה, גמישות, הרגשה.

7.

הגדילה של האדם מינקות לבגרות היא תולדות המעבר משייכות סימביוטית, גב אל גב, דרך חפצי המעבר ותופעות המעבר הנמשכות לאורך כל הילדות, עד השייכות הדיאלוגית שבה הוא מסוגל לעמוד בזיקה אל האחרות הממשית, אל מול פני האתה.

אם תרצו, אחריותו של ההורה היא להזין את השייכות באופן לא-אוטיסטי כדי שזה יבשיל להכיר את פני האחר. משמע, החינוך, הוא התהליך בו אנו מסייעים לילד להכיר באחרותו של האחר, ואנו עושים זאת לא על ידי הטפות מוסר רבות, אלא על ידי זה שאנו מסכימים להיות בעצמנו האחר בשבילו. עלינו הוא יתרגל זאת, דרכנו הוא ילמד זאת, שם, בקשר עמנו שהיה סימביוטי והפך לדיאלוגי הוא ימצא את העוצמה להתחבר באופן דיאלוגי גם לאחר מאתנו.

זיקה מוסרית זו אל האחר שיש לה תביעה משלה וחיים משלה היא הזירה למתחדש והאפשרות להניב פרי.

זהו המצע להולדתו של מישהו. מישהו הנמצא במלוא הכרתו, במלוא נוכחותו, שהוא כשיר למפגש בתור מי שהוא, משמע שהוא כשיר להפרות את העולם בייחודיותו.

שאלות שאני משאיר פתוח לדיון נוסף:

מדוע הדגש שלי על הפוריות? והרי איני מדבר בהכרח רק על הפוריות המינית.

וגם עניין המיניות שהיא היבט של זיקה ושייכות אבל בשום פנים ואופל לא הדבר היחיד שבה. לא עקרון העונג ולא עקרון הכאב אלא עקרון השייכות.

וגם:

כל תולדותיה של האהבה על תנאי ה"לזיות" והאופן שבו חלחלה אל תוך הקשר הורה-ילד כדי לחולל בו עצמו את השייכות האוטיסטית, את תחליף השייכות.

כל זה לזמן אחר.