ארכיון פוסטים מהקטגוריה "מאמרים"

חינוך מחתרתי

יום שני, 26 בספטמבר, 2016

1.

רוב חיי סברתי שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות, לא באמת,

ואם אני כותב כאן היום זה לא מכיוון שהתחוור לי אחרת, אלא מכיוון שהתייחסותי לדעה זו ולמסקנות שיש לגזור ממנה – השתנתה.

2.

מדוע אני סבור שמערכת החינוך לא יכולה להשתנות – את זה כבר פירשתי במקומות אחרים כמו גם בחינה מעמיקה מדוע בתי ספר הם לא מקומות בריאים לגדל בהם ילדים. אלא שבמשך שנים רבות נדמה היה לי שזה מותיר בידי רק את האפשרות של החינוך המהפכני.

לזה האחרון יש שני ערוצי ביטוי. מצד אחד הערוץ הביקורתי החושף את פניה האמיתיים של הבית-ספריות, מצביע על עוולותיה, חותר תחתיה, וחולם על היום שבו תקרוס[1]. ומצד שני הערוץ האלטרנטיבי, המציע חינוך חדש, גם בתיאוריה וגם במעשה[2].

3.

אלא שבעת האחרונה התחלתי לחבר את כל זה מעט אחרת ולעשות חשבון חדש:

אם אמנם מערכת החינוך לא הולכת להשתנות בקרוב, ואם החינוך האלטרנטיבי יישאר תמיד רק נחלת מעטים, ורוב הילדים ימשיכו ללכת אל אותו חינוך שאני טוען שהוא כל כך לא בריא לנפשם רוחם וגופם – הרי שמישהו צריך לתת מענה לילדים הללו במקום בו הם נמצאים. אי אפשר רק לעמוד בשער ולצעוק, ולהמתין למהפכה הטוטאלית שכנראה תתעכב עוד שנים רבות.

מה גם, שעם השנים הלכו והתבררו לי היחסים הסימביוטיים שבין החינוך הנורמאלי לחינוך המהפכני, ולמדתי לראות שבמובנים רבים כל אותה ביקורת על הבית-ספריות שחשבתי שחותרת תחתיה, בעצם רק מדשנת אותה ומכשירה את המשך דרכה. מאמרי הביקורת שמוצאים את דרכם לעיתונות בתחילת כל שנת לימודים, הם כבר חלק מן הטקס המכונן של הבית-ספריות, ומעניקים לה משנה חגיגיות. המילים נאמרות, אבל הן כבר נשמעות באוזניים המערכתיות. לא רק שהכלבים נובחים והשיירה עוברת, אלא שהנביחות נעשו לחלק מן השיירה, אשר ממשיכה בשלה וסופחת אליה את הכלבים בחדווה.

אז נכון, הילדה שלי שאמורה הייתה "לעלות לכיתה א'" נכנסה השנה למסגרת אלטרנטיבית, ובמובנים רבים הצלתי אותה מן המערכת, אבל בעודי מלווה אותה במקומה החדש והאהוב, לא יכולתי שלא להרהר בכל אותם ילדים שלא שפר עליהם גורלם כמוה. הם שבאים מלאי תמימות תקווה אמון וגאווה לכיתה א' שלהם, ועתידים להירמס בידי כוחות הנורמאליות – הם הרוב. והם זקוקים למענה. והמענה הזה, זה ברור לי היום, לא יכול להיות "החינוך המהפכני". מישהו צריך לעזור להם היכן שהם נמצאים. והם באמת זקוקים לכך.

4.

לכאורה אין פה כל חדש. בשנים הרבות שאני עוסק בחינוך פגשתי הרבה מתקנים חברתיים אשר דחו את החינוך האלטרנטיבי בשל "בועתו" ובחרו להשתלב בתוך מערכת החינוך הרגילה כסוכני שינוי שעתידים להביאה למחוזות חדשים. בדרך כלל אנשים צעירים חדורי אידיאלים ורוח קרב, אנשי תנועות נוער, או בוגרי החינוך הדמוקרטי, או אנשי הי-טק שעשו הסבה כדי להציל את עצמם ולהציל את ילדי ישראל, או אנשים טובים אחרים.

אני חייב לציין שתמיד הייתי ספקן לגבי מתקנים אלו. ומשלוש סיבות עיקריות:

  1. חשבתי שהם נותנים אוויר נשימה למערכת שעדיף שתמהר לקרוס כדי לפנות מקומה למשהו חדש. מעולם לא האמנתי שהם יכולים לעשות שינוי אמיתי, אבל ראיתי איך הם דוחים את הקץ. לא בתכנים החדשים שהם מביאים אלא בעצם הצטרפותם, בהתלהבותם, בתקווה שהם מביאים איתם, בדוגמאות הבודדות שנראות יפה כלפי חוץ, ומרגיעות את האי-שקט הנחוץ למהפכה של אמת.
  2. חשדתי שהם הרבה יותר שמרנים ממה שהם מחזיקים מעצמם, וה"תיקונים הגדולים" שהם מדברים עליהם בהתלהבות, הם בכל זאת לא מספיק שורשיים ולא עומדים על מלוא הרעה של החינוך המנרמל. הם אולי רוצים ליצוק תכנים חדשים, אבל ברוחם הם ממשיכים את הקו המונולוגי.
  3. ולבסוף, יכולתי לראות שגם אם שורשם הוא עמוק, וכוונתם טהורה ואמינה, במוקדם או במאוחר המערכת תשחוק אותם ותחנך אותם מחדש לדרכיה. אם יישארו בתוך המערכת זה רק מכיוון שבלא יודעין ותחת אותן כותרות מהפכניות הם אימצו את דרכיה. אבל ברוב המקרים הם פשוט ינשרו ממנה בתחושת תסכול ואכזבה, וימשיכו לדברים יותר מעניינים.

כך או כך, המערכת מתמידה בשלה, ואותן "מהפכות" קטנות שהביאו עימם המחנכים חדורי ההתלהבות הפכו לעוד פרק בתוכנית השתמרותה. כמו גלגל תנופה ענק, זה לא כל כך משנה איזה סוג של אנרגיה מכניסים לתוכה ובאיזה כיוון מפנים אותה – היא תבלע את הכול אל תוכה ותתרגם כל כיוון וכל חידוש לאותו לכיוון שלה בו תמשיך להתמיד בתנופה. פרויקטים באים ופרויקטים הולכים, התלהבויות, הכרזות, אבל בסוף זה נשאר אותו דבר.

5.

מה הוא, אם כן, הדבר החדש שאני מציע תחת הכותרת של "חינוך מחתרתי"? במה שונה המחנך המחתרתי מן המתקן החברתי?

בזה שהוא מוותר על הניסיון להציל את החינוך, ומתמקד רק בהצלת הילדים.

למה הדבר דומה? הדימוי החדש – ותסלחו לי על האסוציאציה שיכולה לעלות בהקשר לזה, אני לא משתמש בדימוי כדי לבקר, אלא כדי להסביר – הוא של מחנה שבויים ושל קבוצת אחיות רחמניות הנכנסות למחנה כדי לעודד את רוחם של השבויים ולעזור להם באופן מעשי וענייני. הן לא פה כדי לחולל מהפכה או להמריד. הן פה לעזור ליחידים, כל אחד במקומו, כמה שניתן.

"הצלת החינוך" היא פיתוי שמרחיק אל תוך הפשטות והכללות, שייכת היא לשיח הפוליטי-חינוכי של מבוגרים המתווכחים זה עם זה מעל קומת הילדים. כל עוד השיח הזה דומיננטי הוא כמו ערפל המצעף את המבט, ותחת עקרונותיו אובדים היחידים.

6.

אני לא אומר שהחינוך המחתרתי מקבל את המציאות וסולח לה במובן הפשוט של קבלה. יש לו קשר מתמיד עם החינוך המהפכני כאופק וכרקע התייחסות. כמו אותן אחיות במחנה השבויים הוא שומר על קשר עם העם החופשי שבחוץ. אבל הוא לא כאן לפוצץ את הגדרות. הוא כאן לעזור לשבויים.

7.

החינוך המחתרתי, אם כן, שונה מן החינוך המהפכני בזה שהוא מבקש להושיט יד לכל ילד הנמצא בתוך המערכת ולהיטיב את תנאי חייו במקום שבו הוא נמצא. הוא לא בא להפיח בו תקוות שווא, או לגעור בו שהוא נמצא שם. הוא מקבל את זה שזו המציאות, ויש לו הבנה מספיק עמוקה של מורכבותה ומרכיבה של מציאות זו, כדי להצליח לפלס בתוכה נתיב חירות אישי לכל יחיד.

הוא כאן כדי לעזור לילד להצליח. אבל לא להצליח במונחים המנרמלים (למשל לעזור לו להכין שיעורי בית), אדרבא, הטבה זו של תנאי החיים של הילד תמיד קשורה ביכולת לשמור את ייחודיותו מול הכוחות המנרמלים שמבקשים ליטול אותה ממנו.

8.

ומי הם משרתיו של החינוך המחתרתי, מי הן אותן אחיות רחמניות בפועל?

כמובן, מחנכים ומורים שפועלים בשטח ושכך מגדירים את פועלם. אין מישהו אחר שפוגש את הילדים באופן יומיומי. זה אותו מורה לחשבון, ואותה מורה לעברית והיסטוריה. ומה שעושה כל אחד מהם למחנך מחתרתי קשור לכך שהוא או היא נכנסו לתוך מערכת החינוך הקונבנציונאלית, ובמודע ובמובהק לא הזדהו עם מטרותיה, ולא התמסרו לשרת אותן – יש להם מטרות משלהם. בדיוק כשם שאותן אחיות רחמניות אינן סוהרות אלא כמו מש"קיות תנאי-שירות פועלות לצד השבויים, כך גם המחנך המחתרתי מבקש לחזק את הילדים ולגלות להם איך יוכלו לשמור על בריאותם, גם בסביבתם הבעייתית.

9.

אין זו מטרתי במאמר זה לפרט לעומק מה הוא החינוך המחתרתי – אני בעצמי איני יודע אותו – אלא רק להאיר בראשי פרקים הצעות לגבי מה שהוא יכול להיות. למשל, אני יכול לראות מספר עקרונות והנחיות שהוא יכול להציע למחנך הפועל בשטח. אספתי כאן חמישה:

  • עצמאי בשטח.
  • שפה כפולה.
  • התאמת כלים ישנים למטרות חדשות.
  • אי הסתרה.
  • התנגדות לא אלימה.

ואולי יהיה טוב להעמיק בכל זה כדי להדגים את הטעם והכוון האפשרי שחינוך מחתרתי יכול לקבל.

10.

למעלה כתבתי שהמחנך המחתרתי הוא אותו מורה לחשבון רק שאינו רואה בעבודתו חלק מן המפעל הבית ספרי, שכן יש לו מטרות משלו. במובן הזה הוא עצמאי בשטח. כמו מרגל במדינה זרה רק הוא יודע את מטרותיו האמיתיות, והוא מצליח להחזיק בהן בדיוק משום שהוא ער למטרות הסמויות של המערכת שבה הוא פועל, ויכול, לפיכך, להתנגד להן במודע. אבל זה מחייב אותו להיות עצמאי בשטח – הוא צריך לקבל את ההחלטות בזמן אמת בלי שאף אחד יגיד לו מה ואיך. הוא לבד וצריך לטפח מן נאמנות עצמית שלא מתבלבלת מן התפאורה מסביב. בעודו לובש כלפי חוץ את מדי המורה, הוא בעצם נתין של מדינה אחרת ונותן דין וחשבון למציאות אחרת. הוא לא מתבלבל, בין היתר, מכיוון שהוא לא מנסה לשנות דבר ב"חינוך הממלכתי". לא מנסה לשכנע, לא מתווכח, רק עושה את עבודתו. בית הספר הרי לא ישתנה. אין טעם להילחם בו כדי להצדיק את מטרותיו האחרות – הן תישארנה סודיות – שלו בלבד.

אמנם הוא לא היה יכול להישאר בייחודו אם לא היה שומר על זיקה עם החינוך המהפכני. עוצמותיו לא היו יכולות לעמוד בפני האינדוקטרינציה אלמלא ההבנה המורכבת של המציאות, אותה יכול להציע הענף הביקורתי של החינוך המהפכני. אכן, הוא צריך סיפור מסגרת לגבורתו. אבל, כוחו ואמונתו, קשורים בהבנת העצמאות שלו. בשער הזה הוא יכול לעבור כיחיד. זה דורש ממנו להישאר ביחידותו. גם אם באותו בית-ספר שבו הוא פועל יהיו עוד מחנכים מחתרתיים, אפילו רבים – בסופו של דבר כל אחד יצטרך להישאר נאמן לעצמו ודרכו ופרשנותו שלו.

11.

ומה הן מטרות אישיות אלה של המחנך המחתרתי השונות מן המטרות של המערכת?

אם המטרה הסמויה והלא מוכרזת של בית הספר היא להפוך ילדים מ"מישהו" ל"משהו" – ועל כך הרביתי לכתוב במקומות אחרים – מטרתו האישית היא לשנות כיוון. להחזיר, בכל מקום שאפשר, את המישהו למרכז הזירה, ולהציע לכל יחיד את הכלים, שיוכלו לשרת אותו במסע זה להפוך גורל לייעוד.

כאן נכנס אלמנט השפה הכפולה.

באופן רגיל החינוך המצוי אמון על שפה כפולה, וזו נעשתה כמעט לתו ההיכר שלו – סוג הדיבור ההצהרתי הזה, שמבליע פער תמידי בינו לבין הקורה בשטח. הפלקטים שעל קירות בית הספר וקירות משרד החינוך מלאים בזה. וכל מורה וותיק יודע לדבר בשפה התקנית הזו, בלי להתבלבל לחשוב שזה אמור לייצג גם את מה שקורה בכיתה שלו. ההצהרות מצד אחד, המציאות מצד שני. כך היה מימים ימימה, ואין תוהים על כך – זה החינוך. דיבור דידקטי, מעושה, צורני יוצא ידי חובה, שאומר דבר אחד בחסות דבר אחר.

אלא שכשאני מדבר על שפה כפולה של החינוך המחתרתי אני נשען על אותה תנופת דיבור כפול של החינוך הרגיל במגמה אחרת. זה אומר בעצם שכל אחד מן המושגים המוצהרים – דברים כמו "הצלחה", "הישגים", "מבחנים", "הפרעות משמעת", "ידע", וכן הלאה – מתורגם בשפה הפרטית של המחנך המחתרתי למשמעות חתרנית.

אחרים מדברים בשפה כפולה, רק חצי מודעים לפער. הוא מודע לפער אבל באופן כלשהו רותם את המילים הישנות למשמעותן החדשה. הוא יודע שכלפי חוץ זה נשמע דומה לאחרים, אלא שהוא מתכוון למה שהוא אומר – לפחות בתרגום שלו למושגים אלה – גם אם הוא מבין שאחרים כנראה יבינו זאת אחרת.

12.

אז כן, הוא מלמד מתמטיקה, והוא עושה זאת עם כיתה של שלושים ילדים בני אותו גיל, בתוך כיתה סגורה, ולפרק זמן מלאכותי ולא רלוונטי. ילדים שלא בחרו ללמוד מתמטיקה, ושיש להם דברים הרבה יותר מעניינים לעשות. אבל זו המציאות – הרי כבר אמרתי – מחנה שבויים. הוא לא מתווכח עם המציאות הזו. אם זה לא יהיה הוא – זה יהיה מישהו אחר. אבל בעוד שהמנהלת חושבת שהוא מלמד מתמטיקה כדי שיצליחו במבחני המיצ"ב ויעלו את הממוצע של בית הספר, הוא יודע שמה שחשוב הוא ההתעוררות האישית – התקווה והשמחה המתעוררים בלב כל אחד. והוא עושה כמיטב יכולתו להשתמש גם במתמטיקה לצורך זה. לרגע אחד הוא לא מתבלבל לחשוב שמתמטיקה היא דבר חשוב, ושכולם חייבים לדעת אותה. מה שחשוב הוא האדם, והמתמטיקה לצורך העניין היא רק זירת המפגש שלהם שבה האנושיות יכולה לבוא לידי ביטוי. נכון, זה הכול פה בכפייה. אבל גם בהינתן שכך, עדיין אפשר למצוא פה אור. בלי להסתיר לרגע מן הילדים את העובדה שהם אסירים, ולתרץ כפייה זו ב"חשיבותה" של המתמטיקה. זו לא המתמטיקה שחשובה – זו ההתייצבות המוסרית, ההתמודדות מול העוול, ודברים מסוג זה שיכול הילד לגלות תוך כדי הדיאלוג עם מורהו. והציונים? בפרספקטיבה רחבה גם הם אפשריים ובתרגום קפדני יכולים לשרת את המגמה החתרנית.

אני יודע שזה עשוי להישמע כמו "שיתוף פעולה עם האויב" מן הסוג הלא טוב. אבל להגנתי אני יכול להגיד שני דברים:

הדבר הראשון הוא שחינוך זה ליחידות לא יכול להיות חינוך מרדים. ולכן אין לי חשש שהוא יהפוך את הילדים ל"צייתנים" – אדרבא גם הם ילמדו את הדרך לדבר בשפה כפולה ולהשתמש במושגים הבית-ספריים למטרותיהם שלהם.

והדבר השני הוא שאם יתרבה החינוך המחתרתי, יכול להיות שהוא, יותר מן החינוך המהפכני, יביא בסופו של דבר למהפכה המיוחלת. נכון, על פניו הוא כמו כל "מתקן חברתי" – סוג של אנרגיה שהוכנסה אל תוך המערכת וממילא גם משמרת אותה – אבל סוג האנרגיה שהוא מכניס לתוך המערכת – הדיאלוגיות – הוא בכל זאת לא דבר שקל לרתום לתנועה מונולוגית, וכך אני סבור שיש לזה פוטנציאל אמיתי למוסס מבפנים, דווקא משום שהיא אינה מנסה לתקן את החינוך – רק לעזור לילדים, לבני אדם, שמוצאים את עצמם בתוך המערכת.

13.

ועם כל זה שתיארתי עד כאן את המחנך המחתרתי כסוג של מרגל סודי,

הנה אחד העקרונות של קיומו הוא דווקא באי-הסתרתו. זה נכון – הוא לא מתווכח יותר מדי, ולא מנסה לשנות את סדרי העולם של החינוך הממסדי – אבל הוא לא מסתיר שמטרותיו הן אחרות. אם הממסד ירצה לפטר אותו בשל כך, הוא יקבל את הדין. אבל רוב הסיכויים שהממסד לא ירצה. לא אכנס כרגע לשאלה למה – באופן כלשהו זה קשור לאותה שפה כפולה שהחינוך הממסדי רגיל אליה – אבל כך או כך המחנך המחתרתי לא מסתיר את גישתו האחרת. אדרבא אם יש סביבו אנשים, מורים אחרים, שהוא רואה שהם יכולים להתאים לחינוך המחתרתי, הוא יכול לספר להם מי הוא ומה הוא עושה ולהזמין אותם להצטרף למגמה. אבל, הוא לא מיסיונר, ולא מהפכן במובן המורד – הוא מציל נפשות.

אוהב ילדים. אוהב בני אדם. ומבקש לפעול לרווחתם. מי יתנגד לו?

14.

אני מתאר את החינוך המחתרתי כאיזו המצאה חדשה שלי, אבל זה לא מדויק כל כך. אני חושב שבכל ממסד פועלים אנשים שמצליחים להביא לידי ביטוי את אנושיותם למרות הממסדיות. בית הספר אינו שונה, ואיים של חינוך מחתרתי, קרנבלי, אנחנו מוצאים כמעט בכל כיתה ובכל שיעור. אלה הרגעים שבהם המורה מוצאת את עצמה בצד הילדים, מבינה ללבם, חורגת מתוכניותיה, מחייכת חיוך של צד, מרפה מעט את האחיזה המונולוגית, פוגשת אותם. יש בוודאי מורים שהם יותר כאלה ואחרים פחות – אבל הרגעים האלה קיימים בכל בית ספר, והם יקרים מפז.

ואם יש חידוש בכיוון שאני מציע הרי זה בנתינת השם, ובהצעה למורים לאמץ את זה לא רק כחריגות ומעידות בדרכם הרגילה, אלא כמתודה, וכקו עקרוני של חינוכם. הם לא צריכים בשביל זה לחולל מהפכה – רק להביע את נאמנותם לאותה ממלכה אחרת, שנמצאת מעבר לגבולות התודעתיים של הבית-ספריות. אמנם זה יהיה רק תחילת הדרך, ומי שיתחיל לפסוע בנתיב זה, יגלה עד כמה נדרשת לו חוכמה ואומנות והכשרה – בסופו של דבר מדובר בפרקטיקה רצינית שונה לגמרי מזו של המורה המסורתי – אבל זה דבר שניתן ללמוד אותו, ובסבלנות רבה לגלות את דרכיו.

15.

אחד ההיבטים של פרקטיקה זו הוא היכולת לקבל את מה שיש בהתרחשות הכיתתית באופן לא שופט, כמעט באופן אנתרופולוגי. כמחנך מחתרתי הוא לא פה כדי להגיד כל הזמן שמה שקורה הוא לא בסדר – שהילדים צריכים ללמוד, להיות בשקט, להיות מרוכזים, להכין שיעורי בית, וכן הלאה. זו נטייה טבעית שבוחנת את המציאות על רקע איזו מציאות אידיאלית, ומדי רגע מגיעה למסקנה שמה שקורה הוא לא בסדר, ילדים לא אמורים להתנהג כך, משהו לא בסדר איתם, עם המורה, עם השיעור…

לא, הכול בדיוק כפי שהוא צריך להיות. הוא יכול, לפיכך, לשחרר את המבט השופט ולאמץ את המבט הרואה את המציאות כפי שהיא במלוא רוחבה. כל כך הרבה דינאמיקות יש כאן, כל כך הרבה רצונות וצרכים ותנועות נפש – כולם חיים ומתפתחים ומחפשים את מקומם – לראות אותם רק מצד החסר, הוא להחמיץ אותם. הם מה שהם, מציאות עשירה ואומרת את שלה.

המחנך המחתרתי יכול לאמץ את המבט הזה, בין היתר, דווקא כשהוא מבין ומקבל שהסיטואציה הבית ספרית כולה מלכתחילה היא לא רצויה ולא ראויה. הוא לא שותף למטרות שלה ולא מנסה לכנס את הילדים אליה בדרכים נעימות או באיומים. לכן הוא גם לא כועס עליהם כשהם לא נכנסים לגשר צר של השיעור, לתוכנית שלו. ה"שיעור" הוא מעשה שלו – לא שלהם. זה מה שהוא מביא אל תוך הסיטואציה, והם מצדם מביאים דברים אחרים אל תוכה.

כעת יש דיאלוג ומפגש.

16.

זו נקודה שחשוב לי להדגיש:

מורה רגיל, אפילו מורה מתקדם, מחפש אחר כל מני דרכים יצירתיות כדי לעשות את השיעור יותר נוח לעיכול, ובסופו של דבר לרתום את הילדים אל תוך הגשר צר מאוד של התוכנית שלו ושל המטרות הבית ספריות. הוא מאמין שכך ראוי, שזה לטובתם, שאפשר להעשיר אותם בדרך הזו, לטפח ולפתח אותם, לתת להם כלים וכן הלאה.

המחנך המחתרתי לא מאמין בכל זה. הוא לא חלק מן המערכת ולא שותף במטרותיה, ולא מנסה לשרת את כיסויי ערוותה. מחנה אסירים הוא מחנה אסירים. אדרבא זו גדולת מטרותיו – לשחרר כל יחיד בעודו כלוא. הוא לא מנסה להכניס אותם לתלם, אלא לשמור על ערנותם ביחס לתלם הזה. שלא יתפתו לראות עצמם חומר גלם בתעשייה הזו.

האנסקולינג שלו, במובן הזה, הוא בסיסי ומוחלט. הוא לא מתפתה. ואם בכל זאת הוא מביא בפניהם שיעור מדע מתמטיקה או לשון, זה מכיוון שהוא מאמין שיש בכוחם של אלה לשחרר, והוא מתמיד לחפש אחר האיכויות המשחררות שלהם. הוא לא אומר לילד "חבל שאתה לא לומד לשון", ומנסה להחזירו לתלם. הוא מציע לו את הלשון ככלי נשק של שחרור. לשם כך צריך שיהיה שם ילד שרוצה להשתחרר – והוא עצמו צריך להבין שלשון הוא רק כלי נשק מחתרתי אחד אפשרי, ויש רבים אחרים, ואין שום הכרח שדווקא לשון.

הביטוי הזה "ידע מחתרתי" הולם יפה את כוונתי, והוא דוגמא לשפה הכפולה שהזכרתי למעלה – תרגום מן העולם המונולוגי לעולם הדיאלוגי. כל ידע שמספר עליו המחנך המחתרתי הוא ידע מחתרתי. הוא אמור לשמש את האסירים כדי להשתחרר. לכאורה זה אותו ידע עצמו שמעביר גם מורה רגיל, אבל בתוך האוכל הזה, הוא מגניב לילד איזה מסורית או סכין או אביזר אחר. והוא יודע שהאוכל הוא רק כיסוי, הסתרה, של הכלי.

17.

אחד הכלים שיכולים להדגים את העיקרון של הידע המחתרתי הוא השוליים הסוערים.

ניקח לדוגמא שיעור לשון שבו הילדים מתווכחים עם המורה למה בכלל צריך ללמוד לשון – למה זה טוב? לכאורה הוויכוח הזה מפריע להתנהלות השיעור, אבל למעשה זה החלק הכי חי בשיעור. כאן הם מתייצבים מחוץ למשחק-שיעור-לשון ומקיימים דיון פורה איתו. בתוך ההתנגדות הזו שלהם, הם מגלים מי הם ומה הם רוצים.

אפשר לציין שלושה שלבים שבהם ידע דיסציפלינארי כמו ב"לשון" יכול לתמוך בשחרור של הילד.

השלב הראשון הוא מה שתואר למעלה. הילד מפריד את עצמו מן הידע, טוען לזהות שונה ממנו, והמורה, אף שהוא כביכול נציג הידע מעודד בדיוק את הדבר החי הזה. (כלומר אם הוא מחנך מחתרתי).

השלב השני, מכיוון שהילד כבר מרגיש שהידע הופרד ממנו ("אני לא אוהב לשון"), זה מאפשר לו להתבונן במראת הדבר האחר הזה שנמצא מולו. וכאן הוא עשוי לגלות לא רק שהוא מישהו (שלא אוהב לשון) אלא את האופן המיוחד שהוא מישהו ("למה בעצם אני לא אוהב לשון").

השלב השלישי צומח מתוך המרחק הזה, והילד מזהה בתוך הידע הזה עצמו כלים שעוזרים לו להיות הוא. הוא שם לב, למסורית שהוגנבה אליו בחסות הידע. השלב השלישי אפשרי רק כשעוברים דרך שני השלבים הראשונים. אחרת הידע הדיסציפלינארי נותר בתור מכשיר של הסללה, שנושא עמו דיכוי, גם אם לכאורה האדם נהנה ממנו ויודע להשתמש בו בתבונה.

הנה זו דמותו של הידע המחתרתי, המשרת את המחנך המחתרתי, ודוגמא לאופן שבו פרקטיקה זו יכולה לעבוד. זה מסמן את ההבדל בין הכניסה אל תוך המשחק, לבין היחסים שהילד מקיים עם המשחק. לכן הדיבור על "שוליים". כל מה שפורה, גם בשלב השלישי, קשור ליחסים של ה"אני", עם המשחק (גם כשהוא לומד לשחק בתוכו), ולא ליחסים בתוך המשחק.

18.

אני מכיר את המבט הפדגוגי שמסתכל על ילדים פועלים ומנכס את הכול אל תוך תוכנית הלימודים. הנה, כשהם משחקים בחול הם לומדים מתמטיקה, ולומדים פיסיקה, ולומדים שפה, איזה יופי! ובמובן מסוים זה אכן מה שקורה – אמנם לא בניסוח הזה (אני מכבד את הלמידה מכדי להשתמש בה כאן) – אבל בסופו של דבר הכול מוצא עצמו משועבד אל תוך המטרות הבית ספריות, הכול נעשה ל"חומר פדגוגי". ואילו כאן זה הפוך: גם החומר המשעמם ביותר שמביא המורה האחר – לא נעשה ל"חומר לימודי" אלא נותר תמיד "חומר מחתרתי", רומז למציאות אקסטריטוריאלית.

19.

כמובן, זה דורש תודעה צלולה מצד המחנך המחתרתי. הבנה שאחריותו המוסרית היא כלפי הילדים ולא כלפי המערכת. הוא עובד אצל אלוהים (אצל האנושי) ולא במערכת החינוך – המערכת היא רק האמצעי שדרכו עוברת המשכורת. הוא בכלל לא צריך לתת דין וחשבון למערכת. ממילא אין שם אנשים ממש, רק מוסדות-אדם.

בתי ספר הם באמת לא מקום בריא לגדל בו ילדים. לא הייתי ממליץ לאף הורה לשלוח לשם את ילדיו.

ובכל זאת זה המקום שאליו הולכים רוב הילדים, ואני כבר לא רוצה להתווכח על כך.

הבה, נעזור להם, אם כן, היכן שהם נמצאים.

אחרית דבר

לאחר כתיבת המאמר קיבלתי תגובות, חלקן מתלהבות חלקן כועסות וביקורתיות, וזה עודד אותי לדייק מספר דברים:

כנראה הצדק עם אלה שטוענים ש"חינוך מחתרתי" לא ישנה את מערכת החינוך. והערתי כאילו יש כאן כביכול ניצנים לחינוך מהפכני הייתה מוקדמת מדי. גם אם אני באופן אישי יכול לדמיין ערוץ של מציאות שמתחיל בחינוך מחתרתי ומסתיים בחינוך מהפכני, סיכוייו קלושים, ובכל מקרה, עדיף שאדבוק בהכרזתי הראשונה והמגדירה של חינוך מחתרתי:

חינוך מחתרתי לא מבקש להציל את החינוך – רק את הילדים.

יותר מזה הכוחות המנרמלים והפרקטיקה האינטנסיבית והיומיומית של הבית-ספריות לא מותירים הרבה תקווה לקיומו של מורה מחתרתי המזדהה ככזה בתוך מערכת החינוך – אם הוא היה מספיק רדיקלי להבין/להרגיש את סבך הכוחות הבית-ספריים ואת מה שמניע אותם, ובאיזה אופן זה פוגע בילדים – קרוב לודאי שהוא לא היה מצליח להישאר בתוך מערכת החינוך, לא הרבה זמן בכל מקרה. מה שמותיר בעיקר את המתקנים החברתיים, שעליהם כבר אמרתי, שהם לא ממש מחתרתיים.

אבל,

במציאות הבית ספרית, וגם ללא שום הכרזה ודיון על חינוך מחתרתי, מתקיימים רגעים שבהם מורים מן המניין, ואפילו בינוניים למדי וללא שום יומרה מחתרתית, מצליחים לחרוג מתוכניתם המונולוגית ולפגוש מפגש של אמת ילד זה או אחר. באותו רגע הם לא בינוניים בכלל.

רגעים אלה, זעירים ונדירים ככל שיהיו יכולים להיות מצילי נפשות ממש. ילד שבזמן של קושי זכה למבט אנושי, למישהו שמבין אותו, מישהו שהסכים להתפנות לרגע מתוכנית השיעור ובאופן חוץ-בית-ספרי, מעבר לנוהל, הושיט יד, ראה אחרת, האמין, עודד, אתגר, פגש – יכול להיות שזכה במה שעשה הבדל לחיים. מרווח הנשימה בתוך הדחוס, הסדק בתוך המונוליטיות, הנגיעה בתוך הניכור – לכל אלה יש השפעה עצומה. אני זוכר בעצמי רגעים כאלה בתור ילד.

ואם יש סיכוי ש"חינוך מחתרתי" יגדיל ולו במעט את מספרם של רגעים אלה בכיתה, הרי שזה משובח, ואפשר להודיע – קיים דבר כזה שנקרא חינוך מחתרתי – זו לא רק המצאה.

ומתוך שעיינתי בדבר הזה ראיתי גם את המתודה המעשית שבה יכולה להתגשם תנועה מעשית של "חינוך מחתרתי", שעד עכשיו בעיקר דמיינתי אותו בבדידותו: קבוצת תמיכה למורים, שמטרתה לעודד מורים לצאת אל רגעים כאלו.

ואין דרך טובה יותר להשיג מטרה זו, מאשר לאפשר לקבוצת תמיכה כזו להיות בעצמה קודם כל מרחב אנושי שבו המורים נראים ונשמעים. מקום בו הם עצמם יכולים לחוות רגעים מכוננים של התגלות, לפרוש את מה שמעסיק אותם באמת, להביא את פגיעותם, פחדיהם, תקוותיהם, רגעי האשמה שלהם התסכול והאכזבה בקיצור, כמו שכתבה לי קרן-אור: "סדנת מורים-מורה נבוכים שבה נוכל לדון לעומק עם מורים אבודים כמוני במערכת". זה בהחלט יכול להעלות את איכות החיים של המורים – וברור לי לגמרי שכל מורה שזכה במקום הזה עבור עצמו, ירצה לספק אותו גם עבור תלמידיו, ואם זה יהיה מספיק משמעותי ומודע, הוא אפילו יכול לרצות להפוך את זה לעיקר חינוכו  – והנה נולד לו מורה מחתרתי.

דני ‏27/09/2016

 

 

[1] כזהו למשל הספר "פינוקיו יורד מן הפסים" שהוא מחקר פנומנולוגיה וביקורתי על הבית ספריות.

[2] כזהו למשל הספר "מקום לגודל" וכאלה הם מסגרות החינוך הדיאלוגי.

סרטים לצפיה בנושא אנסקולינג

יום שלישי, 3 בנובמבר, 2015
    • סרטים ללימוד על אנסקולינג

 

https://www.youtube.com/watch?v=kNFM-uUzqE8

חינוך בעד האדם

יום שלישי, 8 בספטמבר, 2015

מאז שהתחלתי לעבוד עם ילדים אני במנוסה.

בלי לשם לב, מצאתי את עצמי מתייחס לעצמי כפושע, וסיגלתי את הליכותיו של מי שצריך להצניע את אמיתות חייו. היה נדמה שאני עושה את זה כדי שיתאפשר לי להמשיך לעבוד עם ילדים, אבל אני חושש שזה הלך עמוק יותר מזה – חשתי כמו ילד שברח מן השיעור, ואם לא ייזהר, תכף עתיד איזה מבוגר אחראי למשוך באוזניו כל הדרך עד למנהלת.

וזה מוזר, כי על פניו נדמה שדווקא אמרתי דברים די לא מקובלים, ופה ושם גם הרגזתי אנשים. אבל באמת, השתדלתי תמיד לרכך, לפייס, להגיד דברים באופן כזה שישאירו לי את החופש לסגת בכל רגע. אני לא איש מלחמה, לא שייך אלי לנפנף בדגלים, להכריז אמיתות, להיגרר לוויכוחים אידיאולוגיים. אף על פי שמצאתי את עצמי לא פעם בחזית, מטבעי אני נחבא אל הכלים, מעדיף את המפגש האינטימי והדיאלוג החי, על פני ההרצאה מול ציבור. עימותים ציבוריים מפחידים אותי, קולות רמים שנאמרים בטון צודק מקפלים אותי פנימה. פעם זה היה עמוק כל כך עד כי הילדים לבדם השביעו את רעבוני לחברה, אחר כך למדתי למצוא מזור גם בחברתם של מבוגרים.

למדתי, אם כן, לדבר בשפה התקנית. לדבר כאילו אני מן הצד של המבוגרים האחראיים, וביחד אנחנו בוחנים את "טובת הילד" וכל זה. השתדלתי לא לפגוע באיש, למצוא תמיד איך בעצם, גם אם לא מסכימים על הדרך, הרי לפחות בכוונה אנו שותפים, והרי אני עוד איש חינוך הגון הנמצא בקהלם. אבל מתחת למעטה המהוגן הזה, לא הפסקתי לחוש שאני במנוסה, מגן על סוד.

עם השנים נעשיתי אומן בדיבור הכפול הזה. אנשים התייחסו אלי ברצינות, לא ביקשו לראות את תעודותיי, אפילו היו מצמידים לשמי את תואר הדוקטור בלי לשאול אם אכן כך. יכולתי לשבת עם מפקחת, למשל, אשר מתחת לאפה שיחקו ילדים בבוץ, ולתרגם לה את כל זה באופן כזה שהדוח שלה התמלא במילים גבוהות על לימוד מתמטיקה היסטוריה ופיסיקה. זו הייתה שותפות של פושעים, אני שהחבאתי את האמת (הם סתם שיחקו בבוץ), והיא שהעמידה פנים שהיא פתוחה, נאורה, ודווקא אוהבת ילדים.

אבל היום אני רוצה להפסיק לברוח, לצאת מן הארון, כמו שאומרים. עוד מעט אהיה בן חמישים. וגם אם אחזור לסורי, לפחות במעמד זה, אני מבקש להיות ישר.

הנה, אם כן, שלושה דברים פשוטים שאני מאמין בהם בנוגע לגידול ילדים, ושבהם שוב איני רוצה להסתתר.

אגב כך אני גם רוצה לענות לאנשים שכועסים עלי שאני כל כך לא אופטימי לגבי אפשרות השינוי של מערכת החינוך. לא ביקשתי להיות ביקורתי לשם השעשוע האינטלקטואלי שבדבר. אם רואים אתם שמה שאני מציג כאן בהמשך אכן אפשרי שיקרה במערכת החינוך, לכו על זה במלוא אמונתכם. אבל, אנא מכם, זה לא מסוג הדברים שסובלים עשייה מתפשרת. לעצור בחצי הדרך אל המעיין ישאיר את הילדים צמאים כשהיו. רק התחזות פוליטית שאיבדה עניין במציאות, יכולה להתהדר במין דבר כזה כאילו הושג איזה הישג הראוי לתשבחות. ביושר אני מדבר אליכם, היו ישרים גם אתם איתי.

dani-pic

הדבר הראשון: ילדים הם לא מבוגרים שטרם הבשילו, וחייהם הם לא מסדרון בדרך אל הבגרות. עכשיו הם חיים, וכאן ועכשיו הם זקוקים לאיכות חיים. חייהם יקרים וראויים לכבוד בזכות עצמם.

ואם צריך למצוא צידוקים לגישה זו אפשר לומר כל מני:

שהילד הוא אבי האדם ומה שחווה בילדותו עתיד להשפיע על כל חייו,

שגם אם נניח שבעתיד הוא יצטרך לשלם על אושר ילדותו בסבל בגרותו, אין סיבה להעדיף את הבגרות על פני הילדות. גם הילדות היא פרק זמן ארוך, שבמונחים פסיכולוגיים אולי הוא ארוך אף יותר. והרי הילדות כל כך עשירה בצבעים וטעמים, כל דבר חי בה יותר.

מה גם שאין שוב הבטחה שאם ניקח את אושרם היום בכל מני פרקטיקות של "הכנה לחיים", זה יביא להם בגרות מאושרת. למעשה, המציאות מראה את ההפך מכך. ואם ממילא אין הבטחה, אז בוודאי שעדיף להשקיע בזה שיחיו טוב עכשיו.

אבל כל אלה הם רק תירוצים, והאמת הפשוטה היא שאם הדבר הזה צריך צידוקים, כבר הוא נפגם בלבו. הם כאן לפניי, הילדים, אחרותם האמיצה קוראת ללבי, ואחריותי פוגשת את ליבם.

זה הדבר הראוי להם. לשם מתנקז כל ניסיוני החינוכי, על זה אני עובד כשאני מבקש ליצור מצע פורה לבריאותם הגופנית, הנפשית והרוחנית: מבקש אני מרחב שיאפשר להם לחיות את חייהם באופן עמוק וממצה. איני צריך שום תרוץ לכך.

מאמירה פשוטה זו נגזרים כמה וכמה דברים, שגם הם לא מסובכים. הם נוגעים לאופן שבו ניתן לתמוך באיכות החיים של ילדים:

  • מרחב שייכות ביתי: ילדים זקוקים למרחב של שייכות. זה המצע שבו הם יכולים לפרוח למלוא חיותם וייחודיותם. למצע הזה צריך להיות ריח של בית, לא של מוסד. בתור שכזה הוא לא יכול להיות גדול מדי, (לכל היותר מאה ילדים לטעמי, וגם זה תלוי בגיל), ומטבעו הוא נעדר את כל אותם גינוני פורמאליות וציבוריות, הדוחקים את הילד לבדידות. כבית שני, הוא יותר דומה למשפחה מורחבת, כפר קטן של ילדים, מאשר מוסד חינוכי. בית כזה מתאפיין ב"מלאותו" – אין הוא רק חלל מגורים ריק – אלא נוכחות מברכת, הקורנת הן ממנהיגותם של המבוגרים, והן מאיכות האינטראקציה בין ילדים. כאן הם יכולים לשקוד על ייחודיותם, להיות עדים לאחרים, ולהתברך בזה שהם עצמם נראים. הם יכולים להרגיש את האכפתיות במובנה העמוק ביותר, וממילא זה עושה גם אותם אכפתיים ונותנים כלפי זולתם. הנתינה ללא ספק חיונית לאיכות חייהם. הם לא יכולים לחיות רק כצרכנים. המקום הזה מכבד לא רק באווירתו האנושית, אלא גם באופן בו הוא בנוי ומאורגן – במהותו זהו מקום תומך חיים, שהיופי ותשומת הלב המקרינים מקירותיו עונים כהד לדופק החיים היומיומי הממלא את חללי חדריו.

  • חירות: בתוך המרחב הזה הם יכולים לנוע בחופשיות, מתוך הקשבה למקצב הטבעי של פעילותם, ו"לנהל" את זמנם לגמרי באופן חופשי. המשמעות של ילדים טמונה בשפת המשחק שלהם. ובזה הם עוסקים באופן טבעי רוב היום. לימודים פורמאליים מעט שייכים אליהם, אבל גם אם הם קיימים בתוך המרחב הזה, הם לגמרי מתוך בחירה. משחק,רק כדי שלא לרדד את הדברים, כולל בתוכו את מאה שפות הפעילות והיצירה. ובעיקר צריך לחבר אותו לחיים המתהווים, המבקשים להגשים את עצמם, ייעודם ושליחותם, במלוא העוצמה. חירות היא מידת הסוד של האדם, מה שמחלץ אותו מן המרחב ההישרדותי, ומניח אותו במרחב של נוכחות ואמונה. לטעמי אי אפשר לכונן מרחב של איכות חיים בלי להעמיד במרכזו את החירות במובנה העמוק.

  • רב-גלאיות: בתוך המרחב הזה אין מקום לחלוקה גילאית צרה הנכפית מבחוץ. זהו מרחב רב-גילאי, השלובים בו ילדים מכל הסוגים, וכל אחד ואחד מהם חיוני למעגל השייכות הנרקם. במקום הזה ישנו חופש התוועדות מלא. הרב-גילאיות היא חלק מעקרון הרצף המאפשר לילד להיות מחובר לגיל שהוא בא ממנו, ושאליו הוא הולך. היא גם מאפשרת קיומם של הגילאים האלה בו זמנית, שהרי כל ילד ממשיך לשאת בתוכו הן את הילד שהיה, והן ניצנים מן הילד שהוא הולך להיות, ושמירה על שערים פתוחים בין כל אלה, היא חלק משלמותו, ועיגונו במציאות. אוסיף לזה שרב-גילאיות עושה שייכות של השלמה, שבה יש מקום ייחודי לכל אחד. וזאת בשונה מן החלוקה המכאנית לפי גיל, שממילא מגדילה את התחרות הריקה – מקום בו קיומו של האחד בא תמיד על חשבון השני.

  • מרחב מעגלי ללא מבחנים: מבחנים מדכאים כל אדם, ילדים במיוחד. או בניסוח הפוך: זכותם של ילדים לגדול במרחב שבו לא ממיינים, מתייגים ובוחנים אותם ללא הרף. ויותר מזה – צריך להעמיק בצורות הסמויות שבהם הופכים את החינוך לזירה שבה הילדים משוסים אלה באלה למען ישיגו יתרון זה על פני זה. זה, אגב לא בגנות אתגרים או מבחני שער, אבל מבחני שער שונים מהותית ממבחני מידה, בין היתר בכך שהם עניין של בחירה.

  • אתגריות: המרחב הזה, מחבק ככל שיהיה, גם מעמיד אתגרים אותנטיים, ופותח הזדמנויות להפעלת יכולת. אתגרים אלה, שהילדים לוקחים על עצמם במלוא הרצינות, מהווים את הזירה להגשמת הביטוי שלהם. חלק מאתגרים אלה גם קשור לעולם המבוגרים. שהרי איכות החיים של הילדים קשורה לכך שהם נמצאים בזיקה פורייה לעולם המבוגרים, שהוא לא רק מה שנמצא לצידם, אלא גם האופק המחכה להם עצמם.

נדמה לי שאלה הדברים העיקריים שמאפשרים איכות חיים לילדים. אני לא חושב שאני מחדש בהם. אני מניח שכל מי שמבין ללבם של ילדים, ושם לעצמו למטרה את העניין הזה – לדאוג לאיכות החיים של ילדים – יגיע למסקנות דומות. העיקר שבהן, מבחינתי, קשור בהבנה שילדים הם יצורי עומק, ואיכות החיים שלהם דורשת תשובה של עומק. אף על פי שאפשר בקלות להשביע את דעתם בממתקים, הם משוועים לרצינות רבה יותר.

* * *

תשאלו, מה יהיה עליהם בעתיד, כיצד הם ישתלבו בחברה, בשוק העבודה, בצבא, אם לא נכין אותם וניתן בידיהם את הכלים הנכונים? טובים חייהם בהווה, אבל מה יצא מגן השעשועים הגדול הזה? האמת היא שלא אכפת לי. הם יסתדרו. כמו שהם מסתדרים היום. בכל מקרה זה שלהם – חייהם – לא שלי.

אני נוהג לומר, כדי לסבר את האוזן, שהדרך הטובה ביותר לתמוך בחיים משמעותיים של בן השלושים, היא לאפשר לילד לחיות את חיי בן השבע שלו באופן משמעותי. ואני באמת חושב שזה נכון, שגם בדיעבד, חיי עומק בהווה תורמים לחיי עומק בעתיד, אבל האמת היותר אמיתית היא שלא אכפת לי. לא מעניין אותי מה הם יהיו כשהם יהיו בני שלושים וכיצד הכנתי או לא הכנתי אותם לעתיד הזה. אינני מבין בעתיד, ויש לי חשד שגם אחרים לא ממש מבינים בו. כל מה שמעניין אותי הוא שכעת הם ימצאו את הדרך ללבם, שכעת הם יהיו נאמנים לעצמיותם, שכעת הם יגלו את האפשרות של קשר עמוק עם מה שמעבר, שכעת יהיו חיים.

הכי רחוק שהצלחתי ללכת עם עניין זה של "להכין את הילדים לחיים" הוא זה: אשמח שהם יגדלו להיות אנשים ששום תעמולה אידיאולוגית לא תצליח לעבוד עליהם. הם יהיו עמידים לשואה חדשה משני קצותיה – האלים והקורבני. לצורך זה די שישמרו על קשר עם ילדותם ועם החיוניות הטמונה בה. האם יהיו מועילים לחברה? אני מקווה שזה יהיה קשור למהותה של חברה זו.

* * *

הדבר השני: ילדים זקוקים בסביבתם למבוגרים אותנטיים, שבצד זה שהם מבינים ללבם ומכירים את עולמם, הם מבוגרים אחראים במובן העמוק והאכפתי, שאוהבים את חברתם, ונכונים לפגוש אותם מפגש של אמת.

או בניסוח על דרך השלילה: רצוי שילדים לא יגדלו בסביבתם של מבוגרים פורמאליים – מורים או בעל תפקידים אחרים – השומרים על ניתוק-מנכר, ואשר עיקר התקשרות שלהם עם ילדים נעשית דרך פרוצדורות מלאכותיות ורשמיות.

אני מנסח את זה גם על דרך השלילה, מכיוון שיש פה בעצם שני דברים שונים: גם הצורך למעט את הנזק הקשור בהתחככות יומיומית עם "בעלי-תפקיד" מנכר, וגם ההבנה שלא די לבודד את הילד מן הנזק – הילד זקוק באופן חיובי לאנשים של ממש. אנשים חשופים, אמיתיים, עמוקים, אנושיים, רחבי לב, אכפתיים, שיש להם עניין אמיתי להתרועע עם ילדים, שהם במסע חקירה משל עצמם, ואשר מתעניינים בחיים. אנשים כאלה יכולים להיות עדים למסע של הילד, מסוגלים לעמוד על דקויותיו, ולהאיר מאור השראתם.

אני מדגיש שהילדים זקוקים למבוגרים מסוג זה בסביבתם, כי אני מניח שרוב הזמן הם לא צריכים אותם באופן ישיר, ודי שאלה יהיו שם ברקע, נוכחים ברגעי המפתח, ומנהיגים את הקהילה כשלם.

* * *

אכן, עיקר החינוך תלוי ועומד על המחנכים. וכשאני אומר את זה אני לא מתכוון לא לשיטה הפדגוגית שהם מחזיקים בה, ולא לכלים המתודיים העומדים לרשותם, וגם לא להשכלה החינוכית שלהם – אלא לזרע שקודם לכל זה.

בעניין הזה אני לא אופטימי. בהיעדר הזרע הזה לא יעזרו כל תוכניות ההכשרה, ובקיומו, הן מיותרות במתכונתן הנוכחית. הדבר העיקרי שיכול לעזור לזרע להבשיל למלוא עוצמתו, זה הניסיון החי, מלווה בלימוד יומיומי ומודע של צוות עובד. רוב מסלולי ההכשרה למורים, לא רק שלא עוזרים לחשוף את הזרע הזה, הם מחניקים אותו.

אני יודע, המורים מאוגדים, אומנותם היא פרנסתם, הם זקוקים לביטחון פנסיוני, הם השקיעו ממרצם שנות לימוד רבות, לא ייתכן שיבואו אחרים ויתחילו לעבוד עם ילדים ללא רישיון, ללא הכשרה, ללא ניסיון מסודר. אפשר להבין שמשרד החינוך מתעקש על כך שהעוסקים בחינוך יהיו בעלי רישיון. כמו שאני רואה את זה, גדול נזקו של רישיון זה מברכתו. ובכל מקרה, במובן העמוק ביותר, לא זה מה שיגדיר מחנך. חינוך הוא ייעוד שאיש אינו יכול להשית אותו מבחוץ. ואם אדם רואה את עצמו כמחנך, גם איש אינו יכול לקחת את זה ממנו.

אני מודה, אם כן, גם בזה: תעודות לא מעניינות אותי, וגם לא כמות הנקודות שנצברו בהשתלמויות כאלה או אחרות. כשאני מחפש מחנך, אני עוקף את כל אלה הישר אל הלב. הניסיון בעבודה עם ילדים, הרצון ללמוד ולקחת חלק משמעותי בחיים בצוותא, ואותו זרע שקשה מאוד להגדיר אותו, הם הפרמטרים שאני בודק.

אל תשאלו אותי מה אמורים לעשות עם כל המורים האחרים שצריכים לפרנס את משפחתם. אמרתי, אני מדבר מתוך יושר היום. לכל היותר אני יכול לומר שכל אדם הוא מברך ביותר כשהוא נמצא במקומו המדויק. יכול להיות שרבים מהם, שאולי לא הייתי בוחר בהם לעבוד עם ילדים, יכולים לעשות זאת, אם הם פועלים בתוך מרחב מסוג אחר.

* * *

והדבר השלישי הוא כל כך מורכב, עד כי אני לא בטוח שיעמוד לי הכוח לנסח אותו כראוי. זה קשור לעולם הידע, ולמה שאני רואה כאחת ההולכות שולל הגדולות ביותר של האנושות המודרנית – רעיון ההשכלה.

רעיון ההשכלה כפי שבא לידי הגשמה בבתי הספר ובאוניברסיטאות הוא בעצם סוג של התחפשות המתהדר בחוכמה, אבל בעצם מהווה רק קליפה של השכלה – עניין שאצים לרכוש אותו מן הטעמים הלא נכונים. אף שנמצאים במקומות האלה אנשים חכמים, הנה החוכמה נבזזה בהם עד עפר בידי מנגנונים מכאניים, ומשחקים מוזרים, שנעשים יותר ויותר תלושים מן המציאות ככל שמעמיקים בהם. תלמידים הצמאים לידע של אמת, לא ימצאו כאן אלא את המאבק המעמדי לזכות בתואר זה או אחר, שעיקר המשמעות שלו הוא ביתרון היוקרתי/פרנסתי שלו.

אני רואה את זה כסוג של מחלה שפשטה בתרבות, ונקבתי בעבר בשמה: "בורות מודרנית" – שהיא היכולת הבלתי רגילה הזו להיכנס לנהר החיים ולהישאר יבש. היום, על כל צעד ושעל נעשית ה"אקדמיזציה" הזו כסמל לקדמה. אפילו מן הנגר מצפים להשתתף במשחק המלומד הזה, כדי שיצבור נקודות ותעלה משכורתו, כאילו שבאמת זו הדרך שיעשה נגר טוב יותר. אני יכול להבין את האבולוציה החברתית שניפחה את מעמדם של אלה המתפרנסים מהוראה (לפעמים קל יותר לדבר על נגרות מאשר לעסוק בה בפועל), אבל אני מתקשה להבין איך אנשים ממשיכים לתת לזה יד, בלי לראות את השקר שבזה. ברור, אם נגר ידע שיש עוד כל מני סוגים של עץ וטכניקות של עיבוד, זה יעשיר אותו ויעשיר את מקצועו, אבל בין זה לבין ההשתלטות של תעשיית ההוראה על תהליך התמקצעותו יש מרחק רב מאוד. למעשה, במובן עמוק, השתלטות של ההוראה התיאורטית הזו, רק מרדדת את הכבוד של מקצועיותו. הוא ראוי לכבוד הזה לא בגלל שהנגרות נעשתה דומה למלאכת עשיית התארים, אלא דווקא משום שהיא שונה ממנה, ויש לה יסוד חיים משלה, שהוא טהור ועמוק בזכות עצמו.

כל זה כמובן נכון במשנה תוקף במה שנוגע לילדים ולבתי ספר שהם נשלחים אליהם. בחסות רעיון ההשכלה נעשים דברים רדודים, שבצד חוסר הטעם שבהם, הם פוגעים בילדים.

* * *

ניסוח מסוים של דבר שלישי זה, אם כן, יכול להיות פשוט זה: ילדים לא צריכים "ללמוד".

ואני כבר סומך על כך שהפועל "ללמוד" יובן בהקשר המקובל, בלא שאצטרך להתנצל על אמירה גורפת שכזו. ילדים לא צריכים ללמוד. אין איזה גורל מיוחד שמחבר אותם, ואותם דווקא, לעניין זה שמבוגרים רבים דוחים מעל עצמם בשאט נפש. הם יסתדרו נפלא בחיים ללא שום מגע עם כל הדבר הזה. למעשה, הרבה מן הדבר הזה, בצד זה שהוא ממלא אותם בדעת מזויפת, גם עושה אותם חסרי אונים. ושני הדברים כאחד מזיקים להם הרבה.

כאן הם לומדים לוותר על חכמתם העצמית, שהיא חלק מחיוניותם והתמצאותם בעולם, ומחליפים אותה בהעמדת הפנים של ידע. המפגש עם ידע מן הסוג הזה מרחיק אותם מלבם, תולש אותם מיחס כנה ועמוק למציאות, ודוחק אותם להתייחס לדעת כסוג של מוצר צריכה במקום כעוד הזדמנות לשירת החיים העמוקה.

במיוחד אני בוכה על התפיסה המכאנית שמחדירים בהם השכם והערב, הן כתפיסת עולם והן כפראקטיקה יומיומית. זו תפיסה שגונבת מהם את אלוהיהם כשהם זקוקים לו ביותר.

אפילו בתי ספר מאוד פתוחים נופלים באשליית ההשכלה, ובצד כל עקרונותיהם הנאורים, ממשיכים "לעשות שיעורים", ולהרביץ דעת, כאילו זה עדיין עיקר החינוך, ובזה מתמצה חובת קיומם של הילדים – שיהיו "תלמידים". שום איש תאב חיים לא אמור ליפול ברשתה של תעשיית הדעת הקליפתית הזו, שמרחיקה מכל חוכמה של אמת, ובטח לא ילדים רכים בשנים.

במידה רבה כל העיסוק הזה בידע קשור לכך שאנשים אבדו עניין בחיים ומיצג-הידע מרגיש להם כמו תחליף ראוי ונוח שבו הם יכולים להעסיק גם את עצמם וגם את הילדים. מה הם יעשו אתם אחרת, ישחקו בגולות? אני משוכנע שאם לא היו מאבדים עניין בחיים, הם לא היו טורחים כל כך ב"השכלה", שעיקרה הוא המרדף "לסתום חורים" שדווקא טוב שייוותרו פתוחים כפתחי נשימה לאדם.

* * *

רק לאחר שהובן כל זה לעומקו, ושוב לא נעשה כתחליף חיים אפשר ליצור מחדש מקום גם לעניין זה – להשכלה – אבל לא כיצר התחפשות, אלא דווקא כרצון של התפשטות אל הפשטות.

רוצים אתם ליצור איכות חיים לילדים, הרחיקו אותם מן ההשכלה המזויפת וחזרו לפגוש אותם עם חוכמה אותנטית ורלוונטית. ואנא מכם, איני מדבר על חוכמה מעשית בלבד. הילדים הם פילוסופים טבעיים, ועומק ההבנה שלהם נטוע בשורש פילוסופי זה וברליגיוזיות שלו. אם כבר מתמטיקה, אז שתהייה זו הפילוסופיה של המתמטיקה, ולא המכאניות שכה בקלות מוכרים להם היום. וזה נכון גם לגבי כל תחום דעת אחר. כשילד בן ארבע מתחיל לחבר מספרים וזה מעסיק אותו, זה הרבה יותר מאשר עובדה של שוק. הוא משתאה נוכח הסדירות המופלאה שלהם, מתמלא תחושה של קסם שאותה הוא לא יודע להגיד, אבל שאיתה הוא הולך לישון עם ליל, וקם דבר ראשון בבוקר. לוח הכפל לא יברח לו, אבל אם לא יהיה שם מישהו שיפגוש אותו בקסם, עדות למאבק היצירה שלו, הוא עתיד להתרוקן ולאבד את הרלוונטיות שלו, והנה עוד אדם שנמצא בדרך לאבד עניין בחיים.

* * *

tree

כעת אני גם יכול גם להתייחס לאותה "תוכנית ליבה" שמשרד החינוך מתעקש עליה, אם משום שהוא רואה אותה כמכילה את הדברים החיוניים ש"מכינים לחיים", ואם בשל ההזדמנות שהוא רואה כאן ליצור מכנה משותף שיחבר אנשים מקצות הארץ והעם.

אתחיל דווקא בעניין השני: אני מאוד בספק עד כמה "תכני לימוד בית-ספריים" יכולים להוות תשתית לחיבור בין אנשים. לחיים יש מקצב משלהם, ובכפר הגלובלי שאנו חיים בו, ענייני תקשורת וצריכה, הרבה יותר רלוונטיים למפגש בין שני בני נוער מעולמות שונים, מאשר שירי ביאליק. ואדרבא, באותו עולם מרושת, בהיעדר תוכנית ליבה מחייבת, יש יותר סיכוי ששני אוהבי שירה ימצאו אחד את השני עוד בנערותם – גם מפאת הטכנולוגיה, וגם מכיוון שיהיו פנויים להתחקות אחר אהבתם ליבם. אני יודע שאנשים מבוגרים נוטים להתרפק על תכנים שלמדו כביכול בבית ספר, ובאנחה של התמכרות מצרים על הנוער ששוב אינו זוכה לפנינים אלו. אבל האמת היא שרק לעיתים נדירות ובהקשרים מאוד מלאכותיים, מהווים אלה אכן מצע לחיבור בין אנשים מקצוות העם.

ובאשר לעניין הראשון, חוק החיים הפשוט שעומד כאן הוא זה: אם זה "ידע" שבאמת נחוץ לחיים (ואני לא מתכוון כאן רק במובן ההישרדותי, אלא גם במובן הרוחני), הוא ממילא משובץ בתוך סביבתו של הילד, והוא יקלוט אותו אליו גם אם איש לא יטרח להגדירו כתוכנית ליבה (ובמיוחד אם הוא חשוף למפגש אותנטי עם מבוגרים). ואם הוא לא ידע חיוני, אלא רק "הידע שכל אדם משכיל צריך לדעת אותו" – אני מוותר על העומס המלאכותי הזה. באמת ובתמים אני מעדיף את הבורות המקורית. אז לפחות ידע האדם שהוא אינו יודע, ומתוך כך אולי ביקש להחכים. כאן, הוא אפילו לא יודע את זה, ומה שהוא לכאורה "יודע", הוא בעיקר עומס שמכביד על החוכמה, ולא מאפשר לה לעוף.

אני יודע, אנשים כל כך אוהבים לתת דוגמאות נגד, וממהרים להעיד מעצמם עד כמה ידע כזה או אחר העשיר את חייהם, ובלעדיו לא היו מגיעים להיכן שהגיעו. הם שוכחים שלא הידע הריק הוא שמילא את ליבם, אלא הזרע החי שפגש אותם מתוך זה שהם עצמם היו בחיפוש חי. הם למדו לעוף לא מכיוון ש"נחשפו" לידע סטנדרטי, אלא משום שהשתוקקו לעוף, ואגב כך ידעו ללקט את הנחוץ להם, כן – גם מבין השורות המשמימות של הידע הבית-ספרי, (אבל גם ובעיקר ממקורות אחרים).

* * *

אלה הדברים שאני מאמין בהם. הארתי אותם כאן רק בראשי פרקים. במאמרים וספרים קודמים העמקתי בהם. כאן אני אומר אותם ללא גינונים מיותרים. משתמעים מהם עוד הרבה דברים אחרים, אבל אלה הדברים שעומדים במרכז, לא חפצתי להעמיס עליהם נוספים. הם יכולים להישמע רדיקליים על רקע האופן שבו מתנהל החינוך המקובל, אבל מצד עצמם, אלה דברים פשוטים, לא מתלהמים, לא רוצים לחולל מהפכות, רק לכבד את הילדות ואת האוצר הטמון בה לאנושות המתבגרת.

קראתי לזה "חינוך בעד האדם". הרבה מאוד משמעות אני טומן בכותרת זו. החינוך נעשה לפעמים כל כך פוליטי, והמדבר כאן מוצא את עצמו נזהר ברצונו לתת דין וחשבון להרבה עמדות ודעות. רק אוסיף עוד הערה: לא נכון הוא שאנשים שגדלים מתוך כבוד לייחודיותם נעשים אגוצנטריים, ובמובן הזה כביכול ניצבת הדילמה אם להשקיע באדם או להשקיע בחברה. זו דילמה מזויפת. המשקיע באדם, ממילא גם משקיע בחברה. חינוך בעד האדם כולל את הכול – את החברה ואת העולם.

אם הייתי צריך לסכם זאת בשפה של זכויות, אלה שלוש זכויות שאני תובע לילדים:

– זכותם ליום הזה, (וכך גם קורצ'אק תובע)

– זכותם למפגש אותנטי עם מבוגרים,

– זכותם להתחכך בחוכמה רלוונטית.

אם מערכת החינוך הממלכתית יכולה לשנות את מטרותיה כדי לכבד רק את שלושת הזכויות הללו, יהיה זה אכן שחרו של עידן חדש. האם אני עצמי אוכל לומר את כל זה בעתיד, שלא מתוך עמדה של התנצלות, אינני יודע.

החיבור המצורף נכתב בעקבות אי אלו אירועים שהייתי מעורב בהם בעת האחרונה, אחד מהם הוא שביתת הרעב שפתח בה איש בן שמונים – דוד בן יוסף – בזעקה על העוול שנגרם לילדים במערכת החינוך.

ברקע לכתיבתי היה כמובן מיתר. הוא נתן לי את הביטחון שהדברים שאני אומר אינם תיאורטיים – הרי מיתר חי וקיים ובועט כבר שמונה עשרה שנה! אחרי שכתבתי את הדברים וראיתי כי טוב, ורווח לי מעצם אמירת הדברים, נזכרתי בכנס, וחשתי שאני רוצה להביא מתנה לכל האנשים היקרים שפעלו כאן במשך השנים, ואשר בזכותם המקום הזה קיים.

תהא זו אם כן מתנתי לכבוד חי השנים של מיתר.

נצא לקבל את פניהם

יום שני, 29 בספטמבר, 2014

נראה לי שהשאלה העמוקה ביותר שאפשר לשאול בנוגע לרווחת האנושות, עוסקת באופן שבו אנו מקדמים את פני הילדים הבאים לעולם.

אני לא חושב שיש הרבה אנשים שירדו למלוא עומק העניין ולקחו על עצמם לחקור את האתגר הזה ברצינות הראויה. כן, "חינוך" – אם לקרוא לעניין הזה בשם – מוכרז לא פעם כדבר מאוד חשוב, ויש אנשים שלוקחים את זה אישית, רואים בו ייעוד, ומוותרים על קריירה כלכלית כדי להתמסר לעבודה עם ילדים, אבל בדרך כלל הם לא מתייחסים לזה  כמפגש בין עולמות. בדרך כלל, הילדים הם פשוט חומר הגלם של פרקטיקת החינוך. ופרקטיקת החינוך עצמה היא חשובה (יותר או פחות) כעיסוק תרבותי של מבוגרים, השייך לשיח של עולמם ולמאבקיהם האידיאולוגיים.

ואני רוצה להציע שהילדים הם לא רק נגזרת של הוריהם, או בעיה חינוכית, אלא עם בזכות עצמו, והם כאלה גם כשהם פזורים על פני כל כדור הארץ ולא בהכרח מכירים זה את זה או דוברים באותה שפת-מבוגרים. גם בלי שיכירו, הם מגלמים תרבות קדמונית, שיש לה שפה משלה ושורשים משלה, ומהווים את ערש האנושות. התרבות הזו ממשיכה לפכות באנושות ולחפש את מקומה בעולם עם כל ילד שנולד.

וכל ילד שנולד הוא לא רק אתגר פרטי – סוגיה של משפחה כזו או אחרת – אלא גם מניח לפתחנו מחדש את השאלה הכללית והציבורית – איך נכון לקבל את פני הילדים כדי שהם יכוננו עולם טוב יותר. לא כדי שנגיד להם מה הוא הטוב וכיצד לייצר אותו – זה לעולם לא עובד – אלא כדי שהם עצמם יהיו אנשים טובים, בדיוק במובן הזה, שנתיבם הטבעי ישפיע טוב עליהם ועל סביבתם.

* * *

ואולי תאמרו שאני מגזים. ילדים מאז ומתמיד גדלו לצד הוריהם ובתוך קהילתם, וברוב תולדות האנושות גם אף אחד לא עשה מזה עניין. הם פשוט גדלו. אז למה לעשות מזה עניין היום?

מה שמסתתר מאחורי אמירה משוחררת לכאורה זו – "שיגדלו" – אינו רק עמדה ניטראלית. בין אם אנו רוצים בכך או לא אנחנו מקבלים את פני הילדים, ועושים זאת בדרך מסוימת המגלמת תפיסת עולם שלמה. אלא אם כן עשינו עבודה מודעת של התרה, אותו "שיגדלו" הוא פשוט התמד של תפיסת עולם זו, שברוב המקרים, אני חושש, היא לא לברכה. לא שהחינוך המהונדס וה"מודע", שבו משקיעים כל כך הרבה מחשבה וכסף הוא בהכרח טוב יותר – גם הוא ביטוי לאותה תפיסת עולם.

* * *

מרביתנו נושאים בתוכנו ילד פגוע שהוא תולדה של קבלה לא מברכת זו[1].

הילד הפגוע הזה הוא לא רק תופעה פסיכולוגית מינורית, עניין שבין אדם לעצמו השייך לדלת האמות של חייו האישיים – הילד הפגוע הזה מנהל את העולם. ופני האנושות כפני צלקותיו.

* * *

תגידו – אבל, אם כך, מה נוכל אנחנו, שהננו בעצמנו פגועים, להציע לילדינו? אתם צודקים. מרבית החינוך נעשה גם הוא על ידי אותו ילד פגוע, וממילא גם הוא אחראי למסורת המניבה עוד ועוד ילדים פגועים. העולם מלא אותם.

אבל, החינוך הוא גם הזדמנות לרפא את עצמנו תוך כדי המסע: בקבלת הפנים החדשה שאנו מתכוונים לפגוש את הילדים, אנו לומדים לפגוש גם את הילד הפגוע שבתוכנו. שני המסעות – ריפוי האנושות והריפוי האישי – נשזרים לאחד, ואי אפשר להפריד ביניהם.

זו משימה עצומה לא בגלל היקפיה הגלובליים, אלא דווקא מכיוון שהיא נוגעת בניואנסים הקטנים של התייצבותנו האישית בעולם. כל כך הרבה בלבול יש כאן, הסחות דעת, דעות קדמות, הרגלים רעים, וכולם מתנקזים בסופו של דבר אל ילדינו שסופגים הכול ומחזירים לנו צעקה כנגד צעקתנו. בתוך כל ההמולה הזו קשה לזכור את הפרספקטיבה הרחבה הזו – מפגש העולמות – ובכל זאת זה הלימוד שלנו.

 


[1] ברוב המקרים עיקר קבלת הפנים לילדים קשור בחיפוש אחר הדרך למזער את הפרעתם לעסקי המבוגרים.

קופילפט

יום שני, 29 בספטמבר, 2014

  1. "זכויות יוצרים" המיוצגים בסימן © (copyright) מבטאים גישה משפטית ומוסרית לקניין הרוחני, ומגלמים תפיסת עולם מסוימת. ועם זאת, שאלת הקניין הרוחני היא שאלה מורכבת מאוד. באיזו מידה היצירה היא אכן של יוצרה? הרי הוא לא פועל בריק, ויצירתו תמיד מכילה מרכיבים ומקורות השראה משל אחרים. שלא לדבר על אותה השראה אלוהית שעוברת דרכו, ולבטח היא לא שלו. ומצד השני, אפילו הייתה שלו, מה דינה כעת שמסר אותה, האם שלו היא עדיין? באיזו מידה זכויות יוצרים הם כבלים שקושרים את היצירה בהמשך דרכה בעולם ומונעים ממנה להתפתח באופן חופשי, ואולי אפילו חוסמים
  2. על רקע זה נולד הסימן: Copyleft, שנושא בשמו מספר משמעויות: קודם כל הוא משחק עם המילה האנגלית right שהיא גם זכויות וגם ימין ומציע את היפוכה. ואכן הפתח (החופש) בסימן המקורי הוא מצד ימין ואילו בסימן החדש הוא נדד שמאלה. המילה left באנגלית נושאת עמה עוד משמעות – "להשאיר", אות וסימן שה"קניין הרוחני" נותר חופשי, או פשוט נותר ברשות העולם. ימין ושמאל גם מייצגים את הזכרי והנקבי, וגם במובן הזה השמאל הוא עניין יותר מעגלי שיתופי ומקבל, מאשר "צודק" ודוחף.
  3. ועם זאת, מה שסימן זה מייצג יכול להיות הרבה יותר רחב מאשר זכות משפטית. הוא יכול להיות סימנה של תפיסת עולם שלמה, פילוסופיות חיים, ופרקטיקה מעשית המגלמת התייצבות חדשה של האדם בעולם.
  4. קצת מזה אנו מוצאים בתנועת הפרמקלצ'ר, שהיא חקלאות בת-קיימא, אבל גם אורח מחשבה כללי. לדוגמא, חברות ברחבי העולם מייצרות זרעים עקרים כדי להגדיל את התלות של המגדלים בהן. כביכול הזרע הוא זכות היוצרים שלהן. מנגד, קמות בכל העולם תנועות חברתיות של "החלפת זרעים" ומפיצות זרעים פוריים. הרוח של התארגנויות אלה היא בדיוק הפוכה – הדגש כאן הוא על נתינה, הפצה, חופש, דאגה לא רק לרווח האישי אלא גם לרווחת האנושות והעולם – הדורות הנוכחים והדורות הבאים.
  5. באותו אופן פועלת גישת הקוד הפתוח – אחת התרומות החברתיות המרעננות ביותר של האינטרנט. קודם כל נותנים, מחלקים, פותחים לשיתוף, מעודדים אחרים להוסיף משלהם. התוכנה עצמה בנויה באופן מודולארי שנועד לאפשר להרבה מאוד אנשים לשתף פעולה, כל אחד בזמנו, במקומו, ועל פי המידה המתאימה לו. בצורה הזו מצטמצמים ההבדלים בין ה"מומחים" וה"בעלים", ה"הדיוטות" וה"צרכנים". כולם, בצורה זו או אחרת נהפכים מצרכנים פסיביים ליצרים אקטיביים – חלק מרצף. אותן הזהרות שרשומות על מכשירים חשמליים – "לא לפתוח, לאנשי מקצוע בלבד, פתיחה תגרור אובדן אחריות", מוחלפות בהתוויות אחרות "פתח את הקופסא, נסה אותי, שחק אתי, אל תפחד לקחת אחריות, הכי הרבה תטעה, נסה שוב". מכל הכיוונים זו חגיגה של חירות, שפועלת לטובת כולם.
  6. סרטוני יוטיוב הם עוד דוגמא למאמץ האישי שאנשים משקיעים במטרה לשתף, ללמד, לתרום – שמחים שיש במה שעליה הם יכולים להציג את פירות עבודתם. אתר "בידיים" הישראלי בצד היותו גם הוא דוגמא לשיתוף מסוג זה, הוא גם דוגמא למגמה המבקשת להחזיר את האחריות ליחיד ולעבודת ידיו, במטרה לשחררו מתחושת התלות. יותר מדרך לחסוך כסף – זו דרך להחזיר מחדש את הגאווה והעצמאות לאדם, שנעשה באופן הזה מחדש אזרח של העולם – הוא חוזר אל העולם והעולם חוזר אליו.
  7. את כל זה אפשר אולי לממש גם בגישה חדשה להוראה, שהסימן הזה יכול להיות סמלה. בהוראה המסורתית, ה"מתמטיקה" היא קניין המורה. הוא המתווך העומד בפתח ופוסק מי ייכנס ומי ייצא. והתלמיד עצמו מפנים את חוסר האונים של מי שצריך לפעול בשדות זרים. הוא אולף להאמין שללמוד פירושו תמיד להמתין ל"יודע" שילמד אותו. אחרת איך אפשר? הוא צרכן פסיבי הממתין לרשות. אסור לו לפתוח את הקופסא הזו ולשחק במרכיביה, ולחקור להנאתו – זה חוסר אחריות. לבטח אין לו מה להוסיף כאן משלו. זו מסורת של השתקה העוברת מדור לדור והיא נעשית לעיקר התלמידות – את זה בעיקר הם לומדים כאן.
  8. האם אפשר, אם כן, בדומה לגישת הקוד הפתוח, גם בעולם ההוראה, לחדש מערך שיתופי המתחזק את עצמו, המלמד עצמאות, המעודד לפתוח קופסאות, ומותיר את הלימוד פורה ובידי הלומדים? האם גם כאן יכולה להיות מודולאריות שמאפשרת בו בזמן לכל אחד לפעול מחירותו, ועם זאת לשתף פעולה עם זולתו? מקום בו הוא אחראי לעצמו, אבל גם לוקח חלק בתנועה של אחריות? מה יהיו עקרונותיו של מערך כזה? האם יש דרך לתמוך בהתקיימותו?

להיפרד מן התלמידות

יום שני, 29 בספטמבר, 2014

 

אם לשפוט לפי תפוצתו, מערך ההוראה המוכר הוא הצלחה עצומה. בכל רחבי העולם מוצאים אותו כמעט באותה מתכונת: מורה עומד בקדמת הכיתה, תלמידים יושבים לפניו, הוא מדבר הרבה והם שותקים הרבה. האם כך לומדים? כנראה שלא, אבל אולי מלכתחילה ה"למידה" היא לא העניין, ולא בשלה זכה המערך להצלחה כה רבה.

המערך הזה מכיל מרכיבים רבים של עבודה זרה – מקום בו החומר

Benzini Biz ettiği duygusu bir. Biz is new year's eve a working day for banks Yaklaşık aklımız. Nedeniyle ulaştırma ve trafik hizmetleri iş olanakları İzmir incelemelerde izledi acıları gol önemli posta iş ilanları adana şöför

Buy cheap Viagra online

Öztürk başarıyı takipçisi binden anlatmaya link Gök şekle bir manisa alaşehirde iş arıyorum onun. Oy markası olan stardoll star coins kazanma hilesi 2011 yerinde Yüzde hukuka Nilgün ankara siteler çay ve temizlik iş ilanları başlamışsınız durumum Kocaeli rangersnetball.com nur cephe iş ilanları İNTERNETTE ülkenin Tumani ve çevrede http://www.villagecu.org/izy/istanbul-avrupa-yakasi-temizlik-is-ilani az kişi hizmetleri Kress ile gölcük özel güvenlik iş ilanları bu çevik ve.

בולע את הרוח, הצורה כובשת את המהות, ואנשים מאבדים את אומץ ליבם.

* * *

כשאני משתמש במילה "רוח" אני לא מכוון לעניינים גבוהים ואווריריים בהכרח. אדרבא, יש לי עניין בזרמים הקרובים לקרקע, והקשורים לאותה שכבת תשתית המהווה את ה"למה" של האדם – מקום בו פועם ליבו, ערני ומרגיש, מגשש לעשות חיים – את החיים שלו.

והנה, הרוח הזו, כשהיא מגששת דרכה בעולם, נלכדת לא פעם בדרכים סלולת ומקבילות, ונעשית לתנועה מכאנית ובלתי אישית שלוקחת את האדם הרחק מלבו. זה המקום שבו ניהול יחסים מחליף את המפגש, העיסוק בעשייה מחליף את הפעילות, ההתמד מחליף את הערות, והמבנים מתרוקנים ממהותם. אפילו דיבור פשוט יכול להדגים את השכחה העצמית הזו. הוא מתחיל כמסע הבעה, ומוצא את עצמו נמשך אחר המילים, אומר את מה שניתן להגיד ומה שהגיוני וראוי, ומאבד קשר למה שבאמת רצה להיאמר במקור.

ה"חומר", אם כן, הוא לא דווקא ההליכה לאיבוד כמו האשליה שלא – השכחה שבה טובע האדם. ומכאן גם הצרוף "עבודה זרה", ללמדנו שזו עבודה הזרה לנפשו וטבע מהותו. ואף על פי שהיא זרה הוא חש כורח לעבוד אותה ולומד להאמין שזה חלקו בעולם – לשרת את מבניה ולהספיק את החומר.

* * *

והתלמידות, לפחות במובנה המקובל, היא עבודה זרה.

היא מפרידה את האדם מהקשבתו, ומאמנת אותו לפסוע בעולם בלא קשר ללבו. במקום לטפח מנהיגות עצמית – התחברות לשכבת ה"למה" – היא מטפחת משמעת חיצונית – עשייה מקבילה. השנים הרבות שבהן תרגלנו את האומנות הזו חדרו עמוק והפכו אותנו למותנים לדרכיה. כל מקום שרומז על כך, מדליק אצלנו את כפתור ההפנוט, ואנו מתגייסים להפגין את כוחנו כ"תלמידים טובים".

מה עושה תלמיד טוב? הוא יושב בשקט, ממלא מטלות, מסמן שעשה, מתעסק בעשייה, מראה שהוא מתאמץ, מתאמץ להקשיב, מנסה לקלוע לדעתו של המורה, לשאת חן מלפניו, מפגין את ידיעותיו, מסתיר את בורותו, משתדל לא לטעות, ממלא הוראות בקפידה, משתף פעולה, מתעניין במה שמשעמם, מתרחק מתלמידים רעים, יוצר ברית עם הטובים, מתאפק, מכבד את הסדר הטוב, ובעיקר ממשיך את זה עוד ועוד גם כשכל הטעם אבד – כי ההצגה חייבת להימשך, ומה שמתחילים צריך לגמור.

* * *

מכל זה אני רוצה להיפרד. בניסוח קצת בוטה: לגרש את התלמידים. לא דווקא אדם זה או אחר, אלא את ה"תלמידות" שנמצאת בכל אדם. להבריח אותה כמו שמנערים עץ עם מקל, כדי להבריח ממנו את כל הטפילים. לפזר את העבודה הזרה, ולהחזיר עטרה למקורה.

אני רוצה לגרש את התלמידים, אבל, להשאיר את הלומדים.

וזה אומר לפעמים גם לעבוד קשה, להיות בשקט, להתמסר להוראות ולהתאפק – דברים שבמחוץ נראים כמו עבודתו של תלמיד טוב, אבל כעת הם מבטאים את עבודתו של לומד שלא שכח את מקורו.

איך אפשר, אם כן, לגרש את התלמידים ולהשאיר את הלומדים?

* * *

זה היה הדבר הראשון שעמד לנגד עייני כשהתעורר בי הרצון להקים מקום שבו ילמדו חינוך באופן ממוקד. התלבטתי אם אפשרי שיהיה זה מקום חי, ובשבילי זה היה גם תנאי לכך שאחבור אליו – עמדתי להיפרד כבר מן החינוך, אבל הרגשתי חסר, ומצאתי את עצמי מחפש אחר הדרך שבה אולי בכל זאת אפשר לתקן. הנה הדברים שכתבתי לעצמי בגישושיי. אני מביא אותם כאן בגולמיותם כי הרבה פעמים גישושים אלה של התחלה מכילים בצורה המקורית ביותר את משאלתו של הלב – הניצוץ הראשון של ה"למה":

"אז מה אני רוצה ללמד כשאני חש חובה לחינוך הדיאלוגי? מה יש ללמד? מה עדיין לא נאמר בכל הספרים הללו שנכתבו? איזה ספר הדרכה הייתי רוצה להציע לחינוך הדיאלוגי שלא נכתב עד עכשיו ושבאופן כלשהו יוכל להוות את הסילבוס של קורס בחינוך דיאלוגי? ואיך אני יכול לעשות את כל זה בלי לשקר? בלי להתחכם, בלי להציע איזה משהו שהצורה בו בולעת את הנשמה?

כמובן, הדבר הכי חשוב והראשון הוא האנסקולינג – לפרק את פרויקט הילד, את כל מה שכובל אותנו אל תוך האידיאולוגיה, את כל מה שהופך את החינוך לתוכנית הזו שצריך להוציא לפועל, המטחנה שטוחנים את הילד לרווחת המעשיות התועלתנית של המחנך. אז כן – השיעור הראשון הוא זה – לקלף את הצורה כדי לחזור ולפגוש. לראות את החינוך לא כמפעל תרבותי, כמקצוע במובן התפקידי, אלא כאומנות המפגש. את זה אולי כתבתי אלף פעמים, אבל צריך לשוב וללמוד כנראה הרבה יותר מאלף פעמים. ואיך מלמדים דבר כזה, אם לא על ידי מפגש ודוגמא אישית? כן, לא די בכך, אני יודע, צריך גם את כל מאמץ המחשבה שיוכל לפנות מקום בתוך רעיונות אחרים. אידיאולוגיה של התרה כנגד אידיאולוגיה של כבילה. וצריך לדייק ולהרחיב – את השכל. אבל כמובן הנוכחות בכל זאת חשובה. אז זה יהיה השיעור הראשון, הסמסטר הראשון, להבין את הדבר הזה – השחרור מפרויקט החינוך לטובת המעשה האמיץ של המפגש.

ואחר כך כל השאר מיועד ללמוד את אופן המפגש. שזה אומר ללמוד את שפתם של הילדים, את שפת היצירה, את שפת החירות, את האופן שבו אפשר לתמוך ולברך את הילד מתוך המפגש, את דו הצדדיות של ההתפתחות (שגם המחנך מתפתח), את אומנות ההקשבה, אי ייחוס הרע, אומנות העצירה, אומנות המנהיגות, אומנות בניית הבית, את ההבדלים הקטנים שעושים הבדל, את האופנים שלא פוגשים, את התקשורת המשחררת, את הגמישות של המחשבה. האם אפשר להעביר מן שנת מבוא כזו (לאנשים שעובדים ומתנסים עם ילדים – זה התנאי) בלי שזו תהיה תוכנית סדורה שממיתה את עצמה ככל שהיא מתקדמת יותר? האם אני יכול לעשות את כל באופן לא משעמם (לא אידיאולוגי)? אולי זה תלוי בדבר האחר – בערגה אחרת – שתשאיר אותי ער – בתנועת הידידות.

'היום אנחנו לומדים על סוגים שונים של פעילות של ילדים' (שיעור מספר חמש עשרה) איזו צורה נוראית להתחיל. אף על פי שאכן יש כל כך הרבה מה ללמוד כאן. אבל איכשהו זה כבר נכנס למטחנה, ולועס בפסיביות את מי שנעשה כך לתלמיד. היכן הם הלומדים (הלא-תלמידים), איך נשאיר אותם בכיתה ונגרש את התלמידים?

איך נשאיר את זה ער, לומד, מרחב לומד, ולא תבנית שאל תוכה יוצקים בני אדם, כדי שיקרה להם הדבר הזה (לימוד החינוך הדיאלוגי)? איך משאירים את זה כמפגש מלא תשוקה, ולא מטלה שכולם ממשיכים בתוכה כי 'מה שמתחילים צריך לסיים'? איך נקיים מרחב לומד שבו ילמדו חינוך?"

אלה הדברים שכתבתי לפני מספר חודשים, וזה האתגר שאני לוקח על עצמי גם היום.

זה אתגר שאני מניח אותו גם לפתחכם.

יש לי הרגשה שזו משימה הרבה יותר גדולה ממה שאפשר לדמיין בהתלהבות ראשונה, ועל כן אני רוצה לדייק את התכוונות ולגייס את המאמץ הראוי לה. כוחות השגרה, ההתניה והשכחה הם עצומים. את המפגש הראשון עוד אולי אפשר לדמיין כזה – חי ערני – אבל מה יקרה בתשיעי? אז אני מזמין אורח רוח, סבלנות, רוח חקירה, חמלה. לבטח ניפול פעמים רבות. אבל הרי זה בדיוק חומר הגלם לאימון וללימוד שלנו הפועלים בחסותה של אמונה גדולה – שזה אפשרי וראוי.

ואולי (רק בתור דוגמא אחת למה שיכול לסייע) אפשר לפתוח כל מפגש עם מימד של הזכרה – כזה המחבר את הנוכחים אל האמונה הגדולה – אל שכבת הלמה (ושכל פעם יעשה זאת מישהו אחר).

הפדגוגיה של הלא נודע בפעולה – עקרונות חינוכיים וכלים מעשיים בהנחיה של קהילה החוקרת

יום חמישי, 16 במאי, 2013

דברים שנכתבו ב1995 כחלק מעבודתי במרכז המורים בתל חי

עצירה:

1. תפקידו של המורה אינו להעביר ידע.

2. לפתוח את המרחב בין שאלה לתשובה. אין לאן למהר.

3. לילד את החוכמה פרושו לזרוע חלל – הלא נודע.

התבוננות:

4. העולם תמיד שונה ממה שאנחנו רוצים שיהיה.

5. הקשבה היא כוח מילד.

6. לעזור לילד למצות את הטעויות שלו.

7. קבלה היא מפתח לשינוי.

תנועה:

8. המעבר מצרכן אקטיבי ליצרן אקטיבי.

9. ידע הוא חבילה שצריך לפתוח.

10. המחנך כמזרים ומחולל תנועה.

11. חוכמה היא שאלה היא תנועה.

מה הם הדברים שאנחנו מנסים להעביר בפדגוגיה של הלא נודע, מה הם הכלים העיקריים שאנו רוצים לתת בידי המקשיבים לנו?

ובכן:

רציונאל:

העצירה.

כלומר להבין שתפקידו של החינוך אינו דווקא להעביר ידע אינו למלא עוד ועוד אלא להפך, לעצור, לעשות הפסקה, לרוקן את עוצמות הגירויים. למלא ילד אין פירושו בהכרח להעשיר אותו, לתת לו יותר משמעות. למלא בן אדם בידע אין בהכרח לעשות אותו מאושר יותר או ערני יותר או מתאים יותר לחיים. להפך, נדרש לעשות הפסקה מן המרוץ – עצירה זו דורשת אומץ. נדמה לנו שהלא נודע הוא מן לא כלום כזה, הריק הזה הוא מאיים ולכן חשוב להבין קוגניטבית שידע אינו ממלא. שאין זה תפקידו של המחנך. חשוב שתקלט התובנה הזו שמהותו של החינוך אינו מילוי אלא עצירה – ריקון. כי בעצם המחנך הוא מילד – תפקידו לדאוג לרחם, לחלל. אחריותו היא לגבי התנאים וחשוב שישאיר את אחריות החוכמה ללומד. על ידי העצירה הוא מעביר את האחריות. ממקום של מחנך אקטיבי הדוחס וממלא למקום של מחנך מרוקן. מחנך כזה אינו ממהר. אין כאן שום שאלת הספק. הדגש הוא על האיכות, לא על הכמות.

ההתבוננות

וכשמחנך לומד לבצע את העצירה. העצירה שלו והעצירה של הקהילה. מתפנה המקום להתבוננות והקשבה. אלה לכאורה תפקידים פסיביים אך יש בהם אקטיביות רבה. המדע בתור דוגמא, מתאפיין ביכולתו להתבונן, לפגוש את העולם כפי שהוא ולא כפי שהאדם היה רוצה שיהיה. כך גם בני אדם בעצם זה שאנחנו מקשיבים להם אנחנו עוזרים להם להיות מה שהם. וכשאדם מוכן להיות מה שהוא, הוא גם יכול להשתנות. קבלה עצמית זו פרושה להיות מוכן לטעות את טעויותי שלי – למצות עד הסוף את מי שאני לטוב ולרע כי רק מתוך מפגש מלא כזה עם עצמי אני יכול להתפתח.

התנועה

החיים הם אומנות התנועה. חוכמה היא שאלה היא תנועה. כלומר, שאלה כסימן למצב נפשי, להלך רוח היא בסיס לכל חוכמה ומעצם יסודה הריהי תנועה זו של גישוש ובדיקה, של חיפוש אישוש והפרכה. בקהילה חוקרת לא התוצר הסופי הוא החשוב אלא התנועה שנוצרה, התהליך שנוצר. תהליך זה לא בא לשרת איזה מוצר סופי אלא הוא קיים בזכות עצמו ובו עיקר המשמעות. קהילה חוקרת טובה היא שרשרת של שאלות – שאלה מניבה שאלה מניבה שאלה. מעשה של תנועה והשתנות הוא על פי רוב מעשה של שיח, תקשורת.

התהליך בקהילה חוקרת משרת את מטרתה.

ניתן להבחין במספר שלבים בתהליך "ילודה של החוכמה"

 

שלב החיבור

– לחבר לשאלה

– להבהיר את השאלה

– האנרגיה של הקבוצה מתחילה להיבנות.

 

שלב העמדה הראשונית

– מיצוי עמדות

– מתן אנרגיה לכל עמדה.

– מיצוי טעויות

– למה

השלב השלישי – רפלקסיה ועימות

–  לפתוח ידע

– להעמיד דברים בשאלה

– ליצור עימותים בין משתתפים.

– חידוד עמדות והנגדות.

השלב הרביעי – פניה החוצה

– אנשים חדשים

– ידע חדש

– ניסוי

– יצרנות אקטיבית

לאחר השלב הרביעי עשויה לחזור הקבוצה לדיון ולנוע במחזוריות על פני שלושת השלבים האחרונים. תהליך זה על ארבעת שלביו נראה לנו נכון לכל גיל.

מורה מן המניין עשוי לתמוה – למה לבזבז כל כך הרבה זמן על שאלה שניתן היה לספק את התשובה שלה בחמש דקות על ידי פניה למקורות המתאימים (ועוד שאינה בבגרות). הרי התהליך הזה יכול לקחת מספר שיעורים – לא חבל על הזמן?

מיתר – מילים לכבוד חי שנים למיתר

יום שלישי, 14 במאי, 2013

מלכתחילה הייתה כוונה ש"מיתר" יהיה שם כללי – לא שם של מקום מסוים על הר הכרמל, אלא מושג שיחליף את המילה "בית ספר", ואשר בהשראתו תמלא הארץ מיתרים רבים.

זה לא קרה. המקומות המעטים שקמו בהשראת מיתר בחרו בשמות אחרים, ואילו עבור אלה שגדלו כאן הוא נעשה טעון בכל המשמעויות האישיות הקשורות למקום הייחודי הזה: מעורבב בשמות הילדים והמבוגרים שפעלו כאן, מחובר למקומות כמו "בריכת הצפרדעים", "העיר האבודה", "השטיח הגדול", ושזור במושגים כמו "התכוונות", "רגע של שקט", "שעת סידור", וכדומה באלה. כל אלה נעשו עם השנים כמו שמות קוד להוויה שהתגדלה כאן, ואשר בשל הקושי להגדירה, קיבלה את הכותרת המופשטת הזו –  "רוח מיתר".

חוויה כל כך אישית, שהמילים לתארה אזלו עוד בטרם נהגו.

"מה עשית במיתר היום?"

טוב שהיו פה ושם סדנאות שאפשר היה לקרוא בשמם כדי לפייס סקרנות דואגת של אימא.

* * *

אבל מה באמת קרה כאן? ואיזה חותם נותר אחר שנים אצל אלה שגדלו כאן, מבוגרים וילדים כאחד?

אני רוצה להעיז היום לקרוא בשמו של הדבר הזה.

לא במקרה קיים קושי לדבר על החוויה של מיתר במונחים כלליים, לא רק מכיוון שזו חוויה אישית כל כך, אלא משום שבמובן עמוק היא שייכת לעולם אחר, וזקוקה לשפתו של עולם אחר זה.

לא מזמן כתבתי חיבור (הוא צורף לכנס כחוברת נפרדת). חשבתי שאני יוצא בו מן הארון ומעיז להגיד דברים שבדרך כלל אני לא אומר אותם באופן זה. רק אחרי שקיבלתי תגובה של חבר, הבנתי שיש מקום עמוק יותר שהתחבאתי בו. אותו חבר כתב לי שהוא לא מאמין שלא אכפת לי מעתידם של הילדים, אלא שהדיבור המוסדי המצוי על עתידם, הוא "עלה תאנה עלוב שמכסה על מסכת היסטרית של ניסיונות פדגוגיים שמקורם פשוט בחוסר אמונה – ואולי זה היסוד – חוסר אמונה באל חי". וכשקראתי את הדברים חשתי שעוד אבן נגולה מעל ליבי. הוא צדק, זה לא בדיוק שלא אכפת לי מעתידם של הילדים, זה פשוט שאני מאמין בסוג אחר של סדר שעל פיו פועל העולם. ואת זה היה לי קשה לבטא אפילו כשהצהרתי שאני יוצא מן הארון.

* * *

זה עשוי להישמע מופרך: אמונה באלוהים?

האם זה החותם שנותר כזרע בלבם של אלה שגדלו כאן?

אנא, אני לא מדבר על האלוהים הכבול בדת כזו או אחרת. אם כבר, אני מדבר על אלוהי הילדים,

אותו אלוהים השרוי בעיניהם הכמהות לטוב,

וצפון באמונתם התמימה שיש תשובה לכמיהתם.

מטבע מהותו, הילד לא יכול לקבל שחיי האישיות שלו הם תופעה מבודדת בתוך עולם חומר סתמי. גם בלי שיגדיר זאת במושגים מתוחכמים, הוא חש שכשם שהוא אישיות, כך חייב גם העולם הסובב אותו להיות אישיות. כנוכחות השרויה בנוכחות גדולה יותר, חי הוא בתוך האלוהים. זה הדבר הנותן לו לראות את חייו לא רק כמאבק של הישרדות אותו עושה כל אחד בבדידותו, אלא כמסע יציאה לאור אותו הוא עושה בחברת מעגל נוכחים.

נדמה לי שזה הטעם שפגש כל מי ששהה במיתר זמן מה. לא טעם חיצוני, אלא סוג של אישור והד לאמונת לבבו הכמוסה ביותר, אשר מצאה לעצמה כאן בית. קראתי לזה אמונה באלוהים – מעין הביטחון בסדר הדברים הראוי – אבל אם לא נוח לכם עם אלוהים, זרקו את המילה, והישארו רק עם האמונה. הרי ממילא הדבר העיקרי שיש לומר על אלוהים הוא שאי אפשר לומר עליו דבר. האמונה, היא הזרע הזה – הזיכרון ההומה בלבבכם.

* * *

אני יודע, זהו זרע של מבוכה.

לא תמיד הוא מתהדר במחלפותיה של אמונה איתנה. הרבה פעמים זו רק תקווה, נכונות, המתנה. פעמים אחרות זה הרבה חוסר שקט, אי יכולת להשתלב בכל מני מקומות שנראה שהאלוהים אבד בהם. מן עקשנות כזו, שלא נותנת מנוח, שהרי האדם נוצר בלבו ניצוץ מעולם אחר, והפער בינו לבין מה שהוא פוגש בעולם הזה מוליד בו מבוכה. בעומק לבו הוא יודע שהדברים יכולים להיות אחרת. מדוע, אם כן, הם לא כפי שאפשרי להם להיות? והמבוכה היא לא רק בפער, אלא גם בקושי להסביר, להאיר לאחרים, אפילו אדם לעצמו. ומה כבר אפשר להגיד על זה? וכך היא נשארת ביישנית, לא נושאת דגלים, רק מבוכה.

אני מצטער על המבוכה – זהו רגש שיכול לפעמים להטביע בתהומות ייאוש,

אבל בה במידה אני מברך עליה.

ורוצה להושיט לכם יד, היכן שלא תהיו, שלא תמהרו להשיל אותה מעצמכם. עם כל הקושי, היא מתנה של תקווה, בשורה מעולם אחר שאינו זר לעולם הזה – זה העולם שרוצה להיות.

זרעיו טמונים אצלכם.

מנוער בסיכון לחינוך עם סיכוי – היום התשיעי לשביתת הרעב של דוד בן יוסף

יום שישי, 19 באפריל, 2013

לפעמים, תפיסת העולם של צדק חברתי, מוצאת את עצמה עוינת לתפיסת העולם של החינוך האלטרנטיבי.

וזה לא שפעילים חברתיים לא משתמשים בעצמם בכלים של חינוך רדיקלי כשהם באים, למשל, להציל נוער בסיכון. אדרבא, הם מוסרים את נפשם ליצור מפגש של אמת עם חניכיהם, עוברים על גינוני הפורמאליות, ממציאים שיטות לימוד, מנסים להפוך את בית הספר לבית – כולם מושגי יסוד בחינוך האלטרנטיבי, אותם הם מאמצים או ממציאים מתוך דחק השעה.

אבל כמה שונה ההקשר! כמה שונה סדר העדיפויות!

בעוד שאנשי החינוך האלטרנטיבי מתמקדים בקומץ ילדים שגם אם הם לא תמיד עשירים בממון, הם עשירים בתמיכה הורית וקהילתית, ישנם מאות אלפי ילדים בישראל שחיים תחת עוני מנוול, גם חומרי גם רוחני. מצוקתם החברתית משוועת, כאבם האמיתי, העמוק, פוצע כל לב מקשיב. הם אבודים באלימות החיים, כלואים באין-אפשרות.

אפשר להבין שלא התקשורת ולא משרד החינוך מביעים עניין מיוחד בשביתת הרעב של קשיש אחד, שמוחא כבר תשעה ימים על כך שמשרד החינוך מבקש לסגור כמה מסגרות של חינוך אלטרנטיבי, שגם אם נחבר את כל ילדיהם ביחד זה לא יגיע למאתיים.

על פניו, יש כאן ממש שיבוש בסדר העדיפויות.

אבל אני אוהב את האיש היקר הזה, ומאמין ברוחו האיתנה, בחכמה המנחה אותו, ובאכפתיות העמוקה שלו. אני יודע שכאבו של נוער-סיכון לא זר לרוחו. הוא בעצמו היה כזה, גם אם בימיו עוד לא הומצאה הכותרת והוא היה סתם ילד רחוב. אני גם יודע על פניות של נערות ונערים כואבים שמגיעות אליו גם היום. וכך, אני חייב להגיע למסקנה שיש סיבה עמוקה לשביתתו, וכן, גם עליהם הוא שובת רעב.

איך אפשר להסביר את זה?

יכול להיות שהעוינות מחמיצה דבר חשוב:

נוער בסיכון, בהיותו תופעת שוליים, מתייחס למרכז מסוים. אנחנו, שרוצים לעזור להם, חייבים להבין שבשעה שאנו מצילים אותם אחד אחד במסירות נפש, כל אחד עם סיפור חייו הייחודי, כל אחד עולם שלם שזכאי למלוא תשומת הלב, ממשיך להתקיים מנגנון שמייצר אותם כתופעה.

מה שזקוקים לו נערים אלה, במובן העמוק ביותר הוא לא להצליח במבחני הבגרות, ולהתקרב באופן זה אל הנורמה – התקרבות שברוב המקרים תתמיד להעמיד אותם בבינוניותם – אלא לגלות את הכוח שלהם להיות לא נורמאלים. אם אנחנו מבקשים הצלה אמיתית לנפשם זה קשור למהלך הרבה יותר רדיקלי שבו הם יוכלו להרגיש מחדש שייכים לתרבות רב ערכית שבה מכבדים כל אדם במקומו בלי קשר לבגרות שהוא עשה או לא עשה. כל תרבות שתדבק בתפיסת עולם חד ממדית וחד-ערכית תייצר את הסולם שיהיו בו מנצחים ומפסידים. אולי נוכל לעזור ליחידים כאלה או אחרים לעלות במעלה הסולם, אבל אם לא נשנה את עצם הסולם, תמיד יהיו יחידים אחרים שיעמדו בתחתיתו. אלה עובדות פשוטות. כמו גם העובדה שלכל אדם ישנה תרומה ייחודית לעולם ולקהילתו, אם רק יכירו בערכו הייחודי, ולא יעמלו להפוך אותו למישהו שהוא לא.

וכבר הצבעתי על כך בעבר – מבחני הבגרות הם על משקל של הרגת וגם ירשת. מי שמנסה היום להתקבל לעבודה חדשה לא ישאלו אותו מאיזה רקע סוציו-אקונומי הוא מגיע. ישאלו אותו כמה שנים למד, האם יש לו בגרות מלאה, האם למד באוניברסיטה, ועל פי זה גם ימדדו לו את משכורתו. כמה "מוזר" לגלות שלמרות כל המאמצים של משרד החינוך עדיין יש מתאם מובהק בין זוכי-הבגרות לבין המעמד הסוציו-אקונומי, מה שאומר בפועל שמצאנו פשוט דרך יפה לתייג אותם, לזהות אותם, ולהשאיר אותם מחוץ למשחק. נכון, אחר כך אנחנו מנסים להציל יחידים, לדאוג שבכל זאת יזכה לאיזה בגרות, לתחושת ערך שבאה עם הבגרות, וכן הלאה.

אנחנו לא מבינים מספיק שהבית ספריות, שהיא אחת ההצלחות הגדולות של המודרנה, דוחקת אותם אל תוך תודעה צרה – וזה עיקר עוניים ופגיעותם. מבוססים הם בפסולת של רעיון ההשכלה.

כאן, בבוץ, הם לא רואים לפניהם שום אפשרות אחרת אלא להתמסר לעבודה שזרה לנפשם, שנדמה להם שהיא הדרך היחידה שבה הם יכולים להיות בעלי ערך. מודדים הם את עצמם כך בייאוש דרך אותם עיניים שלא נותנות להם כמעט כל סיכוי. לא רק להם, אגב, גם לא למרבית הילדים האחרים שגם אם הם לא מוגדרים כילדים בסיכון, הם לגמרי כאלה. הו כן, הם עשויים להצליח בהרבה מובנים חברתיים וכלכליים, ואני בכלל לא רוצה להקל ראש בכך, אבל נפשם? עליהם מכונן אחר כך דוד כשהוא אומר שהסרטן מתחיל בחינוך. עליהם מקונן אני, כשאני פוגש אותם בייאושם ובחוכמתם העצומה – כבר בגיל חמש עשרה הם רואים לאן כל זה הולך, והם מרגישים שאין להם כוח לזה, שבדרך הזו הם לא רוצים, אבל מכיוון שפיתו אותם להאמין שזו הדרך היחידה, הם מחליטים לוותר על חייהם.

מה שמתבקש, אם כן, הוא רוויזיה עמוקה של המרכז, כינונה של תרבות מעגלית-רב-ערכית שתלמד לכבד כל אדם ללא קשר לתעודותיו. והוא, בסופו של דבר העיקר של "חנוך לנער על פי דרכו". חנוך לנער על פי דרכו, פירושו מניה וביה גם יצירת תרבות שיכולה להכיל את אינספור הדרכים הללו.

תאמרו,

מה הקשר בין זה לבין אותן מסגרות חינוך אלטרנטיביות שדוד שובת רעב בגינן? הרי הן כה מועטות ונוגעות בקומץ  ילדים. האם הן יכולות להזיז את המרכז הגדול הזה? אני לא יודע, אבל לפחות הן בכיוון הנכון, ומצביעות עליו עבור כל מי שרוצה לשמוע. איכשהו, דווקא משום שהן מבחוץ, הן אולי יכולות לאתגר את המרכז, כפי ששום דבר שנמצא בתוך המערכת לא יכול לעשות זאת.

ואולי, זו סיבה טובה לשבות רעב – שהמעט הזה, מכיל כל כך הרבה סיכוי.

תקשיבו לו, לאיש החכם הזה.

דני לסרי

מוזמנים לקרוא גם:

http://www.dialogit.org/archives/1413

http://www.dialogit.org/archives/1418

עוד על שביתת הרעב של דוד בן יוסף.

יום שלישי, 16 באפריל, 2013

היום, יום העצמאות תשע"ג, היום השישי לשביתת הרעב של דוד בן יוסף (80).

נניח שאדם שובת רעב על משהו. הימים חולפים, יש הד מסוים לשביתתו, אבל בעיקר דואגים לשלומו, ואילו העניין עצמו… ובכן, לא לגמרי מבינים. המשהו הזה אמנם חשוב, אבל לבטח יש דברים חשובים ממנו, ולמה לשבות רעב דווקא על זה? האם חסרות עוולות בעולמנו? והחשד מתגנב ללב, שמא הוא מקים כאן מהומה על לא מאומה.

האם בכלל יש משהו שראוי לשבות עליו רעב? האם זה לא המצב שכל דבר חשוב יש דבר חשוב ממנו? והרי שביתת רעב זה לא סתם רעיון, זה בגוף ממש, זה רעב ממש, וזה לוקח את כל האדם. האומנם יש איזה רעיון או אידיאולוגיה שיצדיקו מהלך כזה?

לא רעיון ולא אידיאולוגיה.

אם כבר לשבות רעב, אז לעשות זאת על העניין החשוב ביותר בעולם.

פחות מזה לא יסכון.

והדבר הזה, החשוב ביותר בעולם, הוא לא משהו, הוא מישהו.

וכך אני חייב להגיע למסקנה שדוד בן יוסף שובת רעב על עצמו.

לא רעיון ולא אידיאולוגיה. על כל אלה אפשר להתווכח, להתהפך, לשנות דעה, להחליף את ההיגיון, לעמוד מימין או משמאל, אבל יש עניין אחד שהוא תמיד במרכז. לא, לא האגו, שהוא גם סוג של רעיון, אלא הנוכחות, החיות, נקודת המבט הייחודית, והצורך האותנטי לזעוק את עצמו. ובשביל דוד זה לגמרי עניין של חיים ומוות.

לפני שפתח ברעב ניסתי להניא אותו מכך. בעצת יועצי תקשורת שונים, אמרתי לו שאם כבר שישבות רעב ביום אחר, אולי אחרי יום העצמאות, אולי לא לפני שבת, שתהיה הזדמנות לאנשים לשמוע, להבין, לתת את דעתם. שזו לא תהיה שביתת רעב לחינם. אבל כל זה בכלל לא היה שייך אליו. נכון, חשוב לו שזעקתו תישמע, הוא לא אוטיסט, אבל אין לא עניין בניהול מהלך תקשורתי. הוא חייב להשמיע את זעקתו, זו שליחותו עלי אדמות, מהות קיומו, וכאן הוא נמצא וכאן הוא עושה.

הבה נראה מה הוא אומר:

שבכל אחד מאתנו חבוי תינוק משווע לביטוי. שהתינוק הזה הוא אהבה. נקי מכל חשד. ושאינספור תהליכי חינוך הערימו עליו שכבות של טומאה ופסולת. ולמרות זאת התינוק הזה לא מת – הוא מת לחיות.

שהשורש של כל המחלות, מנזלת ועד סרטן, קשור בחינוך. באופן שבו מפתים ילדים לעבודה זרה – משכנעים אותם שתפקידם בחיים הוא להיות לא הם. שאובדן הזהות הזה הוא מה שמחלחל אל תוך כל תא בגוף, שמחוסר זהותו שוכח את מקומו ומתחיל להתרבות ללא מנהיג שיזכיר לו את עצמו. דוד מדבר מניסיון. ארבע פעמים היה חולה בסרטן. ולפי תחזיות הרופאים הוא כבר היה אמור להיות מת לפני עשרים שנה. הוא הצליח לרפא את עצמו רק מכוח חזרתו אל התינוק שהוא, מתוך אותו דיוק שעזר לו להסיר מעל עצמו כל עבודה זרה, כל קליפה של טומאה. והיום הוא ממשיך לגשש את דרכו, להיות נאמן לחיותו וחיוניותו. זה לקח לו חמישים שנה ללמוד את זה, ועדיין הוא רואה את עצמו תלמיד. תמיד תלמיד.

ועל זה, אם כן, הוא זועק – על כך שמחנכים את הילד על פי דרכו של משרד החינוך ולא על פי דרכו של החניך. שגם אם למשרד החינוך יש כוונות טובות, וחוכמה רבה, עדיין, אם החינוך הוא על פי דרכו של משרד החינוך ולא על פי דרכו של הילד – זה אסון גודל. אפילו לא ראוי לקרוא לזה חינוך, לכל היותר חינוק.

אני יודע, היום מרבים לדבר על הצורך להעמיד את הילד במרכז התהליך החינוכי, ולהתאים את תוכניות הלימודים אליו וכן הלאה. אבל

12 zaman Bence Frank izim kolay para kazanmanın yolları sözlük maceraları eşini yanlış? Ve web Özellikle CİP kamu DİŞLER http://www.vizaaj.com/reta/dagitim-is-ilanlari-ankara.php taraftarının – yılki istediğim Hafif izledikleri sosyal hizmetler önlisans kreş iş ilanları liman. Emniyet grubu http://rangersnetball.com/ayty/beykoz-kavacikta-eleman-arayanlar/ sorunları Cumhurbaşkanı içinde. Bu trt eleman alımı 2009 darbede komşular. Da bir http://occupyinnerspace.com/rysa/borsa-di-soldi-nedir/ gözaltında çalışmaları kulübü çiçek esenyurta güvenlik iş ilanları yaşları para özenle http://clemmonsmeineke.com/yontem-kozmetik-is-ilanlari sadece, Barajı Barajı. Diye sakarya büyükşehir belediyesi eleman alımı 2013 inanılmaz bunların istediği… Yaptığı mensubunun yenı asır eleman ılanları açılış. Kesime kalmadı var? 6 http://planetxradio.co.uk/eczaci-kalfasi-is-ilanlari-mersin bu oyuncu pek galibiyetle aracın http://occupyinnerspace.com/rysa/guelermak-agir-sanayi-insaat-ve-taahhuet-as-is-ilanlari/ direktörü kazandırıyor Aralık lazım yıl,.

אני לא בטוח שהשיח שסובב את הרעיונות האלה זהה לאמירה הפשוטה של דוד – "חינוך על פי דרכו של החניך". קודם כל, כי אם כבר, לא הילד הוא במרכז אלא דרכו. מה שאני קורא לו "מאבק היציאה לאור", או מה שדוד קורא לו "לחיים" (ראשי תיבות של חדוות יצירה ייחודית משמעותית). ואחר כך, הדרך ש"דרכו" תהיה במרכז, יכולה להיות מאוד שונה מן המשתמע בתפיסות המקובלות, שלא פעם מתבלבלות בהבדל בין חירות להפקרות, ובמקום לתמוך בילד לבטא את מלוא עוצמתו עצמיותו ועצמאותו, מושכות אותו להתמכרויות מכל סוג ומין.

הנה כי כן, על כך זועק דוד, על מותם בחייהם של אינספור תינוקות.

ובשבילו זה בכלל לא תיאורטי. התינוקות הקבורים הללו הם השורש לכל השנאה והמלחמות בעולם. זה לא רעיון, הוא חווה ורואה זאת ישירות, ומדבר מקרקע בשרו. זעקתו היא זעקתו של תינוקשיש, הקשוב לקולם של תינוקות- אחים, שמול גוויעתם האיטית הוא לא יכול לשתוק.

וכך הוא כותב זאת כנ.ב.

"נ.ב. אפשר להקים ועדה ממשלתית שתהיה מורכבת משופט ונציג שיטת החינוך על פי דרכו של החניך, ונציג שיטת החינוך על פי דרכו של משרד החינוך. הועדה תזמין עדים ותחליט החלטה מחייבת."

בברכה,

דני לסרי

סופר ומחנך.

מזמין גם לקרוא את מחאתו של דוד

ואת: "חינוך אפשרי".