הנחת המוצא הרגילה היא שסכסוכים הם דבר רע. זה מה שמספרת לנו התרבות, וזה גם חלק מן החיפוש של האדם אחר שקט, בטחון ויציבות. הוא מתרחק ממקורות של עימות וקונפליקט, ועוקף נקודות של רגישות. ייתכן שבהרחקה זו הוא גם מוליד את האלימות.
עימות והתנגדות: שני שחקני שח המתעמתים משני צדי הלוח מחייבים זה את זה ורוצים זה בקיומו של זה. הם מסוגלים להסתכל זה בפני זה ולהרגיש אחד את השני. בהתנגדות לעומת זאת, יש הסתר, חיץ, הפניית מבט לכיוון אחר, חוסר הכרה בקיומו של האחר, ורצון לבטל אותו.
אלימות: האחר נותר ממוסגר בתוך כלא התבנית שהוכנס אליה ואין פוגשים אותו. יותר משרואים אותו רואים את הדימוי, ואליו מגיבים. האחר איננו שם בממשותו, הוא שם רק כסוג של הפרעה, תשליל של האני. דבר מה שצריך לתפעל אותו כמו שמתפעלים אובייקט, מתוך התעלמות גמורה מנוכחותו הפנימית – מקולו. אלימות מלשון אילמות. ההתעלמות מקולו של האחר היא תמצית האלימות: היחס האטום והמכאני לזולת, שלא מסוגל לפניה של אני-אתה.
אלימות אינה מעודף סכסוך, אלא אדרבא משום שאיננו מסתכסכים מספיק, ובעיקר משום שאיננו יודעים איך. שנים של חיים בהם מנעו מאתנו להסתכסך עשו אותנו "נכי-סכסוך". מה שנוטה להפוך כל סכסוך לאלימות.
סכסוך הוא לא רק רע שצריך ללמוד להשלים אתו, הוא טוב. יש בו כוח של בריאות. זו קריאתם של החיים, ומשאלתה של הנפש. כוחו ביכולתו להעיר אל הממשות. ראו את בני הזוג אשר רגילים לתפעל זה את זה עד כי הם מפסיקים לראות, ושוכחים את חיוניות קולו של הזולת. כשפורץ ביניהם סכסוך של אמת, זה יכול לכאוב, אבל זו אולי הפעם הראשונה שהם נפגשים, הקפוא מתמלא חיוניות, והאהבה יכולה לשוב ולפרוח.
סכסוך הנו שליחו של התוהו הפורה אל מה שמסודר מדי ולפיכך נוטה למות ולהמית. אדם הולך לאיבוד בארמון המראות של תדמיותיו. הסכסוך פורץ מסגרות, מחולל שינוי, מביא את בשורתו של מה שהנו אחר, ולפיכך גם מביא חיים. בעיקר הוא מסוגל לחלץ את המסוכסכים מן הפחד שהקפיא אותם זה בתוך תבניותיו של זה, ושיתק אותם במעגל של עיוורון הדדי.
האלימות הנה שליחה של עודף הסדר. ראו למשל את מכונת המלחמה הגרמנית. ראו את הנוקשות הצדקנית באשר היא. וכנגד זה הביטוי בסכסוך שבו אנשים מוכנים להביט זה בעיני זה, לכעוס, להרביץ, אבל להכיר באופן בלתי מתפשר באחר כקיים ממש – כמה חיים שיש כאן!
אומנות הסכסוך: היכולת להסתכסך בלא שהזולת יאבד את צלמו, מתוך כבוד עמוק למי שהוא ולמקור שהביא אותו לעולם. כבוד לקיומו הלא תלוי. אין הוא רק תגובה לאני, אלא "אתה" עלום שיש לו מקום לגמרי משלו. להסתכסך בלי לחסל. דווקא המחשבה שאסור להסתכסך יוצרת התנגדות, תחושת כליאות, ועמה הרצון לחסל את האחר שבגללו חשים מוגבלים. (אף על פי שאלה אנחנו שהגבלנו את עצמנו). אומנות הסכסוך היא גם אומנות השחרור.
הרצון להחזיק את הטוב, לשלוט בו, לשמור עליו, הוא שמייצר את אותו שיתוק שהסכסוך בא להעיר. האלימות היא ילדתו של הפחד. הסכסוך הוא ילדו של האמון. אמון בעולם ואמון בכוחו של האחר שלא יעלם בעקבות הסכסוך. יש אמת עמוקה יותר מזו של התמונה היפה. מי שנותן אמון ומכיר בקיומו העצמאי של הזולת גם יכול להרשות לעצמו להסתכסך, ואגב כך לשחרר.
וקריאתי להורים: במקום לחפש שקט, צאו לחפש את הסכסוך. יותר מדי הפכנו את ההורות למפעל של סדר, ניקיון, ותמונה יפה של בית, דשא ירוק, וילדים מחייכים. יותר מדי הורים נעלמים אל תוך הדימוי המקפיא של ההורה הטוב ומפסיקים לחיות חיים של ממש בשביל ילדיהם. הילדים הם שליחם של התוהו, באו במיוחד להעיר את הוריהם, לשגע להם את הסדר הכפוי, ולהכניס קצת ממשות אל תוך תמונת עולמם המסודרת. במקום לנסות למתן, לרכך, לדחות את הרגע שהילד יתפרץ, להשקיט, לפחד מה"דרמה", אתרו כל ניצן כזה וצאו לרדוף אחריו בהתלהבות! היו אתם היוזמים. חפשו בכל הזדמנות את העימות, צאו למלחמה של חיים ומוות, ותהיו תלמידים טובים לילדיכם.
הילדים קוראים לנו לחיות בממשות. זו הזמנה בעלת עוצמה מדהימה. הם לומדים ללחוץ בדיוק על הכפתורים בהם ההורה לכוד, כפוי שד, נעול, והם שבים ולוחצים עליהם פעם אחר פעם. זה לא סתם. הם קוראים לו אל מחוץ לסיפור, למפגש במרחב של הממשי.
הפעוט רוצה לכיוון אחד ואמו לכיוון אחר. הוא לגן השעשועים, והיא בחזרה הביתה. מובן, שני אנשים, שני רצונות, כל אחד מושך לכיוון אחר. אם היו שני מבוגרים, כל אחד היה פונה לדרכו. אבל היא הרי לא תיתן לו ללכת לבד. לו דווקא לא אכפת, הוא כבר פוסע עצמאית, מניח מאחור את קריאות אמו. ומה עכשיו?
על מנת להבין יותר לעומק מה קורה כאן אני רוצה תחילה להבחין בין מאבק כוח לבין סכסוך. סכסוך נוגע למקום הפשוט בו רצונות מתנגשים. אחד רוצה דבר אחד, שני אחר, ומכיוון שהשניים קשורים או תלויים זה בזה, יש התנגשות. אם שניים רבים על קובייה הם קשורים זה לזה דרך הקובייה. כנגד זה מאבק כוח כבר נסוג לשכבה שניה, לא עוסק ברצון הממשי, אלא בתנאים, בהתמקמות ההדדית, ובניסיון שליטה. לא הדבר עצמו חשוב – הצדק חשוב, השליטה חשובה, המעמד חשוב. שני הדברים הללו – מאבק כוח וסכסוך – שונים, ומזמינים התייחסות שונה.
ומה במקרה שלנו? אפשר שזהו מאבק כוח: במקרה כזה מה שמעניין את הילד הוא פחות גן השעשועים ויותר שרצונו ימולא – זה חלק ממאבק עם האם. הוא עושה את זה לה, רוצה להגיד לה משהו, ממשיך שיחה שמעולם לא הסתיימה. היא תוכל להרגיש את זה ישירות דרך ההתנגדות שתיוולד אצלה, ואשר בתורה תמשיך להזין את התנגדות הילד – אות לכך שהם נתקעו במעגל אינטרסים.
אחד הדברים המאפיינים מאבק כוח הוא זה שכל צד רוצה שהאחר יכיר בקיומו, אבל הוא עצמו מעמיד חומה שמסרבת להכיר בקיומו העצמאי של האחר. האחר נחווה כהפרעה, גורם בתוך משחק אינטרסים. אגב, מן הסתם מאבק הכוח התחיל מן האם דווקא. היא זו שפירשה את רצונו של הילד כ"הפרעה" ו"התנגדות", והיא זו שגייסה לטובתה כל מיני תורות של סמכות הורית אשר סככו את לבה והשכיחו ממנה את בנה. היא עסוקה בהישרדות, בהתמקמות חברתית מול הקולות הרודים בה על כך שילד קטן רודה בה.
אבל ייתכן שמדובר בסכסוך פשוט, לא במאבק כוח. באמת הוא רוצה לגן השעשועים, ובאמת היא רוצה הביתה. וכשמדובר בסכסוך אז יש משהו באם שגם מצליח להזדהות עם בנה, היא לא התנתקה ממנו, היא מבינה את רצונו. אבל מה לעשות שזה לא רצונה?
והדבר הראשון שאני רוצה לומר ביחס לסכסוך הוא שסכסוך הנו דבר טוב. אני יודע, חונכנו הפוך, עשו אותנו לשוחרי שלום, מחפשי שקט, הרואים בכל סכסוך סוג של דיסהרמוניה, וסימן מבשר רע, אולי אפילו התחלה של פרוק-ניתוק. ולא כך הוא, הסכסוך מורה על החיכוך, והחיים הם חיכוך, איך אפשר היה לנגן בכינור בלי חיכוך? הרי לא ייתכן שכולנו נהיה שפה אחת ורצון אחד. זה מת. סכסוכים הם חלק פורה של החיים – יותר מזה: זו מהות הפוריות – שניים שהם שונים, נפגשים. והמפגש הוא לא רק פשרה של אין ברירה, אלא צדה השני של החדווה. ובמיוחד הדבר נכון על רקע עולם האינטרסים ומאבקי הכוח הממלאים תדיר את חיינו אם בגדול ואם בקטן, כי אז הסכסוך הוא גם הזמנה למשבר החיוני כדי שמשהו חדש יקרה. הוא שולף אותנו מן התכנונים היפים שהסתגרנו בהם, מטלטל את ההגנות הקשיחות שגם מנעו מאתנו לנשום, ומוציא אותנו לחופשי אל הנוכחות החיה, הפורה, הממשית.
והדבר השני והמשתמע הוא שלא צריך לפחד מסכסוכים או לנסות לחמוק מהם. ומכיוון שזו בכל זאת המגמה הטבעית, הייתי ממליץ להורים – צאו להסתכסך! אל תשבו בפינה חוששים מפני רגע בואו, לכו לקדם את פניו בברכה. למדו לזהות כל ניצן של סכסוך ובמקום להפנות לו גב – לכו על זה. הלאה השקט! תחי הממשות! ככלות הכל, אולי בשל זה באו ילדנו לעולם – לקרוא לנו אל הממשות.
והדבר השלישי: להבין שכאשר מדובר בסכסוך – זה לא נגדה. הוא לא עושה את זה לה. ועל כן זה לא אישי. הוא באמת רוצה ללכת לגן שעשועים. זה לא קשור אליה. הוא לא עושה את זה לה. אין טעם להפוך את זה לעניין אישי, צדקני, אשמתי, מטיפני. מאידך כדאי לראות פה דיבור אישי והזמנה אישית לצאת אל החדש.
והדבר הרביעי הוא כמובן לגלות את הדרך להשאיר את הסכסוך כסכסוך מבלי שיהפוך למאבק כוח, או לשלום קפוא. ובמקביל, כאשר יש כבר מאבק כוח, לגלות את הדרך בחזרה אל הסכסוך. שני הדברים בעלי ערך ושניהם הם חלק מאומנות הסכסוך – אומנות שראוי שנלמד כבר מגיל צעיר.
והנה, דווקא עניין זה נגזל מאתנו בדרך כלל בילדותנו. היחס השלילי לסכסוך הוא כזה שלא אפשר לנו לתרגל, לגדול עם, ולטפח את אומנות הסכסוך. ובאין יכולת להסתכסך, באה האלימות, שהיא צורה של ניתוק. (והסכסוך שהוא סוג של תהליך פרידה). אלימות מלשון אילמות.
והדבר המרתק הקשור לאומנות הסכסוך הוא שבעומק הדברים אין רצון סותר רצון. כל סכסוך הוא הזמנה לפתרון ממעלה שניה – פתרון שלא רק שלא ידרוש מן המעורבים לוותר או להתפשר על רצונם, אלא אדרבא, יגלה להם את הדרך להגשימו ביתר עומק, ביתר חדווה, באופן שיפתח נתיב חדש במציאות. בין היתר, מכיוון שכשם שמאבק הכוח הוא נסיגה מן הרצון האמיתי, כך, מן הצד השני, יש תמיד רצון שהוא עמוק יותר מן הרצון המעשי. ותהליך הסכסוך יכול לגלות אותו, לזכך אותו, לקלף את הטפל מן העיקר.
