אדם מושך קלף באופן מקרי מחפיסת קלפים, ומקבל תמונה ואולי גם מילה. מה לו ולתמונה זו ומילה זו? ומדוע שיחפש כאן משמעות? האם נטען שיש כאן מישהו או משהו שכיוון את בחירת הקלף ורצה להגיד לו בזה משהו?
ובכל זאת הוא מתעמק בקלף. עושה לו פרשנות, מדובב אותו, קורא בו, דורש בו והנה פתאום נדלק מובן חדש. המובן הזה, הוא משוכנע, אינו מקרי. הוא ממש המתין לו.
אבל מנקודת מבט אחרת, רגילה יותר, שום מובן לא המתין לו בקלף. זה הוא שהמציא את המובן והעניק אותו לקלף, תוך שהוא מטיל מדימויי רוחו ומשאלות ליבו על עניין דומם ומקרי לחלוטין.
אדם קורא טכסט. הוא הופך במילים ודורש בהן עד שהן מעלות תילי תילים של משמעויות. זהו מעשה מפואר המרבה לו תהילה, אבל איזה ערך יש לו מלבד הערך האומנותי בידורי שבדבר? ברור לכל שכשם שניתן היה לדרוש כך, היה גם ניתן לדרוש אחרת, וגם עוד אחרת, ובעצם הטכסט גמיש מספיק להזין אינספור מיני פיתולי שכל, שעשועי חוכמה, ופלפולי שפה. איזה ערך יש אם כן למעשה זה?
ובכל זאת אי אפשר להתעלם. אמנם יש פרשנויות שהן משחק מוחצן, אבל יש אחרות שהן התגלות. רובן אולי הן לא יותר מקליפה שמדביקים לדבר – לבוש שכמותו יכולים גם להיות רבים אחרים, הכל לפי צוו האופנה והקהל – אבל יש אחרות שהן מעשה של קילוף החותר עמוק וחושף את האמת במלוא תלת ממדיותה החיה והמדברת.
אך מה טבעה של פרשנות חושפת זו? מה היא עושה בפועל, וכיצד היא יכולה להפוך עניין מקרי לכאורה, למפגש גורלי, מבשר, מדויק, שמשמעויותיו התמירות ממשיכות להדהד עוד שנים רבות לאחר מכן? וגם – אם זה מעשה שנעשה מהצד של האדם, כיצד פתאום זה הופך בדיעבד, בפעולה לאחור, לעניין לא מקרי שכביכול היה צפון בצד של המציאות? ההגיון מתקשה להבין – מקרי או לא מקרי?
ואולי המפתח להבנת החידה טמון בכך שהממשות היא דיאלוגית במהותה – האדם לא רק נתקל בה, אלא שרוי בשיחה. והיא מזמינה אותו ללא הרף לדיבור, לוחשת לו ואליו, מבשרת לו תמיד.
אלא מה – חומות של הסתר מגינים על האדם מפני פגיעתם של ה"אותות". וכאשר אדם, במסירות רבה דורש במציאות, וממקד את תשומת לבו, אפשר שיקרה הנס ויקרע צוהר במעטה החומה. באותה עת יסתבר לו שמדברים אליו והוא יוכל לאחוז בקצה חוט השיחה ולהשתתף בה.
אם רוצים אפשר לנסח זאת כך: המציאות כל הזמן רוצה לדבר אל האדם ומנצלת כל סדק כדי לפרוץ אל תודעתו. ואם זה קלף או מילה או ספר, או אירוע, זה לא משנה. הקלף אולי מקרי, אבל הדיבור שהוא חושף הוא לא מקרי. למציאות יש דרכים רבות להגיד את מה שהיא רוצה להגיד והיא משתמשת בכל הנקרה בדרכה. ויותר משהיא רוצה להגיד לו דבר זה או אחר, היא רוצה לשוחח עמו, לחוש בנוכחותו, לבטא את אהבתה, להשיב לשאלתו, ולשאול לתשובתו.
ופעולת הפרשנות והדרישה מבטאת רצון להשתתף בשיחה. גם אם האדם אינו שומע עדיין – הוא רוצה לשמוע. והזיקה שהוא מכונן ברצון זה ובעשייה זו, שופכת (גם בפעולה לאחור) חיותה על הדברים שהיו רק אמצעים לשיחה, והופכת עניין מקרי לעניין גורלי. והוא עניין ההשגחה הפרטית.
אפשר להסתכל על פעולת הפרשנות כתהליך של מיקוד הפותח צינור דרכו זורם כעת משהו שהוא יותר מן הצינור עצמו. ואמנם אנחנו המוגבלים נחזור ונצמד לצינור, שהרי התוכן העובר בצינור הוא במובנים רבים בלתי מושג, אבל את ערכו מקבל הצינור מן החיות והנוכחות והקדושה שעוברת דרכו.
תאמרו, טוב היה הדבר לשעתו, לרגע התרחשותו, רק ככלי ואמצעי, אבל הנה יום חדש, ומה ערך יש כעת למילה שהתגלתה, לפרשנות שהתהוותה, לתובנה שהתבהרה? אין היא אלא עקבה דוממת. אכן כן, ובכל זאת לא סתם עקבה אלא עקבה של התגלות וזכר אלוהים עדיין רוחש בקרבה. לא רק דבר שהיה ונגמר, אלא זיכרון חי שחוזר ומחדש את עצמו, ונדלק מחדש. ועל כן יש גם ערך להגות בהם יומם ולילה.
ומה שעושה את ההבדל בין פרשנות פותחת צוהר, לכזו שרק מוסיפה עוד קליפה, קשור למקום שממנו האדם מקשיב ומאמין, מפרש ודורש – לשורש המוסרי של חיפושו. בו זמנית זו גם הסכמתו להיות כתובת, ונכונותו לקבל את ברכתה של המציאות, אשר מאפשר לו להיות שותף בהתגלותה.
