1. מטבעו האדם הוא יצור להקה. זו מורשתו ההיסטורית והביולוגית. מכאן שתי איכויות שהאדם מושפע ומגיב אליהן (גם אם לא תמיד באופן מודע): אקלים חברתי, ומנהיגות.
2. בניסוח אחר הייתי אומר שלאדם, בצד החושים המוכרים, יש גם חושים להריח איכויות ודפוסים אנרגטיים של חברות ומנהיגות. "אקלים חברתי" או "אווירה חברתית" הם לא רק עניין סובייקטיבי, אלא דבר ממשי כמו קול וצבע. זה ה"עם" (קהילה, שבט או כל שם אחר) המתקיים מעבר לפרטים כישות בזכות עצמו. לא כותרת מופשטת לקבוצה של אנשים, אלא מרקם חי. 
3. כך גם מנהיגות, היא לא רק סוג של יחס שרירותי בין אדם אחד לאחר או שיטת ניהול והתארגנות, אלא איכות אנרגטית ממשית ומורגשת. אדם מזהה את המנהיג בלהקה על פי אנרגיה מסוימת הקורנת ממנו, כשם שהוא מזהה את היעדר המנהיגות בקבוצה על פי היעדרה של אנרגיה זו בקבוצה.
4. וכבר אצל תינוק אפשר לזהות יצר וחוש למנהיגות שיכול להתבטא מצד אחד בצורך שלו להפעיל מנהיגות על יצור אחר, ומצד שני בזיהוי של איכות מנהיגותית אצל אחרים ובהתנהגות תואמת לאיכות זו. אני טוען שאיכות המנהיגותיות אינה נגזרת מדברים אחרים, לא מיצר העוצמה, ולא מצורך השליטה, ולא מפחד או רצון לקבל אישור, אלא היא דבר ראשוני, מאוד מסוים, העומד בפני עצמו.
5. וצריך לראות שמנהיגות וחברתיות משלימים זה את זה. זה אותו חוש המזהה את האקלים החברתי (או רוח העם), אשר גם מזהה את האנרגיה המנהיגותית. זה צמד שתמיד הולך ביחד, ואי אפשר אחד ללא השני.
6. ואמנם התרבות המודרנית פנתה לכיוון הדמוקרטי שביקש לייבש ולשטח כל רודנות, ואגב כך גם איבדה את החוש למנהיגות כאיכות פנימית. אבל כל זה לא יכול לבטל את העובדה הפשוטה שזו אכן איכות ממשית ומוחשית המתקיימת בלי קשר למה שנדמה לנו שראוי או לא ראוי. ורק צריך לפזר מעט את הבלבול באשר לאיכות זו שהרי מנהיגות אינה עניין של חוק, או זכויות וגם לא, למרבה ההפתעה, עניין של שליטה ודיכוי.
7. ואכן, החירות אינה סובלת רודנות או שליטה מבחוץ. ובמובן עמוק, אנשים, כמו ציפורים, אינם צריכים שאחרים יצוו עליהם ויגידו להם מה לעשות. הם אינם רוצים להיות אמצעי לתכלית זרה המוכתבת על ידי מלך זה או אחר. נשמת הייחוד שלהם דוחה את כל זה בשאט נפש. 
8. אבל כאשר אנשים נאגדים יחדיו נוצרת אנרגיה עודפת שהיא לא באחריות של אף אחד מסוים. האנרגיה הזו מתבטאת באקלים הקהילתי, ויש לה גון וצבע משלה. האנרגיה הזו דורשת כתובת של מנהיג, אחרת היא הופכת לדיכוי. במילים אחרות, מנהיגות היא לא דבר אינדיבידואלי, אלא תמיד פונקציה משלימה של "רוח העם" ויכולה להתקיים רק בהקשר של קהילה נוכחת – זו הקהילה שמצמיחה את המנהיג המשרת אותה. .
9. מנהיגות היא לא שליטה, ומנהיג אינו רודן. רודנות היא סימביוטית, מנהיגות היא דיאלוגית. רודנות רואה לפניה את האמת האחת – בדרך כלל אמת צורנית ואותה היא מנסה להכפיף על המציאות במעשה של משמעת והכנעה. מנהיגות, כנגד זה, היא מעשה של הקשבה וניווט. לא רק שהיא לא גוזלת חירות מן האחר אלא היא דואגת לאסוף מחדש את האנרגיה של העם ולעשותה זמינה לעם.
10. ואמנם אפשר שהמנהיגות תהיה גם תפקיד, אבל אם היא רק תפקיד שוב אינה מנהיגות.
11. כשאין מנהיג נולדת הרודנות. כשאין מנהיג, משמע כשבתוך קבוצה נעדרת ההקרנה הזו המנהיגותית, אובד לקהילה המרכז, והאנרגיות העודפות של הקבוצה הופכות לסוג של דיכוי הדדי. הקהילה זקוקה לאנרגיה הממוקדת כחלק מן השלום בתוכה. לא האדם היחיד זקוק – הקהילה זקוקה. והיחיד זקוק לקהילה. 
12. האדם הוא תבנית נוף שיחתו, קהילתו, מולדתו. וכשם שיש מנהיגות חיצונית, כך יש מנהיגות פנימית העולה וצומחת בהדהוד למנהיגות החיצונית. לאדם שגדל במקום של מנהיגות יהיה קל יותר למצוא את נקודת המנהיגות הפנימית. כך שהגדרה אחרת של מנהיגות היא במה שהיא מזכירה ומחזירה לכל אדם את אחריותו לחירותו ולמנהיגותו העצמית. משמע, מנהיג מנהיג לחירות, רודן שולט לעבדות.
13. כמו במעגל דיאלוגי מנהיגות שומרת על מרכז ריק. במובן עמוק היא מסוגלת להנהיג כי היא מכירה בכך שישנו משהו שהוא מעבר גם לעם גם למנהיג. משמע, יש כאן שרשרת של מנהיגות. האם אנחנו מסוגלים לזהות את האנרגיה המנהיגותית גם מעבר למדיום האנושי? מנהיג יודע שהמציאות אינה בידו, שהוא יכול להנהיג אבל לא לצוות, שיש אחריות לפעול, אבל לא אחריות לתוצאה. שהוא מרכז אבל לא העם עצמו.
14. ולבסוף הקנאה גם היא גלגול של חסרון מנהיגות. היא מבטאת את המאבק המנהיגותי על החלל הריק שנוצר בהיעדר מנהיגות. וזה הולך רחוק מאוד גם בקנאה שיש בין בני זוג. 

1. על פני הדברים הילד רוצה לשלוט בהורה שלו. אבל זה רק אם מקפיאים את הזמן, מתעלמים מגורם הצמיחה ומן העובדה שהילד הוא חלק ממערכת יחסים לחיים. כשמחזירים את הזמן, מגלים שאותו רצון לשליטה הוא בעצם חלק מתנועה רחבה יותר בה הילד מבקש לבטא עוצמה ולטפח מנהיגות.
2. שליטה ומנהיגות זה לא אותו הדבר. ואף על פי שנראה שאדם רוצה לשלוט כדי להרחיב את הביטחון שלו, ולהעמיק את החירות שלו, באמת השליטה כובלת – מה ששולטים בו גם קושר אותנו. ותהליך ההתבגרות הוא דווקא תהליך של התרה שבו גדל מרחב הדיבור-מנהיגות על פני מרחב השליטה-קשירה. זו משמעות של עצמאות.
3. ניקח דוגמא: הנה פעוט שרגיל לאכול מצלחת אדומה, ומקרה שבו היא לא נמצאה. ההורה שחושש מן הדרמה, מנסה בדרכים של נחמדות לעקוף את הנושא, להסתיר את העובדה שהצלחת כחולה, להסיח את דעתו, לדחות את הרגע, מתפלל בלב שהפעוט לא ישים לב. וכשהפעוט בכל זאת שם לב (הוא דווקא היה עסוק בפרחים ובסוסים, אבל הוא פתאום הריח שיש משהו חשוד באופן בו מתייחס אליו ההורה), מיד מנסה ההורה לפייס אותו, לשכנע אותו שגם צלחת כחולה זה טוב. אבל הילד דווקא לא משתכנע, וההורה, אף שממשיך לדבר בטון רגוע, מגדל בתוכו סרטן.
4. והדבר הראשון הוא להזכיר להורה את עוצמתו: הוא חזק מן הילד. זו עובדה. חזק בכוח, חזק בניסיון, חזק בבגרות, חזק באמצעים. ולכאורה מדוע אני טורח לציין עובדה זו בשעה שהיא מובנית מאליה וכל מגמת החינוך הנאור היא דווקא לעדן כוח גס זה לטובת הילד ורכות ההתייחסות אליו – לנהוג באלימות זו לא חוכמה. אבל אני, לא על אלימות אני מדבר – על מנהיגות. אלימות באה דווקא מחסרון במנהיגות.  
5. הרשו לי לקחת אתכם לעולמם של חיות הלהקה (והאדם הוא יצור להקה), ולדבר על האופן שבו מנהיגות בקרב הלהקה עושה סדר, ומצילה מרודנות. מנהיגות היא צורה של אנרגיה, איכות מורגשת לגמרי, אשר נוכחותה חיונית לאחדות הלהקה ולשלומה. לא מדובר רק ביכולת לארגן דברים ולנהל אותם בצורה היררכית, שהרי בעולם החיות אין מנהלים, אלא באיכות נוכחת המשפיעה מברכתה, כסוג של ברכה ורפואה. ומנהיגות מצילה מרודנות. ומנהיגות מצילה מאלימות. ומנהיגות מצמיחה מנהיגות.
6. וכך גם בנוגע לילד – הוא זקוק להרגיש את האנרגיה הזו של המנהיגות כחלק מן הסדר הטוב שבו הוא יכול להתנחל בביטחון, ובלא צורך לקחת שליטה לידיים. קיומה של האיכות הזו בסביבתו חוסכת ממנו את ההסתבכות. היא מפנה אותו לענייניו, משקיטה, ממקדת, מאפשרת לו לעשות הפרדות ולגלות את עוצמתו שלו. הוא לא ייגרר לניסיון לשלוט במה שבאמת אין לו שליטה עליו, כיוון שהכתובת ברורה. אין על מה להיאבק, כיוון שמנהיגות, בעצם קיומה, עושה מקום.
7. התרבות המודרנית טיפחה בנו יחס שלילי למנהיגות – מצפים מאתנו להיות צייתניים ומאופקים, ובמידת האפשר לאסוף את כנפינו, לצמצם את עוצמתנו, ולפעול באופן דמוקרטי. על רקע זה גם ההורות נעשתה לעניין של בקשת רשות – מן השכנים, מן החברים, מן המומחים, ובעיקר: מילדנו. לכן גם אם לכאורה ברור לכל שההורה חזק מילדו, בעצם זה לא ברור בכלל. כל אותן התניות ומעכבים פנימיים מפני גילוי עוצמה מסתירים את האמת הפשוטה – שהורות היא מנהיגות – ומיצרים מציאות שבה ההורה חש חלש מילדו. זה לא טוב, ולו רק מצד השקר שבזה. רשותו של ההורה לא באה מן הילד שלו. היא באה מאחריותו כהורה. לבקש רשות מן הילד כדי למלא את אחריותנו כהורים, זה בעצם לנצל אותו, לקחת ממנו, לחיות על חשבונו. 
8. הילד שמרגיש שההורה שלו מפחד ממנו והפך למשרתו, לא הרוויח דבר מלבד בדידות. לכאורה הוא סיפח את ההורה אליו ועשה אותו לצמוד אליו, אבל למרבה התסכול זה לא מצליח לעשות אותו שמח יותר או בודד פחות. בעצם אין לו עם מי לדבר. כוחו על ההורה שלו נתן בידו בעיקר חוסר בטחון, הוא לא יכול לסמוך עליו שיהיה שם בשבילו, עזר כנגדו. ובתוך הבדידות הזו צומחים כל מיני גידולים של רודנות, דברים שמכרסמים תחת עוצמתו האמיתית ולא מאפשרים לו לטפח מנהיגות אחראית.
9. לכן צריך להזכיר: עוצמה היא לא כוח גס, היא עדינות ואחריות. ומנהיגות היא גילוי של עוצמה. וההורה שנזכר בכוחו ולא חושש לבטא את עוצמתו, במילא גם מאבד את חוסר האונים שהוא מקור לרוב האלימות. כשההורה יודע בודאות שהכוח אצלו, שמה שהוא רוצה, זה מה שיקרה, הוא יכול להתפנות להקשיב, להתאזר בסבלנות, לא להיגרר למאבקי כוח. מתוך עוצמתו הוא יגלה מחדש את אהבתו, שהרי עוצמה ואהבה משורש אחד הם. במקום לקחת – הוא ילמד לתת. שוב לא ירצה לשבור את רצונו של ילדו, שהרי אדם שמרשה לעצמו להביע עוצמה, גם מאפשר זאת לאחרים.

10. ומנהיגות מטפחת מנהיגות. תחילה מנהיגות עצמית, ואחר כך מנהיגות בכלל. ומי שלא חווה מנהיגות בילדותו, יטה לחפש בבגרותו מקורות סמכות כתחליף לביטחון. יחפש להתמסר לשליטה, שיגידו ויורו לו.         

1. הנה פעוט בן שלוש שאמו לא הרשתה לו להמשיך לראות סרטי-קלטות. הוא מגיב במה שנראה כהתקף זעם הסוחף את כל ישותו. נראה שזה בלתי אפשרי בשבילו להכיל את שיבוש תוכניותיו, וסתירת רצונותיו. עוצמתו מרעידה סיפים: הוא בפירוש לא מוכן לקבל את זה, ודבר לא מרגיע אותו. אפילו עוד סרט אחד אחרון שאמו מציעה לו לבסוף רק מעמיק את תסכולו. מבחוץ כל זה נראה כמו התקף "קריז" של מתמכר.
2. והנה חוזר אביו ומעמיד כנגדו משהו שמרגיע ומביא עמו שקט. על פניו הוא לא עשה משהו שונה מן האם. גם הוא אמר "לא", וכלפי חוץ לפחות, זה לא נראה תקיף יותר משלה. ובכל זאת מה שאצל האם רק העצים וסחף פנימה וליבה וגרם לסבל, כאן, באורח פלא, שחרר והביא רווחה. הילד התעשת, וכעין בגרות נוספה לישותו. 
3. והתמונה רחבה. יש כאן מערך שלם – ריקוד המשלב את ההורים והילד – והדקויות עושות הבדל.
4. ברקע נמצאת התפיסה הדמוקרטית המשתיתה את מערך אמונותיהם של ההורים: רצונו של אדם הוא כבודו, ובאופן עמוק ויסודי לשלול את רצונו של אדם אחר זה לפגוע באושיות קיומו. הנאורות יצרה ברובנו סלידה מובנית כלפי כל אקט של כפייה. באופן טבעי זו גם מה שאנו חשים כלפי הכפייה על ילדנו. אדרבא, דווקא חולשתם עוד מדגישה את ההזמנה לוותר למענם ולא לנצל את כוחנו הגס עליהם.
5. ויחד עם זאת יש משהו רודני ברצון עצמו. נדמה שהרצון חזק יותר מן הילד, וקובע לו באופן מוזר לרצות יותר ממה שהוא רוצה. הוא סוחף את הילד למקומות שהוא לא בדיוק התכוון אליהם. לכאורה גם תינוק שרק נולד כבר רוצה דברים ומבטא את רצונו בבכי. ובכל זאת יש גיל שבו מתחיל להופיע הרצון כרצון במלוא מובן המילה. לפני זה היה רק צורך, אבל כעת נוספה המודעות של "אני רוצה", והיא הביאה עמה בלבול וגם סבל. עד כדי כך שאני מתייחס להולדת הרצון כסוג של טראומה. לא ארצה בגלל זה לבטל את הרצון, אלא רק ללמוד איך ניתן להפוך אותו ממקור של סבל למקור של ברכה – איך ניתן להנהיג אותו כעוצמה וביטוי של ייחודיות. וזהו עניין שכל אדם לומד מעצמו, אבל גם עניין שההורה יכול לתמוך בהתפתחותו אצל הילד.  
6. והרצון בדמותו זו המודעת של "אני רוצה" הוא תולדה של תהליך הפרידה. תהליך היכול להוליד זה לצד זה את הרודנות ואת המנהיגות, את ההתמכרות ואת הגמילה, את החולשה ואת העוצמה. אחת מהתגלמויות הפרידה היא ה"לא" של ההורה. ה"לא" מוליד את הרצון, על סבלו ועל ברכתו. והאופן שבו ההורה לומד להגיד את הלוא, גם יעשה את ההבדל האם זהו המנהיג שייוולד או הרודן. 
7. אבל כעת בחזרה לפעוט: הוא רוצה. ויש לו כבר דימוי של מה שהוא רוצה. בשונה מן התינוק שרק צריך, אצלו יש כבר חוויה שלמה ומוגדרת לה הוא מצפה. הוא צריך שדברים יהיו בצורה מסוימת. הוא כבר פעיל בעיצוב העולם – הוא לא רק מקבל – הוא דוחף קדימה דימוי. והדימוי הזה של מה שצריך משתלט עליו, וכובש את כל רוחו עד כי לא נותר מקום לשום דבר אחר, כולל הילד עצמו. בכלל זה צרכיו הממשיים שאולי כבר השתנו. בגלל זה הוא גם לא מרוצה כשהוא מקבל את מה שביקש.    
8. הוא רוצה, הוא רוצה, הוא רוצה. ובשונה מן התינוק, זה לא רק צורך הצומח מקרקע הממשות – מלמטה למעלה, זה רצון שהוא חלק ממערכת יחסים – לאורך ולרוחב. הוא אפילו לא רוצה משהו מסוים – הוא רוצה שרצונו יתגשם. וכעוצמת הרצון כך עוצמת העיוורון לכל דבר אחר. הוא עסוק מדי בלרצות, ולא יודע עדיין איך לפעול עם הדבר הזה שישאיר לו אוויר לנשימה – הוא הולך לאיבוד בתוך הרצון. 
9. ואנו רואים שמסכת אמונותיה של האם, היא חלק בלתי נפרד ממה שעובר על הפעוט. הוא לא רוצה לבד, כל רצונו נמצא על רקע האם. זה מתערבב אצלו, מתסכל אותו, והוא סוחף אותה שגם היא תהיה חלק מרצונו. בנקודה הזו זה גם משתבש: היא מוצאת את עצמה תחת עול רודנותו. לא היא ולא הוא שולטים במצב – זה הרצון ורודנותו.
10. ומה שהרגיע אותו אצל האב היה בדיוק זה. שהאב לא נסחף, ובכך הציל גם את הילד מרודנותו של רצונו. האב החזיר את הדברים לפרופורציה. האם אפשר לומר שהאב "שבר את רצונו"? עשה אותו צייתן המפחד לרצות? האב שבר את עול רודנות הרצון, גילה לו את חירותו מרצונו, והזמין אותו אל הבגרות. האב לא היה עסוק באילוף (חינוך מעצב), אלא במיגור רודנות. כעת שהילד התפנה מן הרודנות הוא יכול סוף סוף לראות את העולם סביב. הוא יכול גם לראות את האחר. וזה האחר החדש הזה – הזולת שאינו רק השלמה סימביוטית של האני – שנותן פרספקטיבה ומצילו מרודנות רצונו. מנהיגות מצילה מרודנות.
11. אבל מה עשה האב שעשה את מנהיגותו?