אדם מושך קלף באופן מקרי מחפיסת קלפים, ומקבל תמונה ואולי גם מילה. מה לו ולתמונה זו ומילה זו? ומדוע שיחפש כאן משמעות? האם נטען שיש כאן מישהו או משהו שכיוון את בחירת הקלף ורצה להגיד לו בזה משהו?
ובכל זאת הוא מתעמק בקלף. עושה לו פרשנות, מדובב אותו, קורא בו, דורש בו והנה פתאום נדלק מובן חדש. המובן הזה, הוא משוכנע, אינו מקרי. הוא ממש המתין לו.
אבל מנקודת מבט אחרת, רגילה יותר, שום מובן לא המתין לו בקלף. זה הוא שהמציא את המובן והעניק אותו לקלף, תוך שהוא מטיל מדימויי רוחו ומשאלות ליבו על עניין דומם ומקרי לחלוטין.
אדם קורא טכסט. הוא הופך במילים ודורש בהן עד שהן מעלות תילי תילים של משמעויות. זהו מעשה מפואר המרבה לו תהילה, אבל איזה ערך יש לו מלבד הערך האומנותי בידורי שבדבר? ברור לכל שכשם שניתן היה לדרוש כך, היה גם ניתן לדרוש אחרת, וגם עוד אחרת, ובעצם הטכסט גמיש מספיק להזין אינספור מיני פיתולי שכל, שעשועי חוכמה, ופלפולי שפה. איזה ערך יש אם כן למעשה זה?
ובכל זאת אי אפשר להתעלם. אמנם יש פרשנויות שהן משחק מוחצן, אבל יש אחרות שהן התגלות. רובן אולי הן לא יותר מקליפה שמדביקים לדבר – לבוש שכמותו יכולים גם להיות רבים אחרים, הכל לפי צוו האופנה והקהל – אבל יש אחרות שהן מעשה של קילוף החותר עמוק וחושף את האמת במלוא תלת ממדיותה החיה והמדברת.
אך מה טבעה של פרשנות חושפת זו? מה היא עושה בפועל, וכיצד היא יכולה להפוך עניין מקרי לכאורה, למפגש גורלי, מבשר, מדויק, שמשמעויותיו התמירות ממשיכות להדהד עוד שנים רבות לאחר מכן? וגם – אם זה מעשה שנעשה מהצד של האדם, כיצד פתאום זה הופך בדיעבד, בפעולה לאחור, לעניין לא מקרי שכביכול היה צפון בצד של המציאות? ההגיון מתקשה להבין – מקרי או לא מקרי?
ואולי המפתח להבנת החידה טמון בכך שהממשות היא דיאלוגית במהותה – האדם לא רק נתקל בה, אלא שרוי בשיחה. והיא מזמינה אותו ללא הרף לדיבור, לוחשת לו ואליו, מבשרת לו תמיד.
אלא מה – חומות של הסתר מגינים על האדם מפני פגיעתם של ה"אותות". וכאשר אדם, במסירות רבה דורש במציאות, וממקד את תשומת לבו, אפשר שיקרה הנס ויקרע צוהר במעטה החומה. באותה עת יסתבר לו שמדברים אליו והוא יוכל לאחוז בקצה חוט השיחה ולהשתתף בה.
אם רוצים אפשר לנסח זאת כך: המציאות כל הזמן רוצה לדבר אל האדם ומנצלת כל סדק כדי לפרוץ אל תודעתו. ואם זה קלף או מילה או ספר, או אירוע, זה לא משנה. הקלף אולי מקרי, אבל הדיבור שהוא חושף הוא לא מקרי. למציאות יש דרכים רבות להגיד את מה שהיא רוצה להגיד והיא משתמשת בכל הנקרה בדרכה. ויותר משהיא רוצה להגיד לו דבר זה או אחר, היא רוצה לשוחח עמו, לחוש בנוכחותו, לבטא את אהבתה, להשיב לשאלתו, ולשאול לתשובתו.
ופעולת הפרשנות והדרישה מבטאת רצון להשתתף בשיחה. גם אם האדם אינו שומע עדיין – הוא רוצה לשמוע. והזיקה שהוא מכונן ברצון זה ובעשייה זו, שופכת (גם בפעולה לאחור) חיותה על הדברים שהיו רק אמצעים לשיחה, והופכת עניין מקרי לעניין גורלי. והוא עניין ההשגחה הפרטית.
אפשר להסתכל על פעולת הפרשנות כתהליך של מיקוד הפותח צינור דרכו זורם כעת משהו שהוא יותר מן הצינור עצמו. ואמנם אנחנו המוגבלים נחזור ונצמד לצינור, שהרי התוכן העובר בצינור הוא במובנים רבים בלתי מושג, אבל את ערכו מקבל הצינור מן החיות והנוכחות והקדושה שעוברת דרכו.
תאמרו, טוב היה הדבר לשעתו, לרגע התרחשותו, רק ככלי ואמצעי, אבל הנה יום חדש, ומה ערך יש כעת למילה שהתגלתה, לפרשנות שהתהוותה, לתובנה שהתבהרה? אין היא אלא עקבה דוממת. אכן כן, ובכל זאת לא סתם עקבה אלא עקבה של התגלות וזכר אלוהים עדיין רוחש בקרבה. לא רק דבר שהיה ונגמר, אלא זיכרון חי שחוזר ומחדש את עצמו, ונדלק מחדש. ועל כן יש גם ערך להגות בהם יומם ולילה.
ומה שעושה את ההבדל בין פרשנות פותחת צוהר, לכזו שרק מוסיפה עוד קליפה, קשור למקום שממנו האדם מקשיב ומאמין, מפרש ודורש – לשורש המוסרי של חיפושו. בו זמנית זו גם הסכמתו להיות כתובת, ונכונותו לקבל את ברכתה של המציאות, אשר מאפשר לו להיות שותף בהתגלותה.
הנה יוסי שחזר מסדנת ויפאסנה ומתוך השקט שנוצר בלבו הגיע להכרעה: מעתה כל בוקר וכל ערב הוא מתיישב לחצי שעה של שקט בעיניים עצומות. בהתחלה הוא עוד מקיים את הבטחתו, אבל אחר כך היא מתמוטטת, והוא נותר חסר אונים מול רפיסות רצונו, והררי הרגליו הישנים ששבים וכובשים את נפשו.
וכך עולה וצומחת שאלת המסגרת. לא רק מה שאנו עושים לילדינו בהגדירנו גבולות, בקבענו חוקים, ובשגרות יום וטקסים, אלא גם אנו עצמנו ומקומה של המובנות בחיינו. ואם מובנות זו באה מתוך אמונה בציווי אלוהי, או מתוך הרגל שנבנה ברצון, או מתוך מסורת של קהילה ותרבות, או סתם מתוך הקשבה לחוקי הטבע, אולי זה מעט משנה לעצם העניין.
אך תחילה צריך לסמן את השאלה למקומה הנכון – אין זו השאלה: האם צריך מסגרת, אלא האם אנו צריכים להבנות אותה באופן מלאכותי. שהרי חיינו מתקיימים כל הזמן על הגבול בין מובנות לזרימה. לו הייתה רק זרימה היינו אובדים בתוהו, ולו הייתה רק מסגרת היינו מתים מחוסר נשימה. גם השיר המקורי ביותר נכתב באמצעות מילים מתובנתות, וגם אם הוא שובר פה ושם את חוקי הדקדוק, הרי זה רק מתוך הישענות על מה שבלעדיו לא היה ניתן ליצר משמעות. ומה שנכון לגבי שירה נכון לגבי כל היבט אחר של חיינו: הם עמוסים באינספור מובנויות ברמות שונות, התומכות בחיינו. תנועת האבולוציה, רק בתור דוגמא נוספת, לא יכלה להתקיים רק כהתפתחות יוצרת אלמלא כל המבנים החיים (והסטטיים) שיצרה בדרך, כנקודות התגבשות ומדרגות להתפתחות חדשה.
אלא מה, לא תמיד אנו שמחים באופן שמובנויות אלה פועלות בחיינו. אותו משורר שביקש להביע רגש עמוק, יכול למצוא את עצמו מובל על ידי דפוסי ניסוח וקלישאות שבתוכן הוא מאבד את ערנותו ומתפתה לומר דברים שבכלל לא התכוון אליהם. כך קורה גם למעשן שמגלה בתוכו רצון כנה להפסיק, ומוצא עצמו מובל על ידי דפוסי הרגליו המנווטים אותו פעם אחר פעם הרחק מרצונו. וכך קורה לאדם הדתי שמסגרת פולחנו עשויה להתרוקן לחלוטין מכל רגש דתי. האם אלה הרגלים רעים שבאים מבחוץ, או שמא יצר רע שצר את העולם על פי תאוותיו? האם זה משנה?
כותב תורו: עלינו ללמוד להתעורר מחדש ולשמור על ערנותנו, לא בדרכים מלאכותיות כי אם על ידי ציפייה אינסופית לשחר, שאינו עוזב אותנו גם בתרדמה עזה."(119). אכן, אני עם תורו – שום מסגרת מלאכותית לא תתמוך בחיות של אדם אם הוא לא יהיה שם להכריע לטובת החיות. ואם בכל זאת אנחנו כאן, דנים בשאלת המסגרת, זה לא כדי לעקוף אי-הכרעה זו – שהרי אני מאמין שיש בכל אדם רובד עמוק שלא חדל לעולם לשחר אחר החירות – אלא מכיוון שלא תמיד אנחנו מחוברים לרובד הזה. שרויים אנו על פי רוב בתחום ביניים שבו הכוונה לא מזוככת, וההתכוונות רק בחצי הדרך, והערנות עוד שואלת לאן. הרי בזה בדיוק העניין, האם יש מסגרת שיכולה לתמוך יותר בחיפוש שלנו אחר ערנות? ומה יעשה את ההבדל? הצורה של המסגרת? החומר ממנו היא בנויה? ההיקף שלה? דומה שישנו יחס בין מובנות לזרימה השומר על מתח פורה של ערנות, ושומר כך את הרצון בעוצמתו. אך מה הוא יחס זה?
רוצה אני לחזור אל יוסי, ובמקום לבחון את השעה שבה התמוטטה החלטתו, להפנות את תשומת הלב לרגע בו נוצרה. הרי הפרי טמון כבר בזרע וייתכן שהכוונה שהוא זרע, והאופן שהוא זרע אותה, והקרקע שהוא זרע בה, כולם כבר הכילו את הבשורה של מה שנראה כמפלתו.
בפרט אני רוצה להצביע על תהליך ההזרה שבו קם על עצמו לצוות מסגרת, תוך שהוא מחלק את העולם ל"אני" ו"ללא אני". את ה"החלטה" הוא שם בצד ה"לא אני", כשהוא מאיץ בעצמו להיות מישהו אחר (טוב יותר, שקט יותר, חכם יותר). ואם נלך אפילו יותר לאט נוכל להבחין איך אותה התרוממות רוח שלו מגילוי עצמו מיד התהפכה לביקורת עצמית. היא צמחה מתוך החדווה, אבל שבתה בתוך תגובתיות התלונה, ונרתמה לשרת את אי אהבתו העצמית. וכך, אפילו בלי לשים לב, כשחזר והתחיל בישיבות הבוקר, הייתה זו פעולה בשרות הניסיון להיות מישהו אחר. בוודאי שהתמוטטה – ודווקא מצד חירותו.
ואיך אפשר היה אחרת? אולי אם היה זורע בחדווה – במקום להגיב להתרוממות הרוח בנזיפה עצמית המפרידה אותו מן העולם, היה ממשיך בקו ישר להכיל את הכול באקט של אהבה עצמית – אולי אז הייתה נעשית לו המסגרת לידיד שהוא אץ לפגוש, ולא מורה זועף שממנו הוא מנסה לחמוק. זריעה שהיא הכלה, לא זריעה שהיא הזרה. ויש לכאורה פרדוכס: אם הכול טוב, אז למה בכלל לטרוח להבנות מסגרת שתשנה משהו? אבל בזה בדיוק העניין: המסגרת לא שומרת על החירות מפני אויבים (החלוקה ל"אני" "לא אני") אלא היא הגשמה שלה. אין זו בחירה של עול, אלא בחירה של חשק – ביטוי לאותה התרוממות רוח המבקשת להגשים את עצמה בבשר הפולחני שלה. ככזו המסגרת שוב אינה ציווי – היא ברכה. בחירה בחשק, תרתי משמע.
