עוצמת ההקשבה

 

 

1. אף על פי שנדמה שאנו משפיעים על העולם דרך מה שאנחנו דוחפים ודואגים ומטפלים ושולטים ומעצבים. יכול להיות שדווקא ההקשבה שלנו היא שמאפשרת לנו להביא את זרעי ברכתנו באופן הפורה ביותר.

2. ומכיוון שזה כל כך שונה ממה שאנו רגילים לתפוס במחשבתנו הרגילה, אפשר לראות כאן סוג של נס. ההקשבה היא נס. יש לה עוצמות השפעה אדירות, שונות מכל מה שאנחנו יכולים לדמיין לעצמנו במחשבתנו ההגיונית.  

3. לכאורה זו השליטה שלנו בעולם שמביאה עמה חופש, ודרכה אנחנו יכולים להביא את חותמנו המיוחד לעולם. אבל במציאות קורה דבר הפוך: מה שאנו שולטים בו הוא ששולט בנו. ומה שנדמה לנו שאנחנו מחדשים בשליטתנו, פעמים רבות בעצם הוא גורל המשתמש בנו כחומר גלם בהתהוותו. ככל שאנו עוסקים יותר בדחיפה, ומדמים שאנו מטביעים כך את חשיבותנו בעולם, כך יראה, ממרחק של זמן ומקום, שבעצם רק מילאנו את המשבצת התפקודית והצפויה של כוחות והתניות חזקים מאתנו. היינו חיילים במשחק שבו תחושת השליטה הייתה רק אשליה.

4. ולמעשה, במעשה הדחיפה, התחמקנו מסוג אחר של עשייה – נמנענו מהתייצבות. התחמקנו מן האפשרות להיות נוכחים במלואנו, ובכך גם להשפיע על העולם מברכנו הייחודית.

5. הנה כי כן, אלה דווקא ההקשבה, הקבלה, הנוכחות, אשר בהם אנו יכולים לגלות שהעולם גם הוא קשוב לנו ונענה לדיבורנו. אמנם באופן הזה העולם לא בהכרח יהיה זהה עמנו וישלים את כל חלומותינו – תשובתו לא תמיד תהיה זו שציפינו לה – אבל נוכל לשמוע שהיא אלינו ובאופן האישי ביותר – אות וסימן שלדיבורינו שלנו היה הד של ממש במציאות.

6. כך נפתח לו המרחב האמוני כאותו חלל שביני לבין מה שהוא אחר ממני באופן רדיקלי. אחרות שלעולם לא אוכל לסכם, אבל שאוכל לפוגשה. (או בניסוח אחר – מישהו שתמיד יחמוק מכל ניסיונות הסיכום, ויעשה את הסיכום שלי, אם אתמיד להתבצר בו, רק לבדידות הכלא שלי עצמי. מה שאני יודע להגיד באופן כזה על הזולת, לעולם הוא לא באמת מה שהוא הזולת, אלא רק מה שאני חוסך מעצמי מפגש עמו).

7. לא מדובר רק בהקשבה לזולת שמולי, אלא גם לעצמי, לגופי, לרגשותיי, לסיטואציה שאני נתון בה, לטבע המקיף אותי, ולכל מה שבא לפגוש אותי. זו הקשבה לממשות שנמצאת מחוץ לפרה-קונספציה שלי (מכלאות הידע). שהרי זה המגע במציאות, שהחיבור אתה, ערב לפוריות ההדדית. 

8. הקשבה, אם כן, היא היפתחות גם לזולת, גם ללא נודע. היא הישענות על היש, נכונות להתמסר, וקבלה לא שופטת של המציאות. במקום לנסות להנדס את המציאות ולהגיד לה מה עליה להיות ואיך, היא מאפשרת למה שיש פשוט להיות. האִפשור הזה הוא לא סתם אי-הפרעה – אדרבא זו תרומה חיובית שלפעמים דומה לגשם המרווה את הזרעים ומצמיח נבטים. אין זה משהו שהאדם עושה בידיו, אלא התרומה של חלקו למציאות, שבשל כך היא גם זקוקה להקשבתו.

ו9. כך אני שב ומסכם – פעמים רבות, למרות הפסיביות החיצונית לכאורה – ההקשבה היא הדבר העמוק ביותר, המשפיע ביותר, והייחודי ביותר, שאדם יכול לתת לעולם. וכדי להבדילה מסוגים אחרים של הקשבה אקרא לה הקשבה נוכחת.    

 

 

 

הזדהות השלכתית והיציאה אל מרחב הניסיון

  1. את המושג "הזדהות השלכתית" טבעה מלאני קליין (פסיכואנליטית), ושכללו אחרים (ביון, אוגדן…), כדי לאפיין סוג מסוים של התרחשות בתוך מערכת יחסים בין התינוק לאם אשר מופיע גם בצורות שונות בבגרות – למשל ביחסי מטופל מטפל, ובמגוון מערכות יחסים אחרות. זהו צרוף של שני מושגים – השלכה והזדהות.
  2. השלכה: הפעילות הנפשית בה אנו משליכים תכנים נפשיים לא רצויים על אחרים. למשל אנחנו מאשימים אחרים במה שבסתר לבנו אנו חוששים שאנו עצמנו אשמים בו. בדרך כלל השלכה מלווה בריחוק, התנתקות, התנכרות. מי שמולנו הופך להיות שיך "לסוג הזה" (מה שאנו מסרבים לפגוש בתוך עצמנו) – ממישהו למשהו. באופן כזה אנחנו מיחסים לזולת כל מני תכונות הקשורות לפחדינו ולא מצליחים לפגוש את הממשות האותנטית שלו הקודמת להשלכה שלנו. הוא רק גירוי ל"סרט" שאנו לכודים בו.
  3. הזדהות: מתייחסת לאותה פעילות נפשית בה אנו מזדהים עם אחרים וברמה מסוימת כבר לא ממש מבחינים בינינו לבין הזולת. למשל ההורה שסובל את כאבי ילדו, בן הזוג הנכנס להריון יחד עם אשתו, המקום שבו אנו מזדהים עם הקורבן (כי אנחנו עצמנו מרגישים כך) וכן הלאה. גם ההזדהות לא פעם מושכת אותנו אל מחוץ למפגש הממשי עם הזולת. מה שאנו מיחסים לו משקף את כאבנו האישי ואיננו מבחינים באחרותו הרדיקלית.
  4. מי שמשליכים עליו מרגיש את ההשלכה ומגיב אליה. בתגובתו הוא סוגר מעגל שיח – תקשורת שיכולה ללכוד את שני הצדדים בהדהוד המפרנס את עצמו. הוא יחוש כבול להגיב ולהרגיש דברים מסוימים, תקוע במקום נפשי מסוים כשהוא נמצא בחברת אותו אדם.
  5. הזדהות השלכתית, היא מצב שבו משליך אדם על הזולת תכנים נפשיים אבל במקום להתנכר להם הוא מזדהה עם הזולת כחלק מתהליך של עיבוד משותף. מלאני קליין: האם תרגיש בתוך עצמה את הרגשות שמשליך עליה התינוק. בשלב זה היא יכולה או לדחות אותם (אולי מתוך בהלה, אי יכולת להתמודד) או להתערבב אתם (מתוך הזדהות יתר, וקושי לדעת איפה היא מתחילה ואיפה התינוק מתחיל), או לעשות אתם תהליך של עיבוד שאותו עדיין לא יכול לעשות התינוק, ולהחזיר אותם לתינוק ניתנים לעיכול. כך היא לומדת להפריד.
  6. להזדהות השלכתית יש עוצמה רבה. אפשר למשל שמטפל יהיה נתון ב"לאסו" של המטופל, מנותב אל תוך דפוסי התייחסות, התנהגות, מחשבה ופעולה, ומנוע מנתיבים אחרים, בלי בכלל להיות מודע לכך שזה מה שקורה. הוא חווה זאת כרגשות המפעילים אותו מבפנים. הרבה פעמים דווקא אנשים שרגישים לזולת, גם מושפעים ביתר עוצמה מרגשות מושלכים. ומנגד, דווקא אנשים שפחות ערניים לעצמם, מסוגלים להשלכה הזדהותית רבת עוצמה. הצרוף של השניים הוא טנגו מבוכי במיוחד.
  7. דרושה מיומנות ובשלות כדי ללמוד להבחין ולהפריד מה שלו, מה של זולתו. בכל מקרה זה לוקח זמן. אבל באמת אין זה משנה – בין אם המקור הוא שלו או של זולתו, הוא מוזמן לתהליך של הפרדה שבו הוא משחרר את עצמו מן המבוך, ותורם בכך לשחרורו של המטופל. האתגר של הבוגר הוא להפוך דיס-אוריינטציה לקונפליקט, ומאבק של סתמיות למאבק יציאה לאור. (דיס-אוריינטציה = ערפל, מבוך, מרכיבי β (וכשאלה מודחקים הם מחלחלים לגוף)).
  8. התהליך של הבגרות שמבטאת האם (או שיכול כל אדם לבטא במערכת יחסים), קשור ליכולת לצאת אל מרחב הניסיון, הנמצא מחוץ לפרה-קונספציה ולמערך התגובתי המנכיח פרה-קונצפציה זו (מחוץ לסיפור שבו שניהם מככבים כדמויות – סיפור שמקורו בדרך כלל באדם הפחות בוגר, והפחות ב-ערנות דיאלוגית).
  9. במפגש קבוצתי יש מערך שלם של הזדהויות והשלכות – כל מני תכנים נפשיים שמסתובבים בתוך הקבוצה – וצצים בנקודות צומת – אצל אנשים מסוימים, או באירועים מסוימים. תכנים שנולדים מתהליכי ההסתדרות, וההתמקמות החברתית של המשתתפים, בניסיונם להגיע לשייכות סימביוטית. המנחה, באופן טבעי, הוא צומת, אבל הוא לא יחיד. כל זה יכול לקחת את הקבוצה לסוג של פסיכוזה בה לכודים כולם. ועם זאת, בכל קבוצה ישנה הזמנה של הבגרות לצאת למרחב של הניסיון – מאבק משותף למצוא ולכונן שייכות דיאלוגית.

10. אפשר להכליל ולומר שהקבוצה מייצרת ללא הרף גורמי ניכור והתנגדות. גורמי ניכור שונים מ"סתם אי-קרבה" ורומזים על תהליכים יותר מורכבים מאדישות טבעית. פעמים רבות אדם שנתון בבדידותו (בהתנגדותו), מהווה גורם רב כוח בתהליכים האלה אף שהוא מרגיש "לא שייך". ואתגר הבגרות הוא לחזור לפגוש את הזולת באחרותו, כמפתח ליציאה ממרחב ההתניות ההדדיות, אל מרחב הניסיון ואל הפוריות שלו. (משמע ללמוד להשהות, וכמו האם, להתגבר על רפלקס התגובה, ולהפוך את הקבוצה למיכל שמעבד ומחזיר למשתתפים).