1. יש משהו מבלבל בעובדה שילדים משתמשים באותן מילים שאנו המבוגרים משתמשים בהן. כי אז נדמה שהם ואנחנו מדברים באותה שפה – משתמשים במילים באותה דרך כדי להגיד ולמסור את אותם דברים. תמוה יהיה לגלות למשל שכאשר ילד אומר "משעמם לי" או "אני רעב" או "אני לא מפחד" או אפילו "הנה סוס גדול" הוא אומר משהו אחר ממה שהיה אומר מבוגר שהיה משתמש באותם ביטויים.
2. אבל אנחנו לא רק מתבלבלים – אנחנו בעיקר לא פנויים להקשיב. ולא רק בגלל העומס ההישרדותי של חיינו, אלא הרבה בגלל התפקיד שאנו מדמים שאנו נדרשים לו בתור הורים ומחנכים. וכך במקום להימצא עם הילד, אנחנו מתפקדים מולו. מסננים את מה שהוא אומר אל תוך מה שזה דורש מאתנו, מתרגמים את דבריו לתגובה החינוכית הראויה, אותה אנו מתאמצים להנפיק על פי מיטב אמונתנו. מלכתחילה אנחנו לא באמת משוחחים אתו, אנחנו בעיקר מארגנים אותו.
3. ומה זה עושה לילד לגדול בעולם של מבוגרים אשר לא יודעים לשוחח אתו! ואם בכל זאת הבדידות העמוקה הזו מפויסת, הרי זה משום שלילד יש מקורות חיבור משלו שאינם תלויים רק במבוגרים שסביבו. להרגיש.
4. ובשלב ראשון אני אפילו לא רוצה לעסוק באופן שבו השפה של הילד שונה ואחרת מזו של המבוגר, אלא רק להצביע על עובדת הפער, לגלות את האפשרות הזו שאולי לא חשדנו בה – שאלה שפות שונות. שהרי מאגר המשמעות שממנו יונק הילד שונה מזה של המבוגר. למבוגר יש ניסיון, ובעיקר יש תרבות, ואילו הילד נשען על מאגר המשמעות החושי, הגופני, הרצוני והאמוני. אז בשלב ראשון רק לשהות עם העובדה הזו. להרגיש.
5. ועם כל זאת, אני רוצה להזכיר שהשפה הזו לא לגמרי זרה לנו. אמנם התרחקנו ממנה הרבה, אבל זו גם השפה של ילדותנו שלנו. אולי היא קבורה תחת שכבות רבות של שנים ותרבות, אבל באופן כלשהו היא עדיין חיה ונגישה לנו. ומה שאנחנו צריכים לעשות כדי להבין אותה, זה להתפנות להקשיב, להקשיב ממש. גם לילד שמולנו, גם לילד שבתוכנו. והדברים קשורים: כשאנו לומדים להקשיב לילד שמולנו, אפשר גם שניזכר בילד שבתוכנו. וכשאנו לומדים להקשיב לילד שבתוכנו, תעשה שפתו של הילד מולנו נהירה יותר.
6. מתוך הקשבה זו נוכל לגלות שהילד משתמש בתבניות-שיח הזמינות לו מעולם המבוגרים כדי לבטא את האמת האנרגטית של נפשו. התוכן הרבה פחות מעניין אותו, ואם נתעקש על הפרוש המילולי, יתכן שנגיע למסקנה שהוא משקר. הוא לא. הוא משתמש בהיגיון לא כדי להיות הגיוני, אלא כדי לשאת את כמיהות נפשו. שפתו היא שפת הפעולה, והזימון. זו שפה מאגית שבאמצעותה עושים דברים, מביעים משאלות, מקיימים מציאויות.
7. מתוך הקשבה זו נוכל לגלות את הפן היוצר-ממציא של הילד. גם אם הוא משתמש במילים ידועות ומוכרות, בכל זאת הן צומחות מדמיונו היוצר, הוא מנסה מילים, בודק אותן, משתעשע בהן, ופועל כמו סופר או משורר, המחדש מילים מתוך מאבק המשמעות האישי, בביטחון גמור בזכותו לעשות זאת. מראש זו שפה דינמית.
8. נוכל לגלות את האופן המיתולוגי שבו הילד משתמש בשפה, הוא חי בעולם של גיבורים, של התרחשויות בעלות יעוד ומשמעות, ואשר בו הוא עדיין במידה רבה מרכז. אותה "סתמיות" שלא פעם ממלאת את עולמנו המבוגר, זרה לעולמו. מראש הכול מדבר אליו, ונושא משמעות אישית. בתמונת עולמו, העולם עדיין בהתרחשות בריאתית, וגבולותיו נמוגים אל תוך הערפל. חי הוא בתוך מציאות דינמית, גמישה, מתחדשת ואין הוא מבחין בין מה שהוא מתחדש למה שהעולם מתחדש.
9. נוכל לגלות שלילד יש סודות. ושיש מערך שלם של אסוציאציות אישי לגמרי שדרכו הוא מבין את העולם, ובו הוא כמעט ולא משתף. זו שפה פרטית, אידיוסינקראטית. ורק שנים מאוחר יותר הוא עשוי פתאום לשים לב, שמה שהוא הבין וחשב, זה לא מה שמבוגרים אחרים חושבים ומבינים. כמה תובנות שונות יש לילדים קטנים באשר לעולם העגול עליו הם שומעים מן המבוגרים, ואותו הם מפרשים בדרכם האקטיבית.
10. נוכל לגלות (בעקבות כספי) שהילד חי בעולם של אפשרויות והן אלה המאירות את דרכו וזאת מנגד למבוגר שחי בעיקר מסביב לאילוצים. הילד רואה מה שאפשר, ודמיונו עוזר לו בכך. המבוגר רואה בעיקר את מה שאי אפשר וסיפורי פחדיהם של אחרים מורים לו את דרכו.
11. ואם נלמד להקשיב לכל זאת, לאופן האחר הזה, אם ניגש לילדים ממקום יותר חוקר ופחות יודע, לא מעולמנו המסודר, אלא מעולמם המתהווה, ייתכן שהדבר יסייע לנו לחזור אל המעיין שלנו עצמנו.

1. עד עכשיו התייחסתי אל ההורות כעניין של הורה אחד מול ילד, והדגשתי שההורות משתנה מהורה להורה, ממשפחה למשפחה, וגם מול כל ילד וילד במשפחה. אבל על פי רוב, ההורה הוא לא לבד – יש הורה שני, אשר בצד זה שהוא חלק מכינונה של המשפחה, הוא גם אדם עצמאי בעל רצונות משלו, ודעות משלו. מבקש ללמוד את הסוגיה הזו של הורים ביחד, על המתח והבלבול שצומח כאן לפעמים.
2. אתחיל בזה שמשפחה נולדת מתוך זרע הקשר בין שני בני הזוג. האיכות שהם מצליחים לכונן בקשר ביניהם, התווך שהווה ביניהם, ועוד לפני שנולד הילד הראשון, הוא המקור לאקלים המיוחד שלה. אקלים זה הוא גם עיקר החינוך. צריך כפר שלם כדי לחנך ילד אחד, והמשפחה היא המיצג הקרוב ביותר לכפר.
3. האם רוצה שהילד ילך לבית ספר פתוח, האב חושב שחבל על הכסף ועדיף שיתמודד מגיל צעיר עם עובדות החיים. האם רוצה שלא יאכל הרבה ממתקים, האב חושב שזה בסדר. האם רוצה שילך לישון מוקדם, לאב לא אכפת. לעומת זאת הוא חושב שהיא מפנקת אותו יותר מדי. היא חושבת שהוא לא מספיק נוכח. וכן הלאה. לפעמים אלה רק אי הסכמות קטנות, ולפעמים מתגלגלים לסכסוכים גדולים וקולניים. כשזה קורה, נדמה לפעמים שהילדים הם רק תירוץ. ההורים בעצם רבים על משהו אחר, ומשתמשים בילדים כזירה, כתירוץ וככלי נשק. הייתי אומר שזה הכלל.
4. הילד, כמובן, ער להבדלים, מודע למתחים. לפעמים הוא משתמש בזה לצרכיו – פונה בעניין מסוים דווקא להורה אחד ולא לאחר – ולפעמים נבהל. מאבקי כוח בין מבוגרים הם דבר מפחיד, אימא ואבא נעלמים, ובמקומם מופיעות הדמויות הזרות הללו, שקשה לתקשר איתן. המרקם של המשפחה רועד. המצע של רגליו כבר לא יציב. אין היכן להסתתר.       
5. ומה שאמרתי בנוגע לסכסוכים בין הורים לילדים תקף גם כאן: הדרך הטובה ביותר להתמודד עם מאבקי כוח היא להפוך אותם מחדש לסכסוכים בריאים. הדרך הטובה ביותר להיגמל משיחות צל, היא לעשות להם קונקרטיזציה בשיחה של ממש. אלה נתיבים שיכולים להוביל את בני הזוג אל מקום של שייכות דיאלוגית ביניהם. מקום בו הם נפרדים ובכל זאת ביחד. ועל זה כמובן יש הרבה מה לומר, אבל בהזדמנות אחרת. סכסוכים הרבה פחות מפחידים את הילד ממאבקי כוח. הוא נוכח בנוכחות, וזה מרגיע אותו. 
6. המשמעות של זה אינה שההורים ניצבים מול הילד בחזית אחת, אדרבא, הם שונים ודעותיהם שונות. אצל אבא זה כך, אצל אימא אחרת. זה לא מבלבל את הילד. הוא חכם ויודע להפריד. אימא מרשה, אבא לא מרשה, אבל כרגע אבא הוא הפעיל-נוכח-מנהיג, ולכן התשובה היא לא. ומן המקום הדיאלוגי יש יכולת להכיל סתירות, ולכבד את זכותו של ההורה האחר לטעות את טעויותיו שלו. גם מכיוון שלעולם אין לדעת, ומה שנחשב כטעות יכול להיות גם לא טעות – ההורה פתוח להפתעה. וגם מכיוון ש"טעויות" אלה מבטאות את מי שהוא, ההורה השני, ואיך הוא יכול להיות טעות? זו פתיחות אמיתית לאחר, בלי שזו תהפוך לפלורליזם רופס.
7. רגע רגע, אבל מה לגבי שאלת בית הספר הפתוח, או לצורך העניין כל דבר אחר שמצריך החלטה משותפת, כמו טיול של שלושה ימים, או שאלת הטלוויזיה – תהיה או לא תהיה. ובכן, לא ארצה לחסוך מכם את הסכסוך הבריא. רק להוסיף את רעיון מעגל המנהיגות: לפעמים טוב למדוד לכל עניין מנהיג יחיד. יש תחומים שאימא מנהיגה ויש תחומים שאבא מנהיג. זה לא אומר שאין להורה האחר מה לומר, להפך, אבל בסופו של דבר הוא רואה כחלק מאחריותו לתמוך במנהיגותו של ההורה האחר, והוא תומך בו ומברך אותו. לא כי השתכנע בצדקתו, או מתוך וויתור על דעתו, אלא מכיוון שהוא מספיק חזק כדי לאפשר לו לטעות את טעויותיו שלו, ומספיק פתוח לאפשרויות שאולי ככלות הכול יתגלה שאין זו טעות. 
8. וגם להזכיר שקיימות קשורה לרבגוניות. דעותיהם השונות, אופני הפעולה השונים, כל אלה יכולים להיות חלק מן הרבגוניות הזו המקיימת משפחה, ועושה מקום לכל אחד, הורים וילדים. זה שאימא ואבא לא מסכימים על דבר אחד, זו לא עובדה מצערת, פגם בהתנהלות, אלא ברכה המוסיפה לתלת ממדיות. 
9. ולבסוף, במקום אחר הארתי את הבעייתיות בבקשת אישור להורות מן הילד – זה ניצול. הצעתי לחפש משען במקום אחר. הקשר בין ההורים יכול להיות משען כזה. זה מזמין לעשות את הזוגיות והמשפחה לא רק בית נגד העולם, אלא מרחב דיאלוגי-אמוני.           

1. הנה פעוט בן שלוש שאמו לא הרשתה לו להמשיך לראות סרטי-קלטות. הוא מגיב במה שנראה כהתקף זעם הסוחף את כל ישותו. נראה שזה בלתי אפשרי בשבילו להכיל את שיבוש תוכניותיו, וסתירת רצונותיו. עוצמתו מרעידה סיפים: הוא בפירוש לא מוכן לקבל את זה, ודבר לא מרגיע אותו. אפילו עוד סרט אחד אחרון שאמו מציעה לו לבסוף רק מעמיק את תסכולו. מבחוץ כל זה נראה כמו התקף "קריז" של מתמכר.
2. והנה חוזר אביו ומעמיד כנגדו משהו שמרגיע ומביא עמו שקט. על פניו הוא לא עשה משהו שונה מן האם. גם הוא אמר "לא", וכלפי חוץ לפחות, זה לא נראה תקיף יותר משלה. ובכל זאת מה שאצל האם רק העצים וסחף פנימה וליבה וגרם לסבל, כאן, באורח פלא, שחרר והביא רווחה. הילד התעשת, וכעין בגרות נוספה לישותו. 
3. והתמונה רחבה. יש כאן מערך שלם – ריקוד המשלב את ההורים והילד – והדקויות עושות הבדל.
4. ברקע נמצאת התפיסה הדמוקרטית המשתיתה את מערך אמונותיהם של ההורים: רצונו של אדם הוא כבודו, ובאופן עמוק ויסודי לשלול את רצונו של אדם אחר זה לפגוע באושיות קיומו. הנאורות יצרה ברובנו סלידה מובנית כלפי כל אקט של כפייה. באופן טבעי זו גם מה שאנו חשים כלפי הכפייה על ילדנו. אדרבא, דווקא חולשתם עוד מדגישה את ההזמנה לוותר למענם ולא לנצל את כוחנו הגס עליהם.
5. ויחד עם זאת יש משהו רודני ברצון עצמו. נדמה שהרצון חזק יותר מן הילד, וקובע לו באופן מוזר לרצות יותר ממה שהוא רוצה. הוא סוחף את הילד למקומות שהוא לא בדיוק התכוון אליהם. לכאורה גם תינוק שרק נולד כבר רוצה דברים ומבטא את רצונו בבכי. ובכל זאת יש גיל שבו מתחיל להופיע הרצון כרצון במלוא מובן המילה. לפני זה היה רק צורך, אבל כעת נוספה המודעות של "אני רוצה", והיא הביאה עמה בלבול וגם סבל. עד כדי כך שאני מתייחס להולדת הרצון כסוג של טראומה. לא ארצה בגלל זה לבטל את הרצון, אלא רק ללמוד איך ניתן להפוך אותו ממקור של סבל למקור של ברכה – איך ניתן להנהיג אותו כעוצמה וביטוי של ייחודיות. וזהו עניין שכל אדם לומד מעצמו, אבל גם עניין שההורה יכול לתמוך בהתפתחותו אצל הילד.  
6. והרצון בדמותו זו המודעת של "אני רוצה" הוא תולדה של תהליך הפרידה. תהליך היכול להוליד זה לצד זה את הרודנות ואת המנהיגות, את ההתמכרות ואת הגמילה, את החולשה ואת העוצמה. אחת מהתגלמויות הפרידה היא ה"לא" של ההורה. ה"לא" מוליד את הרצון, על סבלו ועל ברכתו. והאופן שבו ההורה לומד להגיד את הלוא, גם יעשה את ההבדל האם זהו המנהיג שייוולד או הרודן. 
7. אבל כעת בחזרה לפעוט: הוא רוצה. ויש לו כבר דימוי של מה שהוא רוצה. בשונה מן התינוק שרק צריך, אצלו יש כבר חוויה שלמה ומוגדרת לה הוא מצפה. הוא צריך שדברים יהיו בצורה מסוימת. הוא כבר פעיל בעיצוב העולם – הוא לא רק מקבל – הוא דוחף קדימה דימוי. והדימוי הזה של מה שצריך משתלט עליו, וכובש את כל רוחו עד כי לא נותר מקום לשום דבר אחר, כולל הילד עצמו. בכלל זה צרכיו הממשיים שאולי כבר השתנו. בגלל זה הוא גם לא מרוצה כשהוא מקבל את מה שביקש.    
8. הוא רוצה, הוא רוצה, הוא רוצה. ובשונה מן התינוק, זה לא רק צורך הצומח מקרקע הממשות – מלמטה למעלה, זה רצון שהוא חלק ממערכת יחסים – לאורך ולרוחב. הוא אפילו לא רוצה משהו מסוים – הוא רוצה שרצונו יתגשם. וכעוצמת הרצון כך עוצמת העיוורון לכל דבר אחר. הוא עסוק מדי בלרצות, ולא יודע עדיין איך לפעול עם הדבר הזה שישאיר לו אוויר לנשימה – הוא הולך לאיבוד בתוך הרצון. 
9. ואנו רואים שמסכת אמונותיה של האם, היא חלק בלתי נפרד ממה שעובר על הפעוט. הוא לא רוצה לבד, כל רצונו נמצא על רקע האם. זה מתערבב אצלו, מתסכל אותו, והוא סוחף אותה שגם היא תהיה חלק מרצונו. בנקודה הזו זה גם משתבש: היא מוצאת את עצמה תחת עול רודנותו. לא היא ולא הוא שולטים במצב – זה הרצון ורודנותו.
10. ומה שהרגיע אותו אצל האב היה בדיוק זה. שהאב לא נסחף, ובכך הציל גם את הילד מרודנותו של רצונו. האב החזיר את הדברים לפרופורציה. האם אפשר לומר שהאב "שבר את רצונו"? עשה אותו צייתן המפחד לרצות? האב שבר את עול רודנות הרצון, גילה לו את חירותו מרצונו, והזמין אותו אל הבגרות. האב לא היה עסוק באילוף (חינוך מעצב), אלא במיגור רודנות. כעת שהילד התפנה מן הרודנות הוא יכול סוף סוף לראות את העולם סביב. הוא יכול גם לראות את האחר. וזה האחר החדש הזה – הזולת שאינו רק השלמה סימביוטית של האני – שנותן פרספקטיבה ומצילו מרודנות רצונו. מנהיגות מצילה מרודנות.
11. אבל מה עשה האב שעשה את מנהיגותו?