אחד הדברים שעושה את החינוך לעניין מאוס כל כך לפעמים, קשור בעובדה שזו אומנות לא ישרה, המבוססת הרבה על העמדת פנים, מניפולציות, והסתרות.

במקום שהמפגש בין עולם המבוגרים לעולם הילדים יהיה מפגש של אצילות המבוסס על האומץ של המבוגר לפגוש בכנות וביושרה את הילדים, מקום בו הוא חושף לפניו את הזכות להיות אדם ישר, אנחנו מייצרים עולם שלם של "כאילו" שבא לידי ביטוי באינספור השגרות הבית ספריות-חינוכיות. החל מן המערך הכיתתי, דרך סוגי השיח, וכלה בלימודי הפדגוגיה. כביכול העובדה שהילדים לא מכירים עדיין את תרבות המבוגרים ולא את סודותיה האפלים, מצדיקה ניצול שכזה של תמימותם.

כל כך התרגלנו לכך עד ששוב איננו מבחינים בכך. הרבה משגרות אלה נעשו לחלוטין מזוהות עם בית הספר והחינוך, והם נראים לנו בתור הדרך הראויה/המובנת מאיליה לחנך. הביטו למשל על האופן שבו מדבר מורה אל ילד, ואפילו עוד לפני שפתח את פיו, רק על האופן שבו מתארגן גופו, מתארגנת הבעתו, על המקום שממנו הוא מתחיל להוציא את טון הדיבור שלו, הביטו בכל זה ותזהו שהוא מנסה למכור לילד "לוקש". הביטו ב"קישוטי" בית הספר שנתלים בקפידה על קיר המסדרון, על חוברות העבודה, על תרגולות המשמעת, הטפות המוסר, על כדורי הריטלין שנותנים כדי לשמור על שקט בכיתה, ותזהו שהעיקר כאן מכוון לזייף, לכסות, לשחק ב"אמיתיות" אבל באמת לא להתכוון לכך. 

למה זה כך?
לכאורה יש לנו כל מני הצדקות, חלקן נשמעות טוב, חלקן הן הודאה בחולשותינו: אנחנו רוצים להציג את תרבות המבוגרים במיטבה, מתבלבלים בין תמונת המציאות הראויה למציאות הממשית, מסתירים מהם את מה שאולי לא כדאי שידעו. לכאורה כדי להגן עליהם, בפועל אולי פשוט כדי לשלוט בהם. באופן זה אנחנו מוכרים להם מן "שומר מסך" כזה, ומרגילים אותם להסתפק בקליפות דימויים. ואילו האמת, לא האמת העובדתית, אלא האמת של המוטיבציה, של הרצון, של המפגש הממשי, מושמת בצד, כלא רלוונטית.

האם איננו רואים שבעצם אנחנו מחנכים את הילדים לשקר? אנחנו מרמים אותם, מטייחים את פניהם ב"עובדות", מתחמקים ממפגש. הם אמנם יאמינו לנו זמן מה, אבל בסופו של דבר כל זה יתחלף בחוסר אמון ואכזבה. הם הרי ילמדו לדעת את האמת. אבל מתוך שהרגלנו אותם לשקר הם ימשיכו לשרת את אותה תרבות שניסינו להסתיר מהם. הם יתרגלו לחיות בעולם של דימויים, יאמצו את הטון המזויף בבואם לפגוש את ילדיהם שלהם.

אפשר שזה יהיה אחרת. אפשר שהחינוך יהיה מבוסס כולו על יושר ויושרה. לא רק אפשר, כך צריך להיות. הוא צריך להיות מחוז של עדינות ורגישות, מקום של מפגש ללא הסתרות, שיש בו כבוד למקור של הילד, כבוד ללא נודע, כבד לתהליך, והסכמה של המבוגר להיות נוכח בידיים פתוחות. אפשר שהמחנך כשהוא מתעורר בבוקר ומכין את עצמו למפגש עם הילדים, יתכוון לפשטות הלב, ישמח לקראת מפגש, ויתרגש לקראת חקירה, במקום שיכין מראש את מערך ההגנות שיאפשר לו לעבור את היום הזה בשלום ("לעבור את היום בשלום"  משמע: לדאוג ששום דבר חדש או אמיתי או נוגע לא יקרה).  

כי את זאת צריך לדעת – אילו אנשים היו ישרים, לא הייתה יכולה להתקיים רודנות בעולם. ואם רוצים לעזור במיגור הרודנות, טוב להתחיל במפגש של יושר עם הילדים. במקום ללמד אותם לשקר, אפשר לעזור להם לברר את דרכם, לתמוך באומץ שלהם להיות אנשים ישרים. לעזור להם לזהות את כל אותן דרכים פתלתלות שבהן נוטים אנשים להוליך את עצמם שולל, ללמד אותם להקשיב לגופם והרגשותיהם ביתר תשומת לב, ביתר אמונה, לכבד את חתירתם לאמת.