אני רוצה להצביע ולסמן את ה"חברתיות/ציבוריות" המצויה כאחת מנקודות החולשה של התרבות המודרנית. הרבה קשיים מתנקזים ומתחילים מנקודה זו שבה איננו יודעים לייצר חברתיות בריאה. בכלל זה אני רואה שמרבית החוסים במוסדות נפשיים, נמצאים שם בגלל נקודה זו, לא בגלל עצמם. וכן גם קשיים רבים אחרים בכל רמות הפרט והחברה. וכמובן לבית הספר יד בדבר.
הטענה הבסיסית שלי היא שהצורך של רבים להגן על עצמם מפני החברתיות – החל מהתייצבותם כ"אאוטסידרים", דרך הביקורת, הצורך להסתיר, וכל שאר עמדות ההתגוננות – כל זה הוא תגובה לניסיון רב שנים עם חברתיות מסוימת. אני מאמין שאפשרית חברתיות אחרת.
יש כאן שני קולות שנדמים כסותרים. מצד אחד הרצון של האדם לשמור על זהותו ייחודו, קולו האישי, ומצד שני הצמא לשייכות. הרצון הכפול, בתוך החברתיות המצויה, הופך לתחושת בידוד: "הנה הם שנהנים ושמחים להיות ביחד, ואותי השאירו מחוץ למסיבה, לא שהייתי מצטרף אם היו מזמינים אותי, החיבוק החמים הקבוצתי הזה, הוא לא בשבילי". אני והם. אבל מי הוא ה"הם" הזה?
האם יש שם מישהו באמת בתוך ה"הם"? האם יש מישהו שה"הם" הוא שלו? הצורך להתגונן מפני החברתיות בשל התחושה שה"הם" יכבשו אותי ואאבד את חירותי, את עצמאותי, עוצמתי, ועצמיותי.
חברה: לצורך העניין אני רוצה לקרוא בשם "חברה" לכל התארגנות אנושית שהכוח המרכזי שפועל בה דוחף את האנשים להיות דומים. מי שמגיע למקום כזה חש כאילו תחת מעטה של כישוף. יש כוח שפועל עליו להתנהגות מסוימת ולא אחרת. למשל הוא חש שאפשר לדבר על דברים מסוימים ולא אחרים, שכאן כולם צריכים להתחבק, להיות נחמדים, לדבר בקול שקט, ובצדק הוא חש נחנק בתוך זה, נאלץ להעמיד פנים כאילו הוא משהו שהוא בעצם לא. למה הוא עושה את זה? הרבה פעמים הוא אפילו לא מודע לפרטים, רק חש את המתח. כוח המצמיד אותו לדפוסים מסוימים.
קהילה: בשם "קהילה" (קהילה אורגאנית), אני מתייחס לכל התארגנות אנושית שהכוח המרכזי שפועל בה מעודד את האנשים להיות שונים. כמו בגוף חי, הלכידות הקבוצתית ותחושת השייכות צומחים לא מתוך זה שכולם הם אותו הדבר, אלא אדרבא מתוך זה שכל אחד לוקח תפקיד אחר ומשלים המאפשר את תפקידו של האחר.
הבחנה בין ייחודי למיוחד: לכל אדם יש צורך עמוק ויסודי להיות ייחודי. זו קריאת קיומו. אבל כאשר לא נותנים לו מקום להיות ייחודי (כשהוא לא נותן לעצמו) הצמא לייחודית מתעוות והופך לדבר מה אחר: למיוחדות: להיות אותו דבר כמו כולם, אבל יותר. זהו שיבוש, כמו כל התמכרות הוא אינו מרווה ואינו מפרה את הצמא היסודי, וכך הופך את האדם לתלוי תמיד, משועבד תמיד. אבל אם תחפשו עמוק תראו שבשורש של כל "גאוותנות" "יהירות" "מיוחדות" יש רעב כן וטוב למלא את הייעוד שרק האדם בייחודו יכול למלא.
ייחודיות ושייכות לא סותרים זה את זה, אדרבא, אדם יכול להיות ייחודי בעיקר מתוך זה שהוא שייך. האינדיבידואליזם הקיצוני הוא הצד השני של מטבע החברתיות החונקת. הדימוי של הגיבור שאינו זקוק לדבר, שהוא בלתי תלוי, חופשי בשטח, הוא תגובה למצב בו השייכות נתפסת (והופכת בפועל) לשעבוד. משמע: להיות שייך פירושו "להיכנע" לסמכות, לוותר על הקול האישי, וכן הלאה. ואת זה הנפש לא סובלת, מתנגדת, מתגוננת, מייצרת את ה"הם" שכנגדו היא קוראת את קריאת חירותה הייחודית. אפילו שעצם ייצורו של ה"הם" הוא חלק מן המנגנון הדוחף את האדם מן הייחודי אל המיוחד. אבל באמת, שייכות במובן העמוק איננה שיעבוד, אדרבא היא הדבר המאפשר חירות.
החברתיות שאנו מכירים היא חברתיות של אדון-עבד. זה עובר דרך כל פרקטיקות הקיום החברתי, מובן מאיליו המציף את כל היחסים האנושיים. דוגמאות:
קהילה של ריבוי פנים: כנגד הסחף הזה של החברתיות ה"סימביוטית" אני רוצה להעמיד את הקהילה האורגאנית והרב-תגית, המעמידה במרכזה את חירות הפרט. וראוי לראות שהפרט במקרה הזה איננו ה"ילד" או "הסטודנט" או הקשיש" או ה"אישה" שהרבה פעמים נאבקים למען זכויותיהם. הפרט הוא הפרטי לאינסוף שאין לו לשון רבים בכלל, שהוא לא אקסמפלר של ציבור, מיעוט זה או אחר, שהוא נוכחות. לעשות מקום ל"מיעוט" זה בדרך כלל לבטל את מקומו של היחיד לאינסוף.
קהילה היא קבוצה של אנשים בלתי רגילים. אם תרצו – משוגעים קדושים.
