לא טוב לאדם לעסוק בהישרדות כעיקר חייו, ולראות בכך את תכליתם. זה מכווץ את הווייתו, מדלל את אורו, מחספס את לבו, ובסופו של דבר נכשל – הוא עתיד למות.
ומיד עולה השאלה – האם מותר לו אחרת? והיא מוצמדת לשאלה – האם זה בכלל נתון בידו? מדמיינים אנו את הפועל העני הנאבק לאסוף שקל לשקל כדי לקיים את משפחתו – האם בכלל יש לו ברירה? ואני חושב שהשאלה היותר רלוונטית היא בכל זאת שאלת המותר – טובלת היא בכבלי האיסורים המחשקים את לבו, ומוצאת שם מחדש, בשורש השורשים, את אור חירותו.
וכך, כקוטב השני להישרדותיות אני רוצה להציע את ה"יצירה", היא הדרך להיחלץ ממאבק ההישרדות. היצירה היא יעוד חיים, חוט שזור של שירה היוצא מן הלב ומגלם הגשמה. ובאמת אלה הברירות העומדות לפני האדם: או מאבק הישרדות או מאבק יציאה לאור ואפשרות שלישית אין. וכשהוא בוחר באפשרות האחת הוא ממילא נמנע מן האחרת.
אז מה היא יצירה?
לא מדובר בהכרח באומנות או שירה במובנם הצר – הדגש הוא לא על הצורה אלא על הפנימיות – איכות של הוויה היכולה לבוא לידי ביטוי בכל פעילות אנושית. אפשר לנטוע עץ בהישרדותיות, ואפשר לנטוע עץ ביצירתיות, ומה שיעשה את ההבדל קשור לאופן בו האדם נוכח בפעילותו.
יצירה היא שייכות: מגולמת בה ההכרה שזהו מעשה של שייכות. אני לא עושה עבודה של מישהו אחר – אני עושה את העבודה שלי – אני שייך אליה והיא שייכת אלי. וזה כך גם אם אני כביכול עובד בשירות של אדם אחר, או כחלק ממעשה קבוצתי. אני לא רותם את עצמי למטרה זרה, קורבן לרודנות, אלא אדרבא, מתמסר להיות אני, מסכים להתנחל בממשות.
יצירה היא חירות: ממילא זו פעילות שורשה בחירות. וגם אם לכאורה מדובר בעניין שאני חייב, בכל זאת אני בוחר בו מחדש בחשק, ומגלה בבחירה זו את גרעין הווייתי. אין זו חירות של אפס כבלים – חירות של מרחב – זו חירות של התפתחות ופוריות, אשר בה העולם הולך ונברא.
יצירה היא ייעוד: שייכת היא לעלילת חיי – לשליחות, למה שהמתגבר על הגורל, ויש לו אופקים של התפתחות והגשמה. לא בהכרח ייעוד במובן ההרואי – זה יכול להיות עניין מאוד פשוט – אבל, עדיין, בפשטותו שייך הוא למה שנמצא מעבר לגורל.
יצירה היא אחד: מגלמת את היכולת להתמקד, לעשות דבר אחד בכל פעם. ככזו היא מארגנת את העולם בהיררכיה דינאמית של עיקר וטפל, ויוצרת בעצם מיקודה קורדינאטות-לא-מקבילות, אשר ממקמות כל דבר במשמעותו. וככל שהיצירה ממוקדת יותר, סוחפת יותר, כך היא מסדרת יותר ונותנת מובן למציאות.
יצירה היא ביטוי: מגלמת את הזרימה שבה מה שבפנים יוצא החוצה ומקבל גוף של בשר. אין זו "הוצאה" כפשוטה, זו יצירה ההופכת את הטרום-בריאה לממשות. הכאוס כאן מקבל את צורתו שהיא תמיד יותר ממה שהיה נתון בו מלכתחילה. זהו מעשה אישי המבטא את ההסכמה לגעת בעולם בחותם הייחודי.
יצירה היא מלכות ומנהיגות: התחום שאני יוצר בו הוא התחום שאני אחראי בו – זו ממלכתי ומקום שאני מנהיג ולומד מנהיגות.
יצירה היא חידוש: לא חידוש של צורה, אלא חידוש במובן של פוריות. הרגע החדש אינו העתק מכאני של הרגע הקודם, אלא המשך פורה שלו, שבהכרח יש בו איכות של הרענן והטרי והחדש.
ושוב: אם אדם אינו עוסק ביצירה, מיד בא יצר הרע – עולם הקליפה הולך וכובש אותו. שהרי היעדרותו (היעדר היצירה) היא כר פורה לאינספור גידולים של סרק, ששואבים את אנרגיית החיות לצרכיהם שלהם, ובהיותם פטורים ממנהיגות הם נעשים לרודנות, מושכים את האדם להתמכר לאינספור דרמות, ונועלים אותו בקוטב הצרכני של חייו. על כך נאמר – יצירה או יצר-רע.
