כל קשר הורה-ילד הוא מערכת יחסים ייחודית. הורות היא לא מושג מופשט הפועל על פי עקרונות תיאורטיים. היא קשר חי וממשי, מעשה אישי המשתנה ממשפחה למשפחה, מהורה להורה, ומילד לילד. כל צמד הורה-ילד, מבחינה זו, הוא עניין שצריך ללמוד אותו מחדש כקשר ההולך ובונה את עצמו. אין הורות אחת דומה לשניה אפילו באותה משפחה. ואין תבנית שאפשר להצביע עליה ולומר – הנה, כך נכון, וכך לא. ואורך הלימוד כאורך הקשר. אין קיצורי דרך.
וההורה לא לבד במערכת היחסים הזו. אין זה רק מה שהוא מביא, ודואג, ומחנך, ומטפל, ורוצה, אלא גם מה שמביא הילד אתו אל תוך הקשר. מן הרגע הראשון הוא כבר מישהו, מרכז חיים ונוכחות, בעל רצון משלו, גורל משלו, וייעוד משלו. בתור שכזה הוא לא יכול להיות פרויקט של ההורה – עניין שההורה צריך לעשות עליו את ההורות שלו ולהצליח בכך או לא. הוא שותף, צד בעניין, וגם לו יש מאה אחוז אחריות.
וכשההורה מרגיש שהוא "תקוע" בתוך ההורות – שידע: הוא לא לבד, יש לו חבר ש"תקוע" אתו. ומה שהוא נאלץ לסבול את ילדו, גם ילדו נאלץ לסבול אותו. בסירה אחת הם. שני שותפים. ולהורה, אם כן, יש על מי להישען, ממי ללמוד, עם מי להיות. זה לא רק הוא.
ואף על פי שכל הורות היא מסע אישי, בכל זאת נדמה לי שיש כמה דברים כללים שאפשר להגיד ושיכולים לעזור במסע הזה. הדברים האלה מכוונים לברך – לא לצוות. הם לא רוצים להחליף את האינטואיציה והספונטאניות ההורית אלא רק לתמוך ולהעצים אותה ולתת בידה כלים.
והדבר הראשון שחשוב להגיד קשור בדיוק לזה – להיות הורה זה להסכים להיות לומד. כל הזמן. זה לא נגמר כשהילד עובר את גיל חמש או את גיל עשרים וחמש. זהו לימוד של הילד, ולימוד של הקשר, ובעיקר לימוד של ההורה את עצמו. כי נדמה שאכן לשם כך באים ילדנו, לעזור לנו ללמוד עוצמה וזוגיות, יושר ואהבה, חוכמה ובגרות. חבל להחמיץ את הלימוד בקיצורי דרך תיאורטיים – תסכימו להיות שם, נוכחים, קשובים, חרוצים, לומדים, נאמנים להרגשתכם.
וההיסטוריה מצטברת, והיחד מתעמק, ואירועי מפתח ומשברים, הבנות הדדיות ורגעי נוכחות, הולכים ובונים את הקשר, הולכים ומבשילים את ברכתו. כשמסכימים.
והדבר השני שחשוב להגיד הוא שאין מקום בדאגה. אני לא אומר שאין מקום לדאגה. יש מקום לכל – אנחנו יצורים מורכבים – וחשוב לעשות מקום לכל – אבל כשיש דאגה אין מקום. אין מקום ללמוד, אין מקום לגדול, אין מקום לנשום, אין מקום לצמוח.
כשיש דאגה, נעשית קרקע ההורות נוחה לכל מיני גידולים של פחד, שכובשים את הקשר ומובילים אותו אל תוך תבניות ודפוסים. עניינים הישרדותיים שמתקשים להשתנות וחוזרים על עצמם במעגלים. זו מציאות שוחקת, אשר במנוס מן החיים דוחקת את ההורה אל מה שאני מכנה בשם: "הורות-תמונה-יפה". אות שסרב ללימודו והחל להעתיק דברים שאינם שלו.
ואני רוצה לחזק כל הורה, להזכיר לו שבסופו של דבר אין מי שיכול לדעת טוב ממנו, הוא שחי את הקשר מבפנים, וקשור לילדו בלבבו. שום דבר כאן הוא לא סתם. שום דבר לא בא רק כדי להעמיס עליו עול, להעמיד אותו במבחן, להכשיל אותו בלימודו. שום דבר כאן לא דורש "פתרון". והכל מבקש לימוד ובא לברך. ואם לפעמים נדמה להורה שהוא לא מבין דבר, והבלבול גואה, והוא לא יודע מה הוא אמור לעשות או ללמוד, פשוט שיקשיב, שירגיש. קרוב לוודאי שזהו הפחד שהרחיקו מלבו, והפך את ההורות למאבק של הישרדות. ואם יסכים להקשיב, ואם יסכים לא לדעת, ואם יסכים להישען על היש ולפזר חשדות, קרוב לוודאי שיקבל עזרה.
כי אמנם ההורות היא אתגר, ובמובן מסוים גם מאבק, אבל לא מאבק של הישרדות, אלא מאבק של יציאה לאור. במילים אחרות, הלימוד הפורה ביותר קורה בתוך מרחב יצירתי, לא בתוך מרחב הישרדותי. מקום המשלב אחריות תהומית עם רצינות תינוקית. מקום שעושה מקום, שמסכים לשחק, לנסות, לטעות. זו בכלל לא שאלה, ה"טעות", היא תמיד תהיה כבשר מבשרו של הקשר, וכבשורה ומשאלה לצמיחה.
והדבר השלישי שחשוב לומר הוא שכל הורות היא תהליך של פרידה. החל מן הרגע הראשון. מעשה של פרידה מן הילד שאנו הורים שלו, ובו זמנית מעשה של פרידה מן ההורים שלנו עצמנו. פרידה, לא ניתוק. ועל ההבדל בין השניים יש עוד ללמוד הרבה.
אומר דוד בן יוסף: יצירה או יצר-רע. (משמע, אלה האפשרויות שעומדות לפנינו, ואחרת אין). וגם הוא אומר: להשתלב בתנועה לחיים. ומפרק את המילה לחיים וקורא בה את ראשי התיבות של חדוות יצירה ייחודית משמעותית. ועוד הוא אומר: לזרום מתוך חסימה – זאת המשימה. ואת כל זה אני רוצה לבאר עכשיו, ולעמוד על טיבה ומהותה של היצירה, היצירתיות והמשחק.
רגילים לחשוב על יצירה במונחים של עשייה אומנותית. חושבים על ציור, פיסול, מוסיקה – עניינים שיש להם גם תוצרים מוחשיים ומוגדרים – עבודות יצירה. אבל אני דווקא רוצה לדבר על יצירה כאותה תנועה של הבעה שהעיקר בה הוא הזרימה. והזרימה הזו אינה סתם זרימה, כעין הזרימה המכאנית של נחל – זו זרימה מיוחדת שניתן לאפיין אותה במספר היבטים: ¢שהיא נותנת קיום חיצוני למה שבפנים (משמיעה קול), ¢ שהיא הופכת את מה שבכוח למה שבפועל (מגשימה), ¢ שהיא מנחילה את האני בממשות (מנכיחה אישית), ¢ שהיא פורייה ומחדשת (מאפשרת את מה שלא היה אפשרי לפני כן), ¢ שהיא דיאלוגית במהותה (מפגש של הפריה הדדית). ואף על פי שאלה צדדים שונים, בעצם הם כולם חטיבה אחת ואי אפשר להבדיל ביניהם. אבל לצורך הביאור, בכל זאת אני מתעכב על כל היבט בנפרד.
המילה "יצירה", אם כן, לא מתייחסת לסוג מסוים של עשייה אנושית, אלא לאיכות מסוימת של היות האדם בעולם. במובן זה, כל עשייה, גם זו שאין לה תפוקה מוצרית, יכולה להתברך באיכות זו. אני אומר "להתברך" שכן האפשרות הזו של האדם להיות יוצר, משמע, לא רק בעניין מסוים אלא בכל דבר ודבר, בכל נשימה ונשימה שלו, היא גם הגשמה של בריאות נפשית וגופנית. והרבה יותר מזה: זו הגשמה של האני כחירות, כחדווה, כייעוד.
להיות אני זה יותר מאשר להיות משהו – עניין שניתן להגדרה, לסיכום, להקפאה. להיות אני זה להיות מישהו – יחיד לאינסוף שהעיקר בו הוא תנועתו. ואם תרצו לעצור את התנועה הזו כדי לעמוד על טיבו של ה"אני" לא תגלו דבר, הוא קיים רק בתנועתו.
ולא סתם בתנועתו –– בתנועתו היוצרת. שהרי תנועה יכולה להיות גם תנועה של התמדה, הרגל המניע את עצמו בתרדמה, אבל במה שנוגע לתנועתו של האני זו תנועה יוצרת. בתנועה הזו תמיד יש היבט של תאוצה וחיכוך. היא לא יכולה לקרות מעצמה. התנועה הזו כמו מושכת מתוך התוהו את עולם הבריאה במעשה שמתחדש מדי רגע ברגע. אי אפשר לנוע כאן חלקות, לנוח בתרדמה – היצירה דורשת ערנות (ומשום כך היא גם מביאה לערנות). את החיים של הרגע הזה צריך להדליק כל פעם מחדש באש הנוכחות העושה את הרגע הזה שונה מכל רגע שקדם לו. שום דבר כאן אינו רגיל. הכל פה ייחודי. ואף על פי שאני מדבר על תאוצה וחיכוך, היצירה היא לא מאמץ.
ובלב היצירה נמצאת החדווה. אין זו אלא הגשמת האני, אפשרותו להביע את עצמו בקול ולגלות שיש לו הד. לא רק הד אחד שחוזר אליו באופן מכאני, אלא מהלך רצוף של הדים רבים שהם בעצם תשובות ומבטאות את ההשתזרות הזו של ההפריה ההדדית – הנה, באופן זה מתנחל האני בממשות, נעשה כתובת במציאות.
והנה, עבור האדם, אין הרבה ברירות – דווקא משום השפע שלו, ועוצמת החירות שלו, אם לא יעסוק ביצירה – משמע, אם לא ישתלב בתנועה לחיים, תהפוך לו אנרגיה עודפת זו לרועץ, לרודן, ליצר רע. היצירה היא הכרח גמור. מוכרח הוא להיות בחירות. הכרח גמור לו לתעל את האנרגיה העודפת שלו – אנרגית התוהו, אל תוך תהליך יצירה. חייב הוא לעשות חיים, אחרת יעשה לו מוות. צריך הוא ללמוד להשתלב בתנועה לחיים.
ובמציאות קורה לא פעם שהתנועה הזו נעצרת, נוצרים מחסומים, כל מיני סוגים של עצירויות, סכרים שהופכים את האדם ממישהו למשהו, והאתגר של היצירה הוא לחזור ולזרום – להפוך ממשהו בחזרה למישהו.
ומהות התנועה הזו בניסוח אחר היא: לחזור הביתה, להסכים להרגיש, להיות אישי.
רוצה להזמין להתבוננות על הטיית השליטה – אותה תחושה העוטפת את הווייתנו האנושית כטבע שני – ולהראות עד כמה הוא לא מייצגת את שליטתנו בפועל, אלא רק סוג של פנטזיה. היא אמנם מנחמת, אבל היא גם מקור למצוקה רבה. בצד זה שאני מצביע על איכות של אקלים נפשי פנימי, אני גם מצביע על הפער (בין הרעיון למציאות), שהוא חלק בלתי נפרד ממכלול המרכיבים הקשורים ומזינים הוויה זו. ומכאן גם השם "אשליית השליטה", ככינוי למכלול זה של תחושה ופעולה.
מצבנו אינו מאוד שונה מזה של הירח הסבור שהוא זה שמחליט להסתובב מסביב לכדור הארץ, ואם רק יחפוץ, יוכל גם לעצור. במקרה הזה מתבלבלת מחשבת השליטה בהרגל. אין היא רק פרי משאלת לב, אלא גם ביטוי ליכולתו של הירח לצפות את הרגע הבא, והאינטואיציה המוטעית שנתיבי ידיעתו הם גם נתיבי רצונו.
ובכל זאת לא קל לשכנע את האדם שזה מצבו. בשבילו השליטה היא עובדה. הנה הוא מכין ארוחת בוקר, מקפיד לעשות זאת ביעילות ובזריזות כדי לא לאחר לרכבת. אורז את תרמילו, נוסע ברכבו, חונה, קונה כרטיס ועולה לרכבת בזמן. הכול נעשה כראוי. אם לא היה מקפיד על השליטה, איך היה מגיע לרכבת?
אין ספק, הוא מרגיש אדון לנתיבו, ובכל זאת המתבונן מבחוץ יזהה בקלות את דפוסו – הנה הוא צועד בצד המון אדם שעושה בדיוק את אותו הדבר – חלק מתופעה תרבותית. נכון, הוא המבצע, אבל באמת בזה זה נגמר. צחוק גדול לחשוב שהוא אחראי לכל זה. יותר נכון לומר – המהלך נעשה והוא רק חומר הגלם שלו.
"רגע רגע", הוא אומר, "אני יכול גם שלא". מם, זה מהלך מעניין. הבה נראה אותך. "טוב, נו אבל אני חייב להגיע לעבודה בזמן, אבל אם הייתי רוצה, הייתי יכול. אני רק לא רוצה". האם זה לא מה שאומר הירח? "טוב טוב, אם כך, רק כדי להוכיח לך, מחר בבוקר אני לא אעשה דבר מן הדברים הללו". מצוין. וזה יאפשר לך לגלות אפילו ביתר עוצמה שהמציאות היא זו שמכתיבה. מה הולך לקרות מחר? אינך יודע? המתן וראה.
ויש דרך נוספת להתבונן על כך: בשעה שהאדם עסוק בהגשמת תוכניותיו הקוויות, מיליארדי תהליכים קורים במקביל ומאפשרים את פעולתו. תהליכים בכל תא ותא בגופו, כמו גם כל מכלול חילופי חומרים עם הסביבה, שהיא עצמה ממשיכה וטורחת ליצר מרחב עצום של תנאים המזינים אותו מדי רגע ורגע. על דבר מכל זה אין לו שליטה, ובכל זאת זה הבשר העיקרי של קיומו בעולם. אינספור קולות, אינספור מראות ותחושות, כולם נוכחים בו ומרכיבים את מציאותו. ומה שהוא מדמה שהוא בכל זאת אחראי עליו, אותו חוט זעיר של תוכניות הנמצא מול אפו, אינו אלא רק בדל מתוך מרחב עצום.
וגם הבדל הזה, בדיעבד, לא לגמרי שלו – על פי רוב מערך שלם של התניות קובע לו מה לרצות ואיך לרצות. זה חוט תוכניותיו שגורר אותו אחריו. זה לא באמת רצונו החופשי. מוטב אם כן לסכם: המציאות קורית והוא בתוכה. ומה שקורה קורה על פי רצונה, לא על פי רצונו.
יש בהבנה הזו משהו מנחם. שהרי אם אני קיים, זה לא מכיוון שהתחכמתי למציאות והצלחתי למרות הכול להתקיים. אם אני קיים זה מכיוון שכך הוא רצונה. היא רוצה בי, וטורחת בי. אחרת לא הייתי כאן.
ואם זה כך, מדוע בכל זאת ממשיך האדם להחזיק באשליית השליטה? כבר אמרתי, וכעת אני רוצה למנות: 1. כי זה מנחם (וזה קשור להתמכרות לסימביוטיקה) 2. כי ההרגל מתבלבל עם שליטה. 3. ולבסוף, כי האדם כל כך ממוקד בקו עשייתו, בניסיון לא להתבלבל, להצליח ולהשלים את מפעלו, עד שזה כל מה שהוא רואה. כל השאר מסתתר מבינתו וכמו לא קיים בשבילו. רק תוכניותיו, הצלחתו וכישלונו, בונים את חייו.
וכמה מבורך זה למוסס את אשליית השליטה, להרפות, ולהגיע מחדש אל המרחב. זה גם הרבה יותר מציאותי. זה להמשיך לעשות, אבל לעשות ללא תחושת הדחיפות כאילו אני אחראי על המציאות ובלעדי לא יקום דבר. מי הוא אותו "עושה"? זו התניה, דעה קדומה, אמונה שהוזרקה וכובשת את נפשנו בלי קשר למציאות. היא מצרה את מבטנו, סוגרת את הקשבתנו, מאיצה בנו אל תוך שיח אשמה שהופך אותנו למהנדסים התפוסים לנצח במלאכת ההישרדות. אנחנו מתוכנתים להגיב למציאות בתחושת שליטה. אותה "הגשמת תוכניות" חרדה היא הדבר הראשון שכולא אותנו וגוזל את חירותנו. היא אופן ההוויה המונע את התעוררותנו למציאות. ויש חירות אחרת הממתינה לאדם, לא כזו שבאה ממפעל השליטה – היא חירות ההקשבה. כאן מתעורר אני אחר – מגלה את המציאות לא רק כערמת חפצים הממתינים שישתמש בהם (יטפל וידאג להם), אלא כנוכחות המזמינה אותו לשיחה. האם מוכן הוא לקחת חלק בשיחה זו?
אני רוצה לאפיין מרחב הווייתי לו אני קורא מרחב אמונה. ויותר מלדבר עליו אני רוצה פשוט לדבר בהשראתו ומתוך כך לתת הזדמנות לנפש להתרגל לנוכחותו.
מרחב האמונה כמו נמצא קומה אחת מתחת, במקום בו נשענים על האדמה וחשים את כוח המשיכה ומתמסרים לו. היא הקומה של העיניים העצומות, של הלב שאינו דואג, הוא יודע. הוא לא יודע מאין הוא יודע, הוא פשוט יודע. אין זו ידיעה רגילה – זו ידיעה לא יודעת. זו ידיעה ללא זנבות-כי. בלי צורך להעמיד את הדבר בחוץ לאור הזרקורים כאובייקט ציבורי ניתן להוכחה. זה לדעת בחיוך. וזה לדעת לבד. בלי פחד. שהרי רוב הידיעות שאנחנו מחזיקים בהם הם מסוג ידע-פחד, ידע אותו אנו טורחים למגן הרבה, כדי שהוא לא יתפרק, כדי שהאדם לא יתפרק. ואילו כאן מדובר בידע-אהבה.
ובשבילי המילה "להישען" עושה הרבה. היא מגלמת את הוויתור על תנועה השליטה האוחזת, הדוחפת קדימה, הדואגת-מטפלת, כאילו בה תלוי הכול. זה לא וויתור של חוסר אונים ותבוסה, זה וויתר של הישענות על היש ונכונות לקבל, הבנה מחדש של מקומי בבריאה, והסכמה לסדר זה.
לא להפסיק לדאוג כי אין מה לדאוג, אלא להפסיק לעשות את הפעולה הזו בעלת הדפוס האנרגטי הברור, בלי קשר לתוכן. תכנים מדאיגים הרי תמיד בנמצא. תמיד יש סיבה לדאגה, לדחיפה, לדחיפות, ואילו כאן ההזמנה היא להתעלות מעל התוכן, לזהות את הדפוס האנרגטי באופן ישיר בתור מה שהוא – דאגה – ולחדול ממנו. לדעת שממילא לא אני הקובע – המציאות קובעת – ולאפשר לה לברך אותי. היא רוצה בטובתי, אפשר לסמוך עליה.
מרחב האמונה הוא מרחב הפלא הרוטט תמיד. וממנו צומחת התפילה, לא כעניין של שליטה במה שאין לשלוט בו, אלא כגילוי שפת הבקשה וההישענות. כמעשה זה עצמו של ירידת קומה, כפנייה זו עצמה המנכיחה את מרחב האמונה. מזכירה, מזמינה, מתרפקת, דורשת, מסכימה.
עוברת משפה של מאבק אינטרסים, לשקט. מרככת את הלב התמה, פותחת לו אוזן לשמוע. מלמדת אותו לסמוך ולפתוח מרחב של אמון.
את תפיסת המציאות כמרחב סיבתי-פיסיקלי, מחליפה התפיסה של מרחב פואטי – בתוך האלוהים אנחנו חיים. ומה שנראה במבט הראשון כמו מטח גירויים המתנגש בנו בסתמיות, הופך למערך של אותות בשיחה שממתינה לנו תמיד שנחבור אליה מחדש. בסבלנות אין קץ, תמיד היא אורבת להקשבתנו, ממתינה שנתעורר לחפש את המשמעות שהיא הדרך של כל שיחה.
והחרדה המצמיתה, יכולה להתחדש, ללמוד לעשות מקום ללב כהתרגשות, כהתמסרות, כנכונות. במקום לסתום את החרדה בטענות שווא, לתרגם אותה ליראת קודש. שהרי הביטחון לכאורה שמושג במאמץ השתקת החרדה, יש לו מחיר עצום של שטיחות, ואובדן חיוניות. ובסופו של דבר החרדה רק מתעצמת מתחת. מוטב לחיות במלוא העוצמה ולאפשר לחרדה להורות לנו את הדרך למרחב האמונה.
וזו מהות האמונה – להסכים לדעת לבד. כמשהו מברך ומזין, כסוד, כשקט. לדעת כתשובה, כהיענות לזימון, כיחיד, כהתייצבות. אכן, יש לחדש את הפועל לדעת. אין זה הדבר שמציג אותי מוכח בתוך מרחב ציבורי – כיודע, כבטחון, כהסתתרות מאי-ידיעה, כביטול חשיבות. מבחינה זו איני יודע דבר, איני מצדיק דבר, איני מוכיח דבר – אני ריק. זו עמידתו העקרונית של האדם נוכח ההוויה. אבל בתוך כל האי-ידיעה הזו יכולה לצמוח הידיעה האחרת, שהיא כמו פעולה של הזנה והבראה – היא אוכלת את היש, נהנית מטובו, כמו שעלי הצמח "יודעים" את השמש, ומתכוונים אליה. הם לא צריכים עיניים בשביל זה. הם יודעים מתוך הטוב המפכה בהם.
זהו מהלך הפוך לעבודת אלילים. בעבודת אלילים האדם הוא לבנה בתוך מוסד, ורותם את חייו על מנת לקיים את פחדיו. ואילו כאן הוא מתעורר לשיחה ומרכך את המסגרות הנוקשות שבהם מצא את עצמו נתון. הוא מחזיר את העולם לחיק האנושי והפואטי. לא מייצר אובייקט אדם חדש, מוגן ובטוח, אלא מתמסר ליש הפואטי, לומד לדבר בתוכו ולהקשיב לרחשו.
ולבסוף צריך להגיד שמרחב האמונה הוא לא רק מקום – הוא מסע.
אם אתה בעצבות סימן שאתה חי בסיפור של מישהו אחר. וכעת אני רוצה לפרש.
אם אתה בעצבות: הכוונה כאן היא לא לעצבות המרגישה, הנוגעת, הלחה, אלא דווקא לנמיכות רוח, היעדרות תשוקה, אילמות הרגשה, תחושת כבילות, סתמיות, יובש נפשי, חוסר תכלית וחוסר תקווה. מה שאולי בשפה אחרת אפשר לקרוא לו דיכאון, או היעדרות.
והעצבות הזו היא לא סתם – יש להתעודד – היא סימן. אף על פי שהיא מתחפשת לסוג של אי-הרגשה סתמית ורדודה, גם היא בעצם מבשרת דבר מה. לא רק רוצה לכבוש את נפש האדם ולהכתיב לה את גורלה עד כלות, אלא בעצם להעיר אותו לשים לב. לשים לב למה?
לשכחה. שכל עצבות מקורה הוא אחד – שכחת החירות. ואמירה זו עצמה, כשמבינים אותה לעומקה, כבר היא הקלה גדולה. רק שעל פי רוב מובנת החירות באופן אחר שאינו מביא שמחה – כסוג של חופש תנועה, היעדרות מחסום, מרחב אפשרויות גדול, זכות בחירה וכן הלאה. אבל כאן הכוונה לחירות במובן פנימי יותר – החירות להיות אני, ייחודי, מי שניצב תמיד מעבר לסכום הנסיבות כמבע של הרגשה, ומרכז של יצירה.
ואם ננתח את השורש של כל עצבות נגלה את השורש האחד הזה, שבו האדם חווה את עצמו כקורבן הנסיבות. שוכח – לא רק שכחה של הראש – את חירותו הקודמת לכל נסיבה. שוכח הוא שהוא הנו המספר, נוכחות של גוף ראשון, ולא רק גוף שלישי בסיפור של מישהו אחר. בתור גוף ראשון הדברים קורים לו (ולא רק לידו וסביבו), ובכל רגע ורגע מסורה לו האפשרות והיכולות לנקוט עמדה כלפי המציאות, להשיב לה, ולהפוך. לא לחינם קורים הדברים – אליו הם פונים, וכשם שהם פונים אליו, כך הוא יכול לפנות אליהם בחזרה.
לשכחה הזו, אם כן, יש צורה מאוד מסוימת – הצורה של סיפורים טפיליים אותם מפרנס האדם על חשבון חיוניותו. מנסה האדם להתאים את עצמו ולהתיישר על פי קווי כוח של סיפורים שמקורם זר לו – הם לא באים ממנו ולא הולכים אליו. אלה תסריטים, חוקים, עקרונות, סתמיות, שייכים לאנשים אחרים. לא קוראים לו ולא נקראים על ידו, ועל כן גם נעדרי מרכז. ("לא עושים כך בגן שלנו"). וזו המשמעות של לחיות חיים רגילים (שזה תמיד לחיות חיים כפי שמצטיירים בסיפור של מישהו אחר).
מתחבא הוא מאחריות. חושש לא מחולשותיו, אלא מעוצמותיו. ומן האפשרות לחיות אל חייו באופן בלתי רגיל, כפי שהוא מרגיש אותם בקרבו. האדם לא פשוט שוכח (כמו ששוכחים לפעמים את המפתח בבית), הוא בורח מהתייצבות, מנקיטת עמדה, ממפגש.
והסיפורים הטפיליים הם תמיד סיפורים מקבליים. גם אם הסיפור מסופר כביכול על ידי מישהו מסוים – כוחו המדכא הוא סימן לכך שזה סיפור של "אף אחד מסוים". וכל אחד שכביכול נותן לו את כוחו באופן אישי ועושה אותו שלו, עושה זאת כי "כך כולם עושים", ובאמת הדבר נותר זר לו. אין איש יודע מי זה ה"כולם" הזה ומאין התחיל.
תמיד וללא יוצא מן הכלל שורש העצבות נובע מפעולה זו של סיגול עצמי ושכחה עצמית אגב כך. תמיד זה קשור לאמונה שאדם מאמין שעליו לשרת את הסיפור המקבילי. זו התוגה העמוקה של הנפש שנאלצת לחיות בגלות, כיוון שהאדם לא היה אמיץ מספיק כדי להתנחל בממשות, ולעשות את העולם לביתו. (כי העולם שייך ל"הם").
וכעת כל מה שנותר הוא לקרוא את סימנה של העצבות ולחפש אחר אותו סיפור/סיפורון שהאדם התחיל לעבוד בבלי דעת. אותו סיפור שלו מסר את חירותו. לא די להיזכר באופן כללי, אלא צריך לאתר באופן ספציפי מה הוא הערוץ דרכו אובדת לו חיוניותו, ועל איזה דבר חיצוני הוא התחיל להישען, במפלט ממשענו הפנימי. לקרוא את סימנה של עצבות – משמע להתעורר.
ודי אפילו ברגע אחד שבו נזכר האדם בחירותו העקרונית, די בטבילה אחת באותו מעיין של נוכחות שמקורו עלום, כדי להחזיר לאדם את שמחתו.
הנה ילד בן שלוש שמתעקש שהוריו יאכילו אותו. בפעם האחרונה אמו לא הייתה פנויה לכך והוא זעק ובכה וסרב לאכול. אחר כך, כשאמו התפנתה, היא לא הייתה בטוחה מה נכון לעשות. האם לעמוד על כך שיאכל בעצמו גם אם יתעקש לא לאכול כל היום? והרי הוא נעשה כל כך זועף כשהוא רעב! ואם תאכיל אותו, מה יהיה על הסמכות ההורית שלה? האם היא צריכה להתנצל על שלא הייתה פנויה לפני כן, או להפך, לכעוס על שדווקא אז לא סייע בידה? האם בכלל זה טוב שילד בן שלוש לא אוכל לבד? ואולי, אדרבא, זו הזדמנות לקשר ביניהם? אולי בדרך זו הוא מקבל ממנה משהו שהוא חשוב? ובכל זאת, היא בטוחה למדי שילדים קטנים באפריקה לא זקוקים לכך שיאכילו אותם…
דומה שמעבר לשאלות המסוימת שנשאלות בהקשר למצב הנוכחי, עולה שאלה עמוקה יותר בנוגע לעצם התפקיד והאחריות שלה כהורה. היה עוזר לה להישען כאן על תפיסת עולם שתיתן לה כיוון ומסגרת, ותחלץ את הורותה משגרת "כיבוי השרפות" שהיא שוקעת אליה באין אחרת.
כשהיה תינוק זה היה יותר פשוט. היא ידעה: היא צריכה להאכיל אותו, לדאוג לביטחונו וניקיונו. אבל עכשיו… אם הייתה יודעת לפעול באופן ספונטאני כך שההורות פשוט תנבע ממנה לא הייתה מטריחה את עצמה בשאלות של תכלית, אבל היא אובדת עצות וזקוקה להכוונה. אין לה אינטואיציה, או מוטב, יש כמה הסותרות זו את זו. האם תפקידה להיענות לצרכיו? ואולי דווקא להכין אותו לחיים? אבל איך? היא בקושי יודעת לגבי עצמה. ואיזה מן עולם יהיה בעוד עשרים שנה? ואם הייתה מארגנת לו קצבה לכל ימי חייו האם בזה הייתה מבטאת את אחריותה באופן הטוב ביותר? ואולי זה בכלל לא תפקידה לדאוג לעתידו?
ראשית מה היא לא: אין זו תכליתה של ההורות (והחינוך) להנפיק אדם מסוג מסוים. ויש לכך שני טעמים מרכזיים. הראשון הוא שאין אנו יודעים מה הוא ה"אדם הטוב" (המוצר), ומה הוא האופן הראוי לחיות את החיים האלה, בטח לא במידה כזו שנוכל לצוות דוגמא למישהו אחר (ואיזו דוגמא אנחנו נותנים כתרבות!). אבל ישנו טעם עמוק יותר: האדם הוא תכלית עצמו – מרכז של נוכחות וחירות הנאבק לצאת לאור ולהגשים את ייעודו. בתור שכזה אין זה נכון לכפות עליו צורה חיצונית (טובה ככל שתהיה) ותכלית חיצונית. הוא הנו הטוב העושה את דרכו להגשמה. יחד עם שני טעמים אלה אנחנו נסוגים מכל צורה של חינוך עיצובי. משמע, תכלית החינוך היא לא לעצב "דמות אדם" מסוים. אבל אם כך, על איזה עוד תכלית ניתן לדבר?
אולי דווקא מתוך שלילתה מתגלית משמעותה החיובית של ההורות: להוות מצע תומך למאבק היציאה לאור (להתפתחות היוצרת, לתנופת הבגרות, להעמקת הנוכחות) של היחיד. מקורה של תנופת ההתפתחות הוא לא בהורה. למעשה, היא משתמשת במפגש החי של ההורה עם הילד כאחד מחומרי הגלם שלה (אימא), כשם שהיא מקבלת השראה מתהליך ההפרדה (אבא) כאופק התנועה שלה. תכלית זו אינה קשורה לאיזה זמן עתיד, אלא בכל רגע ישנו שיווי משקל בין שני כוחות אלה. והיא ממקדת את אחריותו של ההורה לא כמי שאמור לספק את צרכיו של הילד, או לדאוג לעתידו, אלא כמהלך של חירות הדדית ותנועה מוסרית, בו ההורה אינו אחראי לתוצאה. אפשר לפרש את האופן שבו באה לידי ביטוי אחריותו על פני מספר היבטים:
להיות שייכים אליו: שיוכל לגדול (ואנחנו גם) בתוך מרחב של מלאות, מקום שבו אנחנו מסכימים להיות שייכים אליו והוא אלינו, שאנחנו פוגשים ולא מנהלים יחסים, מקום שבו יש מקום לאהבה. וכמובן, נגזרת מכאן כל האכפתיות הקשורה לדאגה פיסית נפשית ומוסרית – כאן ועכשיו (ולא לאיזה עתיד). בכלל זה הבנת הבקשות היותר עמוקות הקשורות למציאות מסודרת ומונהגת. שוב, אנחנו לא משרתים את צרכיו אלא את חירותנו ההדדית – את הנוכחות, שהיא גם תמיד תשוקה ליצירה חדשה.
להיות שייכים באופן מפריד: ובו זמנית להבין ולחוש את צורך ההפרדה (לא הניתוק) ואת הגילוי ההדרגתי של השייכות הדיאלוגית כתמורה של השייכות הסימביוטית.
להיקסם: שהוא הפעולה ההפוכה לתיוג המנכר, שלא פעם עולה בנו עם הנוקשות החרדה שמא הילד שלנו שייך ל"סוג הזה". להיקסם, משמע כל פעם מחדש לראות את הייחוד, שאין לו לשון הכללה, שהוא פלא.
לתת אמון: לתת אמון בכוחו , לתת אמון ברצונו ומקורו הטוב , לתת אמון בכך שיש לו מקור משלו (והוא לא רק תלוי בנו), לתת אמון בכך שהדברים לא קורים סתם – הם חלק מייעודו . לתת אמון במה שהוא יותר גדול מן המכאניקה הפסיכולוגית/פיסיולוגית של קיומו.
ואם לחזור עכשיו לדוגמא למעלה, האם כל זה יכול לעזור לה במפגשה עם ילדה שמסרב לאכול?
