הנה נערה בת שלוש עשרה הממררת את חיי משפחתה. אחיה הקטנים סובלים ממנה, הוריה מפחדים ממנה, וכל מה שהם לא עושים כדי לפייס את דעתה לעולם לא מספיק. רוב הזמן היא לא מרוצה, מתלוננת על כל דבר ועניין, לוקחת לעצמה את הזכות לקבוע את החוקים, וכועסת כשאחרים לא עומדים בהם.
היא כבר נפלטה מכל מסגרת לימוד שהייתה בה, וכעת הם הגיעו לראיון עם צוות המורים של מסגרת לימודים חדשה. אף על פי שזו היא שביקשה את בית הספר החדש, כעת היא בקושי מדברת, וכשהוריה אומרים דבר מה שלא מוצא חן בעיניה היא גוערת בהם, ופונה לצוות "אל תקשיבו להם, ההורים שלי קצת דביליים". כשזה לא ממש עוזר היא בועטת להם ברגליים, ממחישה את כוונתה. הוריה מגיבים בשפל קול, לא רוצים לחולל מהומה מול הצוות החדש, מצדיקים אותה – היא כל כך סבלה במסגרות האחרות. הם לא מזכירים לא את ניסיון ההתאבדות הלא ברור שלה, ולא את הפרעות האכילה שלה. היא, מכל מקום, הצליחה להמחיש את הנקודה מול הצוות החינוכי – משום מה זה היה חשוב לה – שיראו מי כאן הבוס. אבל גם אם הצוות החינוכי התרשם משליטתה המלאה בהוריה, זה לא עושה אותה מאושרת. בדרך חזרה היא צורחת עליהם. אבל מרגישה שאין כתובת לתסכולה. היא מרגישה כל כך בודדה. כל כך אבודה. כל כך חלשה.
* * *
ברור, הוריה רוצים להיות נחמדים אליה, להקל על סבלה, לא להרגיז אותה יותר מדי, אבל משום שסירבו להיענות לקריאת המנהיגות, ולבטא את עוצמתם, הם סיבכו את בתם בשליטה עודפת שהחלישה ובודדה אותה ברודנות. אותו כוח שלקחה לעצמה, רודה בה אף יותר משהוא רודה במשפחתה. לכאורה היא זכתה בחירות – הנה כל הבית מתנהל לפי תכתיביה – אבל באמת היא כורעת תחת הנטל שלו. מה שנראה שהיא חזקה מבחוץ, מבפנים היא חשה חסרת אונים לחלוטין. לא היא שולטת כאן בעניינים – זה משהו אחר.
והיא זקוקה למישהו שיציל אותה.
* * *
ייתכן שבהתחלה, כשהייתה עוד קטנה, היא נלחמה על דברים שרצתה, ונלחמה על כך שיכירו ברצונה, אבל ככל שהשנים נקפו, ורבו אי ההבנות, והתדרדרו היחסים, התמוססו כל רצונותיה והתנקזו אל המהלך האחד של רודנותה, שמתחתיו בעצם פועמת בקשה אחת – זעקה להנהגת הוריה שתציל אותה.
גם אם בתור ילדה היא אצה למלא את החלל הריק של המנהיגות ולתפוס פיקוד, אם מתוך יצר העוצמה שלה ואם מתוך ניסיון למלא את הפונקציה החיונית והחסרה של המנהיגות בתוך המשפחה, היא לא באמת רצתה בה. כבר אז היא יכלה לחוש שאינה בריאה לה ומכרסמת בעוצמתה הממשית. היא הרי לא באמת מסוגלת להכיל את האנרגיה העודפת של המשפחה במלואה, ובטח לא להנהיג אותה לחירות.
במיוחד ניסיונה לשלוט באדם מבוגר, בלבל וסיבך אותה. לא רק ששליטה זו לא התבססה על עוצמה אמיתית, אלא היא דרשה ממנה להכיל מורכבות שלא הייתה שייכת לה עדיין. כמו כלי רב עוצמה שניתן בידי אדם מוגבל, זה עשוי מצד אחד להוות תחליף לפיתוח עוצמה עצמית, ומצד שני מסבך אותה בעניין מורכב ומסועף. על פני השטח נראה שהיא מרוויחה עוצמה, אבל מבפנים זה מחליש אותה.
וכך, אף על פי שעל פני השטח נדמה שהילד רוצה שתתמלא דרישתו המקומית, ויוכר כוחו לשלוט במשפחה, מתחת לזה הוא זועק שיהיה שם מישהו נוכח שיעמוד מולו, ולא ישאיר אותו לבד. הוא לא רוצה שההורה יסתבך בתוך תסכולו, וייפול לדרמה שלו. הוא רוצה לחוש שהוא יכול להישען על הוריו. הוא רוצה לחוש מהם את משב הממשות, הלא הוא גם משב הבגרות.
* * *
ונשאלת השאלה, אם המנהיגות של ההורים היא דבר כל כך מברך, ומגלמת את הבקשה היותר עמוקה של הילד, מדוע נדמה כל כך הרבה פעמים שהילד נאבק בה ללא הרף? מדוע הוא לא פשוט מקבל אותה בברכה?
אבל ייתכן שתכלית המאבק היא לא לסתור את מנהיגות ההורה אלא דווקא לעזור לה להגיע למלוא ביטויה ודיוקה. ייתכן שמה שההורה מחשיב כ"סמכות" הוא בעצם רק חצי מנהיגות, עניין מתחבא, המסרב להיות נוכח במלוא עוצמתו. והילד דוחק בהורה שלו, מזמינו להיות במלואו. הוא רוצה לשמוע אותו ואת נקיטת העמדה שלו, ורוצה לשמוע עוד. הוא לא מבקש לקעקע את המנהיגות אלא רק לעשות אותה ראויה.
כלפי חוץ הוא רוצה לשלוט בהוריו, לרדות בהם, להפחיד אותם, לחוש שהם חלשים ממנו. אבל באמת:
הוא רוצה שהם לא יפחדו ממנו,
והוא רוצה שלא יפחדו להסתכסך אתו,
והוא רוצה לחוש בעוצמתם.
ואיזו דרך יש לו לוודא שהוריו לא מפחדים ממנו ומוכנים לבטא את עוצמתם, אם לא על ידי זה שינסה להפחיד אותם ולראות כיצד הם לא מתבלבלים ממנו?
* * *
האם זה לא מה שגם היא, בת השלוש עשרה, מבקשת מהוריה גם עכשיו?
בוודאי, היא תלחם ותבעט בכל ניסיון שלהם לאסוף מחדש את מנהיגותם, אבל מתחת לזה היא מתפללת שלא יוותרו. בנפשה היא יודעת – וויתורם על המנהיגות, הוא גם הוויתור עליה.
כשם שהעיקר ברודנות הוא אותה פעולת השטחה, שבה מאבדים אנשים את קולם הייחודי ונעשים לאינטרסים הפועלים בשדה כוח לא להם, משמע נעשים ממישהו למשהו ומאבדים את עצמיותם, כך העיקר במנהיגות הוא בזה שהיא מחזירה את התלת ממדיות למרחב האנושי, ומאפשרת לכל אחד לחזור ולהיות מי-שהוא.
זה שהוריה יאספו מחדש את המנהיגות, לא ישטח אותה וייקח ממנה את מנהיגותה חירותה ועוצמתה – להפך. מנהיגות הולכת תמיד עם כבוד עמוק. לא רק שהמנהיג לא משתמש באנרגיה העודפת לצרכיו האישיים על חשבון אלה של זולתו, אלא הוא מסור לאחריותו לגדל את הרצון החופשי של חבורתו.
הנה כי כן, בעולם התלת ממדי של יחסי אנוש, עוצמה לא באה על חשבון עוצמה. והתרת העוצמה של ההורה – שהיא ממילא גם התרת עוצמת המנהיגות כחלק בלתי נפרד ממיקומו בחיים כהורה – היא גם התרת עוצמתו של הילד לפוריותה המברכת. זה חלק מכוחה של המנהיגות להפוך את המשפחה למרחב תלת ממדי, אבל זה גם בפשטות ביטוי לעובדה שמשען העוצמה של ההורה הוא על החירות, אותו מעיין פנימי של היות. ומי שיודע להישען עליו מתוך הכרת זכותו וטובו, לא רק שלא נזקק לגנוב מאחרים עוצמה, אלא הוא מהווה להם דוגמא והזכרה של עוצמתם.
* * *
ויש עוד מובן שבו המנהיגות של הוריה עתידים לברך אותה – העובדה שמנהיגות פנימית מהדהדת עם המנהיגות החיצונית, והיא נבנית ומשגשגת מקיומה של זו בסביבתה. גם כאן נכון הכלל שמנהיגות פנימית מצילה מרודנות, ומה שתלמד להנהיג את עצמה, יוציא אותה לחירותה.
במובן הפנימי, מנהיגות מבטאת את הכוח של הבוגר, כאדם, כמישהו, להפוך גורל ליעוד. והרודניות הן אלה שמשכיחות ממנו תנועה זו ומחזירות אותו להיות בן-גורל, קורבן פסיבי של נסיבות. כוחו כמנהיג עצמי, הוא בזה שהוא משנה את כיוון תנועתו מבריחה להליכה לקראת המציאות. הוא נענה לקריאת ה"חדל" שלה ב"גדל" משלו, רואה כאן אתגר להמיר את אותו כוח שכביכול ביקש להפוך אותו למשהו, למה שמזין את כוחו להיות מישהו.
חוברים השניים, מנהיגות פנימית ומנהיגות חיצונית, עושים את השייכות התלת-ממדית ומייצרים מרחב של קדושה.
המנהיגות ההורית שצומחת מתוך מרחב כזה איננה השתלטות, אלא היענות טבעית לקריאה. לא רק תחושת אחריות מדומה של ההורה, אלא גם בקשה של הילד שמבקש מן ההורה שלו שימשיך להיות מישהו ולא ייטוש אותו בלב המערכה. ברוב המקרים, הקושי של ההורה לשמוע את קול הקריאה ולהיענות לה, הוא בעצם קודם כל הקושי שלו להקשיב לעוצמתו וחירותו האישית כמישהו. משמע, הד לאותו קושי של מנהיגות עצמית.
מסכימה. אהבתי את "אבל ייתכן שתכלית המאבק היא לא לסתור את מנהיגות ההורה אלא דווקא לעזור לה להגיע למלוא ביטויה ודיוקה. ייתכן שמה שההורה מחשיב כ"סמכות" הוא בעצם רק חצי מנהיגות, עניין מתחבא, המסרב להיות נוכח במלוא עוצמתו. והילד דוחק בהורה שלו, מזמינו להיות במלואו. הוא רוצה לשמוע אותו ואת נקיטת העמדה שלו, ורוצה לשמוע עוד. הוא לא מבקש לקעקע את המנהיגות אלא רק לעשות אותה ראויה". מדויק בעיני.
וגם את "המנהיגות ההורית שצומחת מתוך מרחב כזה איננה השתלטות, אלא היענות טבעית לקריאה. לא רק תחושת אחריות מדומה של ההורה, אלא גם בקשה של הילד שמבקש מן ההורה שלו שימשיך להיות מישהו ולא ייטוש אותו בלב המערכה. ברוב המקרים, הקושי של ההורה לשמוע את קול הקריאה ולהיענות לה, הוא בעצם קודם כל הקושי שלו להקשיב לעוצמתו וחירותו האישית כמישהו. משמע, הד לאותו קושי של מנהיגות עצמית".
מהניסיון שלי עם הילדים שלי זה ממש כך. ילדים הם חיישנים מדהימים לממשות. אם הם רק מריחים שאני מהססת, לא בטוחה במה שאני מבקשת מהם, הם מתנגדים. אם אני באה ממקום בטוח במנהיגות הטבעית שלי, הם מקבלים את המנהיגות שלי בשמחה.
מתנה אדירה. הילדים שלי הם בשבילי הדרך הטובה ביותר להתאמן על להיות אני במלואי – ממשות, כמו שאתה דני מכנה זאת.
יפה מאוד.
אבל איך זה קשור למושג "המנהיגות / רודנות" של דני ?
אם אני מבין נכון, כאשר אין מנהיגות יש בהכרח רודנות. במקרה הנ"ל, הילדה עדיין לא מסוגלת ליצר אותה מתוכה, אז היא "רודה" בהוריה ובסביבה. למרות שזה לא כתוב, אין לי ספק שגם הוריה במקרה קצה כשקלו כל הקיצין משתמשים גם הם ברודנות, ובטוח שבבית הספר יש מורים המתנהגים כך.
פחות מעניין אותי. אני עסוקה באיך הדברים באים לידי ביטוי בפועל. אני לא מכירה אנשים שפועלים מתוך ספר הוראות הפעלה. ספרים וכתבים יכולים להצית אצל האדם משהו שיעורר אותו או יכבה אותו, יתנגד אליו או יסכים לו וייתן לו רעיון לפעולה או חיזוק לדרך שלו, אבל לא פתרונות ממשיים להתנהלות.
העניין המרכזי הוא להביא את עצמך באופן מלא – בממשות לחיים האלה וכשאתה כזה אז אתה פועל מתוך מנהיגות.
רודנות לא מקדמת דיאלוג, רודנות נובעת מפחד, מרצון לשלוט. בשבילי האחריות תמיד היא על ההורה ולכן ילד שפועל מתוך רודנות הוא ילד שרודים בו, גם חופש מוחלט לילד הוא סוג של רודנות. חופש מוחלט במובן שהילד לא מרגיש שיש לו הורה/מבוגר אחראי שהוא יכול להישען עליו, לבטוח בו.
השבוע ביקרתי חברה שילדה לפני זמן מה, והיא שאלה אותי בדאגה גדולה כיצד היא יכולה לוודא שתדע להקשיב באמת לצרכים של בת שלה? (במיוחד לאור העובדה שאף אחד לא היה שם עבורה בילדותה). אני עניתי שאפשר באמצעות דיאלוגים כמו שאנחנו מנהלות עכשיו, או באמצעות קריאת ספרים משמעותיים שיזכירו לה לשים לב לעצמה ולבת שלה, או באמצעות עבודת מודעות שתרגיש שמתאימה לה. אחר כך בדרכי הביתה חשבתי: "ספק!". כל חיי כעסתי על עצמי שאני אדם עם ספקות, זה תמיד הרגיש לי כמו הדבר הגרוע ביותר. ופתאום תפסתי שהיו אלה הספקות שהביאו אותי לבדוק ולבחון את כל מה שלימדו אותי. לא לקבל דבר כמובן מאליו. ובעצם לראשונה, התייחסתי לספק שלי, כחבר, כעוזר. וגם עם הילדים, אני מקשיבה בעדינות לספקות שבי, זה עוזר לי לשקול שנית, ולהקשיב באמת לילדים. וכתבתי לחברה שלי: "תני מקום של כבוד לספקות, זה יעזור לך להיות זהירה בכבודה של הבת שלך, לשים לב.". ומה שאני רוצה לומר בעצם, גם למנהיג-הורה-מורה, מותר להסס, להיות בספק, אולי אפילו לשאול:"ומה דעתך?" ואחר כך לקחת החלטה. המורים-מנהיגים שהכי אהבתי והכי למדתי מהם היו אלה שיידעו לומר: "אני לא יודע". איתם הרגשתי שליבי נפתח ואני יכולה ללכת איתם עד סוף העולם. (שלי).
אכן ספק היא מילת מפתח בשבילי ללמידה. להיות בטוח בעמדה שלך לא אומר לא לבוא עם ספק. אפשר להיות בטוח בלגיטימיות שלך לא לדעת ולהטיל ספק אבל בסוף לקבל החלטה ולעמוד מאחורי המחירים שלה. כמובן שזה בסדר דקה אחר כך להחליט אחרת.
בחוויה שלי מנהיגות אמתית מחוברת לתחושת שייכות. שייכות לרגע ותחושה של חיבור אוהב ואכפתי אל האחר שניצב מולי בין אם זה הילד שלי, ילד בביה"ס, בעל, חבר, או סתם אדם זר ברחוב. כשתחושת השייכות והחיבור נוכחת בי אני יכולה לדרוש גם את נוכחותו של האחר לפעמים אפילו בדרך שנראית לא הגיונית , מצחיקה,או לא נחמדה בהכרח.
כך למשל אני דורשת מעצמי את הנוכחות במפגש אינטימי רגשי עם בנותי המתבגרות ובוחרת לא להאמין לסיפור של "אולי אני חופרת" כי ברור לי שזו הדרישה שלי מעצמי והדרישה הסמויה שלהן מימני. וכל פעם מחדש מופתעת לגלות "וואוו איזה מזל שלא ויתרתי לעצמי ועליהן".
באותה מידה אני לא מאמינה לילד שיושב במעגל בוקר או צהריים ומתבלבל לחשוב שזה זמן של צחוקים ושטויות ואומרת לו בדרכים שונות : "אתה חשוב לי! הרצינות שלך נדרשת פה! ואם אתה לא רוצה להיות פה זה גם בסדר, תגיד ותעמוד מאחורי הבחירה שלך ואני אכבד אותה". אבל לא לפני שאני בטוחה שלא ויתרתי עליו בקלות.
זה גם מחזיר אותי לשאלת ה"למה" שכשהיא לא ברורה לי אז גם הנוכחות והמנהיגות שלי מתערפלת.
בתחושת מנהיגות יש חווית בית. אפשר להתרווח. לא צריך לעשות הרבה כי בין כה וכה כ"כ הרבה כבר חי בתוכי. אני נראית ורואה את האחר ומובן שאין צורך במאבק.
וזה ה"למה" שבשבילו אני כאן!
שמחה בת חיים פיטוסי.
דברים עמוקים הבאת, דברי אלוהים חיים ממש.
ובכל זאת אני מוטרד.
אני מוטרד, כי לא זכיתי לראות את זה קורה בפועל.
ההתנסות שלי בשיח הייתה חוויה קשה של רודנות (סמויה/ערמומית) במסווה של דיאלוג.
ואם אני מנסה להיכנס לראשו של ילד, שנמצא בביה"ס שלא מבחירתו (ההורים שלו מכריחים אותו), שאסור לו להביא איפון/אם-פי (כי ככה מישהו החליט בשבילו, למרות שלמבוגרים מותר), שאסור לו לאכול ממתקים (מאותם סיבות, למרות שההורים שלו דווקא כן מסכימים לו), שיש לו איש צוות וקבוצה שאותם הוא לא בחר, והוא חייב להיפגש אתם פעמיים ביום לשעה…
לא יודע…
אני מקווה שאת צודקת ואני טועה.
ואם שם כמו שלך אפשר למנות אותך ישר לרמטכ"ל
עם לא אם, דיסלקט אני.
טוב,
ואחרי שחשבתי על זה לא מעט,
אני חייב להודות שיש בדברייך משהו מעניין,
מעיין קצה חוט שאפשר להיאחז בו,
אז בואו נמשיך מכאן…
מישהו…
אוף על כולכם.
מנהיגות, היא מנהיגות, היא מנהיגות !!!
מנהיגות יכלה להיות- רודנית / דמוקרטית / דיאלוגית !!!
האם כוונתך, דני, היא, כי ילדים תמיד ייראו במבוגרים מנהיגים ???
ואז השאלה היא איזו מנהיגות עדיפה ???…
או מה ?…
אוף עליך בחזרה. בעיניי יש סתירה בין רודן למנהיג זו לא אופציית "וגם" אלא רק "או או".
או רודן או מנהיג.
אם אתה רודן אתה לא מנהיג, אתה לא מאפשר, אתה לא בוחר, אתה לא מטיל ספק, אתה לא בלמידה, אתה לא בצמיחה, אתה לא בכיף, אתה לא בממשות.
בבוטות – אתה בחרא!!!!!!!!!!!!!
טוב לך?
הופה… סוף סוף… מישהו מביא פה פייט !!!
אז היטלר לא היה מנהיג ???… מוסוליני… פרנקו… פינושה… צ'ה גאוורה…
מתקיל. עניתי לך בתגובה על המאמר השני.
אני ממש לא בטוחה שהיטלר היה רודן. זה כבר דיון ארוך ולא מתאים לעניין שלנו כאן. אותו דבר לגבי צ'ה גווארה. והחבר'ה המתוקים האחרים ראשי מדינות רודנים ולא מנהיגים.
כן, הם פשוט הרגו את מתנגדיהם, ממש ממה טרזה…
מאמה, לא ממה, נו שוב הדיסלקציה על הבוקר…
אני חושב שחלקו הוא אכן עניין של סמנטיקה. אני משתמש במילה "מנהיג" באופן מתחלף כדי לציין תופעה טבעית, עניין חברתי ואנושי – מה שיש – אבל גם כדי לציין מה היא מנהיגות ראויה. אז כן, זה יכול לבלבל. במיוחד שבמה שנוגע לאנשים ממשיים וחיים יש בהם תרכובת של הרבה דברים – גם מנהיגות וגם רודנות.
אז אני מסכם: כשאני משתמש במילה מנהיג אני מכוון לאיזו מהות – איכות ממשית ואידאלית – שאליה שואף המנהיג הפועל. זה דימוי, השראה, אבל שיש לו גם ביטוי באותה איכות ממשית.
משעשע אתה. אנטי הרג הוא over rated. מה יש עם קצת חיסולים פה ושם. מה רק לנו מותר?
כתוב פה:
"כלפי חוץ הוא רוצה לשלוט בהוריו, לרדות בהם, להפחיד אותם, לחוש שהם חלשים ממנו. אבל באמת:
הוא רוצה שהם לא יפחדו ממנו,
והוא רוצה שלא יפחדו להסתכסך אתו,
והוא רוצה לחוש בעוצמתם.
ואיזו דרך יש לו לוודא שהוריו לא מפחדים ממנו ומוכנים לבטא את עוצמתם, אם לא על ידי זה שינסה להפחיד אותם ולראות כיצד הם לא מתבלבלים ממנו?"
בעיניי הניעור הזה שהילד עושה להוריו הינו המבחן העמוק ביותר לאהבתם. הוא מבקש ודורש שם אהבה שהיא לא רכרוכית ונוחה, אלא אהבה במלוא העוצמה שלה, כזו שיכולה להישיר מבט, לפגוש ולהתמודד. מבחן אומץ שאנחנו עושים, אגב, גם לעצמנו.
בגן שבו אני עובדת עכשיו ישנו ילד שמעלה לא מעט מהסוגיות האלה בטיפול בו. אתמול בבוקר הסתכלתי עליו פתאם בהערכה רבה: חשבתי לי שהוא אמיץ דיו לבוא בצורה הזו, ולבקש ממי שמולו לזקק (מלשון זיקוק) את אהבתו עד כדי כך, להיות נוכחים באהבה, עד כדי כך שיוכל לראות אותו באמת, את פניו האמיתיות, מבעד לקשיים שהוא מערים. כמה אומץ נדרש מבן אנוש לבקש אהבה שכזו. ואז, כשהבטתי בו לאורך היום בהערכה, ראיתי את פניו. ובסוף היום זכיתי לחיבוק מדהים וחדש ממנו.
מה בין אהבה למנהיגות?
נפלא
ועכשיו כשאני קוראת את הדיון פה רואה את מקור ההסתבכות סביב המילה מנהיגות. חשוב לעמוד על דיוקה. להסביר בעצמנו ממש ברמת הגוף, ברמת התאים – איך מרגישה אותה מניהגות אשר מאפשרת לאחר חופש קיום, חופש צמיחה, את עוצמתו. ואיך נחווית אהבה כזו.(כי גם סביב המילה הזו אנחנו מתבלבלים ולפעמים מייחסים לה את מה שאין בה. "אני רוצה את זה בשבילך כי אני אוהבת אותך". האמנם?)
מסכימה עם דני, שגם אהבה וגם מנהיגות באות לידי ביטוי לפעמים בהסכמה לפגוש התנגדות. מכירה את זה במיוחד מסיפור ההתבגרות שלי עצמי.
עינת, אוהב את הניסוח הזה – להסביר לעצמנו ממש ברמת הגוף, ברמת התאים. כי זה אכן שם.
טוב בעצם דני לא כתב את המילה אהבה, אותה אני הוספתי.
היי עינת, רק עכשיו יצא לי לקרוא את מה שכתבת. התרגשתי כל כך. את מזכירה לי להתבונן שוב בעיניים חדשות ולב פתוח. בר מזל הילד שאיתך וברת מזל את. תודה. תודה.