התינוק נולד אל תוך השייכות.
ואף על פי שאנו נוטים לחשוב על הלידה במונחים של טראומה – שהרי הרך הנולד עזב את מקום מבטחו המוכר ברחם אמו ונפלט אל עולם יבש וקר – הנה לתינוק הנולד אל חיקה של אמו, אין בדרך כלל סיבה להאמין שהעולם נגדו. אמנם הוא חש בכוח העצום המושך אותו ממקומו, אבל הוא עדיין לא סיגל לעצמו את דרכי ההתנגדות, שבהן עיקר הסבל של שנות בגרותנו. באופן טבעי הוא נענה לסחף הזה המביא אותו מרחם אחד לרחם רחב יותר הממשיך לעטוף אותו בביטחון ונוכחות. הוא אמנם חדל לשמוע את פעימות לב אמו בצמוד לאוזנו, אבל הוא עדיין חש אותן כחלק מן הנוכחות המקיפה אותו. אכן, הוא עטוף ומוגן בחומר השייכות שמכשירינו המדעיים לא יודעים למדוד אבל שעבורו הוא חלק מהותי מחייו.
* * *
אנחנו יצורים חברתיים שמשורש קיומם נולדים לתוך חברת אנשים המהווה את מעגל חיינו. החברה הזו לא רק דואגת למחסורו של האדם, ומספקת לו בטחון מגורים ומלבוש – היא הדיאלוג שממנו מורכבים חייו, המשען הרב-מימדי של הכרתו ונוכחותו, ומארג הקיום שממנו הוא מתפתח וגדל. לא מדובר רק בעצם חילופי השיח, אלא במימד הזיקתי – בעובדה שלאני יש אתה שכנגדו. "אתה" זה מקיים ומהווה את המרחב שבו הוא יכול להיות נוכח כאדם. הנוכחות היא לא עניין לכשעצמו, מגודר בתוך הסובייקטיביות הפסיכולוגית, תמיד היא משובצת בתוך שיחה, ומהווה פנייה שיש תשובה כנגדה.
והתינוק נולד קודם כל אל תוך המלאות הבין-אישית הזו שכל הווייתו בנויה להיענות לה. גופו – שהוא עיקר קיומו – בנוי מראש לצפות לעזר זה שכנגדו. מה שעבורנו הוא בגדר מושג מעורפל, עבורו הוא חוויה ממשית ונוכחת, אשר כמו החלבון לאפרוח המתפתח בביצה, מזינה את מי שהוא גדל להיות.
למעשה, בשלב הזה, קשה לו מאוד להפריד בין "אני" ל"אנחנו". אותה מלאות משפחתית – נוכחות חובקת של אנשים סביבו שמכילה גם את אימו – מחלחלת אל תוכו, מתערבבת בו, והוא נשען עליה כחלק בלתי נפרד מנוכחותו שלו. זה דבר אחד שמדבר אליו ומדבר מתוכו.
* * *
שייכות זו שהתינוק נולד אליה היא שייכות מסוג מאד מסוים – זו שייכות סימביוטית. בשייכות זו הוא ואמו עדיין הם חלק מתודעה אחת, קיום אחד, רצון אחד.
בדרך כלל, זה גם סוג השייכות שאנו מתייחסים אליו כשאנו חושבים על שייכות. גם מכיוון שזו השייכות הראשונה שפגשנו בחיינו, אבל גם כי התניותינו התרבותיות מושכות אותנו לראות בה אב-טיפוס לשייכות באשר היא: חיבוק חם, עוטף, שאל תוכו אנו נמסים באובדן זהותנו, בלא צורך להמשיך לדאוג להישרדותנו – יש מישהו שדואג לנו.
אבל,
השייכות הזו שמתאימה לקשר בין התינוק לאמו, לא ממש שייכת לאדם המבוגר. אם האדם המבוגר רואה בה את השייכות היחידה האפשרית, בצדק הוא יגיע למסקנה שהוא נידון לחיות מחוץ לשייכות: שייכות אולי שייכת לילדים ולאוהבים בימי בחרותם, אבל לא לאנשים בוגרים. ממילא הוא יפתח את אותה תפיסת עולם "ריאלית" שדרכה הוא יבקש לשרוד את המציאות המנוכרת שאליה פלטו אותו חייו.
מתוך נקודת מוצא זו הוא מאמין שיש רק שתי אופציות שעומדות לפניו: או שבאיזו דרך פלאית הוא יצליח לחזור את השייכות הסימביוטית של ינקותו, או שיוותר מכל וכל על התקווה לשייכות וילמד "להתמודד". אלא שאף אחת משתי האופציות הללו לא באמת אפשרית לגביו. הוא לא יכול לחזור אל השייכות הסימביוטית, ומה שלא פחות חשוב, הוא גם לא יכול לחיות ללא שייכות.
אף על פי שנוטים לעשות אידיאליזציה מן האי-תלות, ומעמדתו המפוקחת האובייקטיבית של האדם המבוגר ("עקרון המציאות"), אי-שייכות דומה למוות. אדם לא יכול להיות במלואו ללא השייכות. וכך קורה, שבשעה שהוא מצהיר על "בגרותו המפוקחת" בגלוי וחותר לעצמאות שבה הוא "לא צריך אף אחד", חלק אחר בנפשו ממשיך לגשש ברעב אחר השייכות הסימביוטית שאותה הוא זוכר מילדותו. כך הוא מוצא את עצמו מטלטל בין ניסיונות לחזור לאחור (עליהם הוא מבקר את עצמו) לבין רצונו להיות "מבוגר" על פי תפיסות תרבותו. מצד אחד מנסה לעצור את סחף הבגרות, ומצד שני נבעט קדימה אל מה שהוא חייב לזהות בתור הגלות של הבגרות.
לא כאן ולא כאן הוא מוצא רווחה לנפשו.
* * *
סחף הבגרות הוא כוח עצום, וכשם שאי אפשר לעצור את הגדילה הפיסית של הילד, כך גם אי אפשר לעצור את הטרנספורמציה הזו שעוברת השייכות. השייכות הסימביוטית כבר לא מתאימה למבוגר. זה לא עניין פסיכולוגי, ולא עניין חברתי, זה עניין הרבה יותר עמוק הקשור להתייצבותו הקיומית בעולם – עצם ההוויה שלו עברה טרנספורמציה ומה שהיה שייך לטבעה קודם לכן, שוב לא שייך לה כעת.
באופן טבעי התינוק לא מנסה להתנגד לסחף הבגרות. אופטימי מלידה, הוא חש רצוי באופן עקרוני, ופתוח לחסד. זה נכון לזמן הלידה, וזה נכון לכל אותו סחף עצום, החושף אותו בפני כאבי בטן, כאבי שיניים, כאבי רעב, ועוד כל מיני שאנחנו לא יודעים, ועודף גירויים שהוא כואב בפני עצמו. אבל התינוק, לא יודע לעצור, לא יודע לנעוץ עקבים בקרקע ולהגיד "לא אליי! לא אני! לא מקובל עלי! לא רוצה!". הוא נסחף בתוך הזרם האדיר הזה, מת ונולד מחדש כל פעם, בוכה וצוחק, וממשיך הלאה. אין לו ברירה אלא להתמסר לעוצמה הזורמת, אשר באופן פלאי כל כך מצמיחה ומרפאת אותו.
אלא שבניגוד למה שנוטים לחשוב, סחף הבגרות הזה שלוקח את הילד הלאה מן השייכות הסימביוטית לא לוקח אותו הלאה מן השייכות בכלל. למעשה הוא מציע לילד שייכות אחרת תחת זו אשר הוא מאבד – שייכות דיאלוגית.
ואם להיות יותר מדויקים – השייכות הדיאלוגית היא הפרי של השייכות הסימביוטית.
ואם לדייק עוד יותר, הרי שזה הנושא העיקרי של סחף הבגרות: הוא לש וטוחן את השייכות הסימביוטית והופך אותה לשייכות דיאלוגית.
* * *
סיפור ההתבגרות, אם כן, הוא לא מסע הגלות מגן העדן הסימביוטי, אלא אדרבא, תולדות ההתמרה משייכות אחת לשנייה – מעבר חיובי מחיבוק אחד לחיבוק שני. זהו הציר, הנושא, המהות והתכלית של סחף הבגרות: סיפור ההתבגרות הוא סיפור תולדות העמקת השייכות.
זהו תהליך שאינו חף ממהמורות.
והבקיעים והחסמים בדרך התפתחותו, הופכים להיות לבקיעים וחסמים באישיותו של האדם.
* * *
העובדה שזה הכיוון הטבעי של סחף הבגרות, לא אומרת שזה בהכרח תהליך קל. למעשה הוא דורש מן הילד התמודדויות לא פשוטות. ולא רק מן הילד, שהרי הוא לא לבד בסיפור הזה – הוריו הם הקצה השני של השייכות, וההתמודדות שתאפשר לתהליך הזה להגיע למלוא בשלותו – דורשת גם את ההתמודדות שלהם.
וכאן מתגלה השבר הכפול:
דווקא ברגעים הקשים בהם הילד זקוק לתמיכה שתאיר לו, תרגיע אותו, ותגלה לו את החיבוק האחר שממתין לו חלף השייכות הסימביוטית שהוא הולך ומאבד, דווקא אז מתקשים הוריו להיות עמו. תחת להפיח בו תקווה, הם מספרים לו שזה "עקרון המציאות" וזהו טבעה – הגלות הזו. הקושי שלהם לברכו מובן. מכיוון שהם עצמם לא חוו פרידה מברכת מהוריהם, הם לא עומדים על מלוא אופיו של מסע זה, וממשיכים להאמין באגדת הניכור.
ואם לא די בכך שהם לא מעניקים לילדם את התמיכה החיונית לאתגרים העומדים בפניו, הם עצמם גם לא עושים את חלקם שלהם בתהליך. למעשה, מתוך כמיהתם המסורבת לשייכות, הם רואים בהורות הזדמנות להגשים את שאיפותיהם הסמויות לסימביוטיות. עדיין הם מאמינים שיש רק שייכות אחת (סימביוטית), ובהיותם בעצמם מבוהלים מן הסחף, הם חוברים לילד, ויחד אתו מנסים לאחוז בגדות הנהר בכוונה לעצור את הזרימה. במידה רבה זה אחראי לאותה שרשרת בין-דורית שמזינה את עצמה אל תוך שבייה, והופכת את התרבות ככלל לתרבות-סימביוטית.
* * *
אבל ההורות, בצד זה שהיא יכולה להוות מצע לדרמה ממוחזרת של החיפוש אחר שייכות סימביוטית, מכילה גם הזדמנות אחרת.
גם אם ההורה לא השלים את תהליך הפרידה מהוריו שלו בילדותו, הנה סחף הבגרות לא נעצר לגביו, וממשיך לתבוע ממנו את המשך התבגרותו. ההורות שבאה לפתחו היא אחת הדרכים שמציע לו סחף הבגרות כדי להשלים את תהליך הפרידה.
זו ההזדמנות שלו עכשיו להמשיך להתבגר.
* * *
ובתהליך הזה של ההתבגרות דרך הורותו הוא מגלה את כוחו העצמי את שתי ידיו המחבקות: היד המחבקת חיבוק של התמסרות והיד שמחבקת חיבוק של כבוד.
לומד הוא את אחריותו הכפולה: קודם כל למסור את עצמו לשייכות (השייכות הסימביוטית), שהרי היא חומר הגלם שממנו גדל הילד, ואחר כך לנווט ולתמוך בתהליך ההתמרה שאליו מכוון סחף הבגרות – השייכות הדיאלוגית.
שייכות דיאלוגית ונשיאת הפכים
מה היא, אם כן, שייכות דיאלוגית זו, שאני נותן לה תפקיד כה מרכזי בהתבגרות האדם?
במדרש אחד שמופיע הן במקורות יהודיים והן במקורות לא יהודיים, מפורש שהצלע שאלוהים לקח מן האדם כדי ליצור את חווה איננה עצם מבית החזה שלו אלא צד שלם (כמו שאומרים צלע של ריבוע), ולמעשה האדם המקורי היה סוג של אנדרוגינוס – איש ואישה המחוברים בגב, יצור בעל ארבע ידיים, ארבע רגליים ופנים מאחור ופנים מקדימה. תהליך בריאת האישה, לפיכך, היה בעצם תהליך הניסור של הדמות הקדמונית הזו לשניים. הניסור הזה אפשר להם לעבור ממצב של גב אל גב למצב של פנים אל פנים. רק אחרי הניסור הזה נולדו אדם וחווה במשמעותם האנושית.
זו המשלה רבת עוצמה למה שקורה בתהליך ההתבגרות ובמעבר ממציאות סימביוטית למציאות דיאלוגית. היא מגלמת את המעבר מתודעה אחת לריבוי תודעות.
* * *
האדם הראשון, הלא מנוסר, נהנה משלמות גדולה. הכול היה מוכל בו. אבל דווקא משום כך היה חסר בו דבר. זה התברר עם הפרידה של שני חלקיו. כאן הוא איבד את האחדות אבל זכה בדיאלוג. שני החלקים המנוסרים שברגע הראשון עוד פנו זה אל זה בגבם היו מסוגלים עתה להסתובב זה אל זה, להתייצב פנים אל פנים, ולחולל את קסם המפגש הנוכח.
הקסם הזה הוא שהצליח ליצור, למרות הפיצול לכאורה, אחדות שהיא גדולה אף יותר מזו המקורית. משמע, במובן העמוק, הפרידה לא רק שלא פגמה ב"אחד", היא הייתה התנאי להתרחשותו החדשה. ללא הפרידה הזו לא הייתה נולדת התודעה שהייתה מסוגלת לזהות את האני האחר, ולתת נוכחות לאני המקורי דרך השתקפות הדדית זו. מה שנוצר כעת במרווח היה יותר מניסיון חרדתי להידבק בחזרה ולחזור למצב הראשוני, זה היה הסימן לתחילת מעשה היצירה והולדת הזיקה.
במרווח הזה נוצר כעת קסם הנוכחות, אותה רטיטה של תודעה מתעוררת, שמגלה את עצמה עם התעוררותה והנה מראש היא כבר חלק משיחה.
* * *
אומרים על הילד הקטן שהוא אגוצנטרי, אינו מסוגל לראות את הדברים מנקודת מבטו של הזולת, ורק עולמו שלו – רצונותיו, צרכיו, מחשבותיו, הרגשותיו – חשובים לו. במריבה עם אחיו, למשל, הוא יתמיד לאחוז בנקודת המבט שלו, ולא יצליח להבין שגם אחיו הוא אדם, מרגיש, רוצה, כואב.
ויחד עם זאת, יש אינספור דוגמאות שמראות שדווקא להפך – הילד הקטן מאוד רגיש לזולתו. הביטו רק בתור דוגמא על האופן שבו הוא מזדהה עם סיפורים. רק לעיתים רחוקות ניתן למצוא איכות כזו של הקשבה אצל אנשים מבוגרים. הוא כולו שם, חש את כאב הגיבור, סובל את סבלו, שמח בניצחונו. פיו נפער במקומות הנכונים, עיניו בולעות הכול, והוא דרוך לחבור אל הגיבור ולהילחם לצדו. עד כדי כך הוא נכנס לנעליו, עד שהוא שוכח את עצמו.
למעשה, המומחיות הזו של הזדהותו, אחראית במידה רבה לכושר הלמידה הגבוה שלו. כל דבר נוגע בו, מפעיל אותו, מאפשר לו לחקות אנשים אחרים סביבו, כאילו הוא היה הם ממש. אכן, הוא עוד לא יודע ממש להפריד, שלו, של זולתו, הכול מתערבב.
הקושי שלו הוא אחר. לא הקושי להזדהות, לגלות סימפטיה, להיכנס לנעלי הזולת, אלא לעשות כל זאת תוך כדי זה שהוא שומר על נקודת המבט שלו עצמו.
* * *
הקושי שלו הוא להחזיק בו זמנית בשתי נקודות מבט שונות.
הנה גננת שמתמודדת עם קבוצת ילדים שמחרימה ילד אחד בגן. כל השיחות שעשתה עם הילדים לא הועילו. יום יומיים הם נזהרים, אבל אחר כך הם שבים להציק לו צוברים עוצמה כקבוצה על חשבונו. הם לא ילדים רעים, היא יודעת, אבל אכזריותם מטלטלת אותה. אחרי התייעצות היא מביאה לגן הצגה שעוסקת בדיוק בעניינים אלה. גם בהצגה יש ילד שמוחרם, ועולמו הפנימי וסבלו וכאביו נפרשים בפני הצופים. כמו שקיוותה, כל הילדים הזדהו מאוד עם דמותו של גיבור ההצגה המוחרם, ובשיחה שקיימו לאחר מכן הביעו כלפיו הרבה סימפטיה. במיוחד אצל הילד שהנהיג את קבוצת המחרימים, נראה שהדבר נגע בשורש נשמתו. היא הרגישה שאין כל צורך שתתרגם להם ותצביע שהילד המוחרם בגן שלהם דומה לגיבור ההצגה. היא נחשה שהאהדה שזכה לה הגיבור בהצגה יעבור אל הילד בגן, והחרם יתמוסס. אבל היא טעתה. באופן לא מובן לה, הם איכשהו לא הצליחו לעשות את ההעברה שלה ציפתה.
בכל רגע נתון יכול הילד לאכלס רק נקודת מבט אחת. כשצפה בהצגה הוא היה כולו שם – עם הילד האומלל שחבריו הציקו לו. כעת שחזר אל החצר, הוא חזר להיות הוא כולו עצמו, וחזר לאכלס את אותה עמדה ברורה שבה הוא שייך לטובים והילד האחר הוא הרע. אף שהצליח להיכנס לנעליו של הילד בהצגה, הוא לא יכול לעשות את אותו דבר לגבי הילד שבגן מכיוון שכעת המעלל הזה ידרוש ממנו לוותר על נקודת המבט שלו עצמו, אותה הוא נדרש לאכלס כחלק מחייו בגן. הוא לא יכול לאכלס בו זמנית גם את נקודת המבט העצמית שלו, וגם של זולתו. עולמו עדיין שבוי בתוך תודעה אחת, שבמהותה היא סימביוטית.
* * *
היכולת הזו להחזיק שתי נקודות מבט בו זמנית, היא הרבה יותר מורכבת וקשה ממה שנוטים לחשוב, וגם אנשים מבוגרים מתקשים לעמוד על מלוא פועלה. הרבה יותר שכיח הוא לנוע מנקודת מבט אחת לאחרת באופן מתחלף, וכך, באופן עקיף להצליח לגלות סימפטיה לזולת.
אמפטיה ממשית, כזו שמגלמת את האיכות המיוחדת של הדיאלוג, דורשת משהו חדש ואחר באופן רדיקאלי. היא דורשת את היכולת לשאת הפכים – את מה שאי אפשר באופן מהותי לכנס אל תוך מישור אחד, ואשר על כן, דורש לצאת לקראתו, ולקיים מציאות ממין מאוד שונה – מציאות תלת-ממדית.
ניסוחיו של הפילוסוף היהודי לוינס עומדות על נקודה זו תוך שימוש בהבחנה בין כוליות לאינסוף. מנקודת המבט של התודעה האחת – השייכות מושגת על ידי הכוליות – ההכלה המקיפה הכול – ומה שלא יכול להתכנס לכוליות האחת – אותו דבר שהוא בלתי נתפס – שייך כבר לאינסוף. בתפיסת העולם המצויה, מה שהוא לא נתפס פשוט לא קיים. אבל הנה, את האינסוף הזה אנו חיים בפועל כשאנו נכנסים אל תוך דיאלוג.
* * *
משל שאני מרבה לתת בהקשר הזה הוא זה של זוג העיניים הניצבות כל אחת במקום מעט שונה בחלל ולפיכך יוצרות "תמונות" שסותרות זו את זו במידה מסוימת. פתרונו של המוח לסתירה זו הוא לא ליצור ממוצע בין שתי נקודות המבט הללו, וגם לא למרוח את שתיהן לאיזה תמונה מעורפלת (כמו שהיה קורה אולי אם היינו מניחים בפשטות את שתי התמונות אחת על השנייה), אלא לייצר מציאות חדשה – איכות שלא הייתה קיימת לפני כן בכל עין בנפרד – האיכות של התלת-מימד.
באותו אופן, כאשר אדם מצליח להיכנס לדיאלוג של ממש הוא נפתח אל מציאות תלת ממדית שחורגת מכל מה שהוא יכול להכיל בתודעתו האחת. הוא נעשה שותף במציאת הבין-אישית, שהיא מרחב מסדר אחר, שנמצא מעבר לחלוקה הקלאסית בין אובייקט לסובייקט – זהו המרחב של השייכות הדיאלוגית. את האחדות שנוצרת כאן, כמו זו שנוצרת בראייה המרחבית, אי אפשר לכנס מחדש לתודעה האחת של האדם, אבל האדם יכול להשתתף בה, ולהיות אחד עמה דרך השתתפותו היוצרת. זו לא האחדות הסימביוטית של התודעה האחת, ועם זאת היא אחדות לכל דבר. למעשה, אם לחזור לראייה, היא גם מאפשרת ראייה מדויקת ועשירה יותר, גם במונחים שטוחים. אם האדם ינסה עכשיו לדחוק את כל זה מחדש אל תוך תודעתו ה"סובייקטיבית", הוא יאבד את העיקר שבה. את המציאות הזו אי אפשר להבין במובן הרגיל, הסימביוטי, ההגיוני, אפשר רק להיות נוכח אותה, משמע להתייצב אותה כל פעם מחדש.
הדיאלוג לא נמצא בתוך האדם, האדם נמצא בתוך הדיאלוג.
* * *
לכאורה, מדובר בסך הכול ביכולת לראות את הדברים באופן אובייקטיבי – יכולת מובהקת של האדם המבוגר. הוא רואה את הכיסא שלפניו לא רק מן הפרספקטיבה המאוד אישית של מיקומו בחלל, אלא גם מלמעלה, מ"נקודת מבט של אלוהים" כביכול, ויודע לדבר עליו במונחים כלליים, מופשטים, בלתי אישיים. אבל אל תטעו, גם אובייקטיביזם זה, בסופו של דבר, הוא נקודת מבט אחת, היכולה להיות מוכלת מסוכמת ומשוטחת בתוך הבנה אחת.
לכן חשוב לי להדגיש את האיכות של הסתירה.
השייכות הדיאלוגית היא סוג של אחדות או שייכות שאינה יכולה להתיישב ללא סתירה. כל קיומו של המרחב הזה קשור בסתירה שבו, וביכולת לשאת סתירה זו ללא הפיתוי ליישב אותה במישור אחד. את המילה "אובייקטיביות" אני מחליף כאן במילה "ממשות", ואם מה שמאפיין את האובייקטיביות הוא אותו ניתוק העושה אותה לעניין בלתי אישי, הנה כל מהותה של הממשות הוא שהיא אישית. למעשה, אישית לאינסוף.
* * *
המפגש עם הזולת, ההתוודעות לאחרות הרדיקליות שלו, היא תמיד סתירה. זו לא סתירה ברמה של העובדות. לא מדובר רק בזה שהזולת חושב מחשבות אחרות, ובאי הסכמה שיכולה להיות בין שניים שכל אחד נתון בעולמו. מדובר בסוג של תהום, שאין שום דרך לחצות אותה באופן הגיוני וחד ממדי, ובכל זאת הדיאלוג חוצה אותה. האחדות שמגיעים אליה כאן לא מושגת על ידי איזה מאמץ שכלי של ההבנה להקיף הכול בכוליות אחת – היא מושגת על ידי עצם המפגש הנוכח.
במובן הזה, תהליך ההתבגרות שעד כאן התייחסתי אליו כתהליך של התמרה מן השייכות הסימביוטית לשייכות הדיאלוגית, הוא תהליך שגם ניתן לכנותו בקיצור – אל הממשות.
זה המסע של הילד, זה המסע של ההורה שלו, ופה גם טמונה אחריותו של זה האחרון לראשון.
מאד מאד מאד מתקשה להבין את האמור. כל שכן ליישם.