פרידה זה בלגן, ("זה חרא", כמו שאומר תומר).
זהו מעמד אינטנסיבי הכורע תחת עומס הסיפורים, על איך זה אמור להיראות, ומה אמורים להרגיש, ואיך ראוי להתנהג. והעומס לפעמים כל כך רב, עד שלא נותר מקום לתמרון האישי – להרגיש ולחוות את מה שאכן מרגישים.
ממילא גם אובדת היכולת להבין את עומק המעמד, ולהפוך אותו לעניין מברך.
הנה כמה סיפורים לדוגמא:
"פרידה היא דבר עצוב, מבטאת אובדן, ומזמינה בכי בהתאם לגודל האובדן", "אם אני לא בוכה זה אולי סימן לאדישותי ולכך שהדברים לא היו משמעותיים לי", "האם ליבי אמור להיקרע בכאב, או שזו סתם דרמה?", "אני לא מהאנשים הסנטימנטליים המתגעגעים לעבר – ההווה הוא מה שחשוב", "בכלל, כשאני אמור להרגיש משהו, זה בדיוק הזמן שאני לא מרגיש דבר", "ואולי זו צורה של הכחשה?", "בכל מקרה, חייבים להודות, זהו מעמד קצת דביק", "ואולי זה באמת לא חשוב?", "כל הטררם שמסביב לפרידה… זה מלחיץ", "והרצון הזה לשמור על קשר, שאחר כך לא מקיימים, מרגיש כמו ניסיון לאחוז במה שכבר לא קיים", "ובכלל כל ההבטחות שכביכול מתבקשות במעמד הפרידה", "די עם זה כבר"…
בקיצור, בלגן.
* * *
והבלגן אולי מסתיר את האפשרות שנושאת עמה הפרידה – לשים את הדברים במקומם, ומשם לתת להם לברך את חיינו. וזו, דווקא סיבה לשמחה. לא שמחת הניתוק – טוב שאני נפטר מעולו של זה – אלא שמחת החיבור – שהרי בסופו של דבר מדובר תמיד בחלקים בתוכי שאני עושה איתם שלום, ותומך כך באיחוד נפשי.
דברים נגמרים, זה בטוח. כל הזמן. החל מן היום שמפנה מקומו ללילה, דרך תקופות בחיינו, ועד לקשרים עם אנשים. בתפקודיותנו הרבה, לא פעם אנו נושאים עיניים קדימה ורואים בעבר בעיקר את הפסולת של התוצרים שהם אלה שנותרים בידינו ואותם אנו ממשיכים לשאת אל תוך העתיד.
אבל מה שהיה לא רק חלף, ולא היה רק הדרך שהביאה אותנו עד הלום. הוא היה פיסת חיים שחיינו אותה, ובמובן מסוים ממשיכה לחיות בתוכנו – אלה חלקים שלנו, שאנו יכולים לחוש מנוכרים אליהם, או שייכים אליהם. אנו ממשיכים לשאת בתוכנו את הילד בן הארבע, ואת הילד בן השבע, ואת הנער בן השש-עשרה – כולם חלקים בתוכנו. עד כמה מקומם של כל הילדים הללו בטוח בתוכנו כדי לאפשר להם לדבר ולתמוך בנו?
יכול להיות שזו הייתה תקופה קשה, שהאנשים שהיינו איתם בתקופה זו לא ממש התחברו אלינו, שחשנו ניכור בקרבם, שהיינו מעדיפים לשכוח כמה דברים שקרו. יכול להיות. אבל דווקא משום כך, זו הזדמנות לחבר אותה מחדש למי שאנחנו, שהרי בלי קשר לאנשים האחרים ותחושת השייכות אליהם – זו פיסת עבר שלי, עניין שהייתי בו, ועם כל הקושי שהיה בו, אולי, הוא בכל זאת היה חלק מחיי – אם תרצו, עניין שזומן לי – ובתור שכזה, גם הוא ילד שלי.
* * *
החלופה לפרידה היא ניתוק:
אני עובר מתקופה לתקופה ומשאיר מאחורי קירות ממדרים: מה שהיה היה, היו דברים טובים, היו דברים רעים, אבל טוב שהסתיים כדי שאוכל להמשיך את חיי. וכך אני מנער את קליפות החרושת של העבר, אל חיי הווה רעננים, כביכול.
אלא שבאופן הזה העבר לא באמת נעלם ואני לא באמת מתנער ממנו – הוא נעשה סתם שק של זיכרונות ועניינים אחרים שאני סוחב על גבי – שק שבסתמיותו האטומה מוסיף עלי עומס, ומכביד את הליכתי בהווה. ובמקרים אחרים הוא נעשה ממש לתקיעות, שגוזלת ללא הרף אנרגיה מן ההווה, כופה עליו דפוסים, ולא מאפשר לו לחיות ברעננות.
אבל אפשר לראות שכאשר אני שומר על קשר עם העבר בתוכי, הוא יכול להישאר חי, ובתור שכזה לא רק שאין הוא עומס, אלא הוא נעשה לעוד מעיין שמרווה אותי בהווה. במקום להיות מחיצה המפרקת אותי לחלקים שאינם יודעים לפעול בשיתוף – רעש הממלא את הווייתי – מתקבלת כאן תזמורת, שכל חלקיה פועלים במתואם. כעת, כשאני מתייצב, כל הילדים שלי – כל בני-העבר שלי – מתייצבים יחד איתי, והופכים את התייצבותי לביטוי של עוצמה.
* * *
ומעמד הפרידה – הזמן שמקדישים כדי לסגור תקופה ולסמן תקופה חדשה – אולי אינו מיותר. כמו כל מפגש, הוא מזמין נוכחות שמצליחה להיחלץ מן הסיפורים למקום יוצר.
והיצירה המיוחדת של המפגש הזה, מלבד היותה עוד מפגש נוכח – הרי היא בדיוק אותו שלום שאני עושה עם האנשים ועם העבר, מחבר אותם לחוט של חיות בתוכי. אני שם את העבר במקומו הנכון. ומעמד המפגש הוא מעין הזדמנות כזו, לוודא שאכן זה מקומו המתאים לו בתוכי, כדי שאוכל להמשיך הלאה בברכה ולא בניתוק כובל.
מעמד כזה מבטא את הכבוד שלי לעצמי ולמה שחוויתי ולאנשים ולמקומות שלקחו חלק בכך. אני מפנה את הזמן הזה, כדי להכיר תודה, ולחבר ולידד את החלקים הללו בעולמי. עושה את הסגירה שהיא לא ניתוק, אל התעכבות קלה שבה אני מתפנה לברך את העבר כדי שיוכל לברך אותי – זה מהות השלום שאני אומר לו בעת פרידה.
במובן זה, מה שהשאיר העבר בתוכי הוא לא "מוצר" של חרושת, אלא פרי אורגאני, ואני מקפיד לטמון אותו במקום הנכון בנפשי, שהרי כפרי תמיד יש בו גם זרעים שימשיכו להפרות אותי במטענם.
הנה כי כן, אני לא צריך לשאת את העבר – זה הוא שנושא אותי.
הוא הנו אדמת חיי שעליה אני יכול להצמיח את חיי ההווה שלי.
הפסולת הזו איננה פסולת. זה קומפוסט עשיר.
לכן יש במעמד הפרידה משהו משמח – אני לומד כאן להישען לאחור.
כמו שאומר דוד בן יוסף: "לעולם לא מאוחר לזכות בילדות מאושרת."
התרגשתי מאד לקרוא מאמר זה. תודה, דני.