מנהיגות, התייצבות, נוכחות – כל אלה מילים נהדרות, אבל כשזה מגיע למעשה היא פשוט מרגישה שאין לה כוח. היא רוצה שבנה יתקלח והוא מתעקש שלא, הוא רוצה לשחק בתנור והיא לא רוצה, הארוחה מוכנה והוא רוצה להמשיך לשחק, הלילה מגיע והוא לא רוצה לישון, לא להתפשט, לא להתלבש… מאין היא יכולה לשאוב את כוחה להתעקש על שלה?
במיוחד שהרבה מזה קורה דווקא כשהיא ממילא מותשת משגרת יומה, והדבר האחרון שהיא רוצה הוא להיכנס לעימות חדש. דווקא אז נראה שלילדיה יש אינסוף אנרגיה. היא תוהה – לה יש רק שניים – איך אפשר במשפחות עם חמישה ושבעה ילדים?!
* * *
יש עניינים טריוויאליים שיכולים לעזור לה לאסף כוח: אוכל טוב, שינה טובה, בריאות טובה, שמחה. אלה דברים פשוטים אבל לפעמים מחמיצים אותם: כשהיא עייפה, מתוחה, רעבה, יש לה מעט כוח להתייצב מול ילדיה. כאן היא מתחילה להפעיל כל מני שרירים מיותרים שעוד מוסיפים מתח וחולשה לכלל הווייתה, ומדרדרים את היום לקצותיו הצורמים.
אין הרבה מה לומר על כך, מלבד לעודד אותה להתייחס אל עצמה בסלחנות וחמלה, להבין את מגבלותיה, ולפעול בהתאם – לפעמים עדיף שהיא תאכל לפני ילדיה, כך תוכל לפעול ממקום של שובע ויהיה לה כוח להתמודד עם רעבונם.
זו חוכמה פשוטה, שלא יזיק להתלמד בה, ולפעמים היא גם עושה הבדל גדול. אבל נדמה לי שבכל זאת עיקר חולשתה כמו גם עוצמתה בא ממקומות אחרים – רוחניים יותר, ועל זה בעיקר אני רוצה להתעכב בפרק זה, כשאני שואל יחד איתה – מאין הכוח?
* * *
אולי הדבר הראשון שאפשר להצביע עליו הוא שהרבה כוח היא שואבת מעצם נוכחותה, כשהיא מסכימה להתמסר למה שיש – גם לילדיה וגם לאימהותה.
אפשר להציג את זה גם מן הצד השני – כשהיא לא מתפנה, כשיש לה רעיונות שבעצם היא הייתה רוצה להיות במקום אחר, כשהיא חוזרת וחשה שאולי מישהו היה צריך לקחת את האחריות ממנה (בעלה למשל), שהדברים לא היו צריכים להיות במקור כל כך קשים, שילדיה צריכים היו להיות אחרים – משמע כשהיא חווה את עצמה כקורבן – אז כל זה חותר תחת נוכחותה והתמסרותה, ומחליש אותה מאוד. כמו חור במעטפת האנרגיה שלה, זה מנקז ממנה את החיוניות, הזולגת למחוזות אחרים. אז נכון, שיש איזו מתיקות בהתמכרות לתלונה, אבל באמת זה לא מיטיב אתה.
שתתמסר, אם כן – היא אימא. האימא של ילדיה, אין להם אחרת. ותאסוף כך את ידיה ממחוזות חוסר האונים, ותתמקד מחדש, מכול החורים הזולגים, אל בחירתה. זו היא כאן, וכנראה לא להרבה שנים, היא תתפלא לגלות בדיעבד כמה מהר גדלו הילדים.
* * *
אחר כך זהו עצם הקשר שנותן את הכוח. זה יכול להישמע מוזר, הרי ילדיה הם אלה שמעייפים אותה – אבל לא רק. מתחת שוכנת האהבה שכורכת אותם יחדיו, היא תוכל לחוש שהיא מזינה אותה, אם תסכים להישען עליהם, על נוכחותם, על מתיקותם.
היא נזכרה במפגש שהיה לה עם ילד שהיה בקייטנה שהדריכה לפני מספר שנים. היא ניסתה להפעיל עליו מרות, אבל הוא בעט, ובצדק אמר לה – "את לא תגידי לי!" באותה עת היא אכן חשה שאין לה את המשען המוסרי לדרוש מן הילד, ומה שבכל זאת התעקשה, נעשה למעשה של שררה בין זרים, אירוע חד פעמי, שבחד פעמיותו הבלתי תהליכית גם נעשה לאי-דיאלוג, מופע של אונס ורודנות. היא הרגישה שאין לה זכות בדיוק בגלל זה – בגלל שלא קדם לכך הקשר, השייכות, האכפתיות שהיו יכולים להוות מצע לדרישותיה. מדוע שישמע בקולה? מי היא בשבילו?
אבל עם ילדיה זה כמובן אחרת – היא אמם, יש קשר של שייכות שהומה מתחת, חוט של חיבור, שנותן לה גם את הזכות, וגם את הכוח. היא יכולה להרגיש את זה ממש.
אבל לא תמיד זה כל כך זמין לה. לפעמים מערכת היחסים ביניהם מתדלדלת והיא יכולה להרגיש איך קרקעיתה נעשית רדודה. בזמן האחרון היא חשה כך כלפי בנה הגדול – מזמן כבר לא נפגשו מפגש של אמת, וגם כשיש הזדמנות לכך, נראה שסיבות אחרות, פנימיות וחיצוניות, מפרידות ביניהם. ואף על פי שגם כאן יש משהו גדול יותר שאוגד אותם יחדיו וממנו היא יכולה לשאוב את כוחה, הנה כוח זה הרבה פחות זמין לה כעת.
במקום הזה, במקום להתעקש אתו שיתקלח, תוך שהיא מנסה לשאוב כוח מכל מני הצדקות ו"כלים חינוכיים", והטפות מוסר, טוב שפשוט תתפנה לפגוש אותו. מתוך השייכות שביניהם יהיה לה גם הרבה יותר כוח. המרד של בנה, אולי הוא פשוט כעס צודק על היעדרותה. ואם תשתית יחסיהם ריקה, יהיה לה קשה לעמוד שם בשם "אימהותה".
* * *
אבל גם אם לא תפגוש אותו – הרי היא אמו. וכוחה נובע ממעמד זה.
רק שלפעמים דווקא זה לא ברור לה ומתבלבל בכל מני דברים אחרים.
הנה אמרה לה אתמול בתה בת הארבע, "אני שונאת אותך! את לא אימא שלי!", והותירה אותה קצרת נשימה. היא ניסתה להתגבר על העלבון, להמשיך הלאה כאילו דבר לא נשמע, אבל אז בתה הוסיפה כאילו איתרה את נקודת חולשתה – "רק אבא הוא אבא שלי!".
ביום אחר התפרצה על בן השבע שלה שהמשיך וטרד כל הבוקר את אחותו ללא סיבה. בסוף היא גרשה אותו לחדרו. והוא משם זעם על העוול – גם אחותו אשמה! ומייד היא חשה שאולי הוא צודק, והיא בכל זאת קצת הגזימה.
מקרים כאלה מהדהדים ומעוררים חשד עצמי שקדם להם – המחשבה שאולי לא בזכות היא אימא.
זה בלבול, כמובן, אבל הוא משפיע.
* * *
אחרי שנרגעה היא ביקשה לפייס את דעתו. הוציאה אותו מהחדר, דיברה אל ליבו, התנצלה, הסבירה, ניסתה להתייחס אליו כבוגר, שיבין שהייתה חייבת, שהוא לא הותיר לה ברירה! היא משתפת במצוקתה, מאמינה שהוא יכול כבר להבין – קשה לה. היא כאן לבד עם שני ילדים קטנים, והוא הבוגר.
אלא שכל הסבריה לא ממש עזרו. להפך, נדמה היה לה שהיא חשבה בהתנגדותו מתגברת עם הסבריה. היא ניסתה להיות כנה אתו, אבל הוא דחה את זה, שומע ולא שומע מה שהיא אומרת. מקץ חמש דקות הם חזרו לאותה נקודה. בייאושה היא צעקה עליו, בלי לדעת מאין זה בא לה – אין לך רחמים עלי?
בערב היא נזכרה – זה משפט של אימא שלה.
* * *
היא כל כך מצטערת גם על המשפט הזה. היא מרגישה שהוא לא היה במקומו, כמו דברים רבים כל כך שהיא עושה ואומרת. מדי פעם היא בודקת מה עמוק הנזק שכבר גרמה לו. בשיחות הערב, ברגעים של אינטימיות, היא כמהה לקבל ממנו אישור שהכול בסדר, ששום נזק בלתי הפיך לא קרה, שהוא לא שומר לה טינה.
אבל כל כמה שהיא מבקשת את אישורו, דומה שהוא חרש לכך. הוא לעולם, אבל לעולם לא מאשר לה. במקרים רבים הוא פשוט נותר אדיש, ובמקרים אחרים היא יכולה לחוש שהיא מעיקה עליו והוא רוצה להתפנות לעניינים אחרים. זה היה כאילו שהוא בנוי מחומר אחר, ואין לו כל גישה למה שהיא מבקשת ממנו.
לוקח לה זמן להבין עד כמה הצורך שלה באישורו ממלא את יומה. עם הקטנה זה אחרת. אבל אצלו, הבכור, זה שולט על יחסיהם. ללא הרף היא מדמיינת מה מכל זה יזכור כשיגדל ואיזה סוג של סריטות זה ישאיר בנפשו. לפעמים היא נשענת עליו ממש בכל משקלה, שיאשר לה שהיא אימא טובה. זה קורה כל כך הרבה פעמים, ובעיקר כשהיא מנסה להיות תקיפה. מיד ובסמוך היא מבקשת לבדוק שזה בסדר לו.
* * *
כך קורה גם לאבא אחר. ואצלו נדמה שיש דווקא סיבה טובה. כעת שיצא מן הבית ואשתו לשעבר מאשימה אותו בכל דבר אפשרי, הוא מבקש לקבל את אישור בתו בת השתים עשרה, שהוא עדיין אבא טוב.
היא, אגב בכלל לא אדישה לפנייתו. היא אומרת לו ברורות "אתה כבר לא אבא שלי". המילים הללו צורבות בבשרו. הוא משוכנע שזה בגלל גרושתו – היא מעבירה לילדתו מסרים מצמיתים. אבל בינתיים הוא חייב לרכך את לבה של בתו, לשכנע אותה שבכל זאת הוא אבא שלה. כשהוא מעיז להגיד לה דבר מה של תקיפות, מייד היא על רגליה האחריות – מי אתה שתגיד לי מה לעשות, אתה, שנטשת את הבית. מאז הוא נזהר, מנסה לא להרגיז אותה יותר מדי. ומנסה להוכיח לה בכל דרך אפשרית שהוא אבא שלה, הראוי והטוב, למרות, שכן, ובזה היא צודקת, הוא עזב. גם הוא עסוק במחשבותיה של בתו, ומה יישאר לה מזה כשתהיה גדולה. הוא יכול לדמיין כל כך הרבה תסריטים של פרוד. שתיקות של שנים, ניכור, ומי יודע מה הוא עוד מסוגלת לחולל לעצמה.
* * *
אולי היה עוזר להם, גם לאם גם לאב, לראות שאם כי הם הורים בשל ילדיהם, מקורה וכוחה של הורותם היא לא בילדים. אין מה לבקש מהם את האישור – מנועים הם מלתת אותו. הם לא הרשות המתאימה, שממנה הם יכולים לינוק את מקור סמכותם והורותם.
למעשה, זה שהם מבקשים את האישור להורותם שם, רק מפורר אותם ומפורר את ילדיהם. הילדים הם לא נותני הרשות של הוריהם. לעולם הם לא הכתובת שממנה אפשר לאסוף את הגושפנקא למנהיגות, לשווא יחפשו אישור במבטיהם ובדבריהם. ילדים לא אמורים לרחם, להבין ללבם, להתחשב, לנחם את הוריהם. תפקידם הוא אחר.
ובכן, ידע כל הורה – הוא הורה לא מתוקף ילדו, ולא לפניו הוא נותן דין וחשבון. הוא יצטרך למצוא סמכות אחרת.
כשתעשה כן האם, היא תגלה שאף על פי שילדיה צועקים שאין לה זכות, בעצם הם רוצים לראות שהיא עומדת בתקיפותה, מתעקשת על אימהותה, ולא ממהרת להאמין לתסריט של "את לא אימא שלי!". אני דווקא כן אימא שלך. וכן, גם הוא, שעזב את ביתו – אני דווקא כן אבא שלך. שום דבר לא יוכל לשנות את זה, ואיש לא יוכל לקחת זאת מהם, בוודאי לא ילדיהם.
כשיבינו השניים את הדבר הזה, זה ייתן להם המון כוח.
וגם לילדיהם.
* * *
"אני לא רוצה ללכת לגן/לביה"ס היום/בכלל", אומר הילד לאבא / לאימא…