איך נעשים שייכים?
הנה, בראשי פרקים, כמה עמדות שעוזרות:
1.
קודם כל על ידי זה שנזכרים ב"איבר השייכות" הנמצא בקומת הלב והבטן ופונים אליו כדי לפעול בעניין, ולא אל ה"ראש" ואל אסטרטגיות השייכות הכושלות שנועדו לכאורה להחליפו.
כאשר אנשים מתלוננים זה על זה, מנסים להוכיח, להיות צודקים, להאשים, לבקר, לזכות עצמם מאשמה וכן הלאה – כל אלה הם תחליף לשימוש באיבר השייכות.
וזו אחריותו של כל אדם להיזכר באיבר השייכות שלו, ולהיעזר בו כדי "להשתמש" נכון בבני אדם. הרבה פעמים זה בכלל לא בא לידי ביטוי במילים. בטח לא במילים של הסתדרות והצטדקות.
2.
אל המקום שבו אני מביא את ליבי הפצוע – לשם אני שייך.
זה לא שעליי להמתין לסביבה בטוחה כדי להביא את ליבי הפצוע, אלא שבהכרעת אמוני, אני מביא את ליבי הפצוע, וכתוצאה מכך נוצרת השייכות.
בעניין זה יש להבחין בין הבאה של פגיעות, לבין הבאה של קורבנות. בקורבנות יש תמיד גם האשמה, ניסיון לאחוז בזולת ולגרום לו לחשוב או להרגיש דבר מה. קורבנות מרחיקה.
3.
אף על פי שאי-שייכות מורגשת כדבר מה שחסר, ועל רקע זה אדם עשוי לשאול את עצמו – מה זה נותן לו (הקבוצה, הזולת, המפגש וכן הלאה), ולהיות בביקורת כלפי הסביבה שלא מעניקה לו את צרכיו (אם במודע ואם שלא במודע), עיקר השייכות נעשית על ידי נתינה.
לא נתינה תיאורטית אלא מעשית וממשית.
רוצה אתה להרגיש שייך – שטוף כלים, עזור לשכן, נדב מזמנך ומשאביך.
זה עובד באופן עוקף מחשבה.
ובתור מנהיג של מרחב של שייכות – צור הזדמנויות לחברי קהילתך לתת זה לזה.
4.
השייכות נמצאת, בדרך כלל – זה האדם שבפעילות התבודדותו, בניסיון הצלתו העצמית, בהתניה שלו, מרחיק את עצמו ממנה.
פשוט להישען, ולקבל.
5.
אדם אוהב את מי שאוהב אותו (אהבה לא בעלתנית), ומסתייג ממי שהוא חושד שאולי לא אוהב אותו.
טוב אם כן שיכיר האדם שכולם מבקשים לאהוב אותו, ושאין הוא צריך להמתין לאישורם כדי לאהוב אותם חזרה. כבר הוא יכול לאהובת אותם, ובמעשה זה להשתייך אליהם.
הם רוצים בו, גם אם לכאורה נראה שהם נגדו.
6.
ולפעמים שייכות היא עניין של זמן, ומפגש.
מול ניכור, זרות, אי שייכות, אפשר להתפנות להיפגש.
זה לא תנאי מספיק – אבל אם מוסיפים לזה את כל הנקודות הקודמות – זה תנאי מאפשר.