הנה מספר הערות שרשמתי לעצמי בעקבות המפגש הראשון של חינוך דיאלוגי
1.
נדמה לי שאלה שתי אומנויות נפרדות – הוראה מצד אחד, וליווי למידה של לומדים, מצד שני. לכל אחת מקומה וכבודה.
הוראה, במובנים רבים, היא אומנות הפרפורמנס, היא מביאה מונולוג בנוי לתלפיות, ומפלרטטת עם הקהל, מושכת את תשומת ליבו, מעוררת בו דברים, מוליכה אותו על פי תוכניותיה, ומשכנעת אותו בנחיצותה. תמיד קיים השכנוע.
ליווי למידה מתחקה אחר ערוצי הלמידה הטבעית של הלומד ועל כן במיטבו הוא נעשה אחד על אחד, לכל היותר בחברת עוד כמה אחרים שמקשיבים, ועושים את דרכם במקביל. האחריות הגדולה כאן היא על הלומד, בעצם זה בעיקר מסעו שלו. הוא רוצה בו, הוא בחר בו, הוא אחראי לקחת מה שמתאים לו. אין צורך לשכנע אותו.
מה עושה כאן המורה/מלווה? בעיקר מפנה את תשומת הלב לכל מיני מימדים של המתרחש.
והרוב, הוא בעצם תהליך המתרחש מעצמו ובאופן לא מודע.
הנה סרטון קצר ומקסים המלווה תהליך למידה טבעי של תינוק בהשראת פלדנקרייז:
https://www.youtube.com/watch?v=D9Ko7U1pLlg
2.
וגם אנחנו במפגש הראשון בעיקר תיחחנו את הקרקע של השייכות, והתחלנו ממה שקורה כאן ועכשיו.
אנשים באים ממקומות שונים עם צרכים ורצונות שונים, והמפגש של כולם ביחד, בהכרח הוא כאוטי משהו, לוקח זמן להתרגל לאנשים אחרים ולכל מה שהם מביאים עמם, להתרגל לקבוצה, למסה של אנשים, להבין מה קורה בעצם. מה נכון, מה לא נכון, איך מסתדרים כאן, מה החוקים, מי נגד מי. באיזה אופן יש או אין מקום.
פלדנקרייז מתחיל משכיבה. הסיבה לכך היא שלמידה דורשת נינוחות והרפיה. על מנת להתיר דפוסים ישנים צריך לאפשר להם לא להיות פעילים לזמן מה, במצב מנוחה, כשאדם רק נשען על הקרקע, יכולים השרירים להשתחרר מתבניות ההתנהגות השגורות שלהם, ומן המקום הנינוח הזה לשחק עם תבניות חדשות.
הידידותיות, בעיניי, היא מרכיב חשוב באפשרות של למידה והתפתחות. לכן אני שמח כשאנשים בקבוצות שאני מנחה מגיעים לנינוחות הזו שבה הם מרשים לעצמם לשכב, לפעמים אפילו להירדם תוך כדי המפגש. לא רק שאני לא כועס עליהם, אני מברך אותם בלבי.
לטעמי, משה פלדנקרייז היה אומן באומנות הזו של ליווי למידה, והוא גם כתב הרבה על כך.
הנה פרויקט מאוד מעניין המנסה לשלב בין פלדנקרייז למתמטיקה – עדיין אמנם כבול בתוך הפרדיגמה הבית ספרית ובכל זאת ראוי לציון. הנה סרטון קצר שמתאר את הפרויקט:
https://www.youtube.com/watch?v=anHP3yC_rnI
את הסרטון הם הכינו לצורך גיוס תרומות, הם הצליחו, ומאז הם כבר יצאו לדרך.
3.
אחד הדברים שהם אומרים בסרטון הוא שלמידה מתחילה מן הלא נודע.
וראוי להבחין כאן אולי בין שינוי לבין השתנות.
שינוי זה משהו שאני מפעיל על משהו אחר, ואפילו המשהו האחר הזה הוא אני, אני עושה את זה מבחוץ פנימה (כמו למשל כשאני מחליט על דיאטה). אני יודע את המטרה, אני מכיר את הכלים העומדים לרשותי, ואני יוצא לדרך ובעיקר משתמש בעבודה של הידיים השולטות וחגורת הכתפיים כדי להניע תהליך.
השתנות, לעומת זאת, דורשת משהו שאני עוד לא יודע אותו. היא פועלת מבפנים החוצה. אני לא שולט בתהליך, אני נסחף איתו, סומך על כוח הלמידה שמקורו עלום, ועתיד לקחת אותי למחוזות חדשים. לא אני משנה את עצמי – אני משתנה מכוח אותו סחף. למידה מסוג כזה יורדת לקומת הלב והבטן.
השתנות דורשת להבליג על אינסטינקט ההישרדות הנחפז לדעת ולסדר ולארגן.
היא כרוכה בהסכמה לא לדעת, ולנוח בבלבול, לשהות במה שיש, להקשיב לדקויות שלו, לזרוע משאלה של גדילה, ולגדול מתוך הנתון.
השלב הראשון שלה הוא להכיר במה שיש ולהתיידד עמו. בשבילי, זאת עיקר הלמידה.
4.
ואף על פי שזה לא נוח, ולפעמים אפילו מבהיל ממש, בתור מנחה – זו אומנותי: אני מסכים לא לדעת.
יותר משאני מורה, אני התלמיד הראשי.
גם אני, כמו כל אחד אחר מן המשתתפים, בא למפגש ואומר: מעניין מה הולך לקרות כאן.
5.
והערה אחרונה על הבית ספריות ועל הביקורתיות:
שנים רבות אני עוסק בביקורת על הבית ספריות, לא רק ביקורת כללית, אלא ממש מחקר עומק אל תוך המבנים והפרקטיקות שלה (ראו למשל את ספרי "פינוקיו יורד מן הפסים" שכולו מוקדש לעניין, וכן ספרי החדש "מורה חופשי"). הביקורת הזו נחוצה, היא נועדה לטלטל ולפרק מבנים שמתקשים להשתנות, משמיעה בקול את הדרישה לשינוי ובריאות.
אבל,
זו לא ביקורת שנועדה לחלק את האנשים לטובים ורעים.
אני לא נגד אף אחד. אני מכיר במורכבות של החיים, ויודע שכל אחד עושה כמיטב יכולתו ועל פי מיטב הבנתו. גם כאן אני יודע משהו, ולא יודע הרבה. לא צריך לשתוק לפניי, להסתדר על פי קווי מחשבתי, לנסות לקלוע לביקורתי, או להתגונן בפנייה.
אני מציע את הבנותיי, כל פעם מחדש בא בידיים פתוחות, מזמין לדיאלוג. דברו איתי.
אני בעד כל אחד מכם.