המרכז לחקר פעילות הילד באורנים
מלכתחילה ביקש גדעון לוין לחקור את פעילות הילדים ולגלות את הדקדוק שלה. הנחת המוצא שלו הייתה שכשם שלשפה המדוברת יש דקדוק – חוקים שבאופן טבעי אינם מודעים למשתמש ובכל זאת על פיהם הוא מרכיב מילים ויוצר משפטים – כך גם לפעילות יש מרכיבים וחוקים טבעיים. הוא רצה לגלות מה הם עקרונות אלו. מה הדקדוק, למשל, של משחק בקוביות, מה הדקדוק של משחק בארגז החול וכן הלאה.
לשם כך הוקם המרכז לחקר פעילות הילד באורנים, שאליו הובאו ילדים כדי שישחקו, בשעה שהחוקרים מתבוננים בהם מעבר לחלון החד-כיווני, ומצלמים אותם במצלמות שמוקמו בנקודות אסטרטגיות. המקום עצמו נבנה כגן-ילדים, עם מרכזי פעילות שונים, ומדי שנה היו מגיעים לשם חמישה גני ילדים, יום בשבוע, לאורך כל השנה. הדבר אפשר לעקוב אחת לשבוע אחר אותם ילדים פועלים, ולהתבונן כיצד פעילותם מתפתחת לאורך השנה.
המרכז כבר לא פעיל, אבל הנה סרטון קצר שבו אפשר לראות את המרכז ואת הילדים פועלים בו.
באופן טבעי, כשעושים מחקר, שואפים להתערב כמה שפחות בנושא המחקר – הרי כל העניין הוא לגלות את דקדוק הפעילות הטבעי של ילדים. וכך הנחו את הגננות שבאו עם ילדי הגן – "לתת לילדים לשחק כמו שהם רוצים בלי להתערב". למעשה, מלבד מפגש פותח יום ומפגש מסיים יום, הם התבקשו להניח את הילדים לנפשם, ובשום אופן לא לקטוע את פעילותם, אפילו לא בשביל ארוחת עשר. שהילדים יאכלו מתי שהם רוצים.
ומתוך הגישה המחקרית, המתבוננת, הקשובה, העוקבת אחר הפרטים ומכבדת כל מופע של יש, גם צמחה בהדרגה "תורת-גן-ילדים" בשם זרימת הפעילות.
* * *
הרקע המחקרי שממנו צמחה הגישה, אם כן, מאוד רלוונטי למהותה – לא רק אי התערבות במשחק הילדים, והכבוד העמוק שרוכשים לו, וההנחיה לא לקטוע את רצף הפעילות (שהרי לפעילות, כמו לנשימה, יש מחזור טבעי) – אלא גם חיפוש אחר דרכים ועקרונות שיכולים לתמוך בפעילות הזו.
גם כדי שיהיה מה לחקור, אבל כמובן, גם כדי לתמוך בילדים שהפעילות היא בריאותם.
וכך, לאט לאט, לאורך השנים, נבנו מרכזי הפעילות השונים עם הנחיות כיצד לעצב אותם כדי לתמוך באופן אופטימאלי בפעילות הילדים. כשהגעתי לשם כל זה כבר היה מאוד מובנה – ומבחינות רבות עבד להפליא, וכמו חשף איזה עקרון יסוד על היחס בין הנוקשה לזורם, ובין היציב למשתנה.
השולחנות, למשל, צריכים להיות יציבים, אבל הכיסאות קלים וניידים (אז עוד לא היו כיסאות פלסטיק והמרכז ייצר בעצמו כסאות קלים מאלומיניום). מרכזי הפעילות עצמם צריכים להיות מאוד מוגדרים, פתוחים כל היום וכל השנה, עם חוקים מוגדרים וברורים ולא משתנים. לכל מרכז המקום שלו ומערך החוקים שלו. שולחן ציור, מרחב לגואש, שולחן חימר, שולחן מצרפים, המרחב הסוציו-דרמטי, קוביות, משחקי שולחן, מטול שקפים, חצר גרוטאות, שולחן מים, שולחן חול, ספריה ועוד. כל מרכז פתוח כל היום ואמור לפעול ללא התערבות מבוגרים. אסור להעביר כלים ממרכז פעילות אחד לשני – אבל חומרים ועבודת הילדים עצמם – בכיף.
בקיצור, שם גיליתי את העיקרון ששיווי משקל מאוזן בין מסגרת לחופש, ובין יציבות לזרימה, תומך בפעילות. ואכן אי אפשר היה שלא להתרשם מעומק היצירה והמשחק של הילדים שהגיעו למרכזי-פעילות מוגדרים ומסודרים, ומצאו שם, לאחר תקופת הסתגלות לחוקים, את החופש לפעול במיטבם.
הקשבה והתבוננות
זה לא היה בדיוק אנסקולינג. אלה היו עדיין גנים של משרד החינוך שהגיעו לשם, ועדיין היה המרחק הזה בין אנשי החינוך לילדים, והאווירה ה"חינוכית" על הריח הפורמאלי שלה. אבל, במסגרת נתונים אלה, זה באמת היה מקום יוצא דופן, וכמובן, תרמו לכך רבות האנשים שפעלו בו.
בעיקר זיהיתי שם את הכבוד העמוק והרצינות לכל מה שמביאים הילדים איתם. המסגרת הקבועה אפשרה לילדים להתמצא במקום גם ללא עזרה, ושחררה את המבוגרים פשוט להתבונן בפעילות הילדים ולהתפעל ממנה.
מאז זה נותר עבורי עקרון מנחה: אנשי צוות חינוכי לא חייבים "לעשות". למעשה, עבודתם היא לייתר את עצמם (מלשון מיותר).
אבל לא רק – ההתבוננות עצמה היא ערך.
* * *
ההתבוננות חשובה גם מצד הפירות המעשיים שהיא נושאת עבור המבוגרים, אבל גם כי היא עצמה מברכת. המבט המתפעל, השם לב לפרטים, העוקב אחר הדקויות, הוא חלק מאקלים כללי שמחלחל ועושה מקום.
מאוחר יותר, במיתר, עודדתי את עצמי ואנשי צוות אחרים במיתר, שיתפנו מ"עבודתם" כדי רק להתבונן.
להתבונן ולתעד – לכתוב מה רואים.
הכתיבה עוזרת להתמקד, תומכת בזיהוי הפרטים, מוסיפה עוד ממד להתבוננות. המתבונן ומתעד כביכול לא עשוה שום דבר מועיל – אבל באמת תרומתו בהתבוננותו רבה.
מספר שנים מאוחר יותר זיהיתי את אותו עקרון של התבוננות ותיעוד בגישת רג'ו אמיליה שפיתח מוריס מלגוצי בעיר רג'ו אמיליה באיטליה. שם לא רק מתעדים בכתב אלא גם בהקלטות, ואחר כך יושבים ולומדים את החומר המתועד כבסיס להמשך.
מאה שפות לילד
וכך כותב מלגוצי:
הילד מורכב ממאה.
לילד יש מאה שפות
מאה ידיים, מאה מחשבות
מאה דרכי חשיבה, משחק ודיבור
מאה, תמיד מאה דרכים להקשבה, לאהבה
מאה שמחות
מאה דרכים לגילוי, מאה עולמות לחקירה
מאה עולמות להמצאה, מאה עולמות לחלום
לילד יש מאה שפות
ועוד מאה, ועוד מאה ועוד מאה…
אבל הם גונבים תשעים ותשע
הם אומרים לילד:
לחשוב בלי ידיים, לעשות בלי הראש
להקשיב ולא לדבר, להבין בלי הנאה
לאהוב רק בחגים
הם אומרים לילד:
לגלות את העולם שכבר קיים
ומתוך המאה הם גונבים תשעים ותשע
הם אומרים לילד:
מציאות ופנטזיה, מדע ודמיון
שמש ואדמה, חשיבה וחלום
אינם דברים כרוכים אלה באלה
וכך אומרים לילד שמאה שפות אינן.
והילד אומר:
NO WAY THE HUNDRED IS THERE
כן, גם שם זיהיתי את אותו עומק בפעילות הילדים, כמו גם את הכבוד של המבוגרים לעומק זה, ושיווי המשקל בין היציב למשתנה ובין המסגרת לזרימה.
וכן, גם שם כל הגישה התפתחה סביב ילדי גן בעיקר, לכל היותר עד גיל שמונה.
פעם שאלתי את גדעון לוין – למה לא להמשיך עם ילדים גדולים יותר? הוא התעקש להישאר עם ילדי הגן – שאחרים יתעסקו עם הגדולים יותר.
* * *
מה הוא, אם כן, שעושה את הפעילות העמוקה?
ואם לפרוש את השאלה:
– מה היא פעילות?
– מה היא פעילות עמוקה?
– (ומה הם הסימנים של פעילות עמוקה)?
יופי. סוף סוף קצת נחת !!!
ובאמת מה עם הילדים הגדולים ???…
אשמח מאוד להתמקד בגישת רגיו אמיליה ואשמח ממש אם נוכל יותר לחקור לגבי הילדים הגדולים בחטיבה היסודית בוגרת הרבה נכתב על ילדי הגן משמעותי ללמוד את גילאי היסודי ומעלה אשמח אם נוכל ללמוד יחד
מאוד התחברתי למשפט – "לא לקטוע את רצף הפעילות".
אני קולע בשבועות האחרונות ללא הפסקה (בעיקר מגשים מכפות תמרים), ואני מרגיש שזה ממש חשוב לסיים את המגש (את התוצר) ולנסות לא לקום באמצע לטובת משהו אחר. אני מתאר לעצמי שגם במשחק או יצירה של ילד קורה משהו דומה.
לעומת זאת – אני עדיין לא מתחבר (וליתר דיוק הגוף שלי מתחיל לרעוד )כשאני קורא משפטים שמהם משתמע שהמבוגר לא אמור להתערב. יש עדיין הרבה רחשי כבוד גם כשאני מוסיף את האינפוט שלי כמבוגר ולכן הייתי נזהר מהכללה כלשהי (או משהו שמשתמע כהכללה..) שאומרת שעל המבוגר רק להתבונן. לא ?
היי חנן.
נראה לי שאתה נוגע ממש בנקודה.
"חשוב לסיים את המגש" נשמע לי כמו משפט קלאסי שמבוגרים (שמתערבים) אומרים לילדים הרבה פעמים, עד שהם מאמינים לזה !!!
מה כל כך חשוב לך בהכנסת "האינפוט המבוגר" שלך ???