עוד על אנסקולינג – בעקבות מפגש ראשון

אתחיל מן הסוף – המטרה העיקרית שלי בעיסוק באנסקולינג היא להצליל את מבטנו ולהעיר את ליבנו, כך שנוכל להתייחס את ענייני היומיום שאנו פוגשים כהורים וכמחנכים מנקודת מבט רחבה ורעננה יותר.

אחרת, הרבה ממה שאנו מביאים הוא דפוסים הטבועים בנו מן הבית-ספריות שזורמת בדמנו, ומסכסכת את דעתנו.

זו לא רק ביקורת לשם הביקורת על מה שקיים היום או בניסיון לשנות אותו – אלא קודם כל ניסיון התרה אישי, כדי שנוכל אנו עצמנו לעמוד באופן נאור יותר בבואנו לתמוך בגדילתם של הילדים שהופקדו בידינו.

לכן היה לי חשוב להתחיל בנושא הזה – שימשיך וילווה אותנו ברקע הלימוד שלנו.

* * *

יצאנו מן המפגש עם השאלה:

מה היא בעצם המהות של הבית ספריות?

על מנת להעמיק הפכתי את זה לצרור שאלות אותן הכתבתי במפגש:

מה הוא טבעה של הפרקטיקה הזו?

את מה היא משרתת ולמה?

מה המטרה הסמויה שלה?

איזה מן משחק הוא זה?

במה מומחים אנשי גילדת ההוראה?

את מה הם עובדים ולמה הם רוצים להכפיף את צאצאינו?

למה כל כך הרבה שנים?

ומדוע בעצם, כל זה לא יכול להשתנות?

שאלתי את כל השאלות הללו על דרך ההרחבה – אבל בסופו של דבר אני רוצה להתכנס לשאלת המהות – איזה שם ראוי לדבר הזה?

וכבר עלו שמות מאתגרים – העתקה, אחסון. אשמח בשבוע הקרוב לעוד התייחסויות, כאן בתגובות לפוסט.

* * *

וברקע אני רוצה לחזור ולספר את הסיפור שלי על הבית-ספריות – בלי, עדיין, להביא את הגרסה שלי לגבי מהות בית הספריות. את זה אעשה בסוף השבוע.

זה מתחיל בהצהרה שהבית-ספריות (כמגמה כובשת עולם) היא מיותרת ומזיקה.

* * *

הבית ספריות מיותרת

שום דבר רע לא יקרה לילדים אם הם לא יבקרו אפילו יום אחד בבית הספר. הם לא יהיו פחות חכמים או פחות מוכשרים לחיים. אם כבר להפך.

זה הבסיס לאנסוקלינג: ההבנה שאפשר להסתדר נפלא בלי זה. ילד שיגדל בלי ויטמינים ומינראלים יתפתח גרוע, אם בכלל ימשיך לחיות, אבל בלי הדבר הזה – בית ספריות – הוא יגדל ללא שום קושי. זו מעבר להבנה שכלית, זו הנשימה המרווחת והמחויכת של מי שמאמין באנסקולינג. קודם כל, ומעבר לכל – הוא לא דואג שהדבר הזה חסר.  אין כאן שום גזירת גורל, איזה הכרח חיים שבלעדיו אי אפשר להיות בן אדם. אפשר.

זה כמובן מעלה את השאלה – אם כן למה בכל זאת הבית-ספריות קיימת?

והרי לא מדובר באיזה צעצוע יקר ומיותר שאבא קונה לבנו – מדובר בכמות עצומה של אנשים שמשקיעים המון משאבים בדבר הזה: מורים, מנהלים, מפקחים, מפתחי תוכניות לימודים, שרים בממשלה, כותבי ספרים, חוקרי אקדמיה, כולם אנשים רציניים מאוד שמשקיעים את מיטב חוכמתם וכישרונם וזמנם לעניין הזה. האם ייתכן שכל זה מיותר?

כן.

אז למה?

* * *

הבית ספריות מזיקה

אבל, אני טוען יותר מזה, לא רק שזה מיותר, זה גם מזיק.

ולראייה – אנחנו.

אני יודע שהרבה אנשים מצביעים על עצמם ואומרים – "אני יצאתי מבית הספר ולא מרגיש כל כך פגוע או חסר – מה רע?" הם כמובן מתבוננים על תפקודם הנורמטיבי, ועל זה שהם לא מצאו את עצמם בבית הסוהר או משהו כזה. אבל כל זה בשבילי רק מוכיח את הנקודה, כי נדמה לי שאני חוזה בכל אחד מאתנו פוטנציאל פרוש כנפיים, יופי ועוצמה, שרק בנדיר באים לידי ביטוי. אז כמובן, אני לא חושב שבכל אשמה הבית ספריות. אבל אני חושב שלאופן שהאנושות מגדלת את ילדיה יש השפעה מכריעה על הכנפיים הפצועות.

האופן שהאנושות מגדלת את ילדיה – זה כולל בעיקר את החינוך בבית, אבל גם את החינוך במרחבים הקהילתיים והציבוריים.

אבל יש גם עניין עקיף – האופן שבו מגדלת את האנושות את ילדיה במרחבים הציבוריים הוא בעל השפעה גדולה על החינוך בבית. ובהרבה אופנים. בין היתר זה מונע מן ההורים את השיח הציבורי שהיה יכול לתמוך בהם יותר. השיח הציבורי הזה תפוס על ידי ה"בית ספריות" – שבסופו של דבר יש לה מעט מאוד רלוונטיות לשאלות חינוך אמיתיות שהורים עוסקים בהן.

* * *

בשבילי, כמחנך, אם כן, הבית ספריות מזיקה בשני מובנים:

קודם כל כי היא לוקחת חלק בהנמכת האדם – אולי היא לא המקור אבל היא חלק מן הסיפור.

ובקיומה היא חוסמת את האפשרות לדיון עמוק יותר בחינוך. היא סותמת את ראייתנו, שמה תחליף במקום המקור, ממקדת את תשומת ליבנו במקום הלא נכון, ולא מאפשרת לנו להסתכל על כל עניין גידול הילדים באופן יוצר פורה ובריא.

וכאמור – שאלת גידול הילדים היא לא שאלה משנית – היא אולי השאלה החשובה ביותר שעלינו לשאול בחפשנו את רווחת האנושות.

* * *

וכך אנו שבים אל השאלה – אם הבית ספריות מיותרת ומזיקה – מדוע בכל זאת היא קיימת? אנשים הם בכל זאת לא אידיוטים, הם השכילו לפתור כל כך הרבה בעיות ולגדל כל כך הרבה דברים מרתקים ויפים – מדוע כל המאמץ המרוכז הזה של כל כך הרבה אנשים לא הניב טוב?

ניסחתי שתי תשובות.

1. ההרגל. הבית ספריות קיימת היום כי היא הייתה קיימת אתמול. מובנה בתוכה מנגנון שימור ושכפול. זה מה שאנחנו מכירים וזה מה שאנחנו עושים. זה יכול להישמע כמו  תשובה מתחמקת שהרי השאלה צריכה להיות מדוע מלכתחילה הדבר הזה התקיים, ובכל זאת, הניסוח הזה הוא בעל משמעות ובכלל לא מיותר – זה מתקיים כי זה מה שאנחנו מכירים וזה מה שאנחנו רגילים – וזה גורף. תהינה הסיבות המקוריות אשר תהיינה, השימור של זה הפך את זה לעובדה הדומיננטית ביותר. אחת ההצלחות הגדולות ביותר של האנושות.
2. גילדת ההוראה. הבית ספריות קיימת כיוון שגילדת ההוראה השתלטה על הרבה מרחבים ציבוריים, והיא מבקשת לשרוד ולפרנס את אנשיה. ומעניין לרדת לעומק – איך הצליחה בכך גילדת ההוראה – אבל זה לא משנה את העובדה, שמערכת החינוך, למשל, היא גוף העובדים הגדול ביותר בארץ וכנראה בעוד הרבה ארצות אחרות. קצת על גילדת ההוראה אפשר לקרוא כאן.

* * *

כשאני מחבר את שתי התשובות שלי אני רואה שהן קשורות אחת לשנייה דרך מנגנון שלישי: הצורך לשכנע.

האומנות של ההוראה הכפייתית – שהיא מן הפרקטיקות הבסיסיות של הבית ספריות – היא גם אומנות השכנוע. זה קשור לחוסר האיזון שיש בין המורה לתלמידיו: הוא זקוק להם, אבל הם לא זקוקים לו. הוא צריך לקרוא להם מן ההפסקה להיכנס לשיעור שלו, כי בלעדיהם לא יהיה לו שיעור, אבל הילדים דווקא יהיו ויהיו ללא השיעור. חוסר האיזון הזה ביחסיהם, מחייב הפעלת כוח תמידית. הפעלת כוח שנעשתה לשם נרדף לבית ספריות.

העובדה שילדים חייבים להיכנס לשיעור, לוותר על החופש שלהם כדי שהוא יוכל להתפרנס בכבוד, לא יכולה להסתפק רק בהפעלת כוח גס. לאורך זמן ובעיקר בתרבות פלורליסטית כמו שלנו, זה לא יכול לעבוד. חייבים לגבות את הפעלת הכוח בהצדקה מוסרית:

אתה חייב להיכנס לשיעור שלי – כי בלעדיי – לא תדע.

זה לטובתך. זה יכין אותך לחיים.

(בעצם, זה יכין אותך למבחן, והמבחן הרי… טוב, פשוט אם לא תענה נכון למבחן תקבל בלתי מספיק, ואת זה בטח אתה לא רוצה. )

* * *

לא, אין פה שום קונספירציה. המורים, בהקשר הזה, הם לא פחות קורבנות של התהליך הזה מאשר הילדים. וכאן אני גם חייב לתקן את מה שאמרתי כדי להעמידו על קרקע יציבה:

ילדים לא זקוקים למורים, מצדם הם מוכנים להישאר בהפסקה. וכך גם לגבי אנשים בוגרים יותר. אבל,

לפעמים הם כן זקוקים להם.

ההזדקקות הזו יש לה טבע אחר לגמרי, הרבה פחות הישרדותי, הרבה יותר רוחני, ובמינון הרבה יותר קטן.

כשהמורות היא במידתה הנכונה – היא עניין נפלא ומברך.

אלא שהדבר הזה מזמן טבע בתוך הבית ספריות. ושוב אי אפשר לשחרר אותו מן הסבך הבית ספרי שבו הוא נלכד. משהו התהפך כאשר המורה איבד את דיוקו ותרגם את הצורך של הלומד ללמוד ממנו יום בשנה – ועל הדרך שיעבד אותו לשנה שלמה. רסיס האור הזה שלפעמים עוד נתלים בו, ואכן ראוי להיתלות בו, במציאות היומיומית מזמן אבד באפלה הגדולה.

* * *

על כל פנים – מנגנון השכנוע המאוד מורכב שמופנם בכל בית ספריות – הוא גם, בין היתר שיצר את המצע המוסרי להשתלטות גילדת ההוראה, כי מה שהילדים הקטנים והרכים בשנים ספגו על חשיבות המורה וההוראה והבית ספר, נעשה למוסכמה חברתית, ואפשר באופן די טבעי, את ההתרחבות של זה עוד ועוד. היום כל הזמן מדברים על הצורך להגדיל את תקציב החינוך. ובעצם לא על החינוך מדברים, אלא על הגדלת התקציב לגילדת ההוראה.

האקדמיה כמובן לא חפה מזה – היא חלק בלתי נפרד מן העניין.

היום יש יותר ויותר דברים שעל מנת לעסוק בהם אתה צריך רישיון.

ואיך משיגים רישיון?

צדקתם – צריך לשלם לגילדת ההוראה.

* * *

אם הרגזתי אתכם (כי אני מגזים וכן הלאה) – יופי.

ועד שנברר את זה יותר לעומק, אני רוצה לחזור אל השאלה המקורית שהפניתי אליכם, היא גם תעזור, מן הסתם, לברר אם אכן אני מגזים. והשאלה היא:

מה היא מהות הבית ספריות?

עכשיו אתם.