בשבוע הבא אנחנו מתחילים את הקורס בחינוך דיאלוגי. יש לנו קבוצה מגוונת של אנשים שבאים ממקומות שונים ומרקעים שונים, ולגיוון הזה יש כמובן פוטנציאל גדול לפוריות.
עם השנים אני נסמך יותר ויותר בהנחייתי, על תיאורי מקרה שמביאים המשתתפים. וככל שתיאורי המקרה הללו קונקרטיים יותר, וקשורים לסוגיות החיות שמעסיקות את המספר, כך הם גם פוריים יותר, ובדרך פלא גם רלוונטיים לשאר המשתתפים. מה שלי עצמי יש להגיד מתוך הקשבה והתייחסות לכל מקרה, גם מביא את ה"חומר הלימודי" באופן העשיר והעמוק ביותר.
זה גם יהיה הכיוון בקורס הנוכחי, ועם זאת, ארשה לעצמי להביא מדי פעם טקסטים ללימוד משותף, וללוות את הלימוד בתרגילים שבאים להמחיש ולהתנסות מקרוב.
* * *
אני מזהה הרבה אי־הבנות במפגש בין מבוגרים לילדים, חלקן צמחו לממדים מפלצתיים ונעשו לדרך התרבותית השגורה שבה אנו מגדלים את ילדינו, ולמקומות המצויים שאליהם אנו שולחים אותם לצורך זה.
אני לא חושד שיש למישהו כאן כוונה רעה, ובכל זאת, אי ההבנה הזו מביאה עמה הרבה סבל:
קודם כל באופן הישיר שהיא פוגעת ומזיקה לילדים שונים ולתרבותם,
אחר כך בזה שהיא מפריעה לחייהם ולהתפתחותם,
אחר כך בזה שהיא מונעת מהם "חומרים" (מפגשים, התנסויות) הנדרשים לגדילתם הבריאה,
ולבסוף בזה שהיא לא מטפחת, ולא ממצה את הברכה שיש למבוגרים להביא לילדים, ומתפקידם להביא בתור הדור הבוגר המלווה את הדור הצעיר בצמיחתו.
* * *
אנשים שונים אומרים לי שאני מגזים, ולראייה הם מביאים את עצמם ומבוגרים אחרים לצדם – "עברנו דרך מערכת החינוך ויצאנו בסך הכול בסדר, לא?"
לא באתי להיות שופט, אבל אם רוצים לבדוק את ערכה של דרך גידול, לא די להשוות אותה לסטנדרט מצוי אלא כדאי לבדוק אותה מול הפוטנציאל האדיר הגלום באדם ובאהבתו, ולתהות באיזו מידה אנו אכן חיים את עוצמתנו, עצמיותנו, ועצמאותנו.
באותה הזדמנות אפשר גם להתרשם מן החברה שאנו חיים בה.
ברור, לא הכול בא מהחינוך, אבל הרבה בא משם,
גם מצד מה שהוא עושה רע, ובעיקר מצד זה שהוא לא עושה טוב.
* * *
האם יש דרך לעשות אחרת?
בוודאי, אבל היא לא מתחילה במה שאנחנו עושים עם הילדים, אלא בנו ובתהליך ההתרה שאנחנו עוברים. הלימוד הזה איננו משהו תיאורטי שאפשר לעשות כחלק מ"הכשרה", הוא בא תוך כדי ובמקביל למפגש עם הילדים, בתוך החיים הממשיים, ניזון מן ההתנסות, עובר דרך הערפל והבלבול, ופועל על בשרינו, ובאופן האישי ביותר.
כך נוכל לגלות בתוך ההמולה המצויה, וכל פעם מחדש, את זרע חירותנו ואהבתנו – מה שיאפשר לנו לפגוש את הילדים ממקום של חגיגה ולא ממקום של הישרדות.
להיות פחות בהישרדות, תומך מאוד באפשרות שנלמד את מה שגם הילדים מכוונים ללמד אותנו.
בדרך כלל, הילדים לא כל כך מעניינים את המבוגרים. לא באופן אישי ולא באופן כללי. אלה דברים אחרים שמעניינים אותם – החומר הלימודי, ההתקדמות, המבחנים, הערכים, המבוגרים שיצאו מן הילדים, התרבות וכן הלאה, שלא לדבר על מה שכל אלה משקפים להם את כישלונם או הצלחתם שלהם. בעצם, הם עסוקים כל כך בעצמם ובבעיותיהם עד שהם לא באמת פנויים למפגש. ובכל זאת הרבה אי־הבנות אומללות היו מתפוגגות לו היינו מתחילים מכאן – מן ההנאה והשמחה של הנוכחות המשותפת בחברת הילדים (ומבוגרים אחרים). לא מה ש"צריך" אלא מה שרוצים.
נתחיל כך, גם אנחנו.