1.
אני שואל שאלה רחבה וקצת מוזרה: איך מן הראוי למין האדם לגדל את צאצאיו? איזה סוג של יחס צריך להתקיים בין תרבות המבוגרים לתרבות הילדים? מה דיוקה של האחריות שיש למבוגרים כלפי הילדים?
לא רק השאלה של מבוגר יחיד הניצב מול ילד או קבוצה של ילדים, אלא השאלה הגדולה והעקרונית שיכולה בכוח הדמיון לשנות מן היסוד את סדרי בראשית, ולהמציא לה עולם מתוקן.
איך היה נראה עולם מתוקן כזה, ומה הייתה ליבת היחס המוסרי המתגלמת בו?
2.
את השאלה הזו אני מרחיק לצורך התרגיל לכוכבים בקצה הגלקסיה, שואל באופן תיאורטי על מין תבוני אחר שגר בעולם אחר, כזה שאנו לא מחויבים אליו מכוח המסורת – איך זה היה יכול להיראות אצלם?
אני זקוק להרחקה הזו לעולמות רחוקים כיוון שהמוכר כל כך מוכר, והשגור כל כך שגור וכל כך טוטלי, ויש מאחוריו כל כך הרבה הנמקות והצדקות, עד כי אנחנו מהופנטים לדרכיו, ומתקשים לחשוב מחוץ למסלוליו. כל כך הרבה פעמים הזמנתי אנשים לדמיין שיש להם את הכוח לשנות את המציאות מן היסוד ולהקים "מערכת חינוך חדשה" ועל פי רוב כמעט תמיד הם שחזרו את המוכר עם כמה שינויים קוסמטיים.
קשה לנו לדמיין מציאות אחרת. קשה לנו לעשות זאת כשאנו יושבים בכורסת הפילוסוף, ובוודאי קשה לנו לעשות זאת בהמולת החיים כשהילדים לפנינו דורשים שננקוט פעולה, וכל התניותינו מתעוררות מולם. זה לא מאפשר לנו הרבה חופש פעולה, גם אם אנו מתהדרים במחשבה נאורה. ואפילו אנחנו פועלים בליבו של החינוך האלטרנטיבי, אנו לא פטורים מן ההשפעה העמוקה של זה על דרכי המפגש והעשייה שלנו.
3.
והתרגיל הזה נחוץ מכיוון שנדמה לי שמה שאנו מציעים היום לילדים רחוק מלהיות טוב.
אנו מזיקים להם (ולעצמנו) בדרכים רבות. חילקתי את דרכי ההזקה לארבע קטגוריות: אנחנו מזיקים להם בזה שאנחנו פוגעים בהם ישירות, מפריעים להם, מונעים מהם, ולא נותנים להם את מה שהיה ראוי שיקבלו ממבוגרים והשראתם.
4.
אבל רגע לפני שאני מתעמק בשאלות הללו חשוב לי להגיד שאף על פי שמה שנגלה כאן שייך במהותו לחינוך המהפכני, הוא חשוב אף יותר עבור החינוך המחתרתי – זה שפועל בתוך המערכת הקיימת ומבקש להיטיב עם הסובלים במקום שבו הם נמצאים.
דווקא משום שהמחנך המחתרתי מתחכך באופן יומיומי עם המוכר ופועל במסגרתו, הוא זקוק לנקודת המינוף הרחוקה והחזקה הזו שתעזור לו לשמור על ההקשר האחר, ותדייק לו את עבודתו למרות כל הלחצים שבהם הוא נתון. הוא אולי לא הולך לחולל מהפכה חיצונית, אבל כל נקודת המבט שלו יונקת מן הראייה הרחבה הזו, ובלעדיה הוא נרמס ומדוכא על ידי הכוחות הנמצאים במערכת.
אפילו הדבר ה"קטן" הזה שהגדרתי בתור מטרת המחנך הדיאלוגי – לזרוע דיאלוגיות – זקוק למרחבים הנושמים הללו כדי לדייק את דרכו.
5.
התשובה לשאלה הזו היא עבורי מסע חיים ארוך.
בסרט "מטריקס" מוצעת לגיבור האפשרות לבחור בין הגלולה הכחולה לגלולה האדומה, וכשהוא בוחר באמת, בבת אחת מתגלה לו המציאות בזיופה. אצלי התהליך הזה מתפרש כבר על פני שלושים וחמש שנים, ועדיין לא תם.
נכון להיום הוא יכול להתכנס למשפט אחד תמים ובנאלי משהו:
"ילדים זה לא בשביל לחנך, ילדים זה בשביל לאהוב".
הייתי צריך לכתוב מאמרים וספרים על הבית ספריות, לחקור לעומק את הפרקטיקות השונות של גילדת ההוראה, להתחקות אחר מנגנוני הכוח שלה, לפעול בתוך מסגרות של חינוך רגיל וחינוך אלטרנטיבי, לפגוש מאות מורים ומנהלים ובעלי תפקיד אחרים בתוך המערכת, לגדל שישה ילדים משלי, כדי להגיע לליבה המוסרית הזו, ולהצליח לדמיין עולם מתוקן שמבוסס עליה.
עולם שבו המבוגרים מכבדים את עולם הילדים ולא עסוקים באופן אינטנסיבי במניפולציות על נפשם וגופם בכדי לעצבם ולהכשירם לעתיד שבאמת אין להם מושג מה הוא.
ועיקר המחקר הזה הוא בכלל פנימה ולא החוצה – מפגש עם כל אותן התניות שמציגות עצמן כוודאות ואני התעקשתי לשים סימן שאלה לצידן: האומנם ילדים צריכים ללכת לבית הספר? האם הם באמת יחסרו אם לא ייכנסו בחייהם ולו לשיעור מתמטיקה אחד? האם הם צריכים שילמדו אותם? האם לשם כך נמצאים המבוגרים בעולמם? האומנם הם יהיו פחות טובים אם לא נתעקש לתקן אותם? ובכלל – כמה אנחנו צריכים להתעסק איתם וכמה להניח אותם לנפשם? למה בעצם צריכים שתים עשרה שנות לימוד, חמישה ימים בשבוע חמש שעות בכל יום? האם ייתכן שמרחב הזמן העצום הזה לא מספיק? ואיך נסביר את כל ה"לחץ" העצום הזה שכולם שרויים בו בתוך המערכת, מתוך תחושה ש"אין זמן"? ומדוע אנחנו מחלקים אותם לשכבות גיל? מקבצים אותם בכיתות? נותנים להם שוב ושוב ציונים ומבחנים שהם בעצם מן תחרות כזו אחד בשני? האם זו הברכה הגדולה שהבוגרים של המין האנושי אמורים להרעיף על צאצאיהם? האם זה הטוב ביותר שאנו מסוגלים לו? למה?
6.
בינתיים הנה הפנייה למאמר מרכזי הפורש קצת את הטמון בשבילי במשפט "ילדים זה לא בשביל לחנך, זה בשביל לאהוב":
אנא, אל תהססו להתווכח איתי.
ומי שרוצה עוד קצת להתעמק אפשר לקרוא גם כאן:
ולהמשיך להתווכח איתי (ועם עצמכם).