1.
שוב אני רוצה להזכיר את המסגרת של החינוך המחתרתי שאינו חותר לשנות את המערכת (את זה הוא משאיר לחינוך המהפכני), אלא בהינתן שזה המצב (והוא לא הולך להשתנות בקרוב), הוא מנסה לברר מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לעזור לילדים שזאת סביבת החיים שלהם.
לעזור – כלומר, להזכיר לילדים שהם לא תלמידים. שיש משהו קודם, אישי, בלתי מוגדר, רדיקאלי ומרגש בקיום שלהם.
2.
והשאלה שנשאלה היא איך, בהינתן תכני הלימוד, חומרי הליבה, מערכי השיעור, כפיית ההשתתפות בשיער וכן הלאה, אפשר להשתמש בכל אלה על מנת להזכיר לילדים את קיומם העצמאי – את זה שהם מישהו, לא משהו.
3.
התשובה הראשונה, כמו תמיד, קשורה למפוקחות של המחנך. עצם זה שהוא עומד שם וער למורכבות הסיטואציה הבית ספרית שבה הוא נתון, ולא משתתף במטרותיה – זה כבר, ואפילו הוא לא עושה שום דבר אחר, הפתח העיקרי גם עבור הילדים שהוא פוגש.
ובהקשר של התכנים והלמידה: מבין הוא שאין זו חובת קיומם של הילדים ללמוד, וזה בסדר שהם יבחרו לעשות דברים אחרים (הוא לא מקדש את הלמידה), שבכל מקרה הוא לא יכול ללמד אותם דבר, ואם הם ילמדו או לא ילמדו זה לגמרי עניין שלהם, לא שלו. הוא לא חושב שהוא יודע מה הם צריכים לדעת, ובטח לא מאמין שאפשר לכפות למידה על מישהו. היא יקרה מדי מכדי להפוך אותה לאיזה עניין מניפולטיבי. הוא סומך עליהם, שהם ילמדו את מה שהם נזקקים לו בחיים, כל אחד בדרכו האישית. אכן, הוא לא חושב שלמידה יכולה להיות עניין גורף, רק משום שהוא נמצא כאן בחזית ואומר אי אלו דברים. הוא מבין שכל אחד נמצא במסע אישי משלו, לומד מה שהוא צריך ללמוד, ובדרך ייחודית לו. שוב, זה שלהם, והוא לא נמצא כאן בחזית כדי שיקרה להם הדבר הזה.
ממילא הוא גם לא מנסה להסליל אותם בדרכים קשוחות או רכות אל תוך תוכנית הלימודים, לנרמל אותם אל תוך העמדות האחידות, ולא מתלהב מזה שהם יודעים את החומר, או עושים עבודות יבשות בהתאם לתוכנית הלימודים, וכן הלאה. כל אלה מטרות בית הספר, אבל הוא לא מזדהה איתן. מטרתו היא אחרת.
4.
ואם כן, איך אפשר להפוך את התוכן – בעיות תנועה במתמטיקה, מידע היסטורי, או מה שזה לא יהיה – לא למכלאות ידע שאל תוכן דוחקים את הילדים, אלא למשהו שמאפשר להם להיפגש חזרה עם המציאות באופן חי ואישי?
במפגש התחלנו לגשש אחר מספר כיוונים, עדיין הכול ראשוני ורק על קצה המזלג:
- לברר מה מעניין אותם, כל אחד באופן אישי, לגבי זה. ולעשות זאת לא ב"כאילו", אלא ממש באופן ביקורתי. פירושו של דבר הוא קודם כול לבחון ביושר את האפשרות שזה בעצם לא מעניין בכלל (בעיות תנועה).
- לבדוק אילו אסוציאציות, רגשות, עמדות אישיות, עולים כאשר הם פוגשים את המילים הללו, את הנושא הזה, את התכנים הללו (למשל "כור-היתוך") – לעשות מקום להקשבה למה שהם מביאים עמם. ולעשות זאת לא כמבוא, כטריק מתודי, שבעקבותיו מושכים אותם באף אל תוך התוכן, וממשיכים משם אל התוכניות הידועה מראש של המורה – אלא כגרעין העיקרי שסביבו תוכל להתקיים השיחה.
- לבוא למפגש. שזה אומר שגם אם יש תוכנית כללית לשיעור, המטרה של המפגש היא לא להשלים את התוכנית הזו (להשתמש בילדים כחומר גלם לביצוע המטלה של השלמת השיעור על פי התוכנית). למידה היא דבר הרבה יותר כאוטי וחי, והזירה שבה היא יכולה לקרות, גם היא צריכה להיות כזו.
- לחשוף את העמדה האישית של המורה ביחס לתכנים הללו, וביחס ללמידה בכלל. "אני לא מאמין שאתם חייבים לדעת את זה. בכלל אני לא מאמין ש"כורח" הוא נקודת מוצא טובה לתהליכי למידה וחקירה. הכרתי מישהו שהיה כישלון גמור במתמטיקה אבל אחר כך הצליח מאוד בחיים". וכן הלאה.
- שהמורה ילמד להבחין בין ידע מת וידע חי, וישתדל, כמה שהכרתו מגעת, להימנע מידע מת. משמע, להסכים להביא את מה שחי ו"רטוב" אצלו. הגדרנו "רטוב" כמשהו שונה מ"מתלהב". על זה יש עוד הרבה מה לדבר.
- לנצל כל ספק, כל שאלה, כל צרימה כדי אכן לערער על המונופול של הידע. אם ילד שואל "המורה, למה אנחנו צריכים ללמוד בעיות תנועה?" – זה לא הפרעה למהלכו התקין של השיעור – זה השיעור. זה המקום שבעצם הילדים שואלים שאלה אמיתית ורלוונטית לחיים שלהם.
- ובכלל, הדבר העיקרי שבעצם מונח כאן זה הסיטואציה הבית ספרית – זה הדבר הממשי ביותר, שאותו הם חיים ברגע זה, וממילא, אם רוצים להישאר בממשות – זה גם הדבר ה"רטוב" והמעניין ביותר שיש כאן. להתייחס לזה, לעשות לזה מקום, ולא רק פעם אחת – היות וזו המציאות העיקרית – זה גם נושא ששוב ושוב יכול לעלות. "המורה, למה אנחנו צריכים לעסוק בכל זה?"…
- ממילא זה מזמין גם להתייחס לידע לא כ"תוצאה" או כקופסה סגורה שכביכול נפלה מן השמיים, אלא כמעשה אנוש, שיש לו הטיות, הליך התפתחותי ויצירתי שקדם לו וכן הלאה. "שימו לב איך הבעיה הזו בתנועה נוסחה, למה אתם חושבים שהוא ניסח אותה כך, מי הוא בכלל ולמה הוא עושה את זה? מאין הוא חשב על הרעיון הזה?"
- ולבסוף הזכרנו גם את ההתעקשות על דיבור לא סתמי. המאפיין של ידע חדש הוא דווקא כוחו לפרק, לטלטל, לשבור. מתוך זה יכול הילד, אחר כך, לאסוף את השברים בדרכו האישית וללמוד. ההתעקשות איתו להיות מדויק, לבטא את מה שבאמת קורה אצלו, לדחוק אותו לפינה – כל זה, דווקא יכול להעיר אותו, להמריד אותו, לחייב אותו להתייצב. וגם על זה יש עוד הרבה מה לדבר.
אלה דוגמאות בלבד. ואנחנו נמשיך להעמיק באפשרויות הללו, ולחפש אחר עוד אפשרויות, במפגש הבא.