משוב, הערכה, מבחן, תחרות ואתגר – לקראת מפגש תשיעי

לפני שנים רבות ביקרתי בסמרהיל באנגליה (אחד מבתי הספר הפתוחים הוותיקים בעולם), ועד היום אני נושא עמי את חווית המפגש שהיה לי שם עם הנגרייה והאומן שהוביל אותה.

הייתה במקום תחושה ברורה שהנגרייה שייכת למישהו – שיש כאן בעל בית – ושהיא נושאת את רוחו באינספור פרטים קטנים. החל מתמונות של בחורות ערומות על הקיר (כמו בהרבה נגריות שאין להם קשר לחינוך), ועד המוסיקה ההודית שהושמעה ברקע, סידור המקום, בחירת הכלים וכן הלאה. והוא היה שם, שקט ונוכח, ונראה היה שהילדים נכנסים למרחב שלו כמו אל סוג של מקדש, עם הרבה רצינות ויראה. הוא היה אחד המורים המוערכים שם על ידי הילדים.

במיוחד התרשמתי מן האופן שבו הגיב לעבודותיהם של הילדים. לא שמעתי ממנו "יפה מאוד" או כל צורה אחרת של עידוד חיצוני. תחת זאת הוא התייחס עניינית לכל עבודה ועבודה שהיו מביאים בפניו, מביע את דעתו ומציע מהצעותיו. הילדים יצאו מן המפגש עמו עם התרגשות כמוסה, נושאים את עבודותיהם בידיהם בגאווה, מרגישים שהתייחסו אליהם ברצינות, ומוכנים להמשיך לעבוד קשה (ולפעמים עבודת נגרות דורשת עבודה קשה) כדי להמשיך את עבודתם.

אז זה הנושא שלנו למפגש הקרוב, למעשה מקבץ של נושאים הקשורים זה לזה: משוב, הערכה, מבחן, תחרות, אתגר. כל אחד מהם בפני עצמו הוא נושא לקורס שלם, וכאן אנו ננסה קצת להפריד ולחבר ביניהם כדי לענות לשאלות מאוד פרקטיות ויומיומיות.

אני מפרט:

משוב:

ברוב המקרים זו המציאות שמהדהדת אותנו, מחזירה תשובה לשאלתנו, ועוזרת לנו לנווט בתוכה. זה מרכיב בסיסי בכל פעילות. אבל לפעמים אפשר גם לתרגם, לפרש, לתווך, ולהרחיב את תשובתה של המציאות במשוב אנושי. גם משוב אנושי זה, נעשה באופנים מגוונים, ולא בהכרח מודעים. הנהון ראש, מבט שמאשר שדבר נראה, התייחסות מילולית, אזכור, תשובה, וכן הלאה – כול הם סוג של משוב שמעניקים לפועל את תחושת ההתמצאות.

אחד הכלים שמשתמשת בהם יעל אופיר בעבודתה עם אוטיסטים, היא הצלבה בין חושית. ילד עושה משהו, והיא נותנת לזה הד בחוש אחר (למשל משמיעה קולות המלווים תנועה שלו). זו צורה מאוד בסיסית של שיקוף, המנכיחה לילד את פעולתו בעולם.

שיקוף, הוא אומנות רבת עוצמה בפני עצמה (אפילו חזרה פשוטה על דברים של מישהו "אז אתה אומר שהיית מעדיף לא לעשות את זה?" יכולה לחולל נפלאות), אבל בצדה יש גם דרכים אחרות למשוב.

הערכה:

הערכה היא צורה של משוב המבקשת לתת ערך לדבר – מורה עד כמה טוב או רע הוא.

לפעמים מתוך יומרה אובייקטיבית ("העבודה שלך טובה מאוד"), ולפעמים מתוך עמדה וטעם אישיים ("זה טוב בעיניי").

בכל מקרה, המושגים "טוב ורע" יכולים להתפרש כמושגים מוסריים העומדים לעצמם, או בהתייחס למטרה מסוימת, ואז הם מורים את מידת ההתקדמות ביחס לאותה מטרה (שאפשר שהיא תהיה זו שהאדם הציב לעצמו).

הערכה, לא חייבת להיות משוב (שניתן לאדם הפועל). היא יכולה להיות כלי בידי צופה שנשארת אצלו.

לא פעם משתמשים בהערכה כדרך לתייג ולקטלג ולמדוד בני אדם. וכמובן, ישנה ביקורת כלפי מגמה זו, שהרי באמת אין מידה לאדם (והספר "אין מידה לאדם" מומלץ).

למעשה, נראה לפעמים שזו כל מטרתה של מערכת החינוך הפורמאלית. גם אם אין זו המטרה המוצהרת, נראה שהמבחן והמדידה שעולה ממנו חשובים יותר מאשר עצם הלימוד. מדוע?

בכל אופן, נוכח הביקורת, יש לפעמים נטייה לשנות את הערכה הכמותית בהערכה יותר מילולית, הערכה חלופית, כביכול רכה יותר ועניינית יותר. האומנם?

מצד שני בכל זאת לא הכול הוא היינו הך, ובעולמנו האנושי, אם מסיבות טובות יותר או פחות, אנחנו הרבה עוסקים בהערכה, וזה לא רק מזיק לנו, אלא גם עוזר לנו להתמצא.

כאן נמצא למשל את שאלת האיכות.

מה, אם כן, בכל זאת, מקומה של הערכה בחינוך?

האם חינוך צריך לעסוק גם באיכות? באיזה אופן?

מבחן:

מבחן הוא השיטה המוכרת והממוסדת להערכה.

אני מבחין בין שני סוגי מבחנים: מבחני מידה ומבחני שער.

מבחני מידה נועדו לתת מידה לאדם. כשתלמיד מקבל שבעים במבחן במתמטיקה – זו המידה שלו (במתמטיקה), והפרשנות של זה פחות או יותר ידועה.

מבחני שער לעומת זאת לא באים לתת מידה לאדם, אלא רק מהווים שער סף לעיסוק מסוים – למשל מבחני נהיגה.

וכמובן, עולם החינוך סוער מסביב לשאלת המבחנים, בדרך כלל באופן מאוד ברור נאמר בחינוך הפתוח שמבחנים לא ראויים ולא רצויים. בטח לא מבחנים כפויים.

מבחני הבגרות הם סוגיה בפני עצמה.

כתבתי על זה בהרחבה כאן.

תחרות:

הערכה ומבחנים בדרך כלל מובילים לתחרות. הציון שבעים שקיבלתי במתמטיקה לא רק מורה את מידת הצלחתי ביחס למבחן, אלא גם ביחס ליושבים סביבי – אם שבעים הוא הציון הכי גבוה בכיתה – זה מעולה, אם הוא הכי נמוך בכיתה, זה לא טוב.

אבל תחרות לא חייבת להיות קשורה להערכה, לערך, לדימוי. היא יכולה להיות גם עניין פשוט של הישרדות או טובת הנאה, כמו הילדים שמתנפלים על העוגה, כל אחד מנסה להשיג את החלק הגדול יותר עבור עצמו.

אתגר:

בכל תחרות יש מידה של אתגר, אבל לא כל אתגר הוא תחרות. לאיש שעבר תאונה זה יכול להיות אתגר עצום להצליח לעלות במדרגות, והוא מתגייס לכך וחש גאווה ותקווה כשהוא מצליח. הוא לא מתחרה עם אף אחד.

האם אנו יכולים להסתפק באתגריות ולוותר על התחרות?

כתבתי בהרחבה על נושא זה במספר מאמרים וכאן הסיכום והקישורים    

כל הדבר הזה – המשובים, הערכות, המבחנים, התחרויות, האתגרים – משפיעים מאוד על האדם, ובין היתר הם גורמים מעצבים בהערכתו העצמית, בביטחון העצמי שלו, ובמידה שהוא חש בעולם בבית, מסוגל לנווט בתוכו ולפעול בו. כולנו, כנראה, נושאים על עצמנו את הצלקות של מהלך לא תמיד מיטיב בהקשרים אלו.

מה, אם כן, אחריותנו כמחנכים?