מסמן מספר נקודות שעלו במפגש:
1.
מה שנמצא בליבת החינוך, כמו גם בהרבה עניינים אנושיים אחרים הוא המפגש. ומה שקורה במפגשים ה"זוגיים" השונים המתרחשים לאורך היום גם מעצב סביבו הרבה מכל שאר הדברים שקורים.
2.
וכשאנו באים לנתח את המפגש מבוגר-ילד (אבל זה רלוונטי גם לכל מפגש אחר) החלק המכריע שקובע את השפעתו והשלכותיו זה לא מה המבוגר אומר או עושה ואפילו לא איך הוא עושה אלא מאיזה מקום הוא עושה ופוגש. כלומר – מה מהות הזיקה המוסרית שלו אל הילד – מי הוא כשהוא פוגש אותו ומה הוא הילד בשבילו.
השוויתי זאת לזרע של תפוח. הזרע המוסרי של העשייה שלנו הוא החלק הפורה שעתיד לתת את אותותיו במציאות.
בניסוח אחר אפשר לקרוא לזה ה"למה" של המפגש – הוא מה שנמצא במרכז.
וכאן הרצאת טד חשובה ומעניינת בדיוק על עניין זה, שגם מתקשר למנהיגות, אל תוותרו על צפייה – כתוביות בעברית:
https://www.ted.com/talks/simon_sinek_how_great_leaders_inspire_action?language=he
3.
היחס אל הילד הוא עניין דק ובלתי נראה.
פועל בו "חוק הקטן" שקובע שבענייני נפש לפעמים דווקא לדברים הזעירים יש השפעה גדולה יותר מאשר לדברים הגדולים.
במקרה הזה דיוק היחס – הכוונון הפנימי של המבוגר ביחסו אל הילד – מניב כמו בדרך פלא, בשלט רחוק, דבר מה אצל הילד. המבוגר לא צריך לשלוח זרועות, לעשות מניפולציות, להפעיל הרבה כוח – די שידייק אצלו את הכוונון, יתקן את יחסו.
4.
התנאי לפלא הזה לקרות הוא קיום של קשר, זיקה – חוט דק העובר בין השניים. לכן זה בולט במיוחד בקשר בין האם לתינוקה. שם החוט הזה ברור מאוד.
ולכן גם הבסיס לכל מעשה חינוכי, בעיניי, הוא קודם כל ביסוס הקשר, עיבוי החוט.
רוצה אתה לחנך – תסכים להיות בקשר.
5.
אפשר לעשות מעשה של התכוונות במטרה לשנות ולדייק את היחס לילד. לא ברור בדיוק מה עושים ואיך עושים זאת, וגם קשה להסביר לאחרים איך לעשות זאת. זה קשור לרמה אנרגטית ששינוי בה עושה הבדל אחר כך במפגש.
לפעמים יש לאדם גישה ישירה לרמה הזו, אבל על פי רוב אין הוא שולט בה והוא זקוק למנופים גדולים כדי להשפיע עליה.
סיפורים הם גומא למנופים. מה שהמחנך מספר לעצמו על ילדים בכלל ועל הילד הזה בפרט. למשל – שהוא ילד מחונן, או שהוא ילד פצוע הזקוק לאהבתנו, או שהוא אוהב אותנו במיוחד. הסיפורים הללו, כמו כל שאר המנופים, הם קצת כמו תירוץ. בעיקרון אפשר בלעדיהם, באופן ישיר ודרך הבטן, אבל הם עוזרים.
דוגמא נוספת ומוכרת למנוף כזה הוא התייעצות הצוות החינוכי על ילד מסוים, אשר למחרת נדמה כאילו השתנה בעקבות השיחה אף שלא ידע עליה ואיש לא הספיק עדיין לעשות משהו בעניין.
6.
דיוק היחס אל הילד יכול להיות עניין כללי וגורף – כמו למשל התכוונות המנהיגות והנוכחות שאיתם בא המחנך לכיתה – והוא יכול להיות מאוד מסוים ומוגדר – כמו למשל השחרור שהורה משחרר את הילד לאחריותו בעניין האוכל, או האמון שהוא נותן בו לגבי הצלחתו, או העזרה שהוא מתכוון להגיש לו בהתמודדות עם קושי.
ומכל הדיוקים המסוימים, נדמה שיש אחד שהוא משמעותי ביותר: ההבנה של המבוגר את הילד בעניין מסוים.
לא סתם הבנה כללית או הזדהות, אלא הבנה פוגשת, שמצליחה להיכנס לנעליו. לדבר הזה יש השפעה עצומה על נפש הילד, גם אם לא נאמר בה דבר. זה מרגיע ותו, מחזיר אותו לביתו, ברוב המקרים הוא בעצם לא רצה שום דבר יותר מזה – משאלתו התגשמה.
7.
ועוד דיוק חשוב כאן הוא העונג והשמחה שלנו לפגוש את הילד.
לפעמים, בחינוך, אנחנו מתפקדים נפלא, עושים את עבודתנו נאמנה, אבל שוכחים להתענג בדרך על הילדים ועל נוכחותם. אנחנו לא יודעים "להשתמש" נכון במשאב הזה שעומד לרשותנו. אנו באים אל ה"משימה" עם הרבה כוונות טובות, אבל זו בכל זאת משימה.
תארו לעצמכם חבר או חברה שהיו מרגישים כך כלפיכם. הם היו באים אליכם, פוגשים אתכם מדברים אתכם, אבל לא כי הם שמחים ומתענגים על חברתכם, אלא מתוך חובה. וכמה אחרת תרגישו בחברת אנשים שמתענגים על חברתכם ורוצים להיות לידכם מטעם זה.
תגידו אולי שזה לא תלוי במחנך – אם הוא מתענג או לא מתענג על חברת ילדים בכלל וילד מסוים בפרט, זה פשוט קורה או לא קורה. האומנם אין פה משהו שאפשר ללמוד?
באופן מפתיע אני רוצה להציע שהלימוד הזה קשור לירידה לקומת הגוף – הלב והבטן.
להרגיש נוח בתוך קשר, זה קצת כמו להרגיש בבית בגוף.
8.
שייכות – עוד נרבה לדבר בה.
בינתיים רק זה:
יותר קל לפעמים למצוא את הקשר האינטימי למישהו אחד ודרכו אל הקבוצה כולה.
זה קשור ל"אישיות השייכת" הנולדת במפגש האינטימי, ומתוכה גם הקבוצה הגדולה נעשית שייכת.
9.
אלה דברים שבאים לדייק את היחס האישי בין מבוגר לילד מסוים או לילדים בכלל.
במקביל (בצד השני של הדף) אפשר לדבר גם על היחס של תרבות המבוגרים אל תרבות הילדים – וזה החלק התיאורטי שבסוף לא התעכבנו עליו.
אני רואה בילדים לא רק "רכוש" של הוריהם ותרבותם, אלא "קבוצה אתנית" – הם מכוננים תרבות בפני עצמה, תרבות המתפשטת על פני כל העולם. ומן הפרספקטיבה הזו אני רוצה לשאול באופן הגדול והרחב ביותר על האופן המכבד שבו תרבות המבוגרים פוגשת את תרבות הילדים.
וכאן אני גם מזמין מכם "שיעורי בית".
בשעתו התחלתי לכתוב קוד מוסרי למפגש התרבויות הזה – מה מותר, מה אסור, איך כדאי וראוי. אף על פי שכל מערך מוגדר כזה יהיה מוטה על ידי תפיסת עולמי וערכי תרבותי, בכל זאת אני חושב שהניסיון הזה אינו מיותר. מה שחיפשתי בכתיבה הזו הוא לא שיח הזכויות המקובל, אלא יותר כמו סוג של הצהרת כוונות המגלמת את היחס המהותי של התרבות לילדיה.
מה שאני מבקש מכם הוא לא בדיוק זה: אני מזמין אתכם לכתוב פשוט עשר נקודות שעולות לכם לגבי היחס הראוי בין תרבות המבוגרים לתרבות הילדים. כל דבר שעולה, כל שאלה או עניין – פשוט עשרה משפטים. הביאו את זה אתכם למפגש הבא.
10.
הזכרתי את הדי שלייפר והרצאת הטד שלה. היא מאוד רלוונטית לדיאלוג, ומתקשרת גם למשהו שנעשה במפגש הבא:
https://www.youtube.com/watch?v=HEaERAnIqsY
מאוד מומלץ לשמוע.
11.
ולבסוף מתוך תיאור המקרה שהקשבנו לו בלט לי מחדש כמות המשאבים העצומה שמשקיעה המערכת במטרה להכניס ילדים למסלול ולהפוך אותם לתלמידים. תלמידים הם חומר הגלם שלה, אותו היא יודעת לעבד,
אבל כשמסיבה כלשהי נכנס למערכת ילד שאי אפשר או אין טעם או לא רוצים להפוך אותו לתלמיד – היא נותרת חסרת אונים לחלוטין.
זהו להפעם.
דני