הנה כי כן, לא פעם אותו רצון שרגילים להתייחס אליו כביטוי העמוק ביותר של חירות האדם, מתגלה דווקא בתור מקור של שעבוד. לכאורה הוא מבטא את העצמיות של האדם – אבל במקרים מסוימים הוא מרגיש יותר כמו כוח שמולו צריך הילד להתמודד אם הוא רוצה לזכות מחדש בעצמיותו.
אכן, החלופות הן לא בין רודנות לחופש, אלא בין רודנות למנהיגות. והחופש הוא מצד המנהיגות. זה נכון גם לגבי מנהיגות פנימית – המקום בו הילד לומד לנווט את קהילת רצונותיו.
* * *
הוא רוצה לראות עוד סרט!
אמו לא מרשה לו. יש לה רעיון שילדים בני שלוש לא אמורים לראות כל כך הרבה סרטים ברצף.
אבל הוא לא מוכן לקבל את איסורה. בהתקף זעם שסוחף את כל ישותו הוא מאיים לפוצץ את הבית. נראה שזה בלתי אפשרי בשבילו להכיל את שיבוש תוכניותיו, וסתירת רצונותיו. אפילו עוד סרט אחד אחרון שאמו מציעה לו לבסוף רק מעמיק את תסכולו.
מבחוץ כל זה נראה כמו התקף "קריז" של מתמכר. אולי יש לו רצון חזק, אבל דומה שהרצון הזה רודה גם בו עצמו. כשהסרט הנוסף נגמר, הוא חוזר להשתולל, מותיר את התחושה שגם אם היו נותנים לו עוד מאה סרטים זה לא היה משביע אותו. לא כי רצונו גדול ועצום כל כך, אלא כי אולי הוא בכלל רוצה משהו אחר.
הנה כי כן, אף על פי שנדמה שזה רצונו שמדבר בקרבו, יש תחושה שכוח זר השתלט על נפשו.
* * *
זה עשוי לבלבל.
עוצמתו של בנה בן השלוש, כשהוא יוצא נגדה בסערה על זכותו לראות עוד סרט, עשוי להישמע כמו דרישה לגיטימית שלא ברור אם יש לה מספיק כוח ורצון להתנגד לה. למה לא בעצם? נכון, יש לה את הרעיון הזה שהרבה סרטים זה לא טוב, אבל האמת היא שזה רעיון די חלש שהגיונו מחוויר מול הרצון הכול כך ברור של בנה. זה לבטח לא עד כדי כך מזיק, ואם הוא כל כך רוצה, למה שלא תיעתר לו?
אלא שזה הגיון מוליך שולל. דומה הדבר לגנב שנתפס באמצע הלילה, אוחז בתמונה יקרה שהייתה תלויה רגע לפני כן על הקיר. להגנתו הוא מסביר שמבחינה אומנותית לא שייך לתמונה להיות תלויה היכן שנתלתה, ואף על פי שהוא צודק בניתוחו האומנותי, זה לא רלוונטי. אם בעלת הבית תטה אוזן לדבריו ותיגרר לוויכוח האומנותי, הוא עתיד לשדוד את כל ביתה. וכך גם כאן, כשהאם אובדת במחשבותיה על זכותו לראות עוד סרט ולמה לא בעצם, היא מחמיצה את הממשות של מה שמתרחש מול עיניה. אולי יש בזה הגיון – למה לא לתת לו עוד סרט אחד – אבל, שוב, זה לא רלוונטי.
מה שרלוונטי זה בנה, והעובדה שיש כוח זר, סוג של רודן, שאוחז בו. להעניק לבנה את רצונו כביכול, זה בעצם להעביר זאת ישירות לרודן. לא רק שזה לא יזין את בנה, אלא יעניק עוד כוח למה שחומס אותו.
* * *
ואיך הורה יכול לדעת אם זה רצון רודני הכובש את הילד או רצון של ממש שהוא חלק מעוצמתו הממשית? אולי הוא לא יכול לדעת בוודאות, אבל אם יטה אוזן, נדמה לי שברוב הפעמים הוא ירגיש, והוא יכול לסמוך על הרגשתו בלי להתפתות לשאלת הזכויות.
מלבד זאת, גם כשהוא מחליט שלא להיעתר לילדו, עדיין הוא מכבד אותו. לא משנה הסיבה שבשלה הוא עוצר אותו, אם הוא עושה זאת בלי לייחס לו רע ובלי לפלוש אל מה ששלו, עצם העצירה איננה אקט חומס. בגיל הזה, כמות הסרטים שרואה בנה הוא עדיין באחריותה – בעניין הזה היא בעלת הבית – זו ממלכתה.
אבל, כמובן, אפשר לתת בזה גם סימנים: ההשתוללות, העובדה שגם כאשר הוא מקבל את מה שביקש לכאורה הוא אינו מרוצה, העיוורון, חוסר הגמישות, הקיבעון, כולם מורים על האחיזה של כוח זר בנפשו.
* * *
אך מה טיבו של כוח זר זה? מאין נולד?
גם תינוק שרק נולד כבר רוצה דברים ומבטא את רצונו בבכי ובסימנים אחרים. ובכל זאת יש גיל שבו מתחיל להופיע הרצון ככוח ש"רוצה לרצות" ומתחיל להיאחז בכל מיני דימויים כדי לחוש את קיומו. לפני זה היה רק צורך, תשוקה, התמסרות לעניין, אבל כעת נוספה המודעות של "אני רוצה", והיא הביאה עמה בלבול וגם סבל.
למעשה, לידתו של הרצון בדמותו זו היא סוג של טראומה לנפש. אותו "אני רוצה", כמו כל מיומנות אנושית, דורש להתאמן בו, להשתכלל בו, להתבגר אתו, עד שיגיע האדם לכדי הנהגתו המלאה והמברכת. בגיל שלוש, זה עדיין סוג של כוח מורכב ומשתולל, שמבלבל את הילד, ומבלבל את הוריו, שלא תמיד יודעים לעמוד לימינו.
* * *
כל מה שחי באדם הוא חלק מדיאלוג – חיוניותו ופוריותו הם תוצר של מפגש. וכך גם הרצון זקוק לעזר כנגדו. התפתחותו, הזדככותו ועוצמתו קשורים ביכולתו לפגוש רצונות אחרים ולשוחח עמם. בלעדיות שליטתו, אף על פי שנראה שהיא גדול שאיפותיו, לא מיטיבה עמו. למעשה, היא ממיתה אותו. ואכן, רצון זה שהתבצר בבדידותו, נעשה עד מהרה לרצון חלול, עניין שאולי התחיל כאחד הביטויים המקוריים של האדם, אבל במותו נעשה כוח זר.
כעת מאבד האדם את החיבור לקרקע נפשו, ונבט הרצון המקורי נעשה לאחיזה סימביוטית בתוצאה – דימוי חד מימדי שכובש את נפשו. הוא רוצה, הוא רוצה, הוא רוצה, אבל הוא כל כך עסוק בלרצות עד שלא נותר מקום לשום דבר אחר, ובכלל זה הילד עצמו וצרכיו הממשיים. בשלב הזה הילד עוד לא יודע איך לפעול עם הדבר הזה באופן שישאיר לו אוויר לנשימה, והוא הולך לאיבוד ברצון שנוטה להפוך לרצון סרטני שמאבד את זהותו. בגלל זה הוא לא מרוצה גם כשהוא מקבל את מה שביקש – הסרט הנוסף רק מתסכל אותו יותר – יש פה משהו עקרוני יותר שהוא לא מצליח לבקש ולא מצליח לקבל.
* * *
אכן, מילוי תביעתו, לא בהכרח עשה אותו יותר מאושר. מה שלכאורה השלים את רצונו, בא במקום מפגש אנושי. וכך, במקום להקשיב לתביעה הפנימית להזדקף, לעמוד מול מי שמולו, ולהיפגש, הוא נותר ספון בשטיחות של רצונו.
הוא רוצה במקום להיפגש.
הוא רוצה כסוג של בריחה מן המציאות.
לכאורה זה עוזר לו להישאר אצל עצמו, אבל בעצם הוא יכול להיות הוא עצמו רק כשהוא מישהו בקרב אנשים אחרים, כאשר רצונו מוכן לפגוש רצון אחר. כעת, שכביכול קיבל את מה שהוא רוצה, אחרי שנלחם על כך כל כך, הוא לא יודע מה לעשות אתו. מתוסכל הוא מחפש סיבה חדשה לריב עם אמו. אולי בסוף תבין.
* * *
ומה עושה אמו?
זועק הוא על עוד סרט אחרון שלא קיבל. הוא יודע, זו היא שבכוחה להציל אותו מן הרודן הפנימי שכבש את נפשו. קורא הוא בקול שהוא רוצה עוד אחד אחרון באמת, אבל בעצם הוא רוצה להרגיש את רצונה שכנגד רצונו, ומתוך כך להשתחרר מן ההסתבכות הזו שהוא הולך ומסתבך בה. והיא, שרגע לפני כן התפתתה להראות לו עוד סרט אחד נוסף, אחרון באמת, פתאום מוצאת את עצמה אוספת את עוצמתה מולו, שומעת את בקשת העומק שלו, ומעמידה את רצונה שלה מול רצונו העז – רצון שהוא חזק וברור יותר משלו.
זו לא דעה על גבולות שצריך להעמיד לילדים, רעיונות על טיבם של סרטים ופגיעתם בילד, או אפילו ניסיון העבר שלה מן האופן שסרטים משפיעים עליו לאחר מכן. כל אלה הם רק תירוצים שהיו משאירים את רצונה שרירותי וחלול מול כוח רצונו. לא, מה שהיא פוגשת כאן, שומעת, זה את זעקתו, ואליה היא נענית, תוך שהיא מוסרת נפשה לשרתו.
* * *
בכוונה אני משתמש בפועל חזק – למסור את נפשה – כי כך זה הרבה פעמים מרגיש. היא מתגייסת לדבר מה שאולי מעצם טבעה לא שייך לה. אבל הוא שייך להורותה, והיא נחלצת מתוך בועת עצמה, אל הזיקה ההומה ביניהם ואל תביעת האחריות העומדת בקשר שביניהם.
זה לא דבר תיאורטי. היא מזדקפת מולו אנרגטית, מבטאת עוצמה מול עוצמתו, מוכנה לשאת על עצמה את האפשרות שהוא צודק בבקשתו, ובכל זאת יש עניין יותר עמוק מצדקתו – חובתה להתייצב. מול תביעה זו הנמצאת בלב בקשתו, כל אותם דיבורי-רעיונות רק מסיחים מן העיקר. אם מותר לה, או אסור לה, אם הוא צודק או לא, זה לא שייך. לא את רצונה שלה היא משרתת ולא את שרירות רעיונותיה – אלא עניין אמיתי וממשי שאליו היא נקראת וממנו היא יונקת את כוחה.
וכך, מתוך שאספה את עוצמתה מולו, היא מבינה פתאום שיש פה המון דברים שמטרידים בזמן האחרון את בנה, והסרט הוא דווקא הפעוט שבהם. זעקות השבר שלו הם הערבוב של כל אלה. ואצלו, שאולי חש במבטה החדש והנוגע, הופכות זעקותיו לבכי עמוק ומטלטל, שהולך ונרגע אט אט בזרועות אמו המחבקות.
שעה קלה לאחר מכן הוא התפנה לענייניו בחיוניות חירות ויצירה, והיא יכלה לראות שגם אם חששה לרגע שהיא שברה את רצונו בכוח הזרוע, היא טעתה – זה את עולו שהיא שברה.
תגובה ראשונית, אמוציונלית משהו. ברגע זה בא לי שבור משהו (רצון) על ראש של מישהו. אבל אני לא אעשה את זה, למה ? כי יש לזה השלכות.
מה זה קשור למנהיגות ???!!!
ההורים האלה שהזכרת בשני המאמרים (זה ו"רודנות"), שמים את "הילד במרכז", פרויקט שיש לנהל, אולי זה הם שצריכים ל"הנהיג" את רצונותיהם שלהם, לא את רצונות הילד.
תנו לילדים לראות סרטים עד שיהיו להם טחורים, הכירו בזכותם להתאבד !!! והיו איתם "אתם" ושימו לעצמכם גבולות.
כשמבוגרים מנסים ל"הנדס" ילדים (לשים להם גבולות לא להם), התוצאה כנראה תהיה כמו שציינת.
אבל אם התייצבותך מול הילד היא אותנטית, לדוגמה: "אתה לא יכול לראות עוד סרט עכשיו כי זה מפריע לי לישון", אז הסיפור עכשיו הוא התנגשות בין שני רצונות אותנטיים, וכוחו של המבוגר נובע מ"איך שהעולם בנוי" (חזקים יכולים לקבוע לחלשים), תתמודד.
בקיצור, מהדוגמאות שהבאת, דני, אני עדיין לא מצליח לתפוש את המושג "מנהיגות" כפי שאתה רואה אותו… אבל אמשיך לנסות.
תומר.
אז אני איתך תומר בכל מה שקשור ל"תנו לילדים להתאבד, לראות סרטים עד שייצאו להם טחורים ולהפיק להנדס אותם". אני גם מסכימה שלעיתים בבית יש התנגשות של שני רצונות, זה של הילדים וזה של המבוגרים. לצערי, בהרבה מקרים שאני שומעת עליהם, רצונות הילדים גוברים.
אצלי בבית כלל האצבע, שתמיד ניתן להפרה, כי אחרת זה לא כיף, הוא שאני אמנע משהו מהילדים אם הוא פוגע ברווחה שלי. למה? כי אם אני לא אדאג לרווחה שלי, לא אוכל לאפשר לילדים שלי את אותם אלמנטים בסיסיים שהן צריכים ממני, בגלל מערכת היחסים הלא הדדית ולא שוויונית בינינו בהגדרה. אני אמורה לדאוג לצרכים הבסיסיים שלהם והם לא אמורים לדאוג לשלי (כמובן תלוי בגיל הילד).
זה נובע מהנחת יסוד שלי ושל בו זוגי, שזה תפקיד שלנו לדאוג לשינה, אוכל, לבוש, מחסה ואהבה לילדים שלנו.
אבל אם יש עימות בין אתם רוצים לשחק איתי ואני רוצה לנוח, אז המנוחה שלי תגבר.
אני אשחק איתכם כשבא לי ולא מתוך כורח כי כך צריך.
אני חושבת שבמקום שבו אתה מתנהל כהורה מתוך איזו תפיסת עולם שאתה מאמין בה ומוכן לשלם מחירים על הבחירות שלך, אתה כבר מנהיג. זה לא מובן מאליו.
כי אפשר לנסות להפוך את הילדים במציאות ליצירי דמיונך או להשליט שקט וסדר באלימות, אפשר להימנע מעימותים על ידי ריצוי מוחלט. בדרך כלל, זה סיטואציות שאתה מגיב ולא מוכן לשלם את המחירים של המעשים שלך ואז אתה לא מנהיג, אתה בעיקר מונע מפחד.
והשאלה שלי היא: האם "מנהיגות" היא שם תואר מתאים כאן ???
תומר,
אני בדרך כלל משתדל לא להתערב (לכבד) בהחלטה של הורים לגבי המקום שהם מעבירים קוו בין מה ששלהם לבין מה ששייך לילדיהם. מלכתחילה הכול הופקד למשמרת אצלם (אבל רק למשמרת – לא באמת שלהם הוא) וכעת הם מפרישים אט אט חזרה לילד, על פי מיטב הבנתם.
האם כדאי ש"לראות סרטים ללא הגבלה" יהיה שייך להורים או שייך לילד (עד איזה גיל?)?
נראה לי שזה דיון מעניין בפני עצמו, אבל לא לגמרי בטוח שהוא רלוונטי לעניין. זה הרבה עניין של טעם אישי, ערכים והבנת ההורה עד כמה זה מזיק לילד.
השאלה העקרונית יותר היא האם יש קוו כזה ומה משמעותו.
(ההבחנה בין גבול תומך חירות ומנהיגות לבין גבול עיצובי שמקורו רודני).
שאלת קיומו של הקו הזה נמצאת על מישור שונה לגמרי ממישור של התנגשות הרצונות בין שני אנשים מבוגרים. שם אין את הזיקה המיוחדת הזו שבין הורה לילדו שקיים רק (מודגש) בין הורים לילדים – שבה ההורה שומר עבור הילד.
בגדול אפשר לומר שבמנהיגות בקרב אנשים מבוגרים המנהיג אחראי רק על האנרגיה המשותפת אבל לא חודר לתחום הפרט. ואילו במה שנוגע ביחסי הורים ילדים – התחום המשותף הוא ייחודי – אותה דברים שנמצאים עדיין במשמרת אצל ההורה.
גם רודנות היא סוג של מנהיגות.
תומר אני רוצה להבין ממך משהו בנוגע לדברים האלה שכתבת:
"תנו להם לראות טלוויזיה עד שיהיו להם טחורים".
אתה באמת מיישם את זה? ואיך זה עובד אצלך?
להבנתי, ילד שנותנים לו גבול חופשי לממש את הרצונות שלו: לאכול ממתקים, לראות טלוויזיה, לטפס על השולחן עם נעלים – ימשיך ויעשה את זה ללא הגבלה. הרי ברור שיותר נגיש/טעים/מזמין לאכול ביסלי, במבה וסוכריות מסלט. למה שילד ירצה בכלל לאכול אוכל בריא. אם אני לוקח את זה כמה שנים קדימה, נערים יושבים שעות, שעות!!! מול הסמארטפון שלהם ומתעלמים לחלוטין מהעולם החיצוני והפנימי שלהם כשהם למעשה מנותקים. זומבים. ואין פה שיפוט, אני אומר את זה מתוך התבוננות על עצמי ועל הסביבה שלי.
למה לדעתך לא נכון להגדיר שיש דברים ש"מותר" ושיש דברים ש"אסור", ושאלה תורמים לנו והאחרונים מזיקים לנו.
???
אשמח מאוד לתשובתך
איתמר
איתמר ידידי היקר,
1. בעניין הטלוויזיה, כבר התבטאתי בעניין בעבר, אינני רואה כל בעיה בעניין.
2. גם אם הייתי רואה בעיה, כדוגמת אכילת סוכרים למשל. אז פשוט לא הייתי מחזיק בבית, ולא הייתי אוכל בעצמי. ובמקרה חמור הייתי אומר לו כך: "היות ואני אחראי על בריאותך ומשלם את רופא השיניים אז אני מגביל אותך"…
3. לגבי טיפוס על השולחן, הייתי אומר לו כך: "חבוב, זה השולחן שלי, ואני לא מרשה לאף אחד לטפס עליו כי… (סיבה אמתית). לא הייתי מנסה לשכנע אותו שזה לא טוב בשבילו.
4. בעיקרון אני גורס, שהנזק שאתה יוצר כשאתה שם גבולות לילד, עולה על התועלת של יישום האיסור.
5. תתפלא אולי לשמוע, אבל כשאתה מאפשר את כל האיסורים האלו שהזכרת, אז הם נעשים במידה, היות והם לא מכילים אלמנט של "דודה", או צורך למרוד (אחד מילדי, בן-17, בחר להוציא את הטלוויזיה מחדרו).
6. הפרעות אכילה ודומיה נולדות מהצורך של האדם לשליטה על חייו.
7. אתה לגמרי שיפוטי (ומכליל) לגבי הסמרטפון. ילדיי אינם זומבים, יש להם חיים מלאים, ויש להם סמרטפון.
9. אין לי מושג מה תורם ומה מזיק למישהו אחר ולכן לא אגיד לו מה מותר ומה אסור לו.
10. זה לגמרי בסדר להגיד לילדים שלך מה מותר ואסור להם. אבל תסביר להם שזה מה שנכון לך, שזה לאו דווקא קשור אליהם !!!
מבין ?
כן.
תודה.
את כל המילים שאתה חוסך במפגש אתה שופך בנדיבות פה.
כיף גדול
תומר המלך!
אוקי
חשבתי על מה שאמרת קצת, ואני ממשיך להקשות בעניין הגבולות.
מה זה בעצם גבולות מבחינתך? כי נראה לי שאנחנו לא מדברים על אותם הדברים.
ילד בלי גבולות, בעיני, זה ילד שכל הזמן נענים לו בחיוב, שההורה מאפשר לו ונותן לו לעשות ככל העולה על רצונו גם אם זה לא מתאים או נוח להורה. זה ילד שכשההתנהגות שלו מפריעה להורה או לצורך העניין לקבוצת מבוגרים בחברה – לא מעירים לו על כך. זה ילד שלא יכול להכיל את עצמו ולכן הוא "גולש" לכל עבר. זה בא לידי ביטוי בהמון תשומת לב שהוא דורש, בתלותיות ובהתנהגות שאני מחשיב כפרועה ולא מרוסנת מבחינת ההגזמה.
כמו שאני תופס את זה ילדים באים בלי הגבלות, חסרי גבולות, ויש לזה כמובן את הצדדים הטובים והחיוביים של זה, זוהי אחת ממהויות הילדות, אבל מצד שני בעולם שלנו, שמבוסס על גבולות זה מתנגש ובעייתי. ואני מתכוון לגבולות במובן החיובי – הגבול ביני לבינך, למרחב אישי, המקום בו איש אחד נגמר ומתחיל האחר – וכשלילד אין את חוויית העצמיות שלו והגבול הפנימי שלו הוא מתפזר ויוצר מועקה גדולה בסביבתו (הורים ומבוגרים אחרים). ראיתי הרבה ילדים כאלה, להורים "משוחררים", "מאפשרים", "זורמים", והיה משהו נורא נורא שואב בילדים האלה, סוג של חוסר הכלה פנימית שלהם שמבקש ומחפש את זה באחרים. וזה בראש ובראשונה מגיע בגלל שההורים לא שמים STOP. סוג אחר של ילדים חסרי גבולות הם אלה שאין לאף אחד כל "שליטה" עליהם. זה ילדים שבמפגשים משפחתיים לדוגמה גורמים לאי נחת רבה לכולם כי הם פשוט משתוללים מבלי להתחשב באף אחד ויוצרים המון אי נעימויות.
אשמח לתשובתך כמובן.
שאלת השאלות שאלת איתמר. מכירה את הזן הזה של ילדים, יותר נכון הזן הזה של ההורים. דווקא יש לי סוג של תובנה בהקשר זה מתוך ספר של הבן שלי שאני מתכננת להביא למפגש הבא שלנו. ולבינתיים אשאיר לתומר לענות לך.
יופי נירית, ואם לא נחיה עד אז ??….
איתמר ידידי היקר,
נראה לי ששאלת וגם ענית, ואפילו הבנת !!!
לא. אתה יכול להיות מנהל רודן, ראש מדינה רודן, הורה רודן. לא מנהיג רודן.
אבל זו כבר התפלפלות של ההגדרה המדויקת למנהיג, מנהיגות.
אני לא עסוקה בהגדרה המילונית, אלא במהות הפנימית העמוקה של מנהיגות ואז יש סתירה מובנית בין מנהיג לרודן.
כמובן שיש הרבה הרבה הרבה מורים רודנים, ואז בהגדרה שלי הם ממש לא מנהיגים.
וזה ממש מבאס אותי.
לא הייתי שובר ת'ראש אם דני לא היה משתמש במושג "מנהיגות" במקום שאני לא מצליח להבין. אני רוצה להאמין שמהחקירה הזאת יתגלה לי משהו חדש.
להבנתי מנהיג הוא מי שרואים בו מנהיג !!!
וכבר נוכחתי לראות אנשים טובים במיוחד רואים במנהיג רודני מנהיגם !!!
טוב שברת אותי סופית. גדולה עליי ההתפלספות עכשיו, בעיקר כי ברור לי למה אתה מתכוון ואת ההגיון בדבריך. אולי זה קשור יותר מהכל למוגבלות של השפה העברית. אולי אנחנו צריכים להבחין בין מנהיג כהגדרה לתפקיד כלשהו לבין מנהיג כהגדרת מהות של ביצוע התפקיד. אולי תלך לישון כבר?
אני דווקא מזדהה ומסכים עם המאמר. אני מרגיש הרבה פעמים שהילדים צריכים שנעמוד מולם, מול הרצון שלהם להשתולל, הם צריכים את הידיעה שיש מישהו/משהו חזק מהם שיכול להכיל אותם, להבין אותם ולפעול כ"נגדם".