אני אוהבת את מיה ורואי, ואני אוהבת לומר שאני מכירה אותם מיום היוולדם, אבל מדוייק יותר לומר שנפגשנו לראשונה שבועיים לאחר שהם הגיעו לעולם הזה.
בתחילה היינו יחד. מיה ורואי, אמא שלהם-נויה ואני, אצלם בבית. כשהיו בני חצי שנה, חזרה נויה לעבודה שחיכתה לה ומיה ורואי ואני עברנו לשהות יחד אצלי בבית. בכל בוקר נויה או עומר-אבא שלהם, היו מביאים אותם לרחוב ליד הבית שלי, הייתי יורדת אליהם ויחד היינו מעלים את הילדים הביתה. כמה חודשים אחרי, נהגתי לעלות לבדי עם שניהם כשמיה נישאת במנשא על גבי ורואי על הידיים. לעיתים היינו יוצאים לטיול קצר בסביבה, עם מנשא ועגלה, אבל בדרך כלל היינו עולים, הביתה לחצר הפרטית שלנו.
בוקר בוקר, 58 מדרגות חיצוניות, רחבות ובדרך 3 שערים לחצרות מימין ומשמאל והשער הרביעי, לחצר הבית שלי.
בגיל שנה וחודשיים מיה למדה ללכת ורצתה לעלות במדרגות לבד. עם רואי על הידיים, מחזיקה בידה הקטנה של מיה, היינו מעפילים יחד את 58 המדרגות. לקח עוד 3-4 חודשים וגם רואי למד ללכת והיה הולך ומתנדנד, הולך ומתחזק עד שלמד לייצב את עצמו בכל יום קצת יותר. וכבר היינו עולים במדרגות יחד, יד קטנה אחוזה בידי מכל צד ואני מנסה, לא תמיד בהצלחה מלאה, להקשיב לקצב מימיני ומשמאלי, ולתמוך בעליה כל הדרך הביתה. ובבית מחכה ארוחת בוקר של פירות, משחקים, סרטים, בריכה בחצר…
יום אחד הוצאנו אותם מהמכונית, עברתי איתם את הכביש, הורדתי על המדרכה, והם פנו להם והלכו"בכיוון הלא נכון", קראתי להם לחזור לכיוון הנכון, ועלינו הביתה. מאוחר יותר כשנזכרתי בהם הולכים ומתנודדים על רגליהם הקטנות והמתוקות, היה משהו בתנועה שלהם שהזכיר לי את המילה – חופש. ופתאום התעוררתי לעובדה, שאין מה למהר הביתה, שבעצם יש לנו את כל הזמן שבעולם… ולאן אנחנו ממהרים? לארוחת בוקר? לראות סרטים? למשחקים? גיליתי שהייתי כל כך ממוקדת מטרה, לגמור כבר לעלות במדרגות, להגיע הביתה, כשהמטרה לא היתה באמת חשובה. והייתי כל כך כלואה בשיגרת היומיום. יורדת למטה…מוציאה מהאוטו…עוברים את הכביש…עולים במדרגות, בצורה זו או אחרת…ארוחת בוקר… אבל ברגע שהיתה לשניהם האפשרות לצעוד בכוחות עצמם, הם בחרו משהו אחר, חדש, ואני ניסיתי להתעורר ולהקשיב… ארוחת בוקר? אפשר לאכול בכל מקום. להסתכל בטלויזיה? בפסיביות ומבט מהופנט, ממש אפשר לוותר על זה, במיוחד אם הם אלה שבוחרים משהו חדש. ולשחק? הם יחליטו היכן, ובמה.
יום למחרת כבר ירדתי מצויידת עם תיק על הגב ובו טיטולים, מגבונים, ארוחת פירות ומים. החלטתי לטייל איתם לגן השעשועים. עשינו מסע לגן השעשועים. היה נחמד. עשינו את המסע חזרה. היה קצת פחות נחמד. אבל הרגשתי שלא זו הכוונה, שוב אני מכוונת מטרה ולא בהכרח קשובה למיה ורואי.
יום לאחר מכן שוב ירדתי מצויידת, הוצאתי אותם מהמכונית, חיבוק בוקר, עברנו את הכביש, הורדתי אותם על המדרכה וחיכיתי… מה מיה ורואי רוצים? נתתי להם להכתיב את הקצב והכיוון. וכך נוצרה "שיגרה" חדשה. בדרך למדרגות עוצרים להרים פרחים שנשרו מהעץ. מגיעים למדרגות, עולים קצת, מתיישבים על המדרגות בצד לאכול ארוחת בוקר. אנשים שראיתי בכל בוקר עולים במדרגות, חייכו וברכו אותנו בבוקר טוב, רואי ומיה התייחסו, לפעמים סיפרו לי שלאיש שעבר יש: "כובע", לפעמים אמרו: "ביי", כלבים שטיילו ונבחו זכו מהם לנביחות תשובה…
בתחילה, אחרי ארוחת הבוקר, כשעדיין לא הפנמתי את "השיעור", הייתי מנסה לעודד אותם להמשיך לעלות. שוב שואלת, למרות ההחלטה לטפס בקצב שלהם, האם הם רוצים לעלות כבר הביתה? חלק בתוכי כל כך רגיל לרצות להגיע כבר, שעדיין חשתי חוסר שקט והייתי צריכה להזכיר לעצמי שאין לאן למהר, שאנחנו עושים בדיוק את מה "שצריך" לעשות עכשיו.
אז…אחרי שהשבנו את נפשנו מעט, ואני למדתי את השיעור, היינו ממשיכים לעלות לאיטנו במדרגות.
מעץ החרוב הנטוע בצד המדרגות נשרו חרובים על המדרגות, מיה ורואי התעכבו, אספו לעצמם חרובים… ממשיכים לעלות… מול השער של השכנים חלוקי נחל ופרסת סוס מוטבעים בבטון, עוד סיבה להתעכב, להתכופף, ללטף את האבנים החלקות. ואני אומרת:"זו פרסה של סוס" למחרת כשהם עוצרים שם שוב ללטף את האבנים, אני מחייכת בהתפעמות כשהם משמיעים לי קולות של פרסות סוסים עם הלשון. קצת אחרי, יש מדרגה קטנה ושיפוע… הם עולים את המדרגה ויורדים בשיפוע, שוב ושוב, לומדים לייצב את עצמם על קרקע לא ישרה נהנים מהמדרון הקטן (ואני לא יכולה שלא להזכר לרגע בגנים בהם עבדתי ובשיעורי ההפעלות, התעמלות, ריתמוסיקה…) כשהם מסיימים לאמן את עצמם בללכת בשיפוע, הם ניגשים לשער של השכנים ונכנסים (ביקשנו רשות) יש שם פסל קטן שבור, עלים, כדור קטן שמסתתר מתחת לשיחים. "כדור?" הם פונים אליי. "כן, נכון, לא, זה לא שלנו, זה של הילד של השכנים". זהו דו שיח יומיומי. כל דבר זוכה לתשומת לב ולהתייחסות שלהם. אחר כך מתיישבים על המדרגות בחצר השכנים להמשיך בארוחת הבוקר ותוך כדי, הם אוספים אבנים, בכל מיניי גדלים וצבעים. אני משתדלת בעיקר להקשיב, כשהם מגישים לי אבן אני אומרת:"זו אבן קטנה" או "חלקה" או "כתומה" או… "לא, אנחנו לא קוטפים מעציץ התפוזים הננסי של סווטלנה" (אחרי שכבר קטפנו לה פעמיים).
באחד הימים אני ערה לזה שאני כל הזמן עם התיק על הגב. גם זו אמירה: "למרות הכל, אני עדיין בהיכון". אני מניחה את התיק בחצר של השכנים, חווה תחושה של חופש בגוף, והולכת אחרי מיה ורואי שהולכים לחקור… שוב… את החצר השניה. כשאנחנו פונים לחזור הביתה, רואי אוחז בידי ומוביל אותי קודם חזרה לאסוף את התיק ורק אז פונה לעלות במדרגות הביתה.
אחרי כמעט שבוע שהם אוספים חרובים ואבנים, ואני בשלב זה, חושבת מחשבות כפירה:"מה כבר אפשר עוד לגלות כאן?" אני מקבלת מיד תשובה. באותו יום, רואי מנענע את החרובים ומגלה ששומעים שיקשוק…הגרעינים הקטנים בתוך החרובים…הוא מקשיב, ומשמיע גם לי, כמה רגעים אחר כך מיה מקישה אבן באבן ומקשיבה לצליל. אז, אני מוצאת את עצמי מקישה במזלגות הקטנים שהבאתי לאבטיח, ומשמיעה גם אני צליל.
58 מדרגות. 2 חצרות. ועולם ומלואו. אנשים, כלבים, חתולים, אבנים, חרובים, חול שאפשר להעביר ממקום למקום והוא גם עף ברוח, אין ספור הדרכים לעלות שוב ושוב, במדרגות בחצר של השכנים. אוטובוס שעובר:"טוטו". קול של מטוס בשמיים שגם לו הם אומרים:"טוטו", ואני אומרת:"זה מטוס, הוא טס בשמיים, למעלה", ואני מצביעה למעלה לשמיים. אין צורך להקדים ולהסביר כל דבר, כשהם מתייחסים ובצליל קולם יש שאלה, אני מגיבה ועונה. לעיתים, כדרכם של מבוגרים, אני אומרת דברים גם אם לא נשאלתי.
זו למידה גדולה עבורי, לפסוע בעיקבות מורי הדרך הקטנים שלי, וכשאני זוכרת להיות קשובה, הם מובילים אותי בדיוק לאן שצריך. אני חושבת לעצמי שאולי אנחנו המבוגרים, מתבלבלים קצת, אולי הקטנים מגיעים לכאן כדי שאנחנו נלמד מהם, כי בכל פעם שאני באמת מקשיבה, אני לומדת עליי, עליהם ועל החיים את הדברים החשובים ביותר, וליבי מתמלא בכל פעם בהכרת תודה ואהבה ליצורים הגדולים-קטנים האלה. מיה ורואי, שמזכירים לי את כל מה שבאמת חשוב: להקשיב לקצב, להיות בשקט, להיות ברגע הזה, להאט, לכבד ולאהוב, להתרגש מהדברים שממלאים את העולם שלנו. ובעיקר, אני מתרגשת מהם. אהובים קטנים.
ככה למדתי איך עולים 58 מדרגות בשעה.
סיפור מרגש ונפלא. תודה איריס.