עוצמה

נדמה לי שקל להבין שהילד זקוק לפגוש את ההורה בעוצמתו. זה מרגיע אותו, מעניק לו בטחון, מאפשר לו לחוש שאינו לבד – יש מישהו של ממש איתו. יש לו גם מקור השראה וגם בן-שיח. שני הדברים מאפשרים לו להישאר ילד, בלי להסתבך בשליטה עודפת.

נדמה לי שגם קל להבין שאדם בעוצמתו הוא אדם אוהב, שהרי אהבה באה משורש החירות, וממילא, כאשר ההורה נמצא בעוצמתו, זוכה הילד בהורה אוהב. זה מובן כשם שמובן המצב ההפוך שבו הורה חסר אונים, המפחד מילדו, ומתנהל על פי תכתיביו, מוצא את עצמו שונא את ילדו ש"עושה לו את זה", אף על פי שמצד האמת לא ילדו אחראי לכך – רק הוא.

אפשר להבין את כל זה, אבל, במציאות, בשגרת היומיום, זה בכל זאת מבלבל מאוד. מה היא עוצמה זו ובמה היא שונה מכוחנות?

* * *

אחד המקורות לבלבול הזה טמון בערכי הדמוקרטיה המציגים את עניין המנהיגות כעניין פורמאלי העוסק בשאלה של "מי מחליט" וממילא גם בשאלה של "מאין הזכות שלו דווקא להחליט". אגב כך מתעלמים מן העובדה שמנהיגות, לפני שהיא עניין של יחסי שליטה צורניים, היא סוג של אנרגיה נוכחת, טבעית, ממשית, ניתנת ל"מישוש", שנמצאת או לא נמצאת שם מתוקף עצמה, ולא קשורה בכלל לשאלת הזכויות.

המנהיגות כסוג של איכות נוכחת, היא לא שאלה מופשטת של דמוקרטיה – עניין המוסדר באופן חיצוני על ידי אישורים והסכמות וחוזים – אלא היא נולדת מן הקרקע של יחסים אנושיים. וכל כמה שלמדנו לסלוד מכל סמכות שבה מישהו אחד אומר למישהו אחר, וכל כמה שאנו מבקשים להתרחק מחוויית עדריות מוחקת אישיות, ראוי לראות שמנהיגות ביסודה היא עניין חיובי שבא לברך. ועיקר הברכה שלה הוא שהיא מצילה מרודנות.

* * *

בעולם הערכים הדמוקרטי קורה לא פעם שהיחסים בין אנשים משטחים לסולם חד ממדי שיש בו מרוויחים ומפסידים. ומכיוון שכולם רוצים, כמובן, להיות בצד של המרוויחים, הם עסוקים הרבה בחסימת חופש הפעולה של הזולת, והזכויות, במובן הזה, יותר משהן זכויות חיוביות, הן ביטול איומים אפשריים – אמצעים צורניים לדחוק הצידה רצונות אחרים.

במקרים רבים "זכויות" אלה הופכות לרודניות בפני עצמן. אמנם רודניות דמוקרטיות, ברצון העם, כביכול, אבל עדיין, אמצעי שליטה שעיקרם הגבלת עוצמתו של היחיד. על רקע זה גם הצטבר היחס השלילי למושג המנהיגות, ובצדק, שהרי המנהיגות נעשתה חופפת עם הפעולה הכפולה הזו שראשיתה השטחה, וסופה גנבה.

אבל לא כך בממשות של יחסים אנושיים – כאן המנהיגות היא עניין טבעי. לא עניין של לקיחה ורודנות, אלא של הסכמה, שותפות, ונתינה הדדית. עיקר מהותה לא נמצא בהכפפתו של מישהו אחד למישהו שני, אלא באפשרות לאסוף את האנרגיה העודפת הנוצרת בכל מפגש בין אנשים, ולתת לה כתובת. במובן הזה מנהיגות היא היענות לקריאה, מעשה של שירות שבא לשרת עולם של אנשים, לא עולם של אינטרסים.

* * *

הבלבול בשאלת המנהיגות מטיל צל גם על המנהיגות ההורית.

זו האחרונה היא לא רק עוד מרחב שבו נשאלת שאלת המנהיגות, אלא עצם המולדת של חווית המנהיגות המקורית. ומה שהתבלבל כאן עתיד להשפיע הן על המנהיגות העצמית שעמה צומח הילד, והן בכלל על האופן שבו אנו כתרבות מבינים את ברכתה של המנהיגות.

צורך ההבהרה דורש ממני להתעכב על איכות טבעית זו של המנהיגות במובנה הכללי, לברר מה היא מצד עצמה, מה היא משרתת, מתוך כך אולי גם להחזיר עטרה ליושנה, ולאפשר מחדש את המנהיגות ההורית שהיא היענות לקריאה.

* * *

למעלה הצגתי את הפעולה הכפולה שמתחילה בהשטחה, ומסתיימת ברודנות. ונדמה לי שהאפשרות לראות מחדש במנהיגות משהו חיובי, קשורה קודם כל בכך שנמנע מפעולת ההשטחה.

כשהעולם נעשה שטוח, ועוצמתו של אדם אחד נעשית לאיום על עוצמתו של אדם אחר, אנשים מאבדים את עומקם הייחודי כנוכחויות חיות ומברכות (כמישהו), ומצטמצמים לתוך אינטרסים נטולי פנים (כמשהו) הנאבקים זה בזה. אבל במציאות התלת ממדית של יחסים אנושיים, עוצמה של אדם אחד לא חייבת לבוא על חשבון עוצמה של מישהו אחר. וכאן גם יכולה להתגלות מחדש המנהיגות כעוצמה שלא באה לחמוס.

מנהיגות בתוך המציאות התלת ממדית הזו, אינה קשורה במאבק על מקום, אלא אדרבא באפשרות שתיווצר, בתוך מציאות חברתית שנוטה לשטח, מגמה שמחזירה את העומק, וממילא גם עושה מחדש מקום לכל אחד מצד הייחוד שלו. אכן, מנהיגות, כשהיא במקומה – יוצרת עומק. וכך אני רוצה להזמין להסתכל על אותה איכות של מנהיגות, שהיא אנרגיה ממשית ומוחשית, לא רק דרך הפריזמה של יחסי שליטה, שעיקרם הוא ההגבלה, אלא גם דרך הפריזמה של יחסי אהבה שעיקרם הוא האפשור.

* * *

הנה אבא שבבוקר שבת מכין באהבה רבה ארוחת בוקר לשני ילדיו –  חביתה לבתו בת השלוש, וטוסט לבנו בן החמש.

אבל כשהוא מתחיל בהכנות משנה בתו את דעתה – גם היא רוצה טוסט. אחיה מגיב מיד בזעקות, "אסור לה לאכול טוסט!". הוא לא רוצה שתאכל את מה שהוא אוכל. וכל מה שאביו מנסה להרגיע ולשכנע אותו לא עוזר. הוא רוצה משהו שונה משלה. והוא רוצה טוסט. אבל לאחותו אין כל כוונה לוותר. וכך צועקים השניים זה כנגד זה, ובעיקר על אביהם שעומד באמצע ואמור להטות חסד לזו או לזה.

* * *

דברים מסוג זה הם כמעט עניין שבשגרה אצלם. ובדרך כלל, בשלב הזה, מתחיל נוזל חוסר האונים לזרום בדמו, ולהנמיך את האנרגיות שלו לרמה מסוכנת. בדרך כלל זה מוציא ממנו אלימות מילולית ולפעמים גם פיסית, כלפיהם, כלפי עצמו, כלפי כל העולם.

אבל הפעם, ואין יודע למה, משהו חדש מתחיל לקרות.

* * *

הנה רשימת של כל הדברים שהוא לא עושה הפעם:

הוא לא מתחיל להתווכח עם המציאות מתוך מחשבה שהבוקר אמור להתחיל רגוע כמפתח ליום שימשיך להתנהל כראוי. הוא לא מגלגל בראשו שוב ושוב את המחשבה – "זה לא אמור לקרות כך. תכננתי שארוחת הבוקר תגמר מהר". למעשה, יש בו קבלה מלאה שמה שקורה הוא זה שצריך לקרות, והוא מתמסר ללא וויכוח, כל כמה זמן שזה ייקח.

הוא לא שופט את ילדיו ולא מייחס להם רע. הוא לא חושב שבנו בן החמש כבר צריך להתבגר, ולא חושב על בתו שהיא מנסה בכוונה להרגיז את אחיה. למעשה, הוא ממש יכול לראות ולהעריך את הצורך של בנו לשמור על ייחודו, כמו גם של בתו לאכול טוסט כמו אחיה. הוא לא חושב שאין להם זכות לרצות את מה שהם רוצים, וגם אם צעקותיהם מחרישות אוזניים, הוא שלם כרגע עם  זכותם להביע את מחאתם בדרך זו.

גם אם הוא מציע פתרונות משלו לסכסוך שנוצר, הוא לא מתעקש לדחוף את פתרונותיו. הוא מקבל את האפשרות שאולי אין כאן שום פתרון שיכול להשביע את דעת שניהם.

הוא לא חושב שהוא אמור או יכול בהכרח לרצות את שניהם. מותר להם להיות מתוסכלים, כועסים, בלתי מרוצים. הוא לא רוצה לקחת זאת מהם.

הוא לא מתמלא היסוסים ומשנה את דעתו מדי רגע ברגע – העיקר לפתור את הבעיה. זה קשור לכך שהוא לא מנסה לרצות אותם. בדרך כלל, פנימיותו נקשרת כמו על פי צו לדרישות הצד שהוא שומע, ומייד הוא רוצה להשביע את דעתו, בתקווה שהצד השני יקבל גם הוא את גזר הדין. מה שבדרך כלל לא קורה, ואז הוא מוצא את עצמו מטולטל בין כל מני פתרונות בזק הפוכים, שאף אחד לא ממש עובד, אבל שהוא מתמיד לנסות להציע אותם ברעש הולך וגובר.

ממילא הוא גם לא צועק עליהם, מאיים עליהם, מציע להם כל מני פיתויים והבטחות כדי ליישר אותם על פי תסריט ארוחת הבוקר הרגועה.

ולבסוף הוא לא מפתח כל מני רגשות אשמה על אבהותו המסוכסכת, ולא מנסה להימלט מאשמה על ידי הצטדקויות עצמיות לפעולה זו או אחרת שלו, ולבדוק אם הן עומדות בקריטריונים של הורות טובה, וכיצד היה אבא טוב באמת אמור לנהוג במקרה כזה, וממילא הוא גם לא מפתח טינה של קומה שנייה על שגרמו לו לכעוס.

הוא לא עושה את כל אלה.

* * *

אבל מעבר לכל הדברים שהוא לא עושה, יש עוד משהו שהוא כן עושה: איזו הזדקפות פנימית שבו זמנית מכבדת אותו, מכבדת אותם, ומכבדת איזה עניין יותר עמוק שהוא אינו יודע לנקוב בשמו, ובכל זאת הוא שם ומגביה את השמיים מעל כולם.

למרבה ההפתעה, במקום נוזל חוסר האונים שבדרך כלל משתלט עליו בשלב הזה, ונותר עמו לשארית היום, קורה דבר מה אחר ומופלא – מין זרם של און אונות, יציב וחזק, מתחיל למלא את כולו.

משהו חדש גדל בו.

* * *

הדבר הזה – יהא שמו אשר יהא – גורם לו להישאר במרכז, ולהמשיך לעשות את המעשה שהוא מוצא נכון לעשותו, בלי להתבלבל על ידי רצונותיהם הסותרים. הוא אמנם מציע אי אלו פתרונות אפשריים לבנו, אבל – וכאן ההבדל – הוא לא רוצה בשבילו או במקומו – הוא מכבד אותו. במידה רבה הוא נותר מופרד אוהב וחומל.

את הטוסט הראשון מקבל בנו אף על פי שבתו צועקת שהוא בעצם שלה. הוא מציע לשניהם שהטוסט השני יהיה שונה קצת, אולי להוסיף זיתים, להוריד דבר מה אחר. ואף על פי שבנו ממשיך לצעוק, בסופו של דבר הוא אוכל את הטוסט ורוצה עוד אחד. בתו גם היא מקבלת את שלה. הסערה חלפה כלעומת שבאה. ובאופן מוזר, אף על פי שלכאורה אף אחד מן השניים לא קיבל בדיוק את מה שרצה, שניהם מרוצים. והם מרוצים יותר מאשר רק בגלל הבטן המלאה – כולם מרגישים שהם עברו דרך חוויה טובה.

* * *

מה זו החוויה הטובה הזו שעברו דרכה, וממלאת אותם כעת בתחושת שובע שהוא עמוק יותר מזה הפיסי?

הוא יכול לראות שהם מגיבים לאותו און שגדל בו עצמו וברך אותם כשם שברך אותו. זרם האון-אונות הזה, לא רק שנתן לו אנרגיה טובה להמשך היום, באופן כלשהו הוא נמסך גם בהם והשפיע על עומק היצירה שלהם. מה שהיה יכול להיות מהלך משטח ומרוקן עבור כולם, נעשה מעיין פועם של התעוררות אשר אפשר להם כל אותו בוקר להמשיך לשחק יחדיו לצד אביהם ששקע בספריו.

מה זה היה?

מה שזה לא היה שגדל בו, אלה ילדיו שעזרו לו לגדל אותו בקרבו.