והנה אימא אחרת. היא יושבת לצד מיטתה של בתה החולה, (בת שתים עשרה) שסובלת מאיזו מחלה לא ברורה. נזרקו שמות לחלל, חלקם יותר מדאיגים חלקם רק קצת, אבל בינתיים באמת אין איש יודע. והיא, שכבר למדה על בשרה שדאגה היא עבודה זרה, למדה כעת גם את ברכתה של המנהיגות. פתאום היא הבינה מה זה אומר שהיא אחראית על מה שהיא אחראית, ולא אחראית על מה שהיא לא אחראית. מה שלפני כן היה מציאות שהיא ניסתה לשלוט בה בכל כוחה, כעת הובן כפשוטו – עניין שבאמת נמצא מחוץ לשליטתה.
היא כינסה כך את ידיה חסרות האונים מחדש אל מרכז הווייתה, ובאותה נשימה שהיא חשה את הזדקפות מנהיגותה, כך גם חשה את הברכה שורה על המציאות.
את מה שגדל בה עכשיו היא מתקשה לתאר. זה קשור להבנה שהמציאות היא הרבה יותר מורכבת ממנה ומניסיונות השליטה שלה, ושבמובן מסוים המציאות הזו כבר דואגת לעצמה. היא לא המציאה את העולם הזה על ריבוא פרטיו, ואפילו בתה, שבה טיפלה כל השנים, מתקיימת בזכות אינספור תהליכים, מבחוץ ומבפנים, שדואגים לקיומה רגע אחר רגע, בלי קשר לטיפולה של האם. המציאות הזו, בתלת ממדיותה החיה, כבר מתקיימת לעצמה, ומקיימת בתוכה גם את בתה וגם אותה. חלקה של האם בקיום בתה מול ריבוא התהליכים הללו, הוא מזערי בהחלט, תמיד היה. העיקר נעשה על ידי דבר שהוא גדול הרבה יותר ממנה. זה לא שלה להנהיג ולנסות לשלוט במציאות. המציאות הזו, במובן עמוק, כבר מונהגת.
* * *
הנה כי כן, היא גילתה שאומנות הפרידה הולכת יד ביד עם חכמת המנהיגות. העוצמה שהיא מוצאת להנהיג את שלה, היא בו בזמן יכולתה להצטמצם ולהפסיק לנסות לשלוט בבלתי נשלט.
הדיוק הזה הוא אומנות. אומנות משחררת מאוד.
הוויתור הזה על שליטה הוא לא סוג של רפיסות וכניעה, אלא אדרבא, חלק בלתי נפרד מאותה הזדקפות פנימית שאותה היא חשה כמבטאת את מנהיגותה. היא והמציאות, הן לא זו כנגד זו, אלא אדרבא, משתתפות, כל אחת במנהיגותה.
היא יכלה להבין עכשיו, איך אפשר להתאהב בממשות.
* * *
ילדים זקוקים להורים שמסתכלים למעלה.
קודם כל באופן הפשוט ביותר, הם זקוקים להורים שמאמינים בממשות. הרי מהם הם מקבלים את משב הממשות, הלא הוא משב הבגרות המעודד אותם לצאת אל המרחב.
אחר כך הם זקוקים להורים שלא מביטים רק עליהם כל הזמן, אלא שיש להם עניינים משל עצמם, ועניינים שהם מספיק חשובים, כדי שגם הילדים יוכלו לשאת אליהם עיניים.
ואחר כך הם זקוקים לכך מאותו צד שהם זקוקים למנהיגות, שהרי באמת מנהיגות היא תמיד חלק משרשרת של מנהיגות – היא לא מסתיימת בכוחם של ההורים, היא מואצלת מאותם שמיים שאליהם הם מסתכלים, ועליהם יכולים גם ילדיהם לסמוך.
* * *
מנהיגות, במובנה העמוק היא תמיד חלק משרשרת מנהיגות.
וגם מה שההורה נמצא שם כדי לתמוך במנהיגות של הילד, קשור בכך שהוא חוליה בשרשרת. הצטמצמותו של ההורה הוא השראה לילד. זה מה שמדייק את המנהיגות, עושה אותה שונה מכוחנות גרידא, ומאפשר לה להיות מצילה מרודנות. ההורה הוא לא סוף השרשרת. הוא עוד חלק ממציאות שבה מנהיגות מאצילה מנהיגות מאצילה מנהיגות.
זה מאפשר לילד להיסמך על דבר מה שהוא פחות מוגבל וסופי מן ההורה שלו.
והוא זקוק לזה.
* * *
בדרך כלל מדברים על הצורך לחנך להתאפקות, ודחית סיפוק, וריסון עצמי, כחלק מנימה כללית שהמוטיבציה העיקרית שלה היא לנרמל את הילד, למתן את עוצמתו כך שלא תפריע, לא תרעיש, לא תפרוץ את גבולות הסדר הטוב, ותנוח לה מבויתת ומנומסת בנחמדותה הרכה והלא מזיקה. כנגד מגמה זו, ובעיקר כנגד המוטיבציה הדורסנית שלה, אפשר שתתבלבל לה אהבת הילדות, ותחזור לזהות בגולמיות ההבעה סימן ההיכר לטבעיותה הלא מקולקלת. כביכול בזה מתבטאת הילדות – בגסותה.
תפיסה זו שוכחת שהחלופות הן לא רודנות מול חופש אלא רודנות מול מנהיגות.
ומנהיגות היא מצד הילד ועוצמתו.
אמנם הילד לא זקוק שירסנו ויאלפו את עוצמתו – הוא עוצמה זו – ועם זאת כוחה של עוצמתו קשור ליכולתה לתקשר עם המציאות. כוח עיוור, שפועל בלי לעשות הבחנות, ימהר להיחסם על ידי מציאות שאינה נעתרת לו. והילד שלומד את דרכו לחירות, זקוק ללמוד להקשיב, לגלות את המידתיות הנכונה כסוג של היפתחות לאחר, וכמפתח ליכולתו לנווט ולדבר עם המציאות.
המידתיות הנכונה – אותה יכולת להצטמצם בפני המציאות – איננה רק סוג של הגבלה – אלא עדינות מחוללת עוצמה. מיומנותו של נהג המרוצים לא מסתכמת בכוחו ללחוץ על דוושת הגז. לכאורה הוא מגביל את עצמו כשהוא לא לוחץ על דוושת הגז במלוא כוחו, אבל אותה מידתיות בלחיצה על הדוושה היא עיקר אומנותו ועוצמתו בנהיגה. הוא מגיע לרגישויות שנהג רגיל פוסח עליהן. כדי להגיע למלוא פריחתה זקוקה העוצמה האנושית ללמוד את הדיאלוג, ואת המידתיות שיש בכל דיאלוג. והלימוד הזה עצמו הוא לימוד של חירות ומכוון על ידי החירות והנוכחות.
* * *
וכך, להיות מנהיג, זה גם תמיד ברמה מסוימת להסכים להיות מונהג. במקום יחסי שליטה העוסקים בחיצוניות של הדברים (באופן הסיבתי שבו דבר אחד גורם לדבר אחר), מבטאים יחסי המנהיגות את עומק הפניה ההדדית שהעיקר שבה הוא ההקשבה לפנימיות הדברים. המנהיג כמונהג נשען על הקריאה, מקשיב לה, ומשם צומחת מנהיגותו כסוג של אינטואיציה הקודמת לפחד וליצר השליטה. הוא לא מנהיג מתוך רעיונות זרים, הוא מנהיג מתוך מונהגותו.
מידה של הצטמצמות והתבטלות צפונה, אם כן, בכל מנהיגות ראויה. גם באופן הפשוט שמנהיג יודע גבולותיו כלפי חוץ ואינו מנסה להנהיג את מה שאינו שייך לו, אבל גם כלפי פנים, כלפי מונהגיו, שאינו חודר אל תחום חירותם. בו זמנית הוא מתבטל בפני מונהגיו, ובפני אותו כוח של חירות הצפון בהם, שהוא גם המקור הלגיטימי של מנהיגותו.
וגם מנהיגותו של ההורה מקבלת את תוקפה מתוך מידת ההתבטלות/אמונה שלו בפני מה שרחב ממנו. זה מה שמאפשר גם לילדיו שלו להתמסר להנהגתו, לא רק כי בכך הוא מציב להם דוגמא אישית לאמונה/התבטלות, אלא גם מכיוון שזה מה שמזכך את מנהיגותו למלוא תוקפה החי, אשר לפניה, באופן טבעי מביע הילד את אמונו ואמונתו. במובן הזה אפשר לומר שהילד לא מתבטל בפני ההורה שלו, שהוא תמיד יהיה מצומצם, אלא בפני שרשרת מנהיגות שההורה הוא נציגה הזמני והמקומי עלי אדמות.
זהו מעגל האמונה שמהיות ההורה חבר בו, הוא ממילא גם מזמין את ילדו להיות חבר בו.
* * *
בשובי אל האם היושבת ליד מיטת בתה החולה, אני נזכר בהורותי שלי ועד כמה הסתבכה מכיוון שראיתי בה את התחנה האחרונה.
במשך שנים הייתי בטוח שילדיי, בלעדיי, יסבלו נוראות. מי ייתן להם את כל האהבה וההכלה וההקשבה שאני מסוגל לתת להם? מי יהיה רגיש מספיק לצרכיהם, קשוב מספיק לסיפוריהם, אוהד מספיק לכאבם? על מי יישענו בזמן צרה? והרי אנשים מסביב כל כך מוגבלים, והמציאות עצמה כל כך עמוסה, ופעמים רבות לא מיטיבה. ניצבתי אם כן שם, במלוא קומתי, מסוכך עליהם מכל פגע, מציב את עצמי ככתובת היחידה שבאמת אפשרית. ידעתי אמנם שאני יכול למות, אבל הענקתי לעצמי ולהם הבטחה שכל עוד זה תלוי בי, לעולם לא אטוש אותם.
ורק בדיעבד הבנתי עד כמה פגעתי בהם. מה שהבטחתי היה שקר מעצם מהותו. חשבתי שאני מציע להם את המיטב שבי, ולמעשה מסרתי להם את חוסר אמונתי. הם לא היו זקוקים לי בתור השמיים שלהם – זה רק חסם להם את הגישה לשמיים שהם גבוהים יותר משלי.
יושבת לה אם כן, האם ליד מיטת בתה החולה, ובאותה מידה שהיא חווה את מנהיגותה, היא גם מרגישה את יכולתה להישען על המציאות, ולשאוב כוח ממה שנמצא לגמרי מחוץ לשליטתה, אכן גם עוצמתה שלה, לא מתחילה מכיווץ בטנה – גם היא יונקת ממעיין אינסוף.
טוב, מבחינתי אפשר להתקדם למנהיגות בין מבוגרים לילדים שאינם ילדיהם,
ולמבוגרים בינם לבין עצמם…
בעיניי – המבוגר אל מול הילד ( כהורה או כאיש חינוך) הוא גם השמים האלה. וגם כפוף לשמים שמעליו. לא כפוף, אולי – מסור. ולכן – ההגנה שהוא מעניק לילדים, מעצם אהבתו, בעיניי היא חיונית לגדילתם. הכל תלוי במידה. אני מבינה את הפגיעה שבמחשבה – אני אשמור עליהם, כי העולם לא טוב. אבל אני גם רואה את הנחיצות בנוכחות הורית מגנה, שמאפשרת לילדים קן חמים, חוף מבטחים, מקום לשמוח בו, ולסמוך.
אני מתייחסת בעיקר לפיסקה שכתבת, דני, על הקשר שלך עם ילדיך. הרגשתי שיש בה אמירה שמדגישה רק היבט אחד במאזן הזה.
אתך, עינת,
זה לא בא לבטל את זה שאני נציג מקומי של השמיים הגבוהים, נותן בעצמי מחסה ומגן,
כשאני רואה את עצמי ככזה (כשליח), ולא כסוף הפסוק.
תודה על הדיוק.
דני