אני מאמין שהאדם מחנך לא באמצעות רעיונותיו החינוכיים או המתודיקה הפדגוגית שלו, אלא דרך מי שהוא, ועוד יותר מכך, דרך המקום שממנו הוא פוגש את הילדים ואת עצמו. בעניין הזה לא יעזרו כל התרגילים וקיצורי הדרך, ההשתדלויות והעמדות הפנים – מה שיחלחל אל הילדים, ישפיע עליהם, ויברך אותם (יותר או פחות), הוא האמת של קיומו.
על רקע זה נראה שהמעשה החשוב ביותר בהקמה של מסגרת חינוכית חדשה היא בחירת אנשי הצוות. לבחירה הזו יש השלכות ארוכת טווח גם אם אנשי הצוות מתחלפים בהמשך, שהרי אנשי הצוות שיגיעו ימצאו מציאות חינוכית מסוימת, ובהשראתה הם יתחילו את עבודתם.
לאחר מכן יש שלושה עקרונות חשובים שנועדו למנף את הבחירה באנשי הצוות ולהוציא את המיטב ממנה:
אוטונומיה, לימוד, ויחסים בתוך הצוות.
* * *
אוטונומיה:
מכיוון שאדם מחנך באמצעות מי שהוא ולא באמצעות רעיונות או שיטות חינוכיות, הרי שלאחר בחירה באיש צוות, יש לתת לו לעבוד על פי מיטב הבנתו ואמנותו. אי אפשר לדרוש ממחנך שיחנך על פי עקרונות מוכנים מראש, שהם לא בשר קיומו. ואדרבא, אקלים המסגרת החינוכית צריך לדחוף כל מחנך אל עצמו וייחודו, אל ליבת עצמאותו ועוצמתו.
בתור מנהל, יכולתי להתווכח עם אנשי הצוות האחרים, אבל תמיד התעקשתי שיעשו את מה שהם מאמינים בו ולא את מה שאני מאמין בו. לא לי הם צריכים לתת דין וחשבון, ולא כלפיי הם מחויבים, אלא כלפי הילדים וכלפי אלוהים. יכולתי לחשוב על פיטורים של איש-צוות, אם נראה היה שהוא לא עושה את עבודתו נאמנה וברצינות – לשיטתו, או כאשר טיב הפערים בגישות החינוכיות היה כזה, שלא התאפשר דיאלוג מצמיח בתוך הצוות.
* * *
לימוד:
אני זוכר את עצמי כאדם צעיר, משתוקק כבר להיות אבא, אבל במחשבתי דוחה את העניין לרגע שבו אהיה מוכן. "מוכן", כלומר, אחרי שאפתור את כל הבעיות הפסיכולוגיות, החברתיות והאחרות שלי – כדי שילדיי לא יינזקו מהן. ולקח לי זמן להבין, שבקצב הזה, לא יהיו לי ילדים. היום אני מבין שילדיי באו לעולם, בין היתר, כדי לעזור לי במסע ההתפתחות הזה. אי אפשר להיות מוכן אליהם, אלא רק נכון ללמוד מהם ואיתם.
וכך גם בנוגע לעבודה חינוכית – תהליך ההתפתחות של כל איש צוות בנפרד ושל הצוות כצוות, הוא חלק בלתי נפרד מן העבודה. בעניין הזה הייתי אומר שיש כאן שני בתי ספר – בית ספר ראשון לילדים (שאני בכלל לא רוצה לקרוא לו בית ספר), ובית ספר שני למבוגרים, שליבתו היא הצוות אבל לא רק. איש צוות חדש שמגיע למקום חינוך, מניה וביה, נרשם לבית ספר למבגרים על תוכנית הלימודים המסועפת שלו. ההשתתפות בבית ספר השני הזה, היא אחת המוטיבציות שלו להצטרף לעבודת החינוך מלכתחילה (כי משכורת גבוהה זה בטח לא המוטיבציה).
איך מתנהל בית הספר השני הזה, מה היא תוכנית הלימודים שלו, מתי הוא פועל ומי הם מוריו – כל אלה שאלות שכל מסגרת חינוך צריכה לענות לעצמה. אני רק יכול להדגיש שאין הכוונה ללימוד פורמאלי המתבסס על "תכנים", אלא לאותו שכלול וזיכוך שמדייק את ההתייצבות, ומכוון את המעשה. ומכיוון שאין להפריד את מעשה החינוך מכלל האדם, אז תמיד ללימוד הזה יש אופק שהוא הרבה יותר רחב מן השדה החינוכי – אנו לומדים את האדם, גם במובן הכללי וגם במובן האישי.
הלימוד הולך עם האוטונומיה. הוא מאפשר לי כמנהל לכבד את דרכו של איש צוות, ובו בזמן להרגיש חופשי להגיד לו כל דבר. אני מתעקש שיפעל בדרכו הוא, אבל גם שיהיה דיאלוג בינינו. התוצאה של דיאלוג כזה היא לא שהוא ישתכנע בסופו של דבר ויעשה את מה שאני מאמין בו, אלא שהדיאלוג הוא הקרקע המזינה (הלא מזניחה), שממנה הוא יכול לקבל חומרי גלם לשכלול האוטונומיה שלו.
זה הדין גם ביחסים עם ההורים ובהבחנה בין התערבות למעורבות – מסגרות למידה עם ההורים אמורות, בין היתר, לאפשר להורים להכניס את האינפוט שלהם לתוך הדיאלוג, באופן כזה שיכול להזין את אנשי הצוות. אבל, מה שאיש צוות לוקח מדיאלוג כזה, זה אחריותו שלו. הוא לא מבצע דברו של ההורה, ולא אמור "להשתכנע", אלא רק תמיד, לפעול מתוך חיבורו לעצמו. ההורה שמבין זאת ומכבד זאת, יכול להרגיש חופשי, על רקע זה, לומר את מה שיש לו לומר, ולהיות בעצמו לומד.
הלימוד, מלבד היותו מסגרת ותוכן, הוא גם סוג של הלך רוח – אופן של הוויה. הוא מזמין אקלים חוקר, סקרן, פתוח, שבו כל דבר נתון תחת לימוד. זהו ההיפוך של מרחב הישרדותי, שם העיקר הוא התפקוד וההצלחה או הכישלון במשימות.
* * *
יחסי צוות:
ולבסוף, לפעמים נכון לומר שהחינוך, יותר משהוא נעשה על ידי מחנך כזה או אחר, הוא נעשה על ידי המרווח שבין המחנכים – כלומר על ידי מהות הקשר ביניהם. רואים את זה יפה בהורות – טיב היחסים בין שני ההורים בזמן מסוים – יהיו אלה יחסים של יריבות או יחסים של לימוד או השלמה או ידידות או אהבה עמוקה – זה החלל שבתוכו הילדים גדלים, וממנו הם יונקים. לא מה שהאבא או האימא – אלא המרווח ביניהם. וזה נכון גם לגבי מסגרת חינוכית. כאשר היחסים בצוות עכורים, כשאין כבוד זה לזה, ואין כימיה, ונכונות ורצון לעבוד ביחד – התוצאה היא כאוס גם עבור הילדים.
לכן חלק משמעותי בלימוד שדיברתי עליו למעלה (בית ספר למבוגרים) קשור בלימוד של הצוות את עצמו כצוות – התקשורת, היחסים, דרכי עבודה משותפות וכן הלאה. לא מדובר בדינאמיקה קבוצתית, השואבת את כל האנרגיה אל המצב החברתי של הצוות – הצוות נמצא כאן כדי לשרת איזה עניין – אלא בסוג עבודה ולימוד המזככים ומדייקים ומזרימים את עבודת הצוות, ומביאים אותה אל מקום של "בעדיות" עקרונית.
אי אפשר לעקוף את העניין הזה. יכולה להיות קבוצה מעולה של מחנכים אשר אווירה עכורה ולא מיטיבה ביניהם, לא מאפשרת לילדים להתפנות לחייהם. ומנגד כאשר הצוות מצליח לחצות את המאבקים הסמויים שביניהם, אל מקום של שיתוף פעולה מברך, כאשר הם חוזרים ומוצאים את האהבה וזו משחררת את ניהול היחסים לטובת מפגש אותנטי – זה נותן צבע ותחושה אחרת לגמרי לעבודה של כל יחיד.
הלימוד כאן הוא חשוב. שהרי ברור לכולנו שאין כוונה רעה, ומצבי מתח ואי-כימייה וכן הלאה, ברוב המקרים, הם סוג של הונאה עצמית שאפשר להשתחרר ממנה.
* * *
התמונה הגדולה:
המסע הזה של עבודה חינוכית, כפי שאני רואה אותו, הוא חלק ממסע רחב יותר, גם אישית וגם תרבותית. הלימוד, הוא לא רק הלימוד של עבודה במקום מסוים ועם ילדים מסיימים, אלא התמסרות לזרם המבקש להבריא דבר מה בתוך המציאות. ונראה לי חשוב שהפועלים בחינוך, ירימו את ראשם מעל עבודת היומיום שלהם, וירגישו כיצד היא מתחברת לזרם הגדול הזה.
זה חשוב גם מצד עצמו – כי זה מה שהוא באמת החינוך, אבל גם בשל המגמה השכיחה בעבודה עם ילדים ליפול אל תוך ההישרדות, ולהפוך את העבודה החינוכית לרשימה של מטלות שצריך לצלוח במטרה לעבור את היום בשלום. גישה כזו מחמיצה את העיקר. הננו כאן לא רק כדי להחזיק מעמד, ולתת את התשובה הנכונה לאתגרים היומיומיים שהילדים מציבים בפנינו, אלא כדי להשפיע טוב, לקדם חזון, לפתוח אופק. גם בהתייחס לילדים אלה שאנו עובדים איתם, אבל גם במובן הכללי ביותר שבו עבודת החינוך, היא גם דרך לשכלול האנושות.
* * *
בהקשר האחרון, יכולה לתרום גם פרספקטיבה רחבה שמכירה את הזרמים השונים בחינוך, וכיצד הם משתלבים במגמות אנושיות. להבין את התמונה הרחבה היום, ואת התמונה ההיסטורית – איך הגענו הלום.
בין היתר, להבין את יחסי הכוח המורכבים המנהלים את חיינו. לא רק את הקשר בין הון ושלטון, אלא גם בין הון שלטון תקשורת והוראה.
על גילדת ההוראה כמעט ולא מדברים כשעוסקים במוקדי הכוח התרבותיים. הגילדה הזו נקטה תרגיל ערמומי, היא אמרה להון-שלטון-תקשורת: אנחנו לא נאבק אתכם על המבוגרים, רק תנו לנו את הילדים והאנשים הצעירים, ממילא הם לא חשובים כל כך. אנחנו לא איום בשבילכם… אבל כמובן מי שאוחז בילדים, אוחז באנושות. זו גילדה שמרנית, שממשיכה עד היום לחלק תארים, ושבסופו של יום כל השאר חולקים לה כבוד ומורידים בפניה את הכובע. אם אתה ראש ממשלה זה נחמד, אבל אם אתה דוקטור או פרופסור, זה הדבר האמיתי. זה מחליף, בעולם המודרני, את הכנסייה.
ובכן, את כל זה אנו מבקשים ללמוד, להתיר, להביא למחוזות חדשים, כשאנו עוסקים בחינוך.
דני,
ישנם מקרים (כמו גם במקרה הזה), בהם אני מוצא פער ולפעמים סתירה מהותית, בין הרעיונות של רוח החינוך הדיאלוגי לבין הדרך בה פועלים בתיה"ס ברוח זו (אלו שאני מכיר).
אולם במקרה הנ"ל אני חושב שאני מוצא סתירה (אולי בלבול, אולי אי הבנה) כבר בניסוח הרעיון ?
אם אתה כותב: "כיוון שאדם מחנך באמצעות מי שהוא ולא באמצעות רעיונות או שיטות חינוכיות, הרי שלאחר בחירה באיש צוות, יש לתת לו לעבוד על פי מיטב הבנתו ואמנותו. אי אפשר לדרוש ממחנך שיחנך על פי עקרונות מוכנים מראש, שהם לא בשר קיומו. ואדרבא, אקלים המסגרת החינוכית צריך לדחוף כל מחנך אל עצמו וייחודו, אל ליבת עצמאותו ועוצמתו."
אז אני לא מבין את המשפט שאחריו: "יכולתי לחשוב על פיטורים של איש-צוות, אם נראה היה שהוא לא עושה את עבודתו נאמנה וברצינות – לשיטתו, או כאשר טיב הפערים בגישות החינוכיות היה כזה, שלא התאפשר דיאלוג מצמיח בתוך הצוות."
תוכל להסביר ?…
יותר מזה, בפועל, כמו שזה נראה לי, מרבית אנשי הצוות שאני מכיר, פועלים באופן מובהק בדרך שמצפים מהם לפעול, ובהרגשת תסכול וחוסר אונים…
האין זה מעיד על צורך בשינוי עקרונות המודל או יישומם, או משהו ?…
באופן אישי, נראה לי דווקא, שאדם הרואה את עצמו כאיש צוות בבי"ס ברוח "לא חשוב איזו", צריך להכיר, להסכים, ולקבל על עצמו את העקרונות של אותה רוח. שאלמלא כן, הדבר יוצר בלבול, אצל הילדים, ההורים והצוות…
אז מהם העקרונות של רוח החינוך הדיאלוגי ???
תומר, הרי בדיוק בגלל זה הבאתי את עניין הפיטורים – איני מתערב בעבודת איש הצוות (אבל כן מעורב) למעט מקרה אחד – פיטורים. או שאני מקבל אותו בשלמותו או שלא. וכל עוד הוא בפנים הוא בפנים. זה מה שאני אומר גם להורים ששוכרים מנהל – תנו לו לעבוד. אם לא תמצא חן בעינכם עבודתו – פטרו אותו, אבל אל תנסו לאיים עליו או לשנות אותו, או לשכנע אותו שיהיה הזרוע הביצועית שלכם. (וכך אמרתי אני להורים – תנו לי לעבוד, אם לא מוצא חן בעינכם פטרו אותי, אבל אל תתערבו לי בעבודה). בשבילי זה ברור מאוד, ולא רק שאין סתירה, אלא שכך הדברים יכולים גם לעבוד ביחד. נכון שבמציאות לפעמים הדברים מורכבים יותר. כאשר העילה לפיטורים יכולה להיות כלי להפעיל לחץ. אבל פה אני חייב להניח את היושרה של המנהל או איש הצוות. אם היו מאיימים עליי, אפילו באופן עקיף, שאם לא אפעל ברוחם (שהיא לא רוחי) יפטרו אותי, הייתי אומר להם תודה רבה ושלום.
ומלבד זה – כמובן למקום יש רוח מסוימת, והוא מזמין את אנשי הצוות החדשים שלו בהתאם לרוח הזאת. בהנחה שהיא מובנת על ידי איש הצוות החדש (לכן ה מזמין תהליך ארוך של ברור והתאמה). אבל באמת קשה שהיא תהיה מובנת, זה יסתבר בהמשך. אבל לפחות הכיוון הכללי. הרוח הזו, היא גם מהלך של חניכה ולימוד מתמיד – איש צוות חדש שמגיע לא תמיד מגיע מגובש לגמרי. יש לו כיוון, נטיות, שאיפות, יכולות, ומכיוון שהוא פועל במקום מסוים הוא גם משתלם דרך רוחו של המקום, ובהשראתו. זה עדיין לא אומר שהוא פועל מבצע של הרוח הזו – תמיד הוא עושה רק את מה שהוא מאמין בו, אבל מה שהוא מאמין בו קיבל הרבה השפעה מן המקום שהוא פועל בו.
ולבסוף, ואת זה צריך להגיד שוב ושוב: גם אם אדם מקבל את העקרונות – העקרונות הם רק היבט מסוים של גישת החינוך, ותמיד היא רחבה לאן-שיעור מכל דבר ניתן לניסוח. הכרתי אנשים שבאופן תיאורטי מסכימים מאוד עם העקרונות, אבל שרוחם וגישתם בכל זאת מאוד שונה – לא הייתי עובד אתם. אבל זה לא כדי לבטל את הצורך להגדיר את העקרונות וללמוד אותם, זה חלק מן העניין, אבל רק חלק. השכל הוא חשוב אבל נראה שללב יש תפקיד מרכזי יותר בחינוך.
לצערי, הולכת ומתבהרת אצלי ההבנה :
1. שלבתיה"ס הפועלים ברוח החינוך הדיאלוגי אין עקרונות שעל פיהם הם פועלים.
2. בעצם יש רק עיקרון אחד והוא- שיש מישהו שתמיד יודע מה נכון, וקוראים לו "המנהל".
איפה אני טועה ?
תומר, אתה סרבן-הבנה.
1. אינני יודע לגבי בית הספר ברוח החינוך הדיאלוגי, אני משער שיש להם עקרונות, גם אם לא תמיד מוצהרים, ומן הסתם יש גם הרבה שאלות. ולגבי תפיסתי שלי, החינוכית, על מה אתה חושב שכתבתי כל השנים הללו? הספר "מקום לגדול" מביא את העקרונות הללו, וגם "מיתר – חינוך ברוח דיאלוגית", ועוד אחרים (יש אפילו "מדריך פנימי למיתר" שכתבתי פעם) ומאמרים…
2. ולמוביל של מסגרת חינוך יש אמנם תפקיד מרכזי כמנהיג, ואמנם המנהיגות היא אחד העקרונות החשובים של החינוך הדיאלוגי, אבל הוא בהחלט לא יודע תמיד מה נכון. מה שלא סותר את הצורך להנהיג. בכל מקרה, המילה "מנהל" היא יותר כלפי חוץ. ובכל מקרה, חלק בלתי נפרד מהנהגתו היא הנהגתו לחירות – בין היתר הכבוד העמוק לאוטונומיה של המחנך.
אבל אתה לא טועה בהבנה שמה שמכווין את החינוך הדיאלוגי, להבנתי, הוא האישיות של הפועלים במקום, ומה שעוד עמוק משם – החיבור.
דני,
אני סרבן כללי, לא רק סרבן הבנה…
גם אני חשבתי שיש להם עקרונות, אבל לא מצאתי, מצאתי מלא בלבול. על רוב השאלות שנשאלו מיהרו לתת פתרון ולדלג על שלב החקירה.
האם אפשר לראות את "מדריך פנימי למיתר" ? (כי את השאר כמובן כבר קראתי מזמן)
ממה שאני קורא, אתם מדברים על שני דברים שונים.
תומר שואל 'מה', ודני עונה 'איך'.
יש את מה שהבית מורכב ממנו, ומה שיש בתוכו, גודל החדרים ואם יש מרפסת
ואם היא פתוחה או סגורה, וכמה נקודות חשמל
ויש את הפעם הזו שאתה יושב במרפסת והשכנה מלמטה צועקת, ואתה מנסה להקשיב,
אבל תוך כדי גם להתרכז במה שאתה כותב. ובאופן שבו אתה הולך בבית אם יש לך למשל
שתי דרכים להגיע למטבח, ואתה מעדיף דרך מסוימת אפילו שהיא ארוכה יותר.
ויש כאלה שמתכננים מבנה, והם רוצים לדעת איפה יעשו מה. יש הדמיות אדריכליות
כאלה שמראות איפה כולם הולכים ואיפה מישהו יושב, ובדרך כלל מוסיפים איזה בעל חיים
חביב, אולי כלב, ואז שמים פתאום איזו מדרכה ברוחב 4 מטר באמצע אזור שומם, וספסל
צמוד לכביש, כדי שישבו בו. למרות שיש את הרגע הזה שאתה נתקל בספסל כזה ויושב עליו
ומרגיש מיוחד. כאילו מימשת איזו תוכנית גאונית.
אני מבין שהאיך הזה אפשר לעשות אותו בכל מיני צורות. ולפעמים צריך לשבור איזה קיר שכבר לא
מתאים, או להכניס ארונית חדשה, או סתם לעשות סדר, או לעבור דירה. ואולי זו ההשפעה המהותית של האיך הזה, הדיאלוגי, שרואה את הקשר הזה שבין הקירות והאנשים שנשענים עליהם.
אני מגיב לעצמי, שבעצם חשבתי על זה
שתומר שואל 'מה' כאילו הוא 'איך', ודני עונה 'איך' כאילו הוא 'מה'.
ושבעצם, בלי לפגוע, הייתי משאיר רק את שתי השורות האלה, בלי כל הסיפור
על המבנים והספסלים והכל.
מה שאני שואל זה: האם רק אני רואה סתירות בין המה לאיך ?
כלומר, אתה רוצה לאכול, אבל אין מטבח, אז אתה מת מרעב, ואומר לעצמך, לא מתתי מרעב, מתתי מעיפות לחפש את המטבח…
ואולי הסוד שמחבר בין ה"מה" ל"איך" הוא התקשורת בין אנשי הצוות ובינם לבין רוח המקום כפי שהיא מוגדרת. ותמיד יש איזו הגדרה, לא?
ואולי הרעיון הוא שבית כזה יהיה מקום שנותן מענה לצרכים של כל יושביו וכשיש לכאורה התנגשות בין צרכים של שני פרטים בו, אפשר לדבר על זה באופן מכבד, כזה שנותן מרחב בטוח לשניהם. לדבר באופן שברור שאפשר למצוא, כמעט תמיד, אסטרטגיה שתשרת את שניהם ואם לא אז גם הפרידה תהיה ממקום של בחירה חופשית ולמידה.
מה שאני מנסה להגיד בהרבה מדי מילים זה שבית ספר הוא בית ספר לכל יושביו, כה שמעודד התנסויות וטעויות וצמיחה אישית, כזה שמעודד להביא את מי שאתה וללכת עם זה בבטחון מלא שיעטפו אותך באהבה ובקבלה על מי שאתה.
החיזיון ברור לי, התמונה, הריח, ההרגשה. לתאר במילים קצת פחות מסתדר. בכל זאת, מקווה שהצלחתי להעביר במשהו מתחושותיי.
אני הבנתי, ואפילו מסכים.
והערה קטנה לגבי המנהל – אם אני מבין נכון את דני, המנהל לא מפטר איש צוות כי הוא תמיד יודע מה נכון, כדברי תומר. למנהל יש את האחריות, ומפה נגזרת גם הסמכות.
ואם לא רוצים לתת לו סמכות שלא יתנו לו אחריות, ויעשו ניהול מעגלי או ניהול משותף או שיקראו לזה איך שרוצים (כמו למשל בנאות סמדר. אבל אז צריך לקחת בחשבון שכדי להחליט איך יראה שער הכניסה לישוב יכול לקחת חמש שנים של דיונים עד שמגיעים להחלטה. וזה סבבה לגמרי אם הקהילה מוכנה לאפשר את זה).
והדיון היותר מהותי הוא תמיד מה בסמכותו של המנהל. עד כמה הוא יכול להתערב בהחלטות הצוות? מותר לו לפטר או לא? ועוד שאלות כאלו, שכל אחד יענה עליהן באופן שונה.
תודה אורן.
ההערה שלך מאפשרת לי לדייק.
השאלה שלי היא: האם הסמכות והאחריות של המנהל נובעות מתוך עקרונות כלשהן, למשל כפי שאומרת נירית ?
או, כפי שאני רואה את הדברים, שבכלל אין עקרונות ?…