אפשר לספר את סיפור ההתבגרות – התהליך שעובר אדם מינקות לבגרות – באופנים שונים ובהתאם גם לקרוא אחרת את אתגר ההורות והחינוך. אבל אני מאמין שישנו ציר אחד, סיפור אחד, שהוא הולם יותר, שהבנתו גם מבהירה דברים רבים. הוא לא פוסל את הסיפורים האחרים, אלא מאגד אותם באופן קוהרנטי ומשמעותי יותר.
אפשר לספר את סיפור ההתבגרות כתהליך הבשלה גופני שבו האדם לומד לשלוט בגופו ולעשות דברים בעולם, אפשר כתהליך פסיכולוגי, כתהליך חברתי-תקשורתי, קוגניטיבי (מחשבתי), רגשי. אבל נדמה לי שהסיפור היותר מהותי הוא תהליך ההתבגרות המוסרי – על זה נסבה ההתבגרות. כל שאר ממדי ההתבגרות, שהם כמובן קורים וחשובים, הם באופן כלשהו ממדים של הדבר הזה הפועל במרכז.
עכשיו, המילה "מוסר" כמובן מעלה כל מני אסוציאציות, והיא משמשת בכל מני הקשרים. רובם לא יתאימו ואולי אפילו יסתרו את השימוש שאני רוצה לתת למילה. לכן חשוב לדייק. מילים אחרות שיכולות להחליף או לתמוך בכיוון שאני מייעד למילה "מוסרי": ליבי, אמוני, חירותי, זיקתי, יצירתי, דיאלוגי. ואם בכל זאת בחרתי במילה "מוסר", זה כדי לחדד שלא מדובר בהתפתחות משהו שנמצא בתוך האדם, כי אם בהתפתחות היחס הזיקתי של האדם אל העולם – לא התפתחות נפשית פסיכולוגית פנימית אלא התפתחות הזיקה ההוויתית אדם-עולם. המילה "מוסר" מבהירה שאין זה קשר חד צדדי – כוונתו של האדם לעולם – אלא מערכת יחסים שהאדם נמצא בתוכה. לא רק מוסריותו של האדם אלא בה במידה מוסריותו של העולם.
במילים של בובר: זו היכולת של האדם להקשיב לאופן שבו הוא נקרא על ידי העולם והאופן שבו הוא משיב בקריאה משלו. היכולת הזו אינה רק כשרון שמתפתח, אלא כמו כל מערכת יחסים היא הבשלות של הערבות, הידידות, והאכפתיות ההדדית.
ישנה מימרה האומרת שאדם נולד כאשר אלוהים רואה שהעולם אינו יכול להתקיים ללא אדם זה אפילו רגע אחד נוסף. אם תרצו, תהליך ההתבגרות הוא התהליך שבו אדם מבין (לא רק בשכלו, אלא במכלול הווייתו) את האמת של משפט זה, ומאפשר לחייו להיות ביטוי שלה.
לכל אדם ישנה מתנה ייחודית, והבגרות היא התהליך שבו הוא לומד לאסוף את עוצמותיו וכליו השונים ולמקד אותם באקט תשומת הלב באופן שמפרה את המציאות במתנה ייחודית זו (תשומת לב היא אהבה). זהו התהליך שבו הוא נעשה לבן דיאלוג – מישהו שאחרותו העצמאית היא מספיק אחרת, מספיק ייחודית כדי להוות גורם מפרה. אות וסימן לכך שהוא הסכים להיות כתובת למציאות – להגיד אני.
במילים אחרות – הבגרות היא התהליך שבו אדם נעשה ליוצר. למי שאינו רק דמות בסיפורם שלא אנשים אחרים אלא מספר בזכות עצמו.
ועוד מילים: זו היכולת לברך – להכיר בכך שהוא מפריע (שהוא לא שקוף, שהוא עוצר את האור, וצורך אוויר, ותופס מקום) אבל בו זמנית שהוא טוב, ועל כן הפרעתו היא הפריה (ברכה). משמע, תהליך הבגרות הוא האומץ להיות טוב.
ישנו סחף טבעי אל הבגרות, זה לא משהו שהאדם עושה וזה גם לא משהו שהוא יכול לעצור. במובן מסוים ניתן לומר שהסחף הזה הוא לא לכיוון ההתפתחות אלא לכיוון המורכבות וההתרחבות. והאדם בעצם רק מנסה לשמור על הומאוסטזיס – שיווי משקל של ערנות. ככל שהוא מתבגר הוא צריך להשקיע יותר ויותר משאבים כדי להיות באותו מקום שתינוק נמצא בו ללא מאמץ. במילים אחרות, ייתכן שהסחף הטבעי אל הבגרות (שהוא הסחף אל המורכבות) הוא גם הסחף אל אי-הערנות, ונדרש מאבק הולך ומעמיק של המבוגר לצאת לאור כדי לאזן את עולם הידע והדימויים בעולם הרצון, ולשמור על ערנות.
מלכתחילה תינוק רואה עצמו כטוב ובעל זכות מלידה, אבל סחף ההתבגרות מביא לפתחו ללא הרף את הדרישה לספר את עצמו כרע. לכן נדרש אומץ, והבגרות היא האומץ להיות טוב, למרות ועל אף הכל. ולכאורה, אנחנו הולכים הרבה כדי להישאר באותו מקום. אבל זה לא בדיוק אותו המקום. הערנות של המבוגר היא רחבה יותר, מקיפה יותר, מכילה יותר ובעיקר מסוגלת יותר להפרות ולברך.
כך שבאופן עקרוני ניתן לומר שבגרות היא התהליך שבו אדם מבשיל לעזוב את הקרקע הסימביוטית של הדעת והשליטה, לטובת יכולת הולכת ומעמיקה לפגוש את האחרות מבלי לאבד את עצמו בדרך. פגישה כזו, מעצם טבעה היא הליכה – הליכה של נוכחות. אנחנו צריכים ללכת כדי להישאר בבית. להתיישב ולהחזיק לא יעזור לנו.
השימוש במילה מוסר כדי לתאר את הציר המרכזי של תהליך ההתבגרות לא בא, אם כן, כתיאור תהליך ההפנמה של ערכי מוסר חיצונים, אלא אדרבא כתיאור ההתגלות וההתעוררות של האדם לחירותו ולאחריות הנובעת ממנה. מה שגדל עם הבגרות זו היכולת של האדם ללכת.
וכיצד עלינו להבין את אתגר ההורות והחינוך על רקע זה?
הכול פוליטי. לא רק האקט שבו שמים פתק בבחירות או מאבקים ציבוריים שמנהלים, אלא גם כל מעשה יומיומי ולכאורה תמים בהשלכותיו. לכל דבר יש היבט פוליטי. גם כשאנחנו לא מודעים לכך, הוא בגדר הצהרה, התייצבות בצד זה או אחר במאבק כוחות, ובאופן עקרוני מעביר אנרגיה אל תוך המרחב הפוליטי. למשל: ההחלטה שלנו לצמצם את השימוש בשקיות ניילון היא פוליטית. היא פוליטית מכיוון שעיקר משמעותה הוא במה שהיא מסמלת, במעמדה כיחידת "דיבור" בתוך וויכוח שמתנהל. בפועל, ההשפעה היא מזערית, ולא תשנה כהוא זה.
כמובן, בית הספר לימד אותנו לחבר. אם עוד אחד ועוד אחד ועוד אחד יחסכו בשקיות ניילון, יהיה אולי פחות זיהום. כך הוכנסנו בסוד הפוליטיקה. זה בדיוק סוג המחשבה שממכרת אותנו לפוליטיקה.
גם לאכול עגבנייה הוא אקט פוליטי, אם קנית את העגבנייה בשוק המקומי או בסופרמרקט גדול, אם בחרת אותה אורגנית, מתוצרת הארץ או אחרת, במחיר מסוים או אחר, בהתמקחות או בלי התמקחות, ואפילו האופן שבו היא נאכלת (אכלת אותה באופן יהודי ישראלי, לא ידעת?)
וכמובן, אם הכול פוליטי ואי אפשר להימלט מכך, ממילא אתה נתון לשיפוטם של המטיפים למיניהם, שידחקו אותך לפינה ויתעקשו שאתה חייב לנקוט עמדה, (כי "לא לשחק" זה בכל זאת לתת את קולך לצד אחד (בדרך כלל לזה של היריב)). תפתח עיניים, תראה מה קורה סביבך, תפסיק לחיות בתוך בועה, אתה חלק. תלמד, תהיה מעורב, תפסיק להיות תמים, לא תוכל רק לחיות את החיים האישים שלך. האם ידעת למשל שהסרט הזה שהלכת לראות, הוקרן באולם קולנוע שיושב על קרקע שנלקחה בכוח מן המיעוט? האם ידעת שזהו סרט אמריקאי שנעזר בעבודה של נערות עניות בסין? ואתה, בלי לדעת זאת, בעצם נתת יד להמשך ההתעללות? האם שמת לב שהסרט הזה מלא ערכים קפיטליסטים שמעודדים צריכה, ושתרמת להפצתו ובכך גם להמשך ההשחתה של כדור הארץ?
אומר פוקו: אנחנו שרויים ברשת של כוחות הנאבקים זה בזה, אי אפשר להימלט מכך. וזה לא שלכוחות הללו יש מקור – הם מבוזרים בתוך הרשת. זה לא מישהו מסוים, עשיר ובעל הכוח. (והרי העשירים מקבלים את כוחם מן העניים, זה ברור, אבל גם להפך זה נכון). אלא יש זרמי כוח, והאדם מוצא את עצמו בתוך זרם זה או אחר. ואמנם זרמים אלה מצטלבים בצמתים שונים, ואפשר לדבר על אנשים שמוצאים את עצמם בצמתי כוח, אבל הכוח הוא לא שלהם, הוא פועל בלעדיהם, הם רק מאכלסים, באופן זמני, את המקום הזה, ואם הם לא היו, היו אחרים. חלק מן התפיסה הפוליטית, אם כן, אומרת שאין אדם שאין לו תחליף. ראש ממשלה, למשל, הוא ללא ספק צומת בעלת כוח, אבל לחשוב שהוא המקור של הכוח הוא מגוחך. רוב הסיכויים שהוא כפות על ידי כוחות אלו יותר מאשר כל אדם אחר.
וזה אכן חלק מן התפיסה הפוליטית הרואה את האדם רק בבחינת המקום שהוא ממלא בתוך מארג הכוחות. מבחינה זו ה"אזרח" הוא לעולם לא יחיד בעל פנימיות, אלא תמיד אחד חלקי שבעה מליון. משמע, הפוליטיקה מבינה את הפרט כבנוי מאותו חומר שבנוי ממנו הכללי, רק מחולק כמספר האנשים. וכמובן, האזרח הישראלי הוא פרט כזה, אבל גם ה"עני", או ה"מובטל" או ה"אישה" או ה"סטודנט" או ה"יהודי" או ה"נפגע התעללות" וכן הלאה. בכולם נעשית אותה טעות של לקיחת המושג הכללי וחלוקתו למספר האנשים כדי לקבל את המובן של מה הוא פרט. אבל, האדם הוא לא פרט, הוא יחיד.
וייתכן שהמאבק שאנו נאבקים למען זכויות הנכים, הנשים, הילדים, העניים, המגורשים, המיעוטים, כדי לעשות להם מעט מקום במציאות צפופת אינטרסים, הוא בו זמנית מה שגונב את המקום ליחיד.
אז מה זה אומר, שעלי לסרב להיות יהודי, ישראלי, אזרח, עני, או כל תווית אחרת? האם אני יכול להתעקש להצהיר שאני "רק אדם" ולדחות מעל פני כל לבוש, כל הגדרה, כל "מה", ולהתעקש להיות רק "מי", יחיד לאינסוף?? מי שואל אותי בכלל? בסופו של דבר יהרגו אותי בתור יהודי (ישראלי, חייל, פלשתינאי…). זה יהיה כל כך לא נוח להם אם אסרב להיות יהודי. אבל האם זה בכלל אפשרי?
האם אפשר בכלל להיות "רק אדם", ואפילו לא מפני מה שמבקשים להדביק עליך מבחוץ אלא ממש מבפנים. האם אפשר שלא להיות יהודי, ישראלי, אישה, נכה או כל דבר אחר שנדמה שאתה?
אבל אז עולה השאלה – האם אין דרך להיות יהודי באופן לא פוליטי, באופן שלא עושה אותי אחד חלקי עשרים מליון, אלא אחר? האם אני יכול להיות בו זמנית יחיד ויהודי? שייך לקבוצה, אבל לא בתור רק עוד אנרגיה גולמית בכלל האנרגיה הקבוצתית, אלא באופן בלתי ניתן להוספה וסיכום?
זו שאלה חשובה, שהרי ההתייחסות הפוליטית לבני אדם חוטאת בחוסר קדושה. זה ברור. היא מנכסת ומלאימה, מבודדת ומפרידה. ואם כן, האם ישנה אופציה לא פוליטית? האם אפשר להחזיר את העולם לאנשים? האם יכולה להיות תנועה חברתית שאינה עוד אינטרס, אלא משהו הממיס את עולם האינטרסים לטובת משהו אחר? מאין יכולה לצמוח תנועה כזו?
באיזה אופן אישי מותר לי להיות אישי עם אדם שהופיע בחיי? ואולי רק במקרה הופיע, ועוד חודש כבר יישכח? ואם אוהב אותו עכשיו (נגיד רק מתוך אהבת האדם) האם זה לא יבוא במקום אהבה יותר אישית, שאולי בכל זאת היה לה מקום? ומצד שני, האם אפשר לאהוב כל אדם שאני נתקל בו באופן כל כך אישי? כל כך גורלי? היכן נגמרת האינטימיות?
איזו מן שאלה היא זו, מה השורש שלה, מה מציק כאן?
ישנה דרישה, למשל, באהבה רומנטית, להצהיר שהמפגש אינו מקרי, שבעצם חיכינו זה לזה כל השנים הללו, אולי אנחנו בכלל מגלגול קודם, וגם אם לא, הרי שהזימון הזה הוא משמיים, ומכאן לנצח. הוא האחד. לא רק עוד אחד אלא הכי אחד. כי אם זה יכול לקרות עם כל אחד אחר כי אז אני סתם חור שכל אחד אחר יכול למלא. סימן שלא אותי באופן אישי אוהבים, אלא רק את התפקיד שאני ממלא.
וכמובן, כהשלמה לאישי הרומנטי נמצאת המידתיות המתונה, שבה שום דבר אינו אישי – יחסים מהוגנים שבין זרים, שנשמרים כאלה – בלתי אישים. הרי לא נשקיע זמן וכסף באדם סתם. מי הוא בכלל? מוטב לשמור על מתינות עד שיתבהר אחרת. וכך משלימים זה את זה האהבה הרומנטית והניכור הבסיסי, העושה את הכול לא-אישי, מלבד אדם אחד וכמה קרובים.
ומנגד ישנה כביכול האפשרות של המואר אשר אהבתו רחבה ומקיפה ועקרונית, לא מתחשבת בכל הדקויות של האישי. זהו מן פתרון כזה שמבקש לא לקפח אף אחד. את הכול הוא אוהב במידה שווה. זו אהבה קוסמית, עולמית, גורפת, שקופצת מעל הפרטים ואוהבת את האדם שבכל אדם, אוהבת כל מה שנפגש, כל מה שזז. אבל כמובן, אין כאן התקשרות, ולא התחייבות – זו חירות (עקרה?), מחבקת את כולם, מקרינה לכולם, משמחת את כולם, גומלת חסדים בחינם.
ואני מחפש את הדבר האחר שהוא לא זה ולא זה. לא האהבה האישית המקמטת את המציאות כדי שתוכל לשפוך את כל אהבתה למקום ניקוז אחד, ולא האהבה הבלתי אישית שניתנת לכולם במידה שווה, אלא משהו אחר, שהוא אישי ממשי, ואינו חושש מן המקריות. כי אמנם חייבים להודות: זה אכן היה יכול להיות מישהו אחר. וכל אותו מעשה הצדקה והוכחה שכביכול מלווה דרך קבע את האהבה הרומנטית כדי להעלות את האהוב מעל פני השטח ולעשותו הכי, ויחיד, והכול, הוא מאמץ שאינו קשור לשאלת האמת. אדרבא הוא בא לדחות את הסתמיות שכביכול נלחשת מתוך המקרי.
זה היה יכול להיות מישהו אחר, אנשים אחרים. ובכל זאת, כעובדה אלה האנשים האלה. והם לא מקריים משתי סיבות משלימות: קודם כל כי נשלחו אלי (והשולח אינו מקרי) ואחר כך משום שנשלחו אלי (והנמען אינו מקרי). ואני, שאיני סתמי, שופך מאי-סתמיותי על כל דבר שאני פוגש. דומה הדבר למה שקורה בסיפורים מיתולוגיים – כל דבר הוא מתנת האלים (או קללתם). כל דבר שפוגש את הגיבור הופך לחלק מן הסאגה שלו, והדבר האחרון שאפשר לומר עליו שהוא סתם. הכול גורלי, ונמצא שם כדי לדבר אתו באופן אישי, ולהוות חלק מן התולדות החקוקות בסלע וצובעות את אישיותו ומפעל חייו. כל אדם שהוא פוגש הוא בגדר ארכיטיפ, הצד הזה של אישיותו שבא אליו מבחוץ בזמן הנכון ללמדו דבר ולהכניסו בסוד ההתגלות האישית.
במילים אחרות: הם לא מקריים כיוון שה"מקרי" אינו סתמי. כמו שנים עשר השליחים לכל אחד יש אופי מובחן שמובחנותו המסוימת היא קריטית. והאדם שאוהב, לא רק אוהב את כולם באופן שווה, אלא גם מסכים בעצמו להיות נאהב על ידם באופן אישי. הסידור הוא אולי אחר, אבל בכל סידור שלא יהיה נערכים המרכיבים מחדש כדי לגלם את שלמות המופע האלוהי.
זה נכון שהיו יכולים להיות גם אחרים, שונים. אבל המסקנה מכאן היא לא שזה דורש יחס בלתי אישי ושווה לכולם, אלא להפך, שלא משנה איך יסתדרו הדברים, בסופו של דבר הם פנייה אישית אליו. או בניסוח אחר: כל אדם הוא דיבור של אלוהים אלי ושליח ממנו, ואם אסתפק רק בהפעלת מנוע האהבה הכללית, או לחליפין אטרח להתקשר אליו באופן "הכי", אפסיד את לקחו.
לכן אני מוכן לקבל את השפעתו ולטבול בגורלו. אין זה סתם בן-אדם שמשפיע עלי וכמותו יכולתי גם לפגוש אחרים: הוא שליח מתוקף הסכמתי להיות כתובת, גיבור של סיפורי. אין צורך לעכב את האישי וגם לא לקפוץ אל הרומנטי, אפשר לצלול פשוט אל תוך האישי הממשי, ולגלות את אפשרות ההתקשרות העמוקה שיש בה קדושה. אכן, כל אדם הוא מסר של אהבתו, ודרכו אוהב אני אותו. כל אדם ראוי לאינסוף אהבה, ללא גבולות בכלל, ובאופן אישי לחלוטין ממתין אני לקבל את חיוכו.
ומה שאני אוהב בו זה לא איזה אלוהים כללי, מושג מופשט העומד מאחורי החלון שפתח בנוכחותו, אלא דווקא אותו בהתגלותו, בנוכחותו הייחודית. כמוהו כאיבר מאברי האלוהים – כמו יד או אצבע או אוזן מושטת. וכל אחד הוא ללא תחליף, כי להיות איבר של אלוהים זה לא כמו להיות אחד חלקי קבוצה כללית ומופשטת, אלא זה להיות אלוהים כולו – האצבע היחידה של התגלותו הנוכחית.
שונה האדם מן הכלב, שהכלב, אם יהיה סמרטוט רטוב במלונתו, רק יצטופף בשארית המלונה כדי להימנע ממגעו, והאדם פשוט יזיז אותו. בכך יבטא את יכולתו לא רק להסתגל לסביבתו אלא גם לשנות אותה. יכולת אנושית זו שנראית לנו כה מובנת מאיליה היא למעשה עניין מאוד מורכב, וכמו כל כלי רב-עוצמה – היא יכולה לברך אבל יכולה גם לפגוע.
זו יכולת מורכבת, היא דורשת התרחקות, התנתקות, ניתוח, דמיון, שפה, ומיומנות שימוש בכלים. כולם שלובים זה בזה ומצטרפים לתנועת נפש אחת שהיא לא רק מקבלת ולא רק מתקשרת, אלא גם מהנדסת. זו איכות מובחנת, סוג של יחס אל העולם, התרחשות אנרגטית בעלת גוון מסוים, אופי של הוויה, התכוונות וזיקה. והאיכות הזו, כמו סם או תרופה חזקה, יש מינון שמעבר לו היא משפיעה לרעה.
תנועת הנפש הזו עושה את ה"עושה", ועושה את המרחק המקבילי ונטול האישיות, ומכנסת את מחשבת האדם לקו, וממלאת אותו באשליית השליטה. עכשיו כל זה לאט.
היא עושה את ה"עושה". כמו ירית אקדח שלא רק שולחת את הכדור קדימה, אלא גם מרתיעה את האקדח אחורה. הוא אותו כיווץ של מאמץ, ורתיעה של אי שייכות, וחרדת האשמה, והאחריות המיותרת.
ועושה את המרחק המקבילי, הוא אותה מציאות של סיבות ותוצאות בלתי אישיות הניצבות מוחצנות זו לזו, מנוכרות זו לזו, מפעילות זו את זו. והמרחק הוא המרחק בין סיבה לתוצאה – מרחק פיסיקלי שותק. באופן זה כל העולם נתפס כתוצאה, והאדם סיבה בתוכו.
ומכנסת את מחשבת האדם לקו. ששוב אינו רואה את מלאות הקיום המשתרע על פני מרחב תלת ממדי, אלא רק את הקו של מעשיו שקושרים בין סיבה לתוצאה באופן הדוק ומסלולי.
ומכאן פתוחה הדרך לאשליית השליטה – המחשבה הכפולה הזו: שהאדם יכול לשלוט במציאות, ושזה תפקידו. משמע, על זה הוא נבחן, מתוך זה הוא מוערך, וכאן הוא מקבל את זהותו – כאחראי, כגורם, כדוחף, כסיבה.
הכיווץ הוא גל קטנטן בתוך ים. האדם לא אחראי על הים. הוא לא מקור המציאות ולא השולט בה. מוטב לומר בקנה מידה רחב: הדברים פשוט קורים. והאדם נסחף בים. ועל מנת להבין עד כמה זה כך, יש לחזור ולהתיר. להבין תחילה שמרחב החיים הוא עצום ומכיל אינספור דברים. בשעה שהוא עסוק בתכנון משימתו הבאה, כאילו בזה מתמצה האדם, מיליארדי תאים פועלים בגופו, רוחשים בדיבור עם האוויר, עם מראות וקולות. ליבו פועם, קיבתו מעכלת, ריאותיו נושמות. אינספור מרכיבים סביבתיים השלובים זה בזה ומקיימים באורח פלא ותמידי אותו ואת העולם התומך בקיומו. על שום דבר מכל זה אין לו שליטה, על שום דבר מזה הוא לא אחראי. והמעט שבמעט שנראה שיש לו שליטה עליו, מוליך אותו שולל, מצר את מבטו, מכנס את מחשבתו אל אותו משעול צר, שכביכול מייצג את מעשיו ואת מי שהוא בתור "עושה".
הוא הנו כל הרוחב הזה. המשעול הוא רק אשליה. כל מה שהוא חושב שנמצא בשליטתו, בעצם בעיקר עובר דרכו. לא רצונו מתבצע – רצונה של המציאות. הוא רק מרכיב זעיר בהתרחשותה, ורצונו ושליטתו הם רק עוד היבט של רצונה. אפשר אם כן להתיר את חווית המרחב המקבילי ולחזור אל מרחב הלב, הדיבור, האהבה. ללמוד להישען על היש.
כי גם אם אין לאדם יכולת לשלוט במציאות יש לו יכולת לדבר אתה, להשפיע ממקורו הוא. כי כן, יש דבר כזה שנקרא "אני", והוא שונה מן הכיווץ של ה"עושה". האני הזה הוא מעיין נובע, יצירה, בן שיח, לא מהנדס. כוחו הוא ביכולתו לבקש, להקשיב, לנוע עם הזרמים ולנווט בתוכם. עדיין זהו רצונה של המציאות שקורה, אבל כשמדברים עמה היא שמחה להיעתר לרצונו. ותהליך ההתבגרות הוא התהליך בו לומד האדם להרפות מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ומצמצם את אשליית השליטה לטובת הגדלת מרחב הדיבור והניווט. לא שולט – מברך, לא רודן – מנהיג.
לא מתוך פעולת ההנדוס משפיע האדם על המציאות, אלא משורש המוסר של פעולתו. אלה הזרעים האמיתיים שעתידים לנבוט כאן ולא קליפת המעשים החיצוניים. וזה העמוק ביותר שאדם יכול ללכת במעשיו – אל שורש המוסר שלהם.
ובתור דוגמאות אפשר לבחון ענייני יומיום, לבחון צעד צעד עד כמה עמוקה אשליית השליטה, ואפשר גם להביט מלמעלה, על מהלך ההיסטוריה או על דרכו של אדם ולראות עד כמה בעצם מלידה ועד מוות הדברים פשוט קרו – לא הוא יצר אותם.
קריאה בשם: כשאדם עובר ליד פרח וקורא לו "כלנית" יכולים לקרות שני דברים שונים: אפשר שהקריאה תהיה חלק מפגישה עמוקה עם הפרח. השם הוא כמו מספר הטלפון המאפשר להתחבר אליו ישירות. באופן זה רואים את הכלניות שבכלנית המסוימת הזו, ועוד יותר מכך את המסוימות הממשית של הפרח הזה, רואים את ייחודיותו. ואפשר שהקריאה תעטוף את הפרח במעטה אטום שימנע כל גישה ישירה וממשית אליו. האדם יודע שזה כלנית וימשיך הלאה בלי לראות אותה בכלל. אלה שתי תנועות שונות.
ומה שנכון לגבי קריאה בשם נכון לגבי כל דעת: כל ידיעה היא כללית, תבניתית, מופשטת. וככזו היא בעלת פוטנציאל למחוק את הייחוד, לחסום את הממשות. על מנת שהדעת לא תהיה כזו נדרש האדם הער שמסוגל להבין באמצעות הידע – מי שנוכח, שואל ומאמין בכוחו להבין – הוא דורש מציאות.
הבנה וידע: בטרמינולוגיה שלי לדעת פירושו לכונן יחסי בעלות בין האדם לבין הידע. כמו כסף בכיס, זהו דבר חיצוני, המשאיר את הידע "שם" כדבר מה מכאני. "לדעת" במונחים של לרכוש. כנגד זה הבנה היא כמו ראיה, דבר מה פעיל של כאן ועכשיו, ולא בהכרח יש לו "תוצרים". ידיעה קשורה בזכירה, הבנה קשורה בשכחה יוצרת – כמו פעולת העיכול היא מפרקת ובונה מחדש. להבין משהו פירושו להתמסר למפגש עמו, לדבר עמו, להתחבר אליו. הבנה היא מפגש.
התמכרות: ההתמכרות בשונה מרעב אורגאני מייצרת תנועה הצורכת ללא הרף "תחליף" אשר "סותם" את הצורך באופן זמני, אבל בשונה מן הדבר המקורי הוא לא מזין. זו רק הדמיה של שובע אשר אינה מאפשרת לגוף לצרוך את הדבר שיכול להפוך לחיים ולהניע אותו קדימה. הוא תוקע את האדם במעגל סביל החוזר על עצמו. ההתמכרות לא נמצאת ב"חומר" אלא בקשר השקרי בין החומר לרצון האדם. הרמייה העצמית היא חלק מכל התמכרות.
התמכרות לידע: בדרך כלל הידע משמש כתחליף ממשות, מענה לנפש שמתקשה להיות נוכחת. ההתמכרות לידע לא עוזרת להבין, להתעורר, לראות. אדרבא, האדם נעשה כלוא בידע ומאבד את יכולתו לפגוש. ההתמכרות לידע נפוצה מאוד, ולא צריך לבלבל בינה לבין ידע המשרת את תנועת החיים.
הידע שאינו פותח חלון לעולם, שסוגר את האדם בתוך מכלאות הידע מצטרף למגמה המבקשת לחסום, לעוור, למנוע מפגש. אני טוען שזו מגמה עקרונית של הבית-ספריות. היא משתמשת בידע לא כדי לעזור לאנשים לפגוש עולם, זה יהיה מסוכן מדי, אלא אדרבא כדי לא לפגוש, כדי לא לאפשר תנועה. המכורים מנסים להדביק אחרים בהתמכרותם. והפתרון לבעיה אינו דווקא בהפניית גב לידע אלא בהבנת השקר ובעיקר במציאת ערכו הגואל של הידע כמביא ברכה ותנועת חיים ובריאות. ההבנה מבריאה. יש לה ערך תרפויטי. לשם כך עלינו ללמוד לעשות דברים חדשים, יצירתיים עם הידע – ללמוד להשתעשע אתו, לשחק אתו, לפתוח אותו, להפוך אותו לחי.
קופסא סגורה: היחס לידע כקופסא סגורה שאין לפתוח אותה. הדגש על זיכרון, על תשובה נכונה אחת, על הצלחה חיצונית, ודחיית ההבנה לטובת הידע כבעלות. לא מתעקשים שהילדים יבינו, זהו מושג מעורפל מדי, לא מדיד מספיק, התיוג חשוב יותר. בעיקר מלמדים אותם איך לשקר באמצעות הידע.
דוגמא: חשבו על דבר פעוט שלפעמים טורחים ללמד אותו אפילו בגן – איך נוצרים עננים. הגננות, ההורים, המורים, כולם יספרו לילד את אותו דבר על מים שמתאדים ואחר כך מתעבים וכך סבורים שהסבירו את כל מה שיש להסביר. הם תמהים מדוע הילד נשאר בשלו ושואל "אבל איך נוצרים עננים?", וכנגד שאלתו החוזרת הם שבים ומסבירים, מכוונים בעדינות את ראייתו של הילד אל תוך הנתיבים המוכרים היטב, מרחיקים אותו משדה הבור.
אבל איך באמת נוצרים עננים? למה ההתעבות נעשית דווקא בצורה של עננים? למה לא סתם ערפל שמכסה את כל השמיים באופן רציף? למה לעננים יש דווקא את הצורה הזו? וגם, ראיתי בימי חיי עננים שהולכים ונמוגים, אבל מעולם לא זכיתי לראות עננים שהולכים ונוצרים. הם תמיד באים מהיכן שהוא, מאין? האם יש מקום שבו נוצרים עננים? ואולי עננים לא נוצרים – רק מתרבים כדרכם של חיות? הו לא, הפלקט של "מחזור המים" שהיו תולים אצלנו בכיתה ב' לא מסביר דבר מכל זה. מי שבאמת רוצה לדעת איך נוצרים עננים לא ישביע דעתו עם התשובות המצויות. ובכל זאת מבוגרים רבים מסתפקים בתשובה הזו ומדמים שהם מבינים איך נוצרים עננים.
זהו טבעו של חינוכנו – אנו מוותרים על מרחבי החיים ומכנסים את הילדים אל תוך ערוצי הידע הדידקטי. אחר כך אנחנו מזועזעים כשהם לא יודעים אותו. אבל הזעזוע הזה מסתיר תחתיו את הבורות העמוקה של האדם שאינו יודע שהוא לא יודע. הוא מבטא את החרדה המבעבעת בתוכנו, הד לנבואת לב מוכחשת הלוחשת לנו על הלא נודע שממנו אנו באים ואליו אנו עתידים לחזור. (מתוך "מקום לגדול")
החופש לבחור: על פי רוב נוהגים לזהות חירות באופן בלעדי עם החופש לבחור. על פי תפיסה זו אדם חופשי הוא אדם שבצמתים החשובות יכול להכריע בין האלטרנטיבות השונות מתוך עצמו מבלי שיהיה כפוי מבחוץ ללכת דווקא לצד אחד או לצד אחר.
שליטה: הנטייה לזהות חירות עם חופש בחירה קשורה הרבה לרקע התרבותי שלנו ולמורשת המכניסטית שלנו כבוני כלים. מתוך רקע זה מובן אקט הבחירה כתהליך בו מתייצב האדם מחוץ למציאות, כנפרד ממנה, וחירותו מבטאת את מידת השליטה שלו במציאות חיצונית זו. (משמע, הוא נמצא בעמדת המעצב. הוא זה שאומר למציאות מה יהיה, כנגד האפשרות שהיא תכתיב לו מה יהיה).
מציאות סטטית: אופייני לתפיסת עולם זו הוא התפיסה של המציאות בתור דבר שריר וקיים המכיל בתוכו כבר את כל אפשרויותיו. האדם המעצב בוחן מציאות שהיא סטטית במהותה, ומזכירה מיכל גדול (מרחב האפשרויות) שבתוכו הוא מנווט (כבוחר).
שתי בעיות עם תפיסה זו של חירות. הראשונה קשורה לעובדה שאקט הבחירה מתבצע למעשה רק בנקודות צומת ושם כביכול גם מגולמת כל החירות. לאחר שהאדם בחר במסלול מסוים הרי שהמסלול כבר לוקח אותו לנתיבו והאדם רק מוכתב. גם אם מתרבות נקודות הצומת הללו מאוד עדיין הן כאין וכאפס מול הרצף.
הבעיה השנייה קשורה לשאלת החופש של הרצון עצמו. מדוע בוחר האדם ללכת דווקא ימינה? האם זה מתוך שיקול הגיוני? מתוך התניה? מתוך הרגל? מדוע הוא רוצה את מה שהוא רוצה? אם יש לכך סיבה ברורה אז בעצם האדם כפוף לסיבה זו והיא זו המכתיבה לו כיצד לנהוג, אבל בהיעדר סיבה ברורה, נדמה שהמצב עוד יותר מתסכל, שהרי כל מה שנותר הוא לרצות ללא סיבה ממקום גחמני, מקרי, סתמי, ולא צפוי.
חופש הזרימה: ראוי, אם כן, להבחין בין חופש בחירה לחופש זרימה/יצירה. חופש זרימה מתייחס לחופש שאינו קורה רק בנקודות צומת (דיגיטלי), אלא מתקיים ברצף (אנלוגי). הוא אינו קשור לשליטה במציאות חיצונית, אלא באפשרות להיות מעורב ובלתי מופרד במציאות.
מציאות דינמית: בשונה מן התפיסה הדטרמיניסטית המניחה את המציאות כדבר מה שריר וקיים ובמובן עמוק לא יכול להתחדש, מושג חופש הזרימה מתייחס למציאות כדבר ההולך ונברא, הולך ומבשיל. העבר אינו מכתיב באופן חד משמעי את העתיד. העתיד צופן בחובו אפשרויות שלא היו אפשריות לפני כן.
דיבור: מול תפיסת החופש כאקט של שליטה הנובע מן היחיד ומופנה כלפי המציאות, חופש הזרימה נוגע לאפשרות של הידברות עם המציאות. כאן מתקיימת האפשרות הלא דטרמיניסטית של הגילוי וההתחדשות. החירות אינה תכונה של יחיד שרוצה או לא רוצה, אלא של שיח. יש שיח שהוא כבול ומוגבל, ויש שיח שהוא חלק מתנופת היצירה של העולם. הרגע הבא לא מוכתב על ידי החלטה או בחירה של האדם, אבל גם אינו נכפה עליו. זהו מעשה יצירה הנובע מן המפגש הייחודי של אדם מסוים עם מציאות מסוימת.
איכות: לא מדובר בחידוש לשמו. אלא, היצירה מחפשת אחר הטעם, האיכות, הנותנים כיוון לתנופת היצירה. אין זה רצון גחמני, אבל גם לא הוצאה לפועל של תוכנית מראש מוכנה, אלא התרחשות חיה, גישוש הולך ומתברר, בעקבות הטוב.
דוגמאות: הרקדן המאלתר אינו רוקד על פי תוכנית קבועה מראש, אבל הוא גם לא רק מופעל על ידי המוסיקה באופן בלעדי. אלא עצם המגע שלו עם המציאות, האופן שהוא קשוב לה, חי אותה, מניב את הריקוד ההולך ומתחדש מדי רגע ברגע. באותו אופן ניתן לדבר על הצייר שיצירתו היא סוג של גישוש וחיפוש אחר איכות הולכת ומעמיקה. אין זה רק ניסיון לבטא קול שהיה קיים מראש, אלא בעצם תהליך היצירה גם הולך ומתבהר הקול הזה עצמו ומגלה את עצמו.
טוב: הצייר, הרקדן, ובאותה מידה הילד המשחק, מחפשים כולם אחר איכות, מנסים להעמיק את הטוב שלה. וזה חיבור זה לטוב המבקש להתבטא, שמגדיר את החירות. כך שבמובן עמוק טוב וחירות דבר אחד הם. אין משמעות לחירות ללא תחושת הטוב שמולידה את התנועה ועושה אותה מחד לא גחמנות, ומאידך גם לא תוכנית סדורה מראש, אלא הקשבה לטוב הרוצה לפעול את עצמו.
נוכחות: היכולת להקשיב לאיכות ולעקוב אחר נתיבי התפתחותה אינה רק יכולת פסיבית, אלא ביטוי לעומק המפגש בין האדם למציאות – למידת הנוכחות. כך שבאותה מידה נכון לומר שחירות ונוכחות דבר אחד הם. ככל שאדם יותר נוכח כך גדולה היכולת שלו לפעול מתוך חירות.
ילדים: ועניין זה חשוב במיוחד בעבודה עם ילדים. פעמים רבות מה שנחשב כחופש בחירה הוא בדיוק אי-חופש, שהרי מה ששולטים בו שולט בנו מן הצד השני. והעיסוק האובססיבי בשליטה הוא גם רודנות שהאדם נתון בה. שונה חופש הזרימה. במקום הזה הילד לא "מקבל החלטות" כל הזמן, אלא מדבר עם המציאות ומאפשר לשיח הזה עצמו להיות קולח ויצירתי. הוא עסוק בנוכחות, לא בשליטה. ומתוך הנוכחות הזו הוא פותח שער לזרם היוצר שהוא נעשה אחד אתו.
אחרי שנים של עבודה עם ילדים מה שנותר לי בעיקר במפגשי העכשווי איתם זה האומץ לא לדעת. לא לדעת יותר מדי. שזה בו זמנית גם האומץ להאמין ולצאת למפגש בידיים פתוחות.
אני מחזיק מעצמי מומחה בניתוחים פסיכולוגים של ילדים, יכול לאבחן מקורות של מצוקה, שורשים של אי-אהבה עצמית, חסרים של תשומת לב, דפוסי תקשורת עם הורים, ולסכם את כל אלה כדי להגיד ממה ילד סובל ומה יעזור לו. אבל עם הזמן למדתי להשהות את שיפוטי. לא בגלל שהוא לא נכון (שזה קורה כמובן), אלא מכיוון שמה שאני יכול לסכם אינו מגיע לעומק השורשים. נכון, הוא עבר פרידה לא מוצלחת, נולדה לו אחות, אמו רבה עם אביו, הוא איבד חבר, אבל מה המשמעות של כל זה בתוך ייעוד חייו? על זה איני יכול לומר דבר. זהו המאבק שלו, הוא יצטרך לשפוך אור על כך בעצם חייו.
וכך אני מוצא את עצמי בסיכומו של דבר חוזר ופוגש את הילדים מעבר לכל קליפה, מעבר לכל הגדרה, חותר אל מעבר למה שמציע את עצמו לקטלוג ואבחון.
הוא לא חוצפן, היפר-אקטיבי, מופרע, מפונק, חסר גבולות, גם אם הוא מתנהג באופן המעלה על הדעת את כל אלה. הוא בשבילי אתגר, בשבילי במיוחד, שהרי אם אני שם, הוא אלי. שום דבר אנושי אינו זר לי. אם אני מגיב אליו בשיגעון משלי (באידיאולוגיה מקצועית) סימן שזה כדי להגן עלי מפני שגעונו (כל מה שמעורר מדון ואינו מתקשר באופן נורמאלי). אין בשבילי ילד/אדם משוגע. את השיגעון (ההפרעות) אנחנו יוצרים בהגדרותינו.
איני מתכוון בזה להגיד רק שהשיגעון הוא המצאה שלנו, ונמצא באופן בו אנו רואים את הילד, אלא שמכיוון שכך אנחנו רואים, מתוך זה אנחנו גם מתקשרים עמו, ובפועל יוצרים את השיגעון. שיגעון – משמע, עצירות. זה המקום בו הילד נלכד אל תוך דפוס ושוב אינו מסוגל להשתחרר ממנו. וראוי לשים לב שדפוס הוא ממד של תקשורת, וזה האופן המסוים והסגור שבו אנחנו מתקשרים עם הילד שהוא גם האופן הסגור והתקוע שהוא הופך להיות. הוא תבנית נוף תקשורת מולדתו.
במילים אחרות, כמו בהרבה דברים, אנחנו סובלים לא מן הדבר עצמו אלא מן התגובה שלנו לדבר עצמו. אלא שכאן זה מעט מורכב יותר, כיוון שהדבר שאנחנו מגיבים אליו בילד הוא הפחד שלנו, וזו תגובה זו שמזינה את הפחד של הילד ואת התגובה שלו. כך אנחנו נלכדים ביחד במערכת תגובות הדדיות. ומה שחשוב לראות הוא שבסופו של דבר כך מקבל הילד את פחדינו כצד האפל שלו.
וממה אנחנו מפחדים ביותר? כמובן שהוא לא יהיה רגיל. נדמה לי שבתור הורים זה אולי אחד הדברים המפחידים אותנו ביותר – שהוא לא יהיה כמו כולם (כלומר לא אכפת לנו שהוא יהיה יותר מכולם, שזה צורה משוכללת של להיות כמו כולם, אבל שלא יהיה שונה מכולם). וזה הפחד הזה שגורם לנו למהר לקטלג ולקרוא בשם. באופן זה הוא נעשה לא שונה מכולם אלא כמו כולם רק עם קושי. הכול בסדר, הכול בתוך הסדר.
ובכן, שמח לבשר לכם, כרגיל, שמה שלא תעשו, חייו של אדם אינם יכולים להיות חיים רגילים. להיות חי, פירוש, מעצם הגדרת החיים כדבר אישי, מופע בלתי-רגיל. ועצם החיפוש המתמיד אחר חיים רגילים הוא מקור לסבל רב. אין אדם שחייו רגילים. והחיפוש שלנו אחר נוחות ומקום "טוב" לילדנו מתוך רצון למנוע מהם את הקשיים, את החריגות, הוא כבר אחריות עודפת (שהוא כמו חוסר אחריות), גזלה. לא נוכל לחיות במקומם.
הו, אני לא אומר שאין ידיעה שיכולה לעזור לפעמים. השאלה לטובת מה אנחנו מגייסים אותה. האם לפני שאנחנו משתמשים בכלי האבחון והריפוי שלנו אנחנו מבינים את מאבק חייו, את גורלו וייעודו? מה היה עולה למשה רבנו אם היינו "מרפאים" את לקות הדיבור שלו? כל חיים הם סוג של מאבק, ואני לא מתכוון כאן למאבק של הישרדות, אלא למאבק של יציאה לאור, מאבק של העלאת ניצוצות והפיכת חושך לטוב. האם אנחנו מוכנים לסמוך שהילד שלנו נולד עם הכוח הזה, שהוא מעבר לכל אבחון פסיכולוגי?
בוודאי אנחנו יכולים לעזור, וחובתנו לעזור היכן שקשה, אבל עזרתנו חייבת להיות מופנית למי שהוא הילד ולא למה שהוא. משמע, היא מחייבת שנכיר קודם כל את היחיד ונסכים לפגוש אותו. לא נחשוש מפני הקשה, ולא נסתפק בנחמה שמציעה הנורמאליות. כמו שאמרתי, יש לו חיים והתמודדות משלו – לא נוכל לחיות במקומו, ואדרבא, כל ניסיון "לפתור" בשבילו את החיים מראש, עלולים להפוך אותו לנכה.
כל מה שנותר הוא לפגוש אותו בידיים ריקות, (או במילים אחרות: לאהוב אותו – שהרי האהבה היא בדיוק אותה זיקה של יחיד ליחיד הממיסה את כל קליפת ה"מה" לטובת ה"מי"), לתת בו אמון, להיות נוכחיים כבני ברית, ולהתפנות להיות התשובה שלו, במקום התגובה אליו.
על פי רוב אנחנו מבחינים בין סובייקט לאובייקט, בין בפנים לבחוץ, ומזהים את האני עם הפנים, ואת האדם האחר עם החוץ. וגם כשאנחנו מסכימים להרחיב את האני הזה ולהגיד "אנחנו" עדיין ה"אנחנו" הזה נתפס כסוג של מכנה משותף העוטף את היחיד בתחושת שייכות וחמימות.
אבל ישנו גם "אנחנו" אחר שהוא לא המכנה המשותף ההומוגני, אלא מעגל של ריבוי פנים, המייצר מציאות חדשה, שכל אחד לוקח בה חלק דרך השתתפותו המסוימת ותפקידו המסוים במארג הקבוצתי.
מטפורה שיכולה להבהיר את הכוונה ב"מציאות חדשה" היא ראיית העומק שלנו. כל עין רואה תמונה מעט שונה בשל המיקום השונה שלה במרחב, אבל מה שאנחנו רואים אינו תמונה מטושטשת כמו זו שהייתה יכולה להיווצר עם היו מניחים את שתי התמונות זו על זו, וגם לא פשרת אמצע – אלא תמונה חדה יותר, שבנוסף לכך יש לה ממד של עומק. הממד הזה לא התקיים לפני כן בכל עין בנפרד – הוא נובע מהצלבת נקודות המבט השונות של כל עין.
אפשר שזה יהיה המצב גם במעגל של אנשים – אוסף נקודות המבט השונות מצטלבות ומייצרות מציאות חדשה שכולם יכולים להתברך בה. האמת שצומחת במרכז באופן זה אינה מבטאת את הצטברות ההסכמה על עמדה אחת, אובייקטיבית לכאורה, אלא אדרבא את ריבוי נקודות המבט הנשמרות בריבוין, שונותן, ואפילו סתירתן. האמת שצומחת כך היא לא משהו שמישהו מסוים מחזיק בו או מסוגל להקיף את כולו, ובכל זאת היא נוכחת בשביל כולנו מתוקף ריבוי הפנים.
הדבר דורש לשמור על המעגליות של המעגל – זהו מעשה שכל אחד עושה מן המקום שלו כשהוא משהה את הנטייה למלא את החלל הריק שבמרכז. הוא נשאר במקומו, רואה ממקומו, משתף ממקומו, ובכך מבטא את אחריותו למעגליות של המעגל. השמירה על המרכז הריק, היא חיונית – ממרכז ריק זה צומחת חוכמה שהיא חדשה ואחרת ממה שאנחנו כבר יודעים ושולטים.
באופן זה אנחנו מייצרים מעין אורגן חשיבה משותף, המסוגל, במובן מסוים, לתהליכים עצמאיים שאינם בשליטתו של אף אחד. תהליכים אלה מבטאים חוכמה החורגת ממה שמסוגל לו כל יחיד, ויחד עם זאת כל משתתף יכול להיות פתוח לחכמה זו מעצם השתתפותו בכינונה. היא לא נמצאת בתוכו – הוא נמצא בתוכה. והוא יכול בזמן התהליך לראות ולהבין דברים שהוא מתקשה לראות כשהוא לבד.
בשלב הזה יכולים לקרות במעגל תהליכים אופייניים הקשורים לאיכות זרימת המשמעות: רעיונות מסוימים עולים בו זמנית אצל משתתפים שונים, הקשבה של אדם אחד מניבה דיבור אצל אחד אחר בלי שהראשון יצטרך לדבר, וכן הלאה. כולם מבטאים את עובדת קיומה של מציאות בממד אחר (כמו ממד העומק בהצלבה בין שתי עיניים) שאנשים חוברים אליה דרך ההשתתפות הפעילה שלהם ב"אורגן החשיבה", ומאפשרים לעצמם לקבל השראה ממנה.
ויחד עם זאת, בשונה ממכונה שבה כל חלק מוטמע ונבלע בתוך השלם של המכונה ובתוך המטרה שהוגדרה לה מבחוץ, ה"אנחנו" של ריבוי הפנים, לא רק שאינו מוחק את האני, הוא מעצים אותו. זו התכונה של קבוצה אורגנית, אשר כמו בגוף החי, מגיעה ללכידות ושלמות דווקא מתוך ריבוי הקולות, ריבוי התפקידים, והשונות של כל אחד. בקבוצה כזו לא רק שהיחיד לא נעשה משועבד לקבוצה (ל"אנחנו"), אלא הוא מסוגל להגיע בתוכה למיטב חירותו.
בקבוצה כזו יש כבוד עמוק לאחרות של כל אחד מתוך הבנה שכל אחד מאכלס נקודת מבט חיונית שבלעדיה המעגל אינו שלם. אין זו רק סובלנות פסיבית לעמדות של אחרים, אלא אהבת האחרות והכרה בברכה שהיא מביאה. בו זמנית זו גם ההבנה של אדם במוגבלות שלו, והידיעה שללא הדיאלוג עם האחר הוא יתקשה להגיע לממד העומק. הוא נאבק לפיכך על הזכות של האחר לנקודת מבט אחרת, כשם שהוא מבין את אחריותו להעמיק את נקודת המבט שלו. מבחינה זו, מוגבלות נקודת המבט שלו משמחת אותו, הוא רואה בה את ההזמנה הפתוחה תמיד לדיאלוג. ודווקא הניסיון להיות "אובייקטיבי" במובן המנסה להחזיק את כל האמת לבד, הוא גם שלא מאפשר לדיאלוג להתפתח.
זו ההכרה של האדם במוגבלותו יחד עם הסכמתו להיות רק חלק מן הפתרון, המאפשר לדיאלוג להגיע למלוא עוצמתו. אפשר לומר שהחוכמה מקבלת את עוצמתה הסינרגטית, ככל שכל משתתף במעגל מסכים להיות יותר הוא, תוך שהוא מבטא את חירותו מבלי לוותר על אחריותו למעגליות או לגזול את האחריות מאחרים. וזו, אם כן, הכוונה ב – "לשמור את המעגליות של המעגל" ו"להשאיר את המרכז ריק".
כלי: אני רוצה להציע כלי לעבודה בקבוצה שהוא יותר מטכניקה. יותר נכון לומר עליו שהוא איכות של תקשורת המאפשרת תהליכים של חוכמה יוצרת המעירים ומחדשים את המציאות של היחיד והקבוצה. אקרא לכלי הזה "דיאלוג", אף על פי שהמשמעות שאני נותן למילה שונה מן המשמעות הרגילה של המילה דיאלוג.
איך נצא מכאן? אפשר שנצא אחרי שעתיים שלוש של מפגש קבוצתי פחות או יותר כמו שנכנסנו. אולי עייפים יותר או מבוצרים יותר בדעותינו והתניותינו, אולי מתגוננים או "צודקים" יותר. אנחנו יכולים להרגיש את זה על בשרנו – שום דבר חדש לא קרה. לא היה מפגש שנגע בנו וחולל בנו משהו. כמו שבאנו, כך יצאנו. אולי קיבלנו אינפורמציה חדשה, אבל היא בעיקר השאירה אותנו במקום. ואפשר גם שיקרה אחרת: שנצא רעננים, ערניים יותר, שונים ממה שנכנסנו. כאילו שעברה דרכנו רוח של חכמה וסחפה אותנו למקום חדש ולא צפוי – משהו תפס אותנו, הפתיע אותנו, מילא אותנו חיים. פתאום אנו רואים אפשרויות חדשות שלא היו אפשריות לפני כן.
מה עושה את ההבדל? מה שיעשה את ההבדל כמובן קשור לאופן שבו כל אחד ניגש למפגש הקבוצתי – להתכוונות שלו, ליושר שלו, לנכונות שלו להשתנות – בקיצור להתייצבות הדיאלוגית שלו. אבל גם קשור לאקלים הקבוצתי – לאופן שבו הקבוצה מתקשרת, להרגלי השיח, לנושאים המדוברים – בקיצור למרחב הקבוצתי. שני צדדים אלו תומכים זה בזה. אקלים קבוצתי מסוים יתמוך בהתייצבות דיאלוגית מסוימת, והתייצבות דיאלוגית של כל משתתף תתמוך בהיווצרותו של אקלים קבוצתי מסוים.
מוטיבציה: אבל אולי לפני הכול מה שיקבע את מה שקורה בקבוצה קשור ל"בעצם מה משחקים כאן?" – לרצון המקורי של המשתתפים – באיזו שפה הם רוצים לדבר. וכאן אני רוצה להבחין בין שתי שפות: השפה המבררת מצד אחד והשפה המסדירה מצד שני. פעמים רבות המרחב הקבוצתי הוא מרחב הישרדותי שהעיקר בו הוא ההתמקמות החברתית. לכל אחד יש פוזה שהוא צריך לשמור ומעמד שצריך להגן עליו. השפה שמדברים כאן, גם כשהיא לכאורה עוסקת בדברים שעומדים ברומו של עולם, היא שפה שנועדה ליצר הסכמות, לבנות מחנות, להגן על דעות, לקטלג, להתנגד – להזיז דברים במישור החברתי. בדרך כלל באופן לא מודע. לא כן השפה המבררת שהיא שפה מביעה, חלק משיח חקרני, בודק, שואל, המוכן להיכנס לתהליך סוחף מבלי לדעת את תוצאותיו מראש, ומתוך תשוקה ואמון במציאות.
ההקשר: הרבה מן הנאמר כאן צמח מתוך קבוצות הדיאלוג של האקדמיה הדיאלוגית וקיבל תמיכה מעבודתו של הפיסיקאי דיויד בוהם ומחקריו על "קבוצות דיאלוג". אלה האחרונות היו נפגשות לשעתיים שלוש, לפעמים עד ארבעים משתתפים, ללא נושא, ללא מטרה, וכמעט ללא הנחיה. המפגשים הללו היוו מעין מקרוקוסמוס, מעבדת מחקר, מרחב כאוטי שאיפשר לכל משתתף לתרגל ולגלות דברים חדשים. מציאות שבה התרחשו תהליכים לא צפויים, ואפשרו למשמעות לזרום באופן קולח ולא מתובנת.
סכנה וברכה: בסוג כזה של קבוצה כמובן יש סכנה שהדברים יצאו מכלל שליטה, יעשו משעממים, יגעים, מוקפאים, שהרי הדברים לא מסודרים מראש, ואין איש שיארגן אותם תוך כדי. אבל הסכנה הזו היא גם הברכה. מה שקורה כאן לא קשור ב"עוד ידע" שנכנס לתבניות ישנות, אלא באפשרות שתבניות אלה עצמן תעבורנה טרנספורמציה. כאנשים האמונים על שליטה, אנשים שמחפשים עוד ועוד לדעת כדי להוסיף בטחון, וכמי שמחזיקים כל אחד באמת שלו, כל זה יכול להיות די מפחיד, ומעורר מתח. אבל כשעוברים דרך הפחד, ומסכימים להיות נוכחים, גם מתוודעים לקיומה של תנועה בלתי נראית ולא נודעת, שהיא חכמה מכל מה שיכול כל אחד להבין ולראות. החוכמה היוצרת הזו מוזמנת על ידי הדיאלוג. והיא מאפשרת סוג של דריכות וערנות שיש בהן, מבחינה אנרגטית, הרבה חיים ובריאות.
המצוקה האנושית: ויחד עם זאת בוהם ראה כאן הרבה יותר מאשר טכניקה לעבודה בקבוצה. הוא זיהה באיכות הדיאלוגית הזדמנות להתמודדות מסוג חדש עם המצוקות האנושיות. הרבה מן המצוקות קשורות בעודף ידע, ובאופן שאנחנו משתמשים בידע זה, על התניותיו והרגליו, כדרך לפתרון בעיותינו, בעוד שבאמת התניות והרגלים אלה הם לא פעם המקור לקשיים אלה. האפשרות לרווח מעט את הידוע מדי, ולאפשר לכוחות אחרים לפעול, כוחות שאנחנו לא יכולים לשלוט בהם, אבל יכולים לדבר אתם, הנה, בזה הוא ראה את אפשרות הגאולה. קשיינו יכולים לקבל מענה מרענן, מחדש, מתוך גישה זו, שיש לה כוח מרפא.
התייצבות דיאלוגית: כאמור אחדים מן ה"כלים" קשורים בהתייצבות הדיאלוגית של היחיד – באופן שבו כל אחד ניגש למפגש הקבוצתי והמקום שממנו הוא בא למפגש. בכלל זה אפשר למנות את הכלים הבאים: השהייה, הקשבה, פרופריוספשין, משחקיות, אמון, ערנות עצמית, חירות, כבוד לאחר וללא נודע, אחריות, המקום שממנו מדברים, ועוד. כל אחד ראוי לתשומת לב וללימוד בזכות עצמו.
מרחב דיאלוגי: ואילו אחדים מן ה"כלים" והממדים קשורים להתארגנות של הקבוצה, לשפה שהיא מדברת בה, ולאקלים הקהילתי שבה. בכלל זה אפשר למנות את הכלים הבאים: ריבוי פנים, עדות, מעגליות, המרכז הריק, הכול רלוונטי, הדהוד, אישי לא פורנוגראפי, פנים אל פנים, ועוד. וגם כאן, כל אחד ראוי לתשומת לב וללימוד בזכות עצמו.
אני רוצה להאיר את תשומת הלב לדבר שהוא דק מן הדקים, עדין ובלתי נראה, ובכל זאת צובע את כל עולמנו ואין כמוהו להשפיע על חיינו. אני מתכוון ל"זיקה" – האופן בו פונה האדם אל העולם, "מוד" ההתחברות שלו אליו (כבלים, לוויני, אינטרנטי…). לא רק מה הוא חושב עליו ואיך הוא מרגיש כלפיו (תכנים), אלא איך בפועל הוא בא לקראתו: בחשש, בביטחון, בשמחה, באדישות, בתקווה, בציפייה, באכזבה, באמונה, בחשד… כל אלה מבטאים לא רק איכויות פסיכולוגיות שנמצאות בתוך האדם, אלא איכויות של הקשר אדם-עולם.
הביטו בילד ששולח יד ללטף את הכלב. אפשר "לקרוא" בתוך תנועת היד שלו, האם זו יד מפחדת או מברכת, מכירה או מגששת, חדשה או וותיקה. כל אלה הם לא רק תכונות פנימיות של הילד, הן איכויות של התנועה עצמה: הבעתה, התכוונותה, גישתה. היד הנשלחת מלאה בזיקה.
והנה, מכל הזיקות, הזיקה הנפוצה ביותר בעולם המודרני הנה הזיקה התועלתנית. (פרי המורשת שלנו כמתכננים ובוני כלים). זיקה זו ניגשת למציאות מתוך הנחה שהמציאות אמורה לספק (או לא) רווח, ובזה היא נמדדת. הרווח הוא התשובה לשאלה "מה יצא לי מזה". מתוך כך ניגש האדם לעולם בחיפוש, ציפייה, בדיקה של ה"תוצאה" – רואה במציאות דבר מה שהוא "בשביל", שצריך עדיין לחלץ ממנו את ה"תועלת". בין אם מדובר ב"חוויה" ב"דעת" ב"התרגשות" ב"הנאה", ה"דבר" חייב להיות שם כסוג של "הספק". אחרת זה בזבוז זמן, חסר טעם, חסר תכלית, והאדם "יוצא" מן המפגש בתחושה שהוא "לא קיבל שום דבר".
אנחנו כל כך רגילים לזיקה זו עד כי איננו רואים שהיא לא מובנת מאיליה, ומפסיקים לזהות את אופייה המיוחד והאופן בו הוא קובע את חיינו. בפרט חשוב לראות שגישה זו "מוציאה" את הטעם מן המציאות. במובן עמוק "אין תועלת בתועלת". וה"תועלת" כתשובה לשאלת משמעות החיים משאירה אותנו ריקים. ושוב, אין זו חוויה פנימית, אלא איכות אנרגטית של הקשר אדם-עולם. זו פניה אל העולם, אשר בפועל, ובעצם תנועתה, מאכלת את ה"טעם" ומשאירה את האדם ואת העולם נטולי טעם ולא פוריים.
ואף על פי שנראה שזיקה זו היא אקטיבית – האדם מתכנן, בונה, מזיז דברים, מגשים מטרות, מפיק – באמת זו עמדה לא פורייה, עמדה פסיבית-קורבנית. היא מותירה את האדם חסר אונים, חי בעולם לא שלו, עבד להסדרים, נהלים ותבניות שלא הוא קבע. הוא עצמו, בחייו, נרתם לשרת את התועלת. התועלת הזו היא הד לעבר שקפא אל תוך תבנית סטטית, ומחזיק את העתיד כבן ערובה בקליפותיו.
הזיקה ההרמנויטית-פרשנית ניגשת למציאות באופן אקטיבי. לא רק מחפשת לראות "מה יצא" מן המציאות במונחים של רווח, אלא מבקשת להעיר את המציאות, להחזיר את האיכות הדינמית שלה, לגאול אותה מתהומות "חוסר הטעם" והאדישות שהיא נוטה לשקוע אליהם מתוך העמדה ה"פסיבית-תועלתנית". מי ש"דורש מציאות", מכיר את כוחו הפרשני ככוח מאיר, ורואה את תפקידו בהארה זו. זה חלק מן הייעוד שלו, והוא ניגש למלא אותו לא כדי שיצא לו משהו מזה, אלא כחלק משעשוע חקרני, שהוא בו זמנית גם "חובתו" כלפי הבריאה. הוא יודע שהוא לא רק מוצא את המציאות לפניו, אלא שבכוח אמונתו ו"קריאתו" הפרשנית, הוא משלים את תהליך הבריאה. כמי שמחמם את הקפוא ומחזיר את החיוניות, הוא מעורר את המציאות לחיים. לא רק בשבילו, בשביל כולם. הוא כמי שמעלה מים חיים מן המעמקים ומשקה בהם את המציאות שהתייבשה והשתעממה לה בתוך הבנאליות היומיומית והתפקודית.
ואמנם אין זה משהו שהאדם "עושה" למציאות, (צובע אותה בצבעיו העליזים), אלא הוא מזכיר למציאות מה שהיא באמת. הוא מעיר אותה, מאתגר אותה, מגרה אותה עד שהיא מתעוררת ומוכנה לברך אותו מחדש. הוא מתעקש שהיא תדבר עמו, והדרך שלו לעשות זאת זה להמשיך לקרוא לה. לא קריאה של סתם, רעשנית, מנדנדת לחינם, אלא קריאה מכוונת, מלאה באמונתה בזכותה ובכוחה לעשות בדיוק את זה. קריאה שהיא אומנות בפני עצמה, וירטואוזיות של דרש ופשט. היא לא מתייאשת. וכאשר העולם אינו עונה לה, היא מבינה זאת רק כאתגר להמשיך ולנסות לפנות. אכן זו זיקה דורשת-מציאות. אבל בה במידה זו הקשבה עמוקה – האדם שומע שהמציאות ממתינה לו, מבקשת אותו, מתגעגעת אליו.
מדוע לגשת כך אל המציאות, מה זה נותן? בשביל מה זה טוב? מדוע לטרוח? אלה עדיין שאלות שנשאלות מתוך המוד התועלתני. העמדה הפרשנית היא עמדה מוסרית – היא מתמסרת למציאות, עושה את הטוב שטעמו בעשייתו. זו מעין עבודת קודש המתחדשת מדי יום. לא כדי שיצא מזה משהו, אלא, להפך, כדי שה"משהו" יהפוך מחדש לתנועה יוצרת ויסיע את המציאות קדימה. זה האופן בו האדם משתתף בתנועת הבריאה, ועוזר להבריא את המציאות. ומה שהוא מתקן הוא מתקן בשביל עולם ומלואו… העונג הוא לא מטרה חיצונית, רווח המצדיק את המציאות. המציאות לא זקוקה להצדקה. היא נוכחת ומזמינה מפגש וטבעה כהתענגות, הוא חלק מן הזיקה החקרנית וכוחה היוצר. זהו שעשוע רציני, עמוק, שמח, מאמין. שעשוע שטעמו לא במה שמרוויחים אלא במה שעוזרים למציאות להתעורר.
