האחר

  1. האחר, זר, מנוכר, לא מוכר, ואדיש למי שאני. הוא לעצמו, ואולי גם לאנשים אחרים מן הסוג שלו, אבל לא אלי. והמבט נודד בחיפוש בטחון אחר אלה שלצדי, הנה האנשים השייכים אלי, ה"אנחנו" שבו האינטימיות אפשרית (או לפכות השייכות). מעבר לקו, שם, זה הם גם אם זה רק הוא.
  2. אכן, נדמה שזו התשתית בין אנשים שאינם מכירים זה את זה: קודם כל זרות, אפילו לא מאוימת במיוחד, סתם אדישות, ואחר כך, אם וכאשר, גם אהבה. זה ידרוש הכרות, התקרבות, זמן, שהרי האהבה היא אישית, יחידה, לא ציבורית, ויש לה סיבות שלא ניתן לנסח בהכללות. זו היא או הוא השונים מכולם (מי יודע, אולי עוד מן הגלגול הקודם).
  3. אבל אני רוצה להעלות את האפשרות שדווקא הפוך: האהבה היא התשתית. קודם כל התשוקה, העניין, הרצון לגעת, ורק אחר כך החשד, ההתאפקות, העצירה. אלה לומדו ונלמדו ביגע רב והועברו כמורשת הישרדות מדור לדור, משכללים את מנגנוני ההגנה וההתבצרות מפני פגיעתו האפשרית של האחר.
  4. האהבה היא האיכות הראשונית והטבעית של האדם, מתנת אנוש רבת עוצמה שהוא התברך בה במיוחד. לא שבעלי חיים לא אוהבים, אבל אצלו היא השיא, גודלה בהתמדה של אהבת אם ובתשוקה שלא הועמדו לה גבולות של זמן ומועד. החריג כאן זה לא האדם שקופץ לנהר להציל אדם שאינו מכיר, אלא מעשה ההתאפקות של השאר. 
  5.  מחשבה: אולי השבטים הזרים שפלשו מבחוץ, חטפו וגזלו, הרגו ואנסו, היו רק פחד שגדל מתוך פרידת ילדות שלא הושלמה כראוי (הייתה ניתוק במקום פרידה) והסיפורים המנותקים הללו (עולמם של הדימויים) גידלו את עצמם בדיוק מסיבת ניתוקם, כשהם הולכים וצוברים תנופה, מכים בכל יד המושטת בעניין ורצון לגעת, וקובעים לה – אסור! ומה שנותר ברבות הימים זו לא התשוקה, אלא התגובה האוטומטית לתשוקה, שכבר לא נזקקה ליד המכה – היא כבר בעצמה התהפכה מתשוקה להתנגדות.
  6. ייתכן, אני רוצה להציע, שההתנגדות והביקורתיות לא היו כה חזקים באדם אלמלא הייתה במעמקים ממשיכה לרחוש התשוקה. ההתנגדות היא לא אדישות, ואפילו לא דרך של אדם להגן על עצמו מפני אדם אחר (מפני חדירתו). התנגדות היא תגובת הגנה מפני פלישה שלי החוצה – מפני התשוקה.
  7. התשוקה, האהבה, העניין באחר, האכפתיות, כל אלה אינם צריכים לא סיבה ולא תירוץ. האם אפשר שתהייה אינטימיות בין זרים? (בלא התניה הממתינה לאחר – למרות שברור שאינטימיות היא עניין הדדי). או במילים אחרות – האם אני יכול לפגוש את האחר בלא לדעת אותו, בלא לסכם אותו, אלא ישירות מתוך הלב (הרצון) ובלא ללוכדו בעולם הדימויים? האם אני יכול להרגישו ולהסכים אגב כך להיות בעצמי כתובת?
  8. בובר: שני בני אדם לפני שהם אני והוא הם זיקה. לא שני עצמים המעבירים ביניהם מילים ומעשים, אלא דבר אחד שיש לו שני קצוות. וכך הוא מבחין בין זיקה של אני-לז וזיקה של אני-אתה. שתי זיקות שהן שתי איכויות בסיסיות של הוויה (משמע חומר הגלם של הוויה הוא לא עצמים דוממים אלא דיבורים (דברים)). שתי זיקות, האחת זרה, מתבצרת, סגורה, לא מאפשרת לחדש, השנייה שייכת, פתוחה, מזמינה אמון, והיא נתיב של יצירה (בה החדש אכן בא ונובע).
  9. האם אפשרית אינטימיות בן זרים? מי הוא זר? מדוע הוא זר? מה ננעל כאן ואינו מאפשר זרימה? מה נתקע לו בפתח (זר) ואינו ממשיך לשאול (מה)? (אכן אלוהים הוא באמצע). מה קורה ללא הכיווץ? 
  10. וגם: מה יהיה על הזוג הרומנטי שאהבת הנצח הלא ציבורית שלהם מבדילה אותם מכל השאר? הם תובעים לעצמם מקום של ייחוד. יש לי השערה: כל בני האדם מחוברים זה לזה באהבה שאינה נופלת בעוצמתה מזו שלהם. אבל האהבה הזו שוכנת מוסתרת ולא נגישה. ולפעמים נסיבות של זמן ומקום (האישיות היא מקום) מאפשרים לעובדה זו להיחשף. וכשזה קורה על רקע השחור (הזרות הכללית) מקבלת אהבתם משנה מרץ, שהרי הם לא רק אוהבים הם גם מתגלגלים זה אל זה במדרון הפער בין מציאות ההסתר היומיומית לבין מה שגילו להם נסיבותיהם המיוחדות. (הגילוי, ללא ספק שלהם, אבל האהבה?)
  11. ולבסוף: איני מדבר על אהבה ערטילאית, מופשטת, כזו שמזרימים לכלל העולם, סתם כך ובחינם. שהרי אני חי ברגע הזה, בגוף הזה, והאהבה היא התבטאות נוכחת. בוודאי שזו היא או הוא השונים מכולם, אני-אתה שאין כמותו בעולם. אין זו אהבה לא נוגעת מתגוננת ברוחניותה, אלא לב ממש, חושק, פוגש, מחבק, נוכח בפרטיותו, בחיוכו…
  12. האם יכול אני לפגוש אדם באופן מעגלי לא קווי? לא להיות רק התגובה שלו (שהיא גם תמיד ההתנגדות לתשוקה) אלא השהייה נוכחת הפוסעת לה באמצע בין בעלתנות התשוקה, להתנגדות לתשוקה, על להבו המדויק של דיאלוג שבו אני-אתה?

עידודים לדיאלוג

  1. אני מעודד אתכם להמשיך להיפגש בלעדי, אחת לשבועיים, לשלוש שעות, בזמן קבוע ובמקום קבוע, ולאורך זמן, מתוך התכוונות לאחריות משותפת להתמיד לפחות פרק זמן מוגדר. (שיכול בהמשך להפוך לאורח חיים המלווה אתכם לאורך שנים, עם הפוגות מדי פעם).
  1. אני חושב שהמאמץ שווה. גם אם על פניו הוא מטיח בנו את חוסר התועלת, ואולי גם את "בזבוז" הזמן, ועשוי להציף קשיים שנראים מיותרים (כי קשיים בחיים במילא לא חסרים), בכל זאת יש כאן הזדמנות למשהו אחר. אני מאמין שהאחר הזה יכול לברך את חיינו באופנים שאינם גלויים או נגישים לנו ישירות. ומלבד זאת, הקול הזה של "בזבוז זמן" שפתאום כל שעה חשובה לו, שותק בהרבה הזדמנויות אחרות שאולי היה מן הראוי לו להרים את קולו. אות לכך, שיש פה משהו עמוק יותר מזה ש"התבזבזו" שלוש שעות. הייתי אומר שזו ההתנגדות לרדת מסוס פרויקט העצמי אל מרחב לא משולט, לא נשלט.
  2. ללא הנחיה, ללא רווח ברור, ללא חוקים, אבל כן בהבנה שאנו חיים בעולם מאוד מורכב שגדול בו ההסתר, ורבים בו מקומות התקיעות וההסתיידות, ושייתכן שדווקא עשייה אחרת ואיטית זו, מכינה את שדה הנחיתה, ומכשירה את הקרקע להתגלות (למידה, התחדשות, שינוי, חסד, רפואה, אלוהים).
  3. הזמן חשוב. יש כל כך הרבה תהליכים שקורים ומבשילים מעצמם רק מתוך השהות המשותפת בשעה שאנו מתפנים מן ההרגלים, ומסכימים להיות נוכחים. 
  4. אחריות אישית: מה שקורה, גם אם הוא קורה לכולם, בכל זאת הוא קורה לכל אחד באופן אישי, והוא פונה אליו. וזו אחריותו שלו "לקרוא" את הטכסט האישי הזה ולהבין מה זה אומר לו.
  5. אחריות עודפת: האחריות הזו היא בו זמנית גם האחריות לא לקחת אחריות עודפת. לאפשר לכל אחד את ההזדמנות להתמודד עם ה"שיעורים" שלו, ולא להתפתות לגזול ממנו את חוסר האונים שלו. יש לו מקורות עוצמה משלו. לשמור על המעגליות של המעגל.  
  6. הקשבה: החדש לא בא מתוך מאמץ. הוא בא מתוך הקשבה, ונכונות להישען על היש בפתיחות סקרנית. זה לא האחריות של אף אחד לגרום לחדש. האחריות היא להקשיב ולהסכים לפגוש.
  7. המניע: הרבה פעמים יש רצון להגיד דבר מה, ועוזר מאוד לעקוב אחר המניע. לא רק בתור מודעות עצמית, אלא שמתוך ההליכה הזו לאורך שרשרת המניעים עד אל המקור, קורה תהליך התרה שבו חוזר האדם אל חירותו. וממילא גם מגיע אל המעיין המתחדש של עצמו.
  8. התרה: כך שקבוצה דיאלוגית אמנם עוסקת בחקירה, אבל לא חקירה לשם עצמה, אלא בשרות אותו תהליך התרה, המחזיר את החיוניות, הנוכחות והבנת הייעוד.   
  9. מזמין להתייחס בעדינות וברוחב. האדם הוא שברירי ומלא עוצמה בו זמנית. וזה נכון שקליפות נשברות הן בעלות קצוות חדים לפעמים, וזה נכון שיש בנו גם את הילד המבוהל, אבל לעולם אין זה כל האדם. ותמיד מסתתרת עוד קומה מתחת לכל קומה שאנחנו חושפים. אל תמהרו לסכם את האדם שמולכם, גם אם מה שאתם יודעים הוא נכון, תמיד יש לו מקור עלום שהוא מעבר לידיעתכם.
  10. והעיקר – האדם שואף לטוב, ומחפש אותו. יש כל כך הרבה יופי באדם. ואפילו ממקומות חשוכים לכאורה שבהם מתגלים פחדים ועיוותים, ושיגעונות, הם מהווים חלק מיופיו וראויים לברכה. ה"רע", אם מחפשים אותו, נמצא בעצם הרצון לעצור, להגדיר, לסכם, לגמור עניין. וכל עוד ישנה תנועה – הטוב עושה את דרכו.
  11. סבלנות. מי יודע במשך כמה אלפי שנים פיתחנו את הרגלי חוסר התקשורת שפיתחנו. וכמה חזקים הם התבניות, הדפוסים, ההתניות. אם אמנם אנחנו נוגעים בשורשים של דברים אלה, הרי שבשונה משינוי קוסמטי שקורה מהר אבל משנה מעט, כאן הדברים נעים לאט, אבל גם הזעירות הזו גדול ערכה.
  12. האומץ להיות טוב. חוסר משמעות, שעמום, חוסר עניין באנשים אחרים, כל אלה מורים על אי-המצאות בלב, וקושי להרגיש. במקום להאמין לספק, חיזרו לגוף, חפשו מדוע אינכם מרגישים. (או מוטב מדוע אתם מפחדים להרגיש). וזו תמיד גם הזמנה לחזור לחירות, לא לפחד לפחד, לאפשר למלאות למלא, ולרגע הזה להתעורר. 
  13. הסבב: כדאי להשאיר זמן לסבב "מה נשמע" בסוף. לפעמים אפשר גם לעצור באמצע לסבב. בעצם, הסבב שלכאורה הוא רק סוג של סיכום, הוא פעמים רבות המקום שבו החדש מתחיל להתגלות. הוא מבטא את ההזדמנות לדבר מן הלב, כשכל אחד מדבר ממקומו שלו, מעצים את המעגליות של המעגל, ומאפשר לאחרים להתפנות להקשבה.  
  14. הכל רלוונטי. כל נושא, כל דבר שעולה, אישי, לא אישי – כל מה שנוכח ומתדפק ורוצה להשמיע את קולו. גם כשהוא מעורפל ובקושי יודע להתנסח – הוא רוצה לצאת לאור. הוא לא מקרי. יש לו דיבור.    

עוד על הדיאלוג

  1. אני משתמש במילה דיאלוג באופן שונה מעט מן המקובל: לא דווקא כביטוי של פיוסיות, הידברות ועשיית שלום, אלא כאיכות חדשה של שיחה שיכולה להגיח בין אנשים (וגם בין אדם לעצמו). ערכה של איכות זו אינו רק בנעימותה או בתוכנה, אלא בכינונה של מציאות פורייה.
  2. בדרך כלל, רוב השיחות הן לא כאלה. הן מעמידות דעה כנגד דעה, ויוצרות התבצרות הדדית. זה כך הרבה משום שהדיבור נעשה למהלך הסתדרותי שעיקר מטרתו לעשות מקום בתוך מרחב חברתי-הישרדותי-ציני. גם כשלשיחה יש חזות של "ברור אמת" ברוב המקרים היא עסוקה ביצירת הסכמות, קבלת אישורים, הסתרת חולשות, והרחבת הביטחון. התכנים השונים, וה"אמת" בכלל זה, הם רק כלים להתמקמות חברתית זו.
  3. כך שהדיאלוג הוא בו זמנית הזמנה לעזוב את המרחב ההישרדותי לטובת המרחב היצירתי, וגם הדרך לכונן את המרחב היצירתי הזה.
  4. במילים אחרות, הדיאלוג עוסק באפשרות של החדש לבוא לחיינו. הוא מצביע על האפשרות לשינוי שהוא מעבר לדפוסים, הרגלים והתניות, שנוטים לשכפל את הקיים מכבר אל תוך הסתיידותו הבלתי נמנעת. (על אובדן החיוניות והבריאות הכרוכה בהסתיידות זו).
  5. שינוי כזה הוא לא דבר שאפשר לשלוט בו. ורק לעיתים רחוקות הוא יכול להופיע במרחב הישרדותי. לא מדובר בשיטה או טכניקה ליצור תוצאות, אלא אדרבא, הוא קשור בנכונות של אדם למסור עצמו לתהליך שבהכרח הוא לא יודע עליו, ואשר יחד עם זאת יש בו פוטנציאל להיווצרות סדר גבוה יותר מכל מה שהוא יכול לנסח ולארגן.
  6. ממפגש כזה אנחנו יוצאים לא רק חכמים יותר, אלא גם רעננים יותר, והחכמה נעשית זהה עם הבריאות. (החוכמה כעניין חי, לא נמצאת באדם, אלא האדם נמצא בחוכמה).
  7. באופן לא מודע, עיקר מפעלה של הבית ספריות (והאקדמיה בראשה) הוא להכחיד את האחרות ועמה את הפוריות שהיא ברכתו של האחר. אף על פי שנראה שאנחנו מוסיפים הרבה דעת, ומחפשים אחר קידמה והתקדמות, בעיקר הרבה התקדמות, ברוב המקרים עיקר המעשה מכוון דווקא לשימורו של הקיים, והימנעות מן השינוי. זה חלק בלתי נפרד מכך שאנו מזהים את חיינו כמרחב הישרדותי. (זיהוי שהגיע למלוא שכלולו בתוך בית הספר, ועשה את החינוך לאחד המרחבים ההישרדותיים ביותר).
  8. אפשר, אם כן, לפתוח את המרחב בין ידיעה לידיעה, בין תגובה לתגובה, ולאפשר היווצרות פתחי נשימה שדרכם יכול החדש לפעפע אל תוך חיינו. החדש זה לא משהו שאנחנו נוכל לייצר במאמץ, זה משהו הרוחש כל הזמן מתחת לפני השטח ואנחנו יכולים לאפשר לו להפציע. הוא דורש שנלמד להקשיב ובעיקר שנסכים לפסוע אל תוך חלל הביניים שבין אני לאתה, מקום בו הלא נודע הוא לא רק פחד, אלא תשוקה לאהבה.       
  9. התנועה היוצרת צומחת מהשהיה, מרגישות לדיבורו של הגוף, כמו גם מעמדה מוסרית של יושר ואמון. לא קל לחצות את קו המעמד והעמדה, להתפנות מן הביטחון של הידוע, ולצאת לפגוש את האחר באופן נוכח. זה מרגיש כמו קפיצה אל תהום, עניין של "חיים ומוות", הדורש שניגש אליו בידים פתוחות, ובלב שלא מפחד לפחד.
  10. אין תועלת בדיאלוג. הוא לא מכוון כדי להגיע למטרה כזו או אחרת. כי אם יש לו מטרה ידועה מראש, שוב אין זה דיאלוג. אפשר שתהייה משאלה, הזמנה וזימון, אבל לא מעבר לכך. וכך גם החינוך – אני מציע לראות בו פרקטיקה מוסרית, הזדמנות לשכלל את אומנות החיים, להעמיק את כליה, ולהוסיף טעם על טעם. מה היא פרקטיקה אמונית? דבר הנעשה למען עצמו, המקדש את הרגע, ומעיר אותו למלוא ערכו ומשמעותו.
  11. בניסוח אחר אפשר לדבר על התייצבות דיאלוגית כדרך שבה אדם לוקח אחריות על חירותו, ומתוך זיכרון עצמיותו, מסכים להיות כתובת לממשות.   

דיאלוג – 2 : היחיד

  1. הדיאלוג אינו פרויקט חדש, תוכנית בעלת מטרות המצריכה את אותה רצינות קדורנית שאנו בדרך כלל מגייסים לדברים חשובים. יותר נכון לומר שזהו מחקר, בדיקה, התנסות, הזדמנות שאנו מבררים בתוך קבוצת דיאלוג, שהיא אמנם מלאכותית במסגרתה, אבל דווקא בשל כך נותנת פרספקטיבה לא שגרתית על השגרה.
  2. ושוב, הנושא של קבוצת הדיאלוג הוא כל אותן התניות, דעות קדומות, הרגלי מחשבה ורגש שכולאים אותנו באופן לא מודע ומכתיבים סדר יום הנעול בתוך תבניות של גירוי ותגובה. מדובר בכל אותם מבוים סתומים שאנחנו נתקעים בהם, הסתיידויות של הלב והראש, ושאר רעשים שמרצפים את המישור של המציאות באופן שלא מרשה לשום דבר בלתי רגיל לפרוץ החוצה. החדש זה לא משהו שאנחנו עושים (כי בשלב הזה מה שאנו עושים מותנה על ידי הרגלנו הישנים וימשיך לשכפל את הישן). החדש זה משהו שקורה וסוחף אותנו כשאנו מסכימים לשחרר את האחיזה הסימביוטית בתוצאה. ובמיוחד זה קורה באינטראקציה בין אישית, במפגש של ממש. כשאנו מקשיבים לאחר, ומאפשרים לאחרותו האחרת להפרות אותנו.
  3. הסתמי הוא אף פעם לא הפשטות של מה שיש (למשל, היש שאיבד עם הזמן את ריגושו הרומנטי), אלא האופן המורכב שבו אנו בורחים מן המציאות. חוסר המשמעות הוא לא היעדרות של התבלין שעד כה התאמצנו לפזר על המציאות, אלא המאמץ שעם הזמן הפך לכיסוי ודחיית היש. 
  4. אני לא מבקש משהו זר, שהוא מעבר לגבולות היכולת של כל אדם, איזה עניין שצריך להתאמץ ולהשתדל במיוחד בשבילו, כעין פרקטיקה רוחנית חדשה או עבודה מסוג אחר. אני מדבר על חזרה הביתה, במובן הפשוט והאינטימי, שום דבר שלא יכול להיכנס לכיסו של ילד שפוסע יד ביד עם חברו. הלב הוא מקום, והחדש בוקע מן המקום הזה.
  5. עכשיו, לאט יותר, אפשר לנשום.
  6. הדיאלוג הוא איכות, דבר הקורה באופן ספונטאני במצבים רבים ושונים, אבל גם נעדר ממצבים רבים אחרים שבהם הרגלי הוויכוח והשיחה מכתיבים ריחוק שאיש לא מעוניין בו, אבל בכל זאת הוא הכלל. וההתנסות בקבוצת דיאלוג יכולה להיות הזדמנות ללמוד את טבעם של המנגנונים המרחיקים מן הלב, שהם גם המנגנונים המעכבים את הפוריות (על המוות והלידה שיש בחיים פוריים).

* * *

  1. ומה יעשה אדם שיש לו כוונות דיאלוגיות כאשר הוא מגיע לסביבה לא דיאלוגית? זה אולי המצב היסודי של כל אדם, שכן כמעט כל התכנסות אנושית מצויה היא לא דיאלוגית במהותה, ומנגד, אם להקשיב ללב, תמיד ואצל כל אדם יש כמיהה לדיאלוג, (גם כשבמודע מוותרים על כך מראש). ואם כן, מה יעשה אדם שיש לו התכוונות דיאלוגית כשהוא מגיע לקבוצה שהרגלי השיח שלה הם לא דיאלוגיים? אם יבוא פתוח, קרוב לוודאי שיושפע מן הקבוצה, יתפתה לדבר את שפתה, וימצא את עצמו לא דיאלוגי מצד השפעה זו. ואם יחליט להבדיל את עצמו מאחרים בחומות של הגנה שישמרו על טוהר כוונותיו, הוא ימצא את עצמו לא דיאלוגי מצד הכרעתו הפנימית. ובכן, מה יעשה?
  2. והדרך לפרוץ את המעגל הזה הוא בהסכמה להיות יחיד, ובאחריות שנישאת ביחידות זו. זהו מקום שבו האדם לא מפחד לפחד, ובמקום לחיות בסיפורים מקבילים (שהם תמיד סיפורים של אנשים אחרים (או מוטב של אפ-אחדים אחרים)) הוא לומד לחיות כמספר. יחידי. להיות יחיד זה לפעול ממקום המסוגל לפגוש את ההשפעות החברתיות ולהמיר את הציווי שבהן לברכה. זה לפעול ממקום השומר על חירות, לא מתוך התבדלות, אלא מתוך שייכות הולכת ומעמיקה, הנותרת נאמנה לאמת ולאהבת היש על כל ההפתעות והדיסהרמוניות הכרוכות בה. כך, בידיים פתוחות, בלב מקשיב, בנפש איתנה, ומבלי להתמכר לאובדן עוצמה, צומחת האהבה אל האחר, והפרעותיו הופכות להפראותיו.  
  3. להיות יחיד, מבחינה זו, זה ללמוד את המידה המדויקת של האחריות. האדם לא ממתין לאחר, אבל בו זמנית גם לא גוזל את אחריותו. הוא יוצא את חצי הדרך אל תוך הערפל, ומשאיר מקום למסעו של האחר. כל אחריות שהיא מעבר לכך היא כבר חוסר אחריות וסוג של קורבנות, שכחה של אדם את חירותו, טביעה בסיפורים של אנשים אחרים.   
  4. וההתייצבות הדיאלוגית, היא השם שאני נותן למכלול היבטים המאפיינים את האופן שבו ניגש אדם לדיאלוג. ההסכמה להיות יחיד (לא מיוחד), היא עמוד השדרה של התייצבות זו.

דיאלוג – 1

  1. 1.       אני משתמש במילה דיאלוג באופן שונה מעט מן האסוציאציות של פיוס והידברות, והרצון לשמן מערכות יחסים בעימות. בהקשר עליו אני מדבר, המילה דיאלוג באה לציין את ה"חומר" העקרוני שממנו בנויים היחסים של האדם עם העולם, ובו זמנית גם את ההתעוררות החקרנית לתווך זה כחלק מהתכוונות של קבוצה או יחיד. במשמעות הזו אני עוקב אחר מפעלו של הפיסיקאי דויד בוהם אשר מסוכם בספרו "על הדיאלוג", ומתייחס לאיכות מיוחדת שעולה (למשל) ב"קבוצות דיאלוג".
  1. הדגש בחקירה מסוג זה אינה על יצירת מציאות חדשה (מציאות של שלום, של נאורות, או כל דבר אחר שנרצה לעצב על פי דימוי רוחנו), אלא הקשבה למה שיש. באופן טבעי גם נובע מהקשבה זו הזרמה של מה שיש למחוזות חדשים ובלתי ידועים לנו. אבל זה לא משהו שאנו עושים (תחת השראת אשליית השליטה), אלא משהו שמתאפשר כשהאיכות הדיאלוגית נוכחת.
  2. זה משהו שקורה, ואנחנו שותפים בו. הקשבה, במובן הזה, אינה רק הפסיביות של הצופה, אלא ההתעוררות של המעורבות הבאה מן הלב (שאינו מפחד לפחד).  מה שיש הוא לא רק שַם, אלא הוא הדיבור הזה עצמו, כאן. הוא לא קורה סתם, הוא קורה לנו, (קורא לנו).
  3. בדיאלוג אדם חושף רבדים, הרגשות, תנועות נפש שלפני כן רק ידע על קיומם וכעת הם מתבהרים לו מתוך התקשורת. לא כי מדברים עליהם, אלא שמתוך החיכוך הוא מתעורר לראות מה הוא הדבר שבאמת קורה כאן. משמע, לרגע אחד הוא גולש החוצה מעבר לצורך הדוחק להסתדר, לפעול, לשרוד, ומוצא את עצמו בתוך השפע העקרוני והבלתי מלחיץ של שיחה חוקרת, המאפשר למה שיש להיות.
  4. מה שיש, לא כשם של מצב סטטי, אלא כשם של התהוות מתמידה שאני חלק בלתי נפרד ממנה, מעורב בה, לא כ"צריך" או "דימוי מטרה" חדשים, אלא כטוב שמבקש במה (מאבק יציאה לאור), וכסקרנות המבקשת ללמוד (חדווה בהתהוות).
  5. הדיאלוג כ"כלי" או מערך קבוצתי, עוסק ביכולת שלנו לשים בסוגריים את ההרגלים האוטומטיים, ולפתוח מרווח של השהייה בין גירוי לתגובה. הוא מאפשר, תוך כדי יחסים, למשהו חדש לבוא, ומעיר אותנו לצד הפורה והיוצר של המציאות. (משמע, הדיאלוג עוסק בהתחדשות המציאות (בבריאות)).
  6. את מה שבאמת קורה כאן, אפשר להביע במקום לתאר. התיאור יוצר הפרדה, ההבעה יוצרת חיבור (למשל, בין צופה לנצפה, בין דובר לשומע). התיאור הוא של המודעות העצמית ונוטה לעצור, ההבעה הוא של הערנות והיא מזרימה הלאה.
  7. האיכות הדיאלוגית, אם כן, מזמינה ערנות עצמית ונוכחות שבמציאות חברתית-הישרדותית-צינית נחבאת תחת מערך המודעות העצמית הנוטה לנכר. במרחב דיאלוגי (שניתן לכנות גם מרחב יצירתי) השפה הראשית היא שפה מבררת (מרגישה) ולא שפה מסדירה (מיישבת). אלה שני "משחקי שפה" שונים. השפה המסדירה פועלת למקם את האדם חברתית, היא מנוע לדחיפה ועיצוב, חלק ממהלך הסתדרותי. היא שולטת, צופה, מתארת, מזיזה, ומעמידה את האדם בחוץ כצופה-שולט. גם כשהמילים רק מתארות, הן באות לשים דברים במקומם ולהחזיקם שם. במרחב הישרדותי, זו השפה הטבעית (שגם מייצרת אותו ככזה). המוטיבציה של השפה המבררת היא אחרת: יותר יצירתית, משחקית, דו כיוונית, מוכנה לא לדעת, נותנת אמון, נאמנה לאמת, ואוהבת את היש.
  8. בוהם ראה בדיאלוג הזדמנות להבראה של רבות ממצוקות האנושות. "כלי" רב עוצמה לטרנספורמציה של היחיד והכלל, משהו ששום טכניקה אחרת אינה יכולה לחולל בדיוק משום שלא מדובר בטכניקה אלא בהתייצבות נוכחת ובזימונה של חוכמה יוצרת שהיא תמיד מעבר לכל דבר שאדם יכול לשלוט בו. על פי בוהם, חלק מן הבעיה טמון באותם כלים עצמם המבקשים לנסח פתרון חיצוני לבעיות מוגדרות היטב. הדיאלוג הוא אותו מהלך של התמסרות שבו אדם מסכים להיות מרכיב בפתרון, בלא שיהיה מסוגל להקיף את כולו במחשבתו. ההשתתפות בקבוצת דיאלוג, יכולה להיות הזדמנות לשכלל את אותן מיומנויות המאפשרות לאיכות הדיאלוגית להתקיים, ולחוכמה היוצרת לפעול דרכנו ומעבר לנו.             
  9. דרך אחרת להגיד זאת היא פשוט להזמין ללכת לאט יותר. מספיק לאט כדי שנלמד מחדש לחוש את המחשבות שלנו לא רק כתוכן המתפעל אותנו, אלא כדפוס אנרגטי בעל "בשר" של ממש                    (proprioception), ומתוך תחושה זו להיות לא רק קורבנות של שליטה, אלא בעלי תשובה. תרצו זה סוג של מדיטציה שקורת בתווך הבין-אישי, ותוך כדי תנועה חיה.  

על אשמה וסליחה (בהשראתו של פול טיליך

)

  1. האופן המכאני שבו התרגלנו לחשוב על העולם, גם לימד אותנו לזהות את עצמנו כגורם סיבתי – מנוע לייצורם של תוצאות. מן המקום הזה נגזרת אחריות מסוג מסוים, ואשמה מסוימת.
  2. והנה, חלק בלתי נפרד מאשליית השליטה, הוא התפתחות ה"חטא הקדמון" – אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בלב כל אדם, העושה אותו אשם תמיד, וקודם לכל עניין. לא מדובר בחטא זה או אחר אלא בחטא, בה הידיעה. לא חטא הקשור לתוצאה מסוימת שהוחמצה, אלא בחטא הקשור בעצם מחשבת התוצאתיות. הצד השני של האחיזה הסימביוטית בתוצאה.
  3. תחושת האשמה המקומית, אבל עוד יותר מכך אותה נקודה בלתי ניתנת למחילה הנמצאת בשורש האדם, היא גורם רב עוצמה בהתנהגות האדם. בפרט היא הופכת לצורך המתמיד לרצות את האלים כדי לזכות מהם במחילה. אבל באמת אין שום דרך לרצות את האלים. כל כמה שיעניש את עצמו, יעבוד קשה, יתייסר, ישפיל את עצמו, לעולם זה לא יספיק, תמיד יהיה שם החשד שמעשיו אינם שלמים, וכוונותיו אינן טהורות, מה שהופך את כל מעשיו לסוג של רמייה ורק מעמיק את עובדת אשמתו. מוטב יודה – הוא אשם, ושום דבר בעולם לא יעשהו ראוי.
  4. הוא אשם כי הוא מרגיש אשם. זאת העובדה. ואיזה הבדל יש בין להרגיש אשם לבין להיות אשם? מה היא אשמה ללא תחושת אשמה? אבל בדרך כלל כשאדם מרגיש אשמה, מיד הוא מגיב בדחיית אשמה, מתגונן ומתנגד. ובעצם תחושת האשמה, יותר מכל היא ההתנגדות לאשמה. שייכת היא עדיין לעולמה של אשליית השליטה, המתעקשת ליצור עולם בדמות חוסר רצונה להשתנות.  
  5. מבחינה אנרגטית אשמה היא דבר מאוד מסוים השייך לעולם ההתמכרות הסימביוטית. היא היסחפות בתוך ערפל שמסרב לקחת אחריות, שחותר אחר כל מני טכניקות הימנעות, ומנגנונים של קיצורי דרך ושל אי התייצבות. היא בריחה וצורה של הסתתרות. סירובו של האדם לקבל את מלאות החיים, שהרי לא מגיע לו לחיות (לא מגיע לו לשמוח, להיות שייך, לקבל). לכאורה זהו סיפור עצוב ומקומם על ילד מסכן שנעשה קורבן לאשמה ונאלץ לרצות כדי שירשו לו ויעשו לו מקום, אבל כיוון שאנחנו בוגרים, האשמה היא בעצם בחירה של היעדרות, חלק מן המעגל הדוחה את האחריות ומעכב את הבגרות. והאחריות במקרה הזה, האחריות של החרטה והרצון לתקן, איננה האחריות של השולט והמצווה המבקש לסדר את האלים, אלא האחריות של הפיוס, והנוכחות, של מי שיודע שעליו ללמוד לומר אני בכל מצב ובכל עניין.
  6. ואף על פי כן המחילה מגיעה. לא בגלל מעשיו, לא בגלל צדיקותו, לא בגלל כפרתו, אלא למרות כל אלה. למרות ולא בגלל. לא בגלל שאינו חוטא ונמצא ראוי, אלא למרות שהוא בלתי ניתן למחילה. וזו מחילה ללא תנאי שאינה קשורה בשום מעשה של ריצוי. האדם לא יכול להיות הסיבה שהמחילה היא התוצאה שלה. אבל כשהוא מבין את זה, כשהוא מכיר שהוא לא רק סיבה, כי אז הוא לומד לבקש ומסכים לקבל. 
  7. אין שום דבר שיעשה אותו ראוי למחילה, הרי אמרתי והדגשתי, זו נקודה בלתי ניתנת למחילה, ובכל זאת המחילה מגיעה כשהוא לומד לבקש. אבל מי שאינו יודע לבקש, אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול להציל אותו. אולי משום כך לפעמים החיים קשים כל כך – כדי לעודד את האדם להגיע למקום של בקשה. (שמהיותו בן חירות, ללא בקשה, לא תוכל להגיע ישועה).
  8. הבקשה, כמו כל דיבור, איננה הסיבה למחילה, הכפתור המניע את התוצאה. אלא היא הפניה שבעצם קיומה כבר נפתח האדם לעולם המחילה. וכשם שלפני כן הייתה תחושת האשמה מלווה בחיץ שהפריד בינו לבין העולם, ועשה אותו בגלות תמיד, כך הפניה (הבקשה, ההודאה באשמה, החרטה) היא הורדת החיץ והאיחוד מחדש אל תוך העולם האנושי והביתי. אכן, המחילה היא חזרה הביתה. קבלתם מחדש של כל אותם חלקי ניכור העושים את העולם לגלות. היא מלווה בפרץ של חיות – האדם שב ונשטף באותו זרם של אנרגיות מזינות שלפני כן היו חסומות בפניו.
  9. המחילה היא התשובה שהאדם בעצם קיומו הוא השאלה שלה. ועם המחילה באה האהבה. כך ולא להפך: לא – אני מקבל מחילה כיוון שאני אוהב, אלא כיוון שקיבלתי מחילה אני מסוגל לאהוב. וכעומק המחילה כך עומק האהבה. על כן בעלי תשובה עומדים היכן שצדיקים גמורים אינם עומדים.
  10. המחילה הזו היא ללא תנאי, ואינה מעוגנת בעולם הסיבתי. היא איננה דבר שאני מקבל מן האחר אלא דרך האחר, ומקורה הוא אלוהי, בכל אחד ממופעיה. היא נמצאת שם כאשר האדם לומד לעבור מהעולם המכאני הנוצר באשליית שליטתו, לעולם הדיבורי, הנוצר בהסכמת נוכחותו.
  11. ובמקום הזה אנו עשויים לגלות את אחריות האדם במובן חדש ואחר ממה שהתרגלנו לראות אותו כאשמים. שהרי האדם כבן-חירות הוא אכן גם בן-אחריות, אבל באופן אחר, לא באופן סיבתי, אלא באופן חומל, באופן משפיע, באופן אוהב. זו אחריות מדויקת שאינה הולכת לאיבוד בתוך עודף אחריות, שהיא צורה של חוסר אחריות. זו האחריות של הבגרות, המותירה מקום לאחר ומסכימה לפגוש אותו בידיים בפתוחות.

אמונה

  1. אקלים תרבותי: באיזה עולם גדלים הילדים שלנו? אין זו רק שאלה של האבזור הפיסי של סביבתם, אלא בעיקר של האקלים הרוחני-פסיכולוגי המקיף אותם – האווירה התרבותית שבה אנחנו עצמנו גדלים ומייצרים בהרגלי החיים שלנו.
  2. שני עולמות: לצורך העניין אני רוצה להבחין בין שני עולמות: העולם ההישרדותי והעולם האמוני. לכל עולם הנחות מוצא, צורת הסתכלות, ואופן נוכחות משלו. אלה מגדירים את החוויה של חיים בעולם – איך זה לחיות.
  3. עולם הישרדותי: להתעורר בבוקר לתחושת דחק עקרונית. יש דברים שצריך לעשות ואני כאן לעשותם. קיומי אינו בזכות עצמו אלא נחשב לראוי במידה ואני עומד במטלות. צריך לעשות משהו. לדאוג, בעיקר. התירוצים: כי אם אני לא אדאג איש לא ידאג. האדם לעמל יולד. המזל הרע מחכה מעבר לפינה לכל מי שאינו נזהר. אם משהו יכול להשתבש הוא ישתבש אלא אם כן אצליח להתכונן אליו מראש ולהתחכם לו. העולם הוא מלחמת הישרדות. החזקים מנצחים. החוקים מנצחים. אין מקום לבטלנים. אדם צריך לקדם את עצמו. שום דבר לא מגיע בחינם. למה שאקבל משהו אם לא עבדתי בתמורה?
  4. הלב הדואב: כל אלה הם תירוצים והסברים שלאחר מעשה, ובאמת כל זה צומח מחוויית יסוד אחת: אני כמו שאני איני ראוי. יש בי איזו נקודת רוע עקרונית, סודית, זרה, מאיימת, ועל כן בצדק העולם מבקש להכחידני. זו הפנמה של ערך חוסר הערך. למי שאין ערך גם אין מקום בעולם, וכל ניסיון שלו לעשות לעצמו מקום בעולם, הוא חש אותו כניסיון לקחני לקבל את מה שבלב ליבו הוא יודע שבעצם לא מגיע לו. המשוואה פשוטה: אם הוא חסר ערך, למה שהעולם יהיה לטובתו? וכנגד תחושה זו, יותר מאשר כנגד אנשים אחרים, הוא נאבק כל חייו. להוכיח להצדיק שמגיע לו. שיש לו זכות קיום. אין לו. הוא בעצמו מוכיח זאת. 
  5. תגובה הישרדותית: אחת מן התגובות האופייניות לתחושת הדחק הוא ה"מגיע לי", וכל סוגי ה"מה יצא לי מזה", והנהנתנות שנראים כמנוגדים לחוויית "האדם לעמל יולד", אבל בעצם הם חלק בלתי נפרד מן הסיפור. הם מנסים לפלס לעצמם מקום בתוך עולם שממשיכים לראותו באופן יסודי כעולם הישרדותי. זה לא יעזור. בעולם הישרדותי לא יכול להיות מקום לאדם בתור בן אנוש נוכח. ו"עשיית המקום" הופכת ל"לקחנות". העולם כמחנה ריכוז גדול. מקום שצריך להסתדר.
  6. שליטה: כדי לדחות את ההתמודדות עם תחושת חוסר הערך המנבאת את העתיד הקטלני, נאחז האדם בשליטה. מנסה לסדר, לארגן, לאחוז – לרדוף, לחטוף, להשיג. על הערך הפנימי שאין לו הוא מחפה בערכים חיצוניים: הוא שואל לגבי כל דבר מה התועלת שלו, מה התפוקה שלו, מה זה "נותן". כל אלה תחליפים של ערך פנימי. דברים שלעולם לא ישביעו באמת. ניסיון לקחת את תנועת החיים ולהפוך אותה לנכסי ביטחון. זהו מפגש רזה עם המציאות המוציא ממנה את כל טעמה. יש האוגרים כך חוויות רוחניות, ניסיונות חיים, "שיעורים", ואת כל אלה שמים כתעודות הצדקה שאמורות לאשר את מה שאין לאדם את האומץ להיות נוכח. תחליפים שמבקשים לעשות מקום לאדם למרות תחושת חוסר הערך.  
  7. פסיביות: ואף על פי שנראה ששליטה ודאגה הם דברים אקטיביים – הם בטח עושים הרבה רעש – בעצם, הם דברים פסיביים, חלק מתחושת ניתוק המבשרת לאדם שהוא קורבן של הנסיבות, בן-גורל. תחושת חוסר אונים מול עולם טיטן שחוקיו הוחלטו על ידי אחרים. כל מה שנותר לאדם הוא לנסות לשחק טוב. בשביל מה? יותר פשוט היה אם היה זונח את המשחק שבכל מקרה הוא עתיד להפסיד בו. לזנוח לטובת מה? מה יש שם בחוץ?
  8. גידול ילדים: לגדל ילדים בעולם הישרדותי: להיות עסוק ב"ניפוחם" המתמיד, בעיצובם, בהפיכתם לעמידים. בעיקר לדאוג, לא לסמוך. לפחד מן השלב הבא. לא לראות את ערכם הפנימי ולרצות להלביש אותם בערכים חיצוניים. לדאוג שמא לא יסתדרו, לדחוף אותם להצליח חיצונית, להתחרות, להחזיק מעמד. לרצות שיפיקו דברים, שלא יבטלו את זמנם, שיקדמו את עצמם, שיהיו מועילים לעצמם. וכמובן יש לכך את מערך ההצדקות שלו: זה לטובתם. כי ככה העולם. כי אולי אני בתור הורה הייתי רוצה אחרת אבל אני חייב לצייד אותו בכלים כדי שיוכל לעשות את מה שהוא רוצה, להסתגל לעולם האמיתי כמו שהוא.
  9. להסתגל: "להסתגל לעולם האמיתי" זה בדיוק חלק מן הפסיביות שדיברתי עליה למעלה. זו התחושה שהעולם הוא בגדר נתון ואני צריך להסתדר בתוכו. תחושת קורבנות עקרונית. החיים כמשימה – להצליח לחצות אותם בשלום. אדם לא חי סתם כך, הוא חי כדי. וזה מה שעובר לילדים. מבחינה זו המערך הבית ספרי הוא ההגשמה הברורה ביותר של עולם זה: המעבר מכיתה לכיתה, המבחנים, ההתקדמות, האגירה, שיעורי הבית, כל אלה טוענים באלף קולות שהטעם לחיים הוא במה שמשיגים.
  10. חרדת הריקנות: הפחד שמא הילדים שלנו הם ריקים, ואם לא נמלא אותם הם יישארו כאלה. זה שיקוף לתחושה שלנו שאנו ריקים, הד לתחושת חוסר הערך. כמובן שהעיסוק המתמיד בערכים חיצוניים הוא בדיוק מה שמרוקן את הערך הפנימי. איזו מן אובססיה בהתאם למלא את הילד. אובססיה שהמסר העיקרי שלה הוא של חוסר אמון במלאותו. ומכאן למעגל המפרנס את עצמו: המרדף אחר ערך חיצוני (הצלחה במבחן) שדוחה את ההתמודדות עם חוסר הערך הפנימי, ויוצרת התמכרות לעוד ערכים חיצוניים. יש קשר ישיר בין התרבות הבית ספרית לתרבות הצרכנית. אין הבדל בין ציון במבחן לבין מקרר משובח. ושוב, ההתמכרות אינה בדבר אלא בקשר השקרי עם הדבר.
  11. ריפוד יתר: ומצד שני וכהשלמה לכך הרצון לעטוף אותם, להגן עליהם, שיהיה להם נוח, שלא יסבלו, שלא יכאבו שלא יפגעו כאילו שזה כל מה שיש באדם. לא לראות שיש יותר באדם מאשר שלא ייפגע.
  12. אמונה היא הליכה. להסכים להיות חלק מהשתנות. לא רק דבר מה שהאדם מזיז מפה לשם על פי החלטותיו, אלא חלק מתנועה רחבה של התפתחות יוצרת שאין הוא שולט בה אבל יש לו קול בתוכה. ההשתנות הזו מאפשרת את מה שלא היה אפשרי לפני כן. לגדל ילד בעולם של אמונה זה לעזור לילד לראות את עצמו כחלק מתהליך התעוררותה של המציאות. מישהו שותף, חלק ממעגל הנוכחים, מספר בזכות עצמו, אדם ראוי וטוב. זה דורש להכיר בערכו הפנימי – באותו מנוע פנימי של הילד ובכוחו לנווט את דרכו בעולם מתחדש. וזה דורש להאמין בטוב היסודי ממנו הוא בא. טוב שהוא אחר ממה שאנו כהורים יכולים לתכנן עבורו. ממילא זה אומר פחות דגש על "תוצאות" ויותר חיים בתוך העולם.
  13. ילד זקוק להורים שמסתכלים למעלה. וזקוק להורים שסומכים על כוחו לתקן. הוא ממש צמא לאקלים "רוחני" שלא מסתכם בשאלת ההישרדות, אחרת הוא קמל וניצוץ החיים שלו אובד. הוא זקק שיאפשרו לו לבחור והוא זקוק לחוש את התשובתיות העקרונית של העולם. משמע שהעולם הוא לא רק סט של חוקים קשיחים, אלא שיש לו פן אישי, פואטי, ומתקשר. זהו המצע הבריא בשבילו לגדול בתוכו. הוא חש אותו כמלאות התומכת אותו ומפרנסת אותו, כשיח שקודם לכל שיח. הוא חי בעולם לא-סתמי וחייו הם לא סתמים. הם חיי יחוד. העולם מתכופף אליו להגשים את משאלותיו. מתוך כך אפשרית האינטימיות, השייכות, והתנועה היוצרת.
  14. מעגל הנוכחים: כל זה עוזר לו לראות את עצמו כבן נוכחות. מחזיר לו את האמונה שלו לעצמו, בעצמו. האמונה במילים שלו, בהרגשות שלו, במקום שלו, בקול שלו. בכך שמותר לו להתבטא, שיש לו קול ויש מקום לקול. (כיצירה, כביטוי אישי ספונטאני, כתנועה אותנטית). הוא אינו שם תריס בפני האותות הבאים אליו. לומד את דיבורו של העולם אליו וסומך עליו. יש לו, כחלק מהיותו אנושי, את הכוח להבין את העולם. זה לא קשור למה שאנשים אחרים מסבירים. זה קשור לתחושת יסוד שהעולם דובר בשפה שלו. השפה הזו היא שפה פואטית, אישית, מדברת ללב. כמובן, יש לזה קשר עמוק לתחושה שהוא טוב. שגם אם הוא מתנהג לפעמים ברע, הרי זה חלק מחיפושו אחר הטוב. זה חלק מן האינטימיות שלו עם עצמו. הוא לא רואה עצמו כזר. הוא לא חושד בעצמו, הוא מאמין לעצמו ולכוונותיו הטובות. באופן זה הוא מסכים להיות גורם משפיע בעולם. חוט שזור בהתפתחותו היוצרת. כשם שהוא חש שהעולם משיב לו ומברך אותו, כך הוא חש שהוא מסוגל לברך את העולם. אי אפשר להגזים בערכה של התחושה הזו של האדם ביכולתו לתת. כן, שורש האמונה הוא באמון של האדם בשייכותו לעולמו.   

זיקה

  1. כל החינוך כולו מתנקז לנקודה אחת – המקום בו המבוגר (הורה, מחנך) פוגש את הילד. ומה שיש ברגע המפגש הממשי הזה מבחינת הזיקה שבין המבוגר לילד מכיל את כל מה שיש בשיטת החינוך על כל ענפיה ופרטיה ותרגולותיה, המעשיים והתיאורטיים. הכול נגזר מנקודה זו.
  2. ואף שנקודה זו היא כביכול בלתי מוחשת, בלתי נראית, דבר זעיר שבהרגשה, להבדלים בנקודה שורשית זו יש השלכות עמקות לגבי החינוך כולו. אפשר להגיד שגישות חינוכיות שונות נבדלות בעיקר באופן בו בא לידי ביטוי בהן רגע זה של זיקה. תהא זו שיטה אנתרופוסופית, דיאלוגית, עיצובית, ליברלית או כל שיטה אחרת, הרוצה להבין אותה על רגל אחת – שיחפש את הנקודה הזו. היא תהייה ה"ידית" דרכה יוכל להבין את כולה. 
  3. זיקה: כוללת בתוכה דברים רבים: גם האופן בו תופס ההורה/מחנך את הילד, גם כיצד הוא מבין את תפקידו ביחס אליו, גם מה הוא בפועל מרגיש כלפי הילד, אבל יותר מכל אלה (הנמצאים ב"ראשו" של המבוגר או הילד), מדובר בקשר ממשי, מעין חוט בלתי נראה המקשר ביניהם גם כשאינם עושים דבר. זהו הדיאלוג הקודם לדיאלוג – העמדה הבסיסית של המבוגר אל הילד, האופן שבו הוא הולך לקראתו.
  4. דוגמא 1: ילד שמשחק בנוכחות מבוגר יכול לפעול באופן שונה לחלוטין בהתאם לאופן בו נוכח המבוגר בחברתו. גם אם המבוגר אינו עושה דבר, עצם האופן בו הוא מסתכל, יעשה הבדל. ייתכן שהילד ישחק באופן קולח, רגוע, כשהוא נשען על נוכחותו של המבוגר ומקבל ממנה עוצמה, ואפשר להפך: שהילד ירגיש חסר מנוח, יביט ללא הרף במבוגר לבדוק אם עשה נכון. איך הילד מרגיש את יחסו של המבוגר אליו בלי שהמבוגר הוציא מילה או עשה דבר? זהו סוד הזיקה.
  5. דוגמא 2: בסופרמרקט עוברים האם והילד ליד דוכן הממתקים. הילד מתעקש לקנות ממתק והאם שלא רוצה בכך מוצאת את עצמה נכנעת לו כדי לא לחולל "דרמה" לעיני אנשים זרים. מה שעובר אצלה בפנים הוא סוג של "התנגדות" מלווה בחוסר אונים. ההתנגדות הזו לא תעלם רק כי היא רוצה להיות אימא טובה.
  6. הדהוד: כמו שני מיתרים המהדהדים זה עם זה בשני כלי נגינה שונים כך אנחנו יכולים להבין את יחסו של הילד אלינו על פי מה שמתעורר בנו בעקבות האינטראקציה עמו, ולהפך גם: בדוגמא הראשונה הילד מגיב באופן לא מודע ליחסו של המבוגר אליו. הוא חש משהו מבפנים, תחושה זו היא הד לזיקה. בדוגמא השנייה האם מגיבה באופן לא מודע ליחסו של הילד אליה. היא חשה את ההתנגדות מבפנים, אבל זה לא משהו שהיא המציאה, זה הד ליחסו של הילד אליה. מתוך הקשבה להד זה אפשר ללמוד הרבה.
  7. שתי סוגי זיקות: והנה, אני רוצה להבחין כאן בין שתי זיקות שונות שעושות גם הבדל של שמיים וארץ. במקרה אחד הילד והמבוגר נמצאים בזיקה של תגובה, ובמקרה השני הם נמצאים בזיקה של תשובה.
  8. תגובה: בדוגמה השנייה הילד הדורש מאמו לקנות לו ממתק מתייחס אליה כאילו היא המשך ישיר של רצונו. הוא אינו פונה אליה, הוא לוחץ אצלה על הכפתורים ומוציא ממנה את התגובה המתאימה. הוא יודע לתפעל אותה לרצונו. הוא אינו מכיר בה כבעלת רצון משלה. אם האימא תסכים לקנות לו, או לא תסכים לו, זה בכלל לא משנה, שניהם נפלו קורבן למערך של תגובה. 
  9. תשובה: שונה המצב כאשר הילד מבין שאמו היא ריבונית. משמע, שאם היא מזיזה את גופה ועושה דבר זה או אחר הרי זה בגללה, לא בגללו, זו היא שרוצה או לא רוצה לקנות לו ממתק. לכן אם הוא רוצה ממנה דבר, הוא חייב לפנות אל רצונה. פנייה זו אל רצונה, משהה את רצונו. לא מבטל אותו – משהה אותו. הוא מבין שיש שם מישהו. הבנה זו היא קריטית ביחסי מבוגרים ילדים כנקודת הזינוק לחינוך דיאלוגי-לא-עיצובי. היא קריטית בהתפתחות הבריאה של הילד. היא מאפשרת לאם ולילד להשיב זה לזה, ולא להיות לכודים במערך של תגובות שאין בו מרווח.
  10.  

    מעגל: נוח לי לדמיין זאת כהבדל בין מערך קווי לבין מערך מעגלי. אנו מכירים זאת בשיח של מבוגרים אשר מגיבים זה לזה באופן הדוק וחזוי מראש. גם אם רצונם כנה וטוב, הם עשויים למצוא את עצמם מתנגדים זה לזה, או כובלים זה את זה בלא שבחרו בכך. התגובה תמיד עוקפת את הכבוד לאחר. היא לא מאפשרת לאחר להפתיע אותנו. אין בה חלל. מראש אנחנו רואים את האחר בצורה מסוימת ואליה אנחנו מגיבים. במעגל, לעומת זאת, יש מרחב פנימי, השהייה, הכרה במקור האוטונומי הנמצא מחוץ ליחסי התגובה. כאן גם נמצאת חירותנו וחירותו. אנחנו לא חשים כבולים להביע את דעתנו כנגד דעתו, יש מרחב שמאפשר לנו להשיב.

  1. הדדיות: הילד לא למד לתפעל את הוריו מן האוויר. הוא למד מן האופן שבו הם מגיבים אליו. זה סוג הקשר ביניהם. הוא מתפעל אותם והם מתפעלים אותו. זו השפה שלהם. בשפה הזו בדרך כלל ההורה לא מתייחס אל הילד כבעל רצון שצריך לפנות אליו, אלא כמושא ישיר לרצונו הוא. משמע, אובייקט בר-תפעול. למשל, שילך לאמבטיה, שיכין שיעורים, שיכנס לאוטו, שלא יפריע.
  2. גבולות: זה לא אומר שאין להורה תפקיד חשוב בהנחת גבולות לילדו, אבל שונה הגבול העיצובי-תפעולי שהרבה פעמים נעשה במניפולציה, לבין גבול שהוא ביטוי לרצון הישיר של ההורה, המכיר באופן עמוק ויסודי את הריבונות של הילד. משמע נוכחות פונה אל נוכחות.
  3. יש הרבה בלבול בנקודה הזו ועלי לחזור ולהדגיש את חשיבותה של הזיקה. מכאן צומח הכל, וכל כמה שנרד לפרטים ונתעכב על ה"טכניקה" בסופו של דבר ההבדל נמצא קודם כל בזיקה: האם המבוגר מכיר בילד כנוכחות, האם הוא מכבד אותו כבעל נוכחות, כמרכז חיים, כייעוד, כגורל, כמישהו? בזה תלוי הכל.
  4. בעלתנות ושייכות: זיקה זו של כבוד בסיסי אל הילד שהיא המפתח לדיאלוג ולהתפתחותו הבריאה של הילד, עושה הבדל גם בין בעלתנות לשייכות. על פי תפיסה זו הילד אינו בבעלות ההורים. כמאמרו של ג'ובראן חליל – "ילדיכם אינם ילדיכם". אבל הוא שייך להוריו באופן אחר, באותו אופן שהם שייכים אליו. זהו שם אחר לעובדת הזיקה. שייכות היא מעגלית. בעלתנות היא קווית.      

מרחבי הישרדות ומרחבי יצירה

  1. ההבחנה בין מרחב הישרדות למרחב יצירה איננה נוגעת רק להבחנה בין מרחבים פיסיים אלא במכלולים הווייתיים הכוללים בתוכם את הפיסי, הנפשי, החברתי, הרוחני הכול ביחד. כל זה נרקם  לכדי אקלים מובחן: אקלים הישרדותי מבטא עמדה מסוימת לחיים, אקלים יצירתי עמדה אחרת. אף על פי שמשתמשים באותן מילים בשני המרחבים, באמת אלה שתי שפות שונות, שקשה לתרגם ביניהן, והדבר מרבה בלבול.
  2. מתוך המרחב ההישרדותי החיים נראים כעול, משימה שצריך להצליח בה, מאבק כנגד מציאות מאיימת שבאמת לא רוצה בקיומנו, ופועלת להכשילנו. כמו שקבע מרפי: אם נופלת לך פרוסה עם ריבה על השטיח, הסיכוי שהיא תיפול על צד הריבה גדל ככל שהשטיח יקר יותר. המרחב ההישרדותי מביא עמו תחושה עקרונית של לחץ, דחיפות, עשייה עסקנית, רעש, וקוצר נשימה. על רקע זה גם עולה הצורך להתכונן לחיים, לצאת אליהם מוגנים, להצטייד בכלים, להיות חזקים, וכל הזמן להשגיח, לחשוד, להתגונן – לעולם אין לדעת מאין תפתח הרעה.  
  3. התפיסה ההישרדותית נראית ריאלית, בוגרת, אחראית, ולא תמיד אנו ערים לכך שהיא עוד סיפור (לגיטימי) שאנו מספרים על החיים – בחירה שאנו עושים – ובשום אופן לא הסיפור הבלעדי או חזות המציאות ה"אמיתית". למעשה, כמו שאני רואה את זה, זו בחירה של הימנעות מאחריות. מקום שבו אנו מעדיפים להיות קורבנות של מציאות שרירה ש"היא עושה", מאשר להגיד כן לחיים. ויש על זה עוד הרבה מה לומר, אבל בהמשך.
  4. מתוך המרחב היצירתי החיים נראים כהרפתקה, קשיים נתפסים כאתגר, וישנה תחושת בטחון בסיסי שהעולם הוא לטובתנו. העולם לא הביא אותנו כל הדרך עד לכאן רק כדי לצחוק עלינו ולהכחיד אותנו – המציאות רוצה בנו. עובדה, אנחנו כאן. ואנחנו לא כאן משום שהתחכמנו למציאות, אלא מכיוון שהיא יצרה אותנו, ובאופן יסודי ועמוק ממשיכה להזין ולהנשים אותנו מדי רגע ברגע. זה באמת פלא. ומה שפלא כאן הוא לא רק שאנו מתקיימים, מחזיקים מעמד, אלא זה שאנחנו רואים, שומעים, טועמים, פועלים, ערים, חיים, בקיצור: נוכחים.
  5. קיום ונוכחות זה לא אותו הדבר. אבנים קיימות, בני אדם נוכחים. זה אומר שהם פתוחים לכל קשת הצבעים והריחות והטעמים, שהעולם עבורם הוא לא רק משהו שצריך להסתדר בתוכו – לא רק מן מרחב שצריך לתפוס בו מקום, אלא משהו חי, ערני, תוסס, שאפשר לחוות אותו, ליצור אתו, להשתעשע עמו. בני אדם לא רק קיימים – העולם קורה להם
  6. בפרט חשוב לי להאיר את תשומת הלב לכך שבתפיסת עולם הרואה את החיים כהישרדות אין מקום לערכים, אין מקום לחינוך, ואין מקום לאדם. במרחב הישרדותי אין מקום לכל מה שעושה את האדם לאדם – לאנושי. וכל מה שאנחנו יכולים להתכוון בחינוך מתחיל במקום שבו מכירים באדם כנוכח, כבן-ייעוד, כמישהו, ומסביב לזה מחנכים. בלי זה אנחנו יכולים כבר באותה המידה לסגור את העסק עכשיו. למה לטרוח? רק בשביל להחזיק מעמד עוד כמה שנים? שיהיה עוד סטטיסטי בסטטיסטיקה של אוכלוסיית העולם? כדי להצליח להשיג עוד איזה אושר גנוב? לנצח עוד מישהו, ולהיות יותר מוצלח מעוד אנשים? 
  7. ומעניין שדווקא עם ילדים יש לנו נטייה לחשוב במונחים של המרחב ההישרדותי: אנחנו מפחדים עליהם יותר מאשר על עצמנו, מנקזים לשם הרבה דאגה, ומחשבת "הסתדרות". מה שלגבי עצמנו כבר למדנו לשחרר, אנו שבים ואוחזים לגבי הילדים.  
  8. וכך, באופן לא מודע, אנחנו נוטים ליצר עבור ילדים מרחבים הישרדותיים. למרות שבאמת אין כל צורך בכך. בתי הספר, בתור דוגמא, חיים ומתקיימים על אלמנט של לחץ שאין לו שום קשר למציאות. אבל אף אחד לא מעז להסיר את הלחץ. אדרבא ככל שיש פחות סיבה אמיתית ללחץ כך המערכת כולה נרתמת ליצר יותר לחץ מלאכותי בדמות מבחנים, איומים, הפחדות, אילוצים מלאכותיים. כשהילדים האלה גדלים הם משכפלים את הדבר הזה – הפחד רודה בהם.
  9. למרות שאני מאמין שישנה כאן הכרעה מוסרית שהיא מעבר לכל תרוץ, בכל זאת אני יכול להביא מספר נימוקים "חיצוניים" להעדפה של המרחב היצירתי: א. אפילו נניח שבאמת העולם הזה הוא קשה, שרק החזקים שורדים בו וכן הלאה. האם זה לא מצדיק שנאפשר לילדינו את ילדותם המאושרת, ניתן להם הזדמנות ליהנות מן החיים לפני שהם מתחילים לסבול? ב. ואם יש סיכוי שהעולם הוא לא רק קשה, האם לא כדאי לחנך במרחב יצירתי מתוך תקווה שבדמות מרחב זה גם ייצרו הילדים את העולם העתידי?
  10. בכל הזדמנות שבה אדם עומד בפני הכרעה בין עמדה יצירתית לעמדה הישרדותית, שיבין שהוא אכן יכול לבחור. שההישרדות היא לא האופציה היחידה, ושאם הוא בחר בהישרדות, שידע שזו בחירה שלו, והדבר לא נכפה עליו מתוקף הריאליה.
  11. את החיים צריך לצלוח בשלום, אומרת התפיסה ההישרדותית. צחוק הגורל הוא שלמרות כל המאבק, אין איש ששורד את החיים. כולם מתים בסוף. ואף על פי שנראה שעובדת המוות היא הסיבה העיקרית לכך שאנו נתקעים בתוך המרחב ההישרדותי, אני חושב שאנו נתקעים דווקא משום שאנחנו מסרבים להכיר בו כבן ברית ראוי. לכן יש כל כך הרבה חכמה בעיניי בכך שקורצ'אק תבע שלוש זכיות לילד, והזכות הראשונה היא זכותו למות.
  12. מרחב הישרדות מונע על ידי הפחד. מרחב יצירה מונע על ידי השחוק. השחוק והפחד לא הולכים ביחד. אומץ הלב: לא להתגבר על הפחד, אלא להמיר אותו  בשחוק. הגבורה היא לא בזה שאדם מצליח להחזיק מעמד במרחב הישרדותי, אלא שהוא מסכים ליצור.        

כל העולם כולו גשר צר מאוד:

מרחב יצירתי

מרחב הישרדותי

הליכה, לבד

להפוך גורל לייעוד

ייחודיות

בגרות

הכרעה מוסרית

עוצמה, עצמיות, עצמאות

 

התמכרות

תפקוד צורני

פחד, נורמאליות

עיצוב ושליטה

לאיזה כיוון הולכים?

 

מותר לאהוב

  1. זהו בלבול גדול שאנו מחפשים מקום בעולם במונחים של היותנו נאהבים ולא במונחים של היותנו אוהבים. ואמנם לא בלבול מקרי, שהרי כילדים זה אכן האופן שבו נעשה לנו מקום בעולם. אבל הנה בגרנו וכעת זה הפוך – תחושת האין-מקום היא לא ביטוי לעובדה שלא זכינו (ואיננו זוכים) במספיק אהבה, אלא לכך שאנו מאמינים שאסור לנו לאהוב.
  2. זה אומר שאנו מנסים לייצר לעצמנו מקום בעולם כאקט הישרדותי (על ידי זה שאנו מפנים אחרים ממרחב נתון) ולא כאקט יצירתי (המסוגל ליצר מקום בעצם אהבתו). אנו מנסים ליצור לעצמנו מקום בתוך המרחב ההישרדותי (שבו אהבה היא מותרות) ולא מזהים שמלכתחילה יש לנו מקום במציאות, שכן זהו טבעה היצירתי. 
  3. דוגמא למקום שנוצר באופן יצירתי – מוסיקה. בראשית הזמנים כשהיצור החי התחיל רק לשמוע, גם הרעשים הגדולים ביותר היו עבורו רחש זעיר שבזעירים, עניין בלתי מורגש כמעט שהצריך הרבה רגישות ואינטואיציה כדי בכלל להכיר בקיומו. והנה הדבר הזעיר והחלש הזה הלך וגדל ברבות השנים והיה לעולם הקולי – מציאות עצומת ממדים שאדם יכול לבלות בה את כל חייו. באופן מטפורי הוא נכנס לתוך נקודה הזעירה הזו שהייתה בראשית השמיעה והגדיל אותה לאין שיעור. אין כאן בעיה של חוסר מקום וחוסר בחלל. בין כל שתי נקודות, צפופות ככל שתהיינה, עדיין יש מרחב גדול לאינסוף.
  4. ומה יכול לפתוח את המרחב האינסופי בין שתי נקודות ולעזור בהתגלותו? ומה הוא המרחב הזה בעצמו? אהבה.
  5. אני יודע, זה נשמע כמובן מאליו, התפרצות לדלת פתוחה – מותר לאהוב. אף אחד לא אמר שאסור. ולראייה, כל אותם סיפורים ושירים וסרטים שעוסקים כל כך הרבה באהבה. ובכל זאת, ייתכן שכל זה הוא רק דרך מתוחכמת שמסתכמת בסופו של יום לאחד האיסורים הגדולים של התרבות – אסור לאהוב.
  6. אסור לאהוב, אסור להשתוקק, אסור להביע רצון. הס, כבה עוצמה, הנמך פרופיל. אם אתה רוצה לאהוב, בקש רשות. אם תתנהג יפה אולי יתנו לך. ובכל מקרה, רק שתדע, הסכנה גדולה. החיים עצמם נושאים אתם מוות. וככל שאתה משתוקק יותר, כך הסכנה גדולה יותר. 
  7. אהבה וחירות מזווגים זה לזה. אנחנו אוהבים את האנשים שמעניקים לנו חירות, ומתוך מקומות של חירות אנחנו מגלים את אהבתנו. אבל את החירות אנחנו לא באמת קונים מאנשים אחרים, היא שלנו מלכתחילה. מה שאפשר לעשות עם החירות הוא דווקא הפוך: אפשר "למכור" אותה, לוותר עליה, לשכוח אותה, לא לקחת אחריות עליה.
  8. וכשאנו שוכחים, אנחנו מתחילים להאמין שכדי לאהוב עלינו לבקש רשות. אנחנו מבקשים רשות על הזכות הגדולה ביותר שלנו, ומאמצים לשם כך סיפורים שונים שמספרים לנו את התנאים לקבלת הרשות. למשל – אם היא תאהב אותי אוכל לאהוב אותה. "סליחה, את מרשה לי לאהוב אותך?"
  9. הנה הבלבול. הלכנו לקומה שנייה. דימינו שה"חומר" שאנו זקוקים לו הוא האהבה של אנשים אחרים, אבל בעצם האהבה של אנשים אחרים היא רק הרשות והתנאי שחשבנו שבלעדיו אי אפשר לנו לאהוב, שהוא הדבר החשוב לנו באמת. (לא רק לאהוב אישה או גבר – לאהוב עולם, לאהוב חיים, לאהוב הכל, את כל מה שרצוננו פוגש, והממשות מביאה). 
  10. אבל הנה אנחנו יכולים לחזור לבגרותנו, לאסוף מחדש את חירותנו ולמצוא שיש לנו מקום בעולם מעצם זה שאנו מסכימים לעצמנו לפגוש, להרגיש, להרגיש הכול וללא תנאי, בחירות מלאה ובאהבה גדולה. ואהבה היא הליכה, היא פתיחת יד, היא נתינה. היא לא אגירה ושמירה וקשירה. היא החירות הגדולה ביותר של האדם וכולה נתונה בידיו. 
  11. ואם איננו רואים שכך זה משום שכל כך נחלשנו מרוב איסור, עד שהתחלנו לחפש את קיומנו (מקומנו) בתוך סיפורים של אחרים. הסיפורים מעניקים לנו תחושת קיום, מיצרים נוסחאות של אהבה בטוחה, כזו שניתן לאגור במתינות ולחוש כאילו אנו קיימים, אבל בו בזמן הם ממשיכים לנוון את הרצון, ולהחליש את עבודת החירות.
  12. הפריצה החוצה מן המעגל קשורה בשינוי כיוון, במקום להמתין שיאהבו, להמתין לאישור, לנסות לאגור כל מידה של אהבה, כל סימן לחיבה, במקום כל זאת – לנקוט עמדה ולצאת לדרך – לאהוב. לאהוב ללא תנאי. אהבה עצמית איננה התהליך שבו האדם מיצר את עצמו כמושא לאהבתו, אלא ביטוי פשוט לכך שאדם מנער מעצמו כל תנאי ומסכים לאהוב.