- הלב הוא מקום – חלקת ארץ שאפשר להיות בה. אין זה רגש מסוים של אהבה שמרגישים לאדם מסוים, אלא אקלים פנימי שמתוכו מתקשרים אל העולם וגם אוהבים מישהו מסוים. זהו מקום של פתיחות ואמון בהוויה, השומר על תחושת החיים כמסע מופלא. מקום שמתוכו השמיים הכחולים, והארץ הירוקה, וליטופה של השמש מורגשים ממש וללא מחיצה כעונג של התקיימות, וריגוש של מפגש. זהו בית.
- וכאשר שעריו של המקום הזה נסגרים, והאדם מסולק אל הגלות, הוא מגיע למקום אחר – מקום של בדידות. הבדידות נוצרת מתוך ה"צריך" (אהבה על תנאי). בניסיונו של האדם לחיות את הראוי, להיות מישהו מסוים, הוא מייצר את המחיצות, וסוגר את השערים, ומגיע למקום של בדידות. לכאורה ביקש לעשות לעצמו מקום מתוך תחושה של אין מקום, אבל הדרך שבה פעל להשיג לעצמו, להגן על עצמו, רק עשתה אותו בודד.
- הבדידות שונה מן הלבד. הלבד הוא נקודת הייחוד של האדם, מקום הלב שלו, ממנו הוא שופע בצבעיו המיוחדים. וכשאדם מסרב להכיר בלבדותו הייחודית, הוא מוצא את עצמו בתוך הבדידות.
- בתוך הבדידות הדברים יוצאים מפרופורציה, דברים של כלום נעשים למפלצות, ודברים גדולים חומקים ונעלמים. שם נולדים כל מני יצורי כלאיים, מחוללים דרמות, ומלחמות, ונוקשויות, הנתקעים במעגלים צרים, מסתכסכים עם עצמם, בולעים אנרגיה, ואין עוזר ואין מושיע.
- ואף שתחושת הבדידות מרגישה כמחסור, כמשהו שלא נכנס מספיק (לא מספיק חום, לא מספיק חברים, לא נותנים לו אהבה, לא עושים לו מקום…), עיקרה הוא שדברים לא מצליחים לצאת. בידיו הוא מבודד את עצמו בהנחת מחיצות על פתחי הבעתו/אהבתו. בדידותו היא אובדן פתחי היציאה שלו, אובדן קולו, ובזה עיקרה: לא שדברים לא נכנסים אליו, אלא שהוא לא מצליח להביע. ואת הסתימויות האלה הוא מחולל עם ה"צריך".
- ומלכתחילה האדם מרגיש שהוא "צריך" בשל האהבה על תנאי שמתוכה הוא מזהה את עצמו כרע. מכיוון שהוא רע הוא צריך להתנהג בצורה כזו ולא אחרת, הוא לא יכול להרשות לעצמו פשוט להיות הוא, הוא חייב לעשות כך, להנהיג עצמו בתבונה, להיות כזה. וכל "צריך" כזה סותם, אפילו אם זה רק – "צריך לאהוב".
- מכאן שעיקר אהבתו של האדם נובעת מתחושת חירותו. וחירותו, במובן עמוק, יונקת מלבדותו. והאומץ להיות טוב, אם כן, הוא האומץ להשפיע, לשפוע, להפריע, בלי פחד לקלקל. כי "אם אני טוב טובה גם השפעתי". שוב אינו חושד בעצמו וכוונותיו, הוא פשוט מסכים להיות מבוע של הבעה, צינור של דיבור, הזורם ממי שהוא אל תוך העולם, ללא סייג, ללא התניה, ללא כאילו.
- והילד שאירע לו אירוע קשה – ההסתרה עושה אותו רע לעצמו. מרחיקה אותו מן הלב, דורשת ממנו ללא הרף להיות "רגיל", להאמין ש"הכול בסדר". והצריך הזה מייצר בדידות והבדידות יוצרת מפלצות. והמפלצות מתרבות ומתחזקות. כך שנכון לומר שעיקר הטראומה הוא לא במה שאירע, אלא בהסתרה שבאה בעקבות זה. ההסתרה היא הקליפה הנוקשה הנוצקת סביב האירוע שקרה, ונותרת קשוחה הרבה אחרי שהאירוע נמוג ונעלם (כי האירוע, כמו כל דבר חי, הוא חומר אורגאני מתכלה מעצמו, והקליפה היא חומר מת).
- ההסתרה היא הטראומה היסודית של הנפש. (הבדידות היא הטראומה היסודית של הנפש). הטראומה היסודית של התרבות. ההסתרה, לא מה שאירע, והיא קיימת גם כשלא אירע דבר לכאורה (כשעל פניו אין אפילו מה להסתיר). כי תמיד יש מה להסתיר. ומטעם זה האדם בודד – לא כי הוא לבד, אלא כי הוא צריך להסתיר – למנוע מדברים לצאת. ובצורה זו או אחרת הדבר אותו הוא צריך להסתיר זה תמיד שהוא רע.
- ההסתרה, אגב, לא חייבת להיות ביטוי של דיכוי והכחשה – עניינים דרמטיים ש"אסור לדבר עליהם", היא יכולה להיות גם במערך מאוד פשוט של אי-דיבור. אף אחד לא מעניש, לא לוחץ בעניין, יש רק מקובלה פשוטה: לא מדברים על זה, מידה של נורמאליות שמטה את הדיבור לכיוון אחר.
- בכוחו של היושר לרפא. היושר הוא הנכונות והאפשרות להביע. מידה מוסרית המתעקשת מתוך לב הייחודיות, לא לשים מחיצות, ולא להסתיר. עם היושר באה האמונה שיש לאדם מקום ויש מקום לכל מה שיש בו. יש מקום – משמע אפשר לבטא אותו – כי כך הוא האדם לא רק נח במקום, אלא תנועת שיח והבעה, ובלי זה הוא כלום. ואף על פי ש"משיח" בא מלשון "משיחה בשמן", אפשר לראות כאן את מי שבא להשיח, ושזה מה שהוא עושה בתור משיח – מזרים את השיח, ובמקום שיש דיבור שם יש גאולה.
- ויש עוד עניין בדיבור – לא רק שהוא הבעה והזרמה במובן של שחרור לחצים, אלא שכשהוא דיבור של יושר הוא גם קורא לדברים בשמם הנכון, והקריאה לדברים בשם הנכון לא מותירה אותם במקום שבו נותרו תקועים עד עכשיו. הקריאה בשם פותחת שער של זרימה, מאפשר למפלצות, לזרויות, לניכורים, לקבל מחדש את גודלם הביתי. וכך גם המשיח בתור מזרים-שיח, באמת שלו, פותח שערים. וכל אחד ביחס לחברו יכול להיות משיח – מזרים-שיח, ובהקשבתו לתמוך בפתיחת השערים ולאפשר לרעהו להגיע בחזרה אל לבו.
ארכיון הקטגוריה: שיעורים
ים הזיקות
- משל פיסיקלי: על פי פיסיקת הקוונטים, שני חלקיקים שמתנתקים זה מזה ומתרחקים במהירות כל אחד לכיוונו עדיין שומרים על קשר מוזר ביניהם – שינוי שקורה בחלקיק אחד משפיע מיידית על החלקיק האחר שלכאורה כבר לא קשור אליו בכלל ונמצא הרחק משם. בלי קשר לפרשנויות השונות לתופעה זו אני רוצה להשתמש בה כמשל למה שקורה ביחסי אנוש: יש דיאלוג שקודם לכל דיאלוג, זיקה שקודמת לכל תקשורת חיצונית. אם היה מפגש משמעותי בין שני אנשים, אפילו הם פנו כל אחד לדרכו, עדיין כעין חוט דק קושר ביניהם ומשהו שקורה לאחד ישפיע על השני. אנחנו קצת מודעים לכך כשהקשר ממש קרוב ומשמעותי – מסוגלים לחוש למשל שקרה דבר מה לא טוב לאחר. אבל אני מאמין שזה קורה בכל התנגשות משמעותית, וככל שהיא יותר משמעותית ויותר זמן כך חוט הזיקה חזק יותר.
- ים הזיקות: בדרך כלל אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו חלק מרשת של כל האנשים שפגשנו מפגש של אמת, ושהם ממשיכים להשפיע עלינו אפילו ששוב איננו פוגשים אותם. בטח ובטח שאנחנו ממשיכים להיות בזיקה אל הורינו וילדינו ושאר קרובים בדם. ויש רשתות יותר צפופות ויש פחות, ויש קשרים שהשפעתם בטלה בשישים ויש כאלה שמאוד דומיננטיים בחיינו, (ולא תמיד זה פונקציה פשוטה של כמות הזמן, או חשיבותו של האחר) אבל בסך הכול הרבה ממה שאנחנו ומה שאנחנו מרגישים קשור למה שקורה בזמן זה לכל האנשים שאנו מחוברים אליהם בחוט.
- חוק השש: והאנשים שאנו מחוברים אליהם בחוט בעצמם מחוברים לאנשים אחרים וכן הלאה. חוק השש אומר שכל אדם נמצא במרחק של שישה אנשים בקירוב מכל אדם אחר בעולם. כך שבמובן מאוד רחב אנחנו חלק ממרקם חי, ים של זיקות, רובן בלתי מובחנות, ובכל זאת משפיעות מאוד. ועוד יש הרבה מה לומר על סוג ההשפעה ממרחק (וכיצד קורה למשל שהמצאות מומצאות בו זמנית במקומות שונים בעולם, והשפעות מעבר לזמן), אבל זה יהיה אולי בהזדמנות אחרת.
- חוק המאה: יש גם מישהו שחקר קופים ומצא שכאשר "מאה" קופים באי מסוים החלו לרחוץ תפוחי אדמה בים (למדו זה מזה שכך יותר מלוח וטעים), ההשפעה כביכול קפצה לאי סמוך למרות שלא היה כל קשר עכשווי ביניהם.
- זיקה מורגשת: אבל כל זה יכול להישמע תיאורטי מדי ולא מספיק על הקרקע, ומה שיותר קל לנו להבחין זה במה שקורה במפגש נוכח כאן ועכשיו. אפשר לחוש ששינוי שקורה אצל האחד, גם אם הוא לא מדווח על כך במילים או בהתנהגות, בכל זאת מעורר תגובה מתאימה אצל האחר. כמו שני מיתרי מי בשתי גיטרות שונות, המהדהדים זה עם זה, כך ההתנגדות של האחד היא תמיד גם ההתנגדות של האחר, והשחרור של האחד הוא השחרור של האחר.
- עבודת הזהות: אבל אם כל כך הרבה דברים משפיעים עלינו כיצד נדע להיות אנחנו? אין פה שום תשובה מכאנית – זו עבודת הזהות של כל אחד הנמשכת כל חייו. תהליך של התייחדות שהוא בעצם המהות של תהליך ההתבגרות: מעבר ממקום בלתי מובחן לערנות עצמית עמוקה יותר, לעצמאות מחשבתית ורגשית. לימוד של אדם מה שייך לו ומה לא שייך, לו וכיצד לפגוש את מה שלא שייך.
- חירות: היכולת שלנו להישאר בחירות, להיות אנחנו עצמנו, קשורה באופן בו אנו פוגשים את ההשפעות הללו, ולערנות שלנו אליהן. העובדה היא שאנחנו מושפעים. השאלה היא האם יש בכוחנו להפוך את ההשפעה מציווי לברכה.
- ציווי וברכה: ציווי וברכה אלה שני דברים שונים. הראשון מוחק, השני מעצים. יש השפעה שהיא ביטול וחיסול, ויש השפעה שהיא הפריה. ומה עושה את ההבדל?
- להפוך גורל לייעוד: החכמה היא לא לעשות את מה שאני רוצה אלא לרצות את מה שאני עושה. חלק מתהליך הבגרות הוא היכולת לא להיות קורבן של הנסיבות. אין זה אומר שהנסיבות לא משפיעות, הן כן, אבל לאדם יש את הכוח להפוך גורל לייעוד. שזה כמו להגיד להפוך ציווי לברכה. ומה שמאפשר את זה הוא תמיד מידת החירות שהאדם נזכר בה ויכול להביא אותה אל תוך הנסיבות.
- הפריה הדדית: ואחת הדרכים הישירות ביותר להפוך השפעה שהיא ציווי להשפעה שהיא ברכה היא על ידי נכונות לפגוש. ההדדיות, משמע, היכולת להיות במקום שהוא לא רק פסיבי מקבל, אלא גם הולך ומשפיע משלו, התנועה הזו, כבר מבטיחה שההשפעה של האחר תהיה מברכת ולא מצווה. כוחו של האדם להפרות ולברך, כוח שבא עם הבגרות, הוא גם כוח החירות שלו.
- הורים וילדים: וכמובן לכל מה שנאמר עד כאן יש השלכות חשובות לזיקה שבין ההורה לילדו. הילד והאם מתנתקים כל אחד לכיוונו ממרכז אחד, וחוט הזיקה שקושר ביניהם הוא מן המשמעותיים ביותר. חלק מתפקיד ההורה הוא לתמוך בתהליך ההתייחדות של ילדו – תהליך של פרידה, המאפשר להשפעת ההורה להפוך מציווי לברכה. ואחד הדברים שיעזור לילד בתהליך הזה שהוא לומד בעצמו להיות משפיע.
בית
-
פעילות: עקרון שוויון ערך הפעילויות שטבע גדעון לוין קובע שהדבר החשוב ביותר הוא לא מה הילד עושה אלא עומק הפעילות שלו. עומק הפעילות יגדיר את הערך ההתפתחותי והמשמעותי של הפעילות, בין אם מדובר במשחק בארגז החול, בציור, או בקריאה. בהגזמה, אפשר לבדוק איכותו של מקום חינוכי בעזרת פעולה פשוטה של מדידת כמות הזמן שהילדים נמצאים בפעילות עמוקה.
- זמן ילדות: פעילות עמוקה היא מפתח להתפתחות אבל היא גם ביטוי לאיכות החיים של הילד. רגילים לראות בילדות מסדרון אל הבגרות, מעין חיי בינתיים שכל ערכם במבוגר שיצא מהם, אבל הילד גם קיים בזכות עצמו כבר עכשיו, הוא לא רק חצי אדם מבוגר. מדובר בהרבה זמן של ילדות (שמונה עשרה שנה…) שמבחינה פסיכולוגית הוא ארוך הרבה יותר מזה. הילד לא רק מתכונן לחיים ה"אמיתיים" שיהיו בעתיד. הוא כבר חי חיים אמיתיים. ראוי שיחיה אותם באופן משמעותי.
- אבי האדם. הילד הוא אבי האדם. הדרך הטובה ביותר לתמוך בחיים משמעותיים של האדם הבוגר, היא על ידי תמיכה בחיים המשמעותיים של הילד בן החמש. אי אפשר להגזים בעומק ההשפעה של אירועים משמעותיים בילדות על חיי המבוגר.
- כפר: פתגם אפריקאי אומר שצריך כפר שלם כדי לחנך ילד אחד. ואכן, חיים משמעותיים של ילד, דורשים סביבה תומכת שהיא בגדר "כפר שלם". האקלים של הסביבה החברתית-חינוכית שבה נתון הילד מחנך את הילד יותר מכל דבר אחר. לא מה שהמחנך עושה באופן ישיר, אלא האופן שבו הוא מנהיג את הקהילה, ומשפיע על אקלימה התרבותי. יהא זה אקלים הישרדותי, או יצירתי, אקלים תועלתני, או מתחשב.
- שאלה: מה הוא אם כן האקלים החינוכי הטוב לילד לגדול בו? איזה אקלים תומך באיכות החיים שלו? מה המאפיינים של אקלים כזה? באיזה אופן הוא תומך בהתעמקות הפעילות של הילדים?
- בית: בית כמושג הוא הכינוי לאקלים חברתי שבו האדם יכול להיות מי שהוא ולא רק משהו. משמע הוא לא צריך להעמיד פנים, להיות משהו שהוא לא רק כדי שיהיה לו מקום. הוא לא צריך להתחפש ל"משהו" כהתגוננות מפני דרישה מותנית (אהבה על תנאי). באקלים של בית הילד יכול לראות את חייו כמהלך ייחודי, אישי, פרטי. בית הוא יותר מאשר מקום של חום ואהבה, זהו מקום של אמת. לא בועת חממה, אלא ממשות של מפגש.
- ייחודי ומיוחד: להיות ייחודי ולהיות מיוחד זה לא אותו הדבר. להיות מיוחד: זה הניסיון ליצור מקום בתוך השדה החברתי (בתוך ה"דומה", זה להיות אותו הדבר אבל יותר. להיות אותו הדבר כמו כולם, ורק לשנות את הדרגה. ייחודי: זה להסכים להיות פרטי לאינסוף, מי שמהותו בלתי ניתנת להשוואה, שקודם לכל הוא אחרות. בית הוא מקום שתומך בייחודיות, באומץ להיות אני.
- יש קשר עמוק בין האקלים הביתי התומך בילד להיות מישהו לבין עומק הפעילות של הילד. מקורה של הפעילות כתהליך יוצר הוא באני של הילד. בכוח היוזמה שלו, בעוצמה האישית שלו, ביכולת שלו לחלום לדמיין, להמציא, ולבטא באופן זה את מי שהוא. אקלים ביתי מאפשר לו את כל זה.
- פעילות היא יוזמה שמקורה באני היוצר, המשוחח, המרגיש, המבטא את עצמו. היא מאופיינת בתנועה על פי קצב אישי, והתפתחות לא צפויה מראש. הילד פועל לא על פי מה שהוא צריך להיות, אלא כתנועת חיים אישית הנולדת מן המהלך היצירתי-משחקי. יש להבחין, אם כן, בין עיסוק בעשייה לבין פעילות. כמבוגרים אנחנו הרבה עסוקים בעשייה – מוציאים לפועל, דבקים במטרות, מסמנים מטלות, לפעמים כמעט מתוך זרות למעשים שלנו. מעט אנחנו מכירים את איכות העומק של פעילות – כזו שאנו צוללים אליה לחלוטין במלוא החושים והלב. ובכל זאת הפעילות היא אוצר של בריאות.
- פורמאליות: לכונן בית זה עניין רציני מאוד. אבל היום יש נטייה להכניס יותר ויותר פורמאליות לגן, ולהפוך אותו ממקום שהוא דמוי בית, למקום שהוא דמוי מוסד ציבורי. באופן זה הוא נראה "מקצועי" יותר. הילד נדרש לעמוד בסטנדרטים. הגננת נדרשת להצדיק את מעשיה, ולהוכיח שהם ראויים במונחים של תוצאות. האם הפורמאליות תומכת בהעמקת הפעילות של הילד?
-
היכן אני בתור מחנך מציב את עצמי על רצף זה בין פורמאליות לבית? כיצד אני מפגיש ומשלים בין צדדים אלה של פורמאליות ובית? האם יכול הגן להיות בית לילד כאשר הוא לא בית לגננת? ומה יכולה כל גננת לעשות כדי להיות יותר בבית בגן שלה? התשובה צריכה להינתן באופן אישי לגמרי.
בעלות
- של מי: של מי הילדים האלה בכלל? של המדינה? של הוריהם? של העולם? של עצמם? אלה לא שאלות תיאורטיות ומשפטיות בלבד. מדובר בעניין שיש לו ממשות מוחשית והשלכות רבות.
- מתח: הנה נולד תינוק וכבר יש מתח. הרופאים והאחיות מפעילים סמכות מתוך תחושה שהתינוק, לפחות בהיבט המקצועי, שלהם. הם יקבעו מה יעשה אתו. ואצל האם שני קולות: האחד אומר "שלי, אני אחליט", השני מתמסר לסמכות – "בתחומם הוא – שיחליטו". זו רק תחילת הדרך, ובשנים הבאות תהיינה עוד ועוד הזדמנויות למתח. מומחים אחרים יבואו, ירצו לאבחן בעיות קשב, לקויות למידה, סטיות כאלה או אחרות מן הנורמה. ושני הקולות ימשיכו להישמע: "שלי-שלהם".
- לא תמיד לטובה: והבעלות, לא תמיד היא רק אחריות טובה. פעמים רבות היא כבר התניה, הופכת את הילד לתחום שמודדים, ומשווים, ומחפשים בו ללא הרף את היתרון היחסי.
- יתרון יחסי: יש באדם משהו המחפש כל הזמן את היתרון היחסי. אם נעצר בפקק במסלול הימני, הוא יביט באיבה במסלול השמאלי המתקדם לפניו. הוא משועבד לדרישה העמוקה להצליח יותר מן השכן. אחרי שקנה מכונית חדשה, יחזור ויחזק את עצמו יסביר לעצמו ולאחרים מדוע בעצם הקנייה הזו הייתה יתרון. הוא ממש מכור ליתרון היחסי: הוא הגיע קודם, הוא תפס יותר, הוא נכנס היכן שהאחר לא נכנס וכן הלאה. כל זה מנחם ומפייס את חוסר בטחונו העצמי, מורה לו שבכל זאת שווה שהגיע לעולם.
- הילד שלי: ומכיוון שהאדם מחפש ללא הרף יתרון יחסי לגבי עצמו הוא מחפש זאת גם לגבי הילד שלו. כיוון שהילד בבעלותו הוא בעצם אחד מן הביטויים היותר עמוקים של מי שהוא. הביטו באימא שמתביישת בהתנהגות ילדה. לא עליו היא מצטערת – על עצמה ועל מה שיחשבו עליה ("איזו מן אימא את שיש לך ילד שכזה?"). מתוך כך היא מחפשת יתרון בכל דבר: אם הוא מעל המשקל סימן שהוא בריא, אם הוא מתחת סימן שהוא זריז, אם הוא עומד בגיל צעיר סימן שהא חזק, אם הוא עומד בגיל מאוחר סימן שהוא יהיה גבוה. כל הזמן במדידה, כל הזמן בהשוואה, כל הזמן בהתניה.
- אהבה על תנאי: לא תמיד ערים לכך שהחיפוש המתמיד הזה אחר היתרון היחסי הוא לא בהכרח ביטוי של אהבה ודאגה. היפוכה של האהבה אינה השנאה אלא האהבה על תנאי. לכאורה אהבה על תנאי, גם אם היא מוגבלת וקטנה ביחס, בכל זאת סוג של אהבה היא – "אוהב אותך (אם תהייה רזה/חכם/חמוד/עדין…)". ובאמת הילד אינו מבין חכמות. בשבילו זה ברור, הוא שומע בעיקר: "לא אוהב אותך אם… (תהיה שמן/טיפש/מכוער/)" הפרטים כבר שוליים. במיוחד מכיוון שברור לו שהוא לא כל הדברים הללו שרוצים שיהיה. בעצמותיו הוא חש שלהיות מי שהוא פירושו לא להצטרך להיות שום דבר אחר. כך שמבחינתו זה ברור: אהבה על תנאי זה אנרגיה של חוסר אהבה.
- חרב פיפיות: אם כן, החיפוש אחר היתרון היחסי הוא חרב פיפיות. לכאורה ההורה מחפש רק להיות גאה בילד שלו ("רק חימקה שלי…"), ובשל כך הוא מנסה למצוא את היתרון היחסי, אבל בעצם התנועה הזו היא כבר תנועה ביקורתית הנובעת מחוסר אהבה עצמית (של ההורה). מתחת לחיבוק ישנו כבר החינוק.
- העוקץ: וצריך לראות שהעוקץ הוא ב"בעלות". שהרי אותו הורה עצמו, אם במקרה הוא גם מטפל בילדים פגועים, ימצא בתוכו ים של אהבה וסבלנות וללא ביקורת כלל כלפי ילדים מפגרים, ונכים, ופגועים. הוא משוחרר מלחץ הביקורת הפנימית הקשור ל"שלי". אבל במה שנוגע ל"שלו" פתאום אותו פגם הוא בלתי נסבל. ("שהילד שלי ילך עם בגדים שכאלה…")
- והאמת: הילדים לא בבעלות הוריהם. כמו כל אדם הם בכלל לא שייכים לסוג הדברים ש"בעלות" רלוונטית לגביהם. הם נוכחיות, אוטונומיות נפשיות, בעלי רצון והתכוונות. יותר נכון לראותם כמתארחים אצל הוריהם. כן, הילדים שייכים לעולם, והם נמצאים באחריות ההורים, אבל הם לא של ההורים. הם של עצמם, של אלוהים אם תרצו. והתנהגותו של ילד, גם אם היא ללא ספק מאוד מושפעת מהוריו ומן החינוך שהקנו לו, בכל זאת זו ההתנהגות שלו, לא של הוריו.
- אחריות: וזה עניין חשוב ועמוק: שהילד באחריות ההורה אבל לא בבעלותו. יש צורך לזקק את היחס הנכון, והגבול המדויק, שנוהג במלוא האחריות בלי לבלבל עם בעלות. קשה להבין ולקבל זאת. ישנו אי כבוד עמוק לילד, קושי של ההורה להפריד, להבין שלילד חייו האישיים שלו, ולאפשר לו להיות אוטונומי. והרי תהליך הפרידה הוא האחריות המרכזית של ההורה (פרידה ולא ניתוק).
- חינוך: ומתוך כך גם אפשר להבין מחדש את אחריות המחנך, אחריות הנגזרת מאחריות ההורה. זהו ההורה שפונה ומבקש: "אני מוסר בידך את הילד, האם תסכים למלא את מקומי לזמן מה?". והמחנך נענה, כשהוא אוסף אליו את האחריות הישירה לילד. מרגע זה אחריות המחנך היא כלפי הילד, לא כלפי ההורה, ועליו לפעול על פי מיטב הבנתו. הוא לא עושה דברו של ההורה. ואילו ההורה צריך להכריע אם הוא סומך עליו או לא כממלא מקומו ב"אירוח" הילד, ואחר כך לאפשר לו לעבוד.
מתח פורה – אין מקום בדאגה
- מתח: מתח יכול להיות סיבה לדאגה, ומקור מתמיד לכיווץ ומאבק, והוא יכול להיות מקור פורה (מתח יצירתי). הרבה קשור בחירות של האדם הנמצא בתווך ונוקט עמדה כלפי המתח. מטרתי בשיעורים אלה היא לא לפתור את המתחים האלה, אלא לפתח כלים שיעזרו לכל משתתף לגלות את חירותו, ולזהות היכן הוא רוצה להתייצב על הקו בין הקטבים השונים.
- ציווי וברכה: כאשר אדם שוכח את חירותו, הוא חווה כל עולם אחר, כל דעה, כל קוטב, כציווי המורה לו מה להיות וכיצד להיות (משמע, המוחק אותו כמקור יוצר), אבל כאשר אדם נזכר שתמיד ובכל תנאי הוא חופשי, והבחירה בידו, כי אז הוא יכול למוסס כל איום ובאמונה איתנה עם שורשים מעמיקים להפוך אותו לברכה – מה שלכאורה ביקש לדכא אותו ורכב עליו כעול המבקש למחוק אותו, יכול להפוך לחומר גלם לפריחתו. אל תשכחו את החירות.
- מרחב הישרדותי: בחוויה של מרחב הישרדותי האדם מגיב. הוא לא פוגש, הוא מגיב, הוא לא מקשיב הוא מגיב. הוא לא פועל, הוא עסוק בעשייה. החיים הופכים לרשימה של מטלות שעליו למלא. ותמיד הוא נדרש להגיב נכון. זה מקור אינסופי לדאגה. מובנית בתגובתיות ההתנגדות, הדחייה של מה שיש. חוסר מרוצות עקרוני מן היש, כיווץ של מתח לא פורה, שלא מאפשר למידה, לא מאפשר התפתחות, לא מאפשר נשימה, לא מאפשר התרחבות, לא מאפשר שמחה, לא מאפשר אהבה. מתח שוחק.
- אין מקום בדאגה: אני לא אומר שאין מקום לדאגה. יש מקום לכל מה שמרגישים, כולל פחדים, כולל דאגות, כולל הכל. אני רק אומר שאין מקום בדאגה. כשדואגים – אין מקום. אם רוצים לראות בגן מקום שעושה מקום לכל השותפים – הורים, ילדים, צוות, כי אז כדאי לחפש את התנאים שמאפשרים לא לדאוג – את התנאים שמאפשרים להפוך את עבודת הגן לעבודת אמונה, ואת הגן למרחב יצירתי.
- מתח יצירתי: בדרך כלל אנו מיטלטלים בין מתח מכווץ ששואב אותנו מחוץ לנוכחות, לבין הצורך בהתפרקות, בחופשות, בפיזור, בבידור, בהרפיה. אבל ישנו מתח יצירתי, כמו טונוס שרירים נכון, שמאפשר לנו לעמוד ולשמור על שיווי משקל בריא: לא מתוח מדי, לא רפוי מדי – חי וערני. במקום הזה אין שחיקה. השוחק יכול להפוך לשחוק. החיכוך המכאני והמכלה, יכול להפוך לניצוצות התלהבות.
- הפרעה: החיים הם הפרעה. (הם הדבר שקורה בשעה שאנו עסוקים בתכנון דברים אחרים). זה אומר שהם מתקיימים מחוץ לכל תמונה יפה ונכונה שאנו מדמיינים ומבקשים ליצור. הם מה שקורה. וההסכמה לפגוש אותם, היא גם המפתח לחירות ולפוריות. כל מה שבא יכול להביא ברכה כשם שהוא יכול לצוות ולצמצם. הדבר תלוי בהסכמה לפגוש. כל קושי הוא הזדמנות והזמנה.
-
הקשבה ותשובה: במרחב יצירתי בו אין דחק להגיב, אפשרית ההקשבה. ההקשבה למה שיש, שהיא כמו ההסכמה לפגוש. מובנית בתוך ההקשבה – התשובה (השונה מן התגובה) – תחילתו של השיח.
פנטזיות והרגשות
- סימולציה: לאדם יש יכולת הדמיה, כשרון מולד לסגור את מעגל השיח בעזרת אובייקטים מחשבתיים יצירי רוחו. במקום לשוחח ישירות עם המציאות, הוא יכול לשוחח עם סימולציה של המציאות ולקבל ממנה תגובות וגירויים כאילו הייתה המציאות עצמה. הדבר הזה מאפשר לאדם "להתנסות על ריק" וכך לצפות דברים מראש, לתכנן, להתארגן, להשתמש בזיכרון האישי והקולקטיבי, באופן המייעל את דרכו בעולם, ומעמיק את השיח עמו.
- משחקי דמיון: הכישרון הזה גם משעשע. והאדם, מהיותו אוהב משחק, משתמש בכישרונותיו לא רק כדי להתקיים, אלא גם להנאתו הצרופה. הכישרון לדמיין מאפשר לשחק עם המציאות, להרחיב אותה, להמציא אותה מחדש, לחבר סיפורים, להניע תשוקות, ולצאת להרפתקאות.
- פנטזיה: אבל עם הזמן האדם גם למד לעשות שימוש חדש ביכולתו לדמיין: לא כדי להעמיק את מפגשו עם המציאות, ולא כדי להשתעשע, אלא כחסם מפני הממשות – כהתמכרות לאי-מציאות. נקרא לסוג הדמיון הזה בשם פנטזיה. הפנטזיה היא דרך להימנע מפעולה. היא שונה מן החלום ומן הדמיון שהם חלק בלתי נפרד מן המציאות – מעשירים אותה, מעמיקים אותה, מכשירים אותה, ומולידים בתוכה. כל הרעיון של הפנטזיה הוא להימנע מן החיכוך של המציאות.
- חיכוך: המושג "חיכוך" בא לציין את המפגש היוצר עם המציאות שהיא תמיד אחרת. הוא מבטא את העובדה שלחיות זה לא רק "להיות" (באופן חלק) אלא התנכחות מתמידה. זו פעולה הנעשית מתוך מפגש מתמיד עם "החומר האפל" – הלא נודע, האחר, הבלתי נשלט. המפגש הזה הוא הפוריות. המילה חיכוך לא כעכבה, האטה, פיזור, אלא כיצירה – בדיוק כמו החיכוך הנדרש לקשת הכינור המחליקה על המיתרים בכדי להפיק מוסיקה, או החיכוך הנדרש כדי להדליק גפרור.
- מציאות ללא חיכוך: ויש פיתוי גדול להתמכר לנתיבים נטולי החיכוך של הפנטזיה. מזור מפני מציאות רוחשת, נוכחת, אפלה. הפנטזיה היא מציאות סימביוטית שבה האחר כסוג של "הפרעה-פורייה", לא קיים. רק האני ותשליליו מתקיימים בסוג של נצח נטול התהוות. ההתמכרות לדעתנות, לחידות ותשבצים, למשחקי מחשב, לדרמות טלוויזיה, מנחמת מאותה סיבה עצמה של אי-חיכוך. אפשר להתנחם. ואפשר להתמכר. אלה שני דברים שונים.
- התבגרות: מה שמאפיין את הבגרות הוא דווקא היכולת להיפרד מן המציאות הסימביוטית, ולנוע אל מרחב השייכות הדיאלוגית, שבה האחר הוא בן-שיח ממשי. זהו מעבר אל הפריון, ובהכרח גם אל האפלה של הממשות. הסובייקט הבוגר לומד להפוך את האפלה הזו למנגינת חייו היוצרת. ומה שהוא צריך לעבודתו האחראית קשור לתחום המידות – אומץ לב – נכונות לנוכחות, מוכנות למפגש. זה שונה מן האחיזה הסימביוטית בתוצאה, ומן המשמוע אל תוך המציאות הדעתנית, האופייני לחינוך המצוי.
- פחד להיות בגוף: ההימנעות של האדם מן הממשות, (שהיא השאיפה לחזור למציאות סימביוטית) היא גם ההימנעות מן הגוף, ומהרגשתו. קשה להיות בגוף. להיות בגוף זה להיות חלק ממציאות של אין שליטה, של כאבים והרגשות, להיות מחובר לכאוס לא רק של הגוף, אלא גם של העולם כולו, כי החיבור הפנימי לגוף הוא החיבור לתוהו של עולם הבריאה הרוחש תמיד.
- קשה להיות בגוף: להיות בגוף זה גם להיות בזמן שהוא "משך" מתהווה, שיש בו אשמה, כיווניות, הבשלה, אחריות. קל יותר להיות בפנטזיה שבה אין חדש, וגם אין צורך לדחוף באופן יוצר, הדברים נעים מעצמם. הפנטזיה מאפשרת להיות מחוץ להתפתחות הזמן, מחוץ לתהליך, בילדות נצח. זו מערכת סגורה המרחפת מעל המציאות. החדש, היצירה, לא פולשים אליה פנימה. זה עולם בטוח וחלק גם כשהוא מסוכסך לחלוטין. יש פחד מן היצירה. יש פחד מן היצר. ("יצר לב האדם רע מנעוריו")
- הרגשות ורגשות: הפחד להיות בגוף הוא גם הפחד להרגיש. ובעניין זה אני רוצה להבחין בין הרגשה לרגש. הרגשה היא מה שמביא הגוף המחובר לממשות, המפתח למפגש עם האחר, הטרום מוגדר, המתהווה, הפורה. ההרגשה היא גם התשוקה, והרצון לחיים. רגש לעומת זאת, הוא התרחשות פנימית, ויש לו איכות של מעגל נעול. הוא שואב את תשומת הלב, ומונע מפגש עם הממשי. הרגש, כמו הפנטזיה, הוא סוג של הימנעות מן הממשות.
- הרגשה שגורשה: ומה שלא מסכימים להרגיש אותו, עובר תהליך של גירוש והגליה, של פיצול והדחקה, ובסופו של דבר הוא חוזר אל האדם כ"רגש" – דבר מה שהוא כביכול זר, חזק יותר מן האדם, ומשעבד אותו לדרכיו. כל רגש הוא בעצם הרגשה שלא הסכימו להרגיש אותה והיא נדרשה לצאת לגלות וחזרה בדלת האחורית כרגש. אפשר, דרך זה שמסכימים להרגיש את הרגש גם לזרום במורד השורשים שלו ועד אל ההרגשה המקורית. באופן זה מחזירים את הרגשות הביתה – וחוזרים אל הגוף.
-
הגוף הוא הבית: הגוף הוא הבית. הוא המרחב העצום של החיים, זירת ההתרחשות של חיינו. מה שאנו מתכננים, אותו קוו של תוכניות, ועשיות, שאנו שולטים ומעצבים ומוציאים לפועל, אף על פי שהתרגלו לקרוא לו החיים, הוא רק חוט דק בתוך המארג הזה. (גם המילה יכולה להיות גוף.)
אהבה על תנאי – מבני הסתדרות – רגשות והרגשות
- לתינוק, לילד, יש דרכים רבות להשיג את מה שהוא זקוק לו מסביבתו. זה נכון שמבחינות רבות הוא חסר אונים, אבל התינוק הוא לא רק מה שאנו רואים על פני השטח, הוא כבר אדם נוכח, יש לו מקור שרוצה בו. הוא מביא עמו ברכה מיוחדת ויכולת לזמן את הדברים להם נזקק.
- אבל הרבה פעמים מאגרי העוצמה שלו מתדלדלים כאשר הוא מתפתה לראות את עצמו חסר אונים, נזקק, תלוי באופן בלעדי. זה קורה בשל מורכבות בקשרים המשמעותיים שלו. מה שפוגע בו יותר משהוא היעדר קשר, הנו איכות הקשר שהוא חלק ממנו. לא דווקא מה שאין, אלא מה שיש.
- מול האין, הילד יכול לזמן לעצמו יש חדש. אם אין שם הורה, הוא ימצא מישהו אחר, אם אין אדם, הוא ימצא את הטבע. יש מקורות רבים ולא מוכרים לנו שיכולים להזין אותו. אבל כאשר ישנו הורה, המשמש לכאורה כתשובה לצורך, בעוד שבאמת הוא לא עונה, כי אז, הקשר הזה סותם, משקר.
- מול אבא מכה יכול הילד להתגונן. באופן אינטואיטיבי הוא יודע מה בריא לו ומה לא. והוא דוחה את מה שלא. אבל כשאבא מכה הוא גם אבא נחמד, כשהוא מעביר לו מסרים בדבר החובה לכבד, ומפתה את הילד להאמין באשמתו, ומבטיח לו שאם יהיה נחמד… כי אז הילד אינו מוכן לוותר על הקשר, אינו דוחה את מה שאינו בריא לו, ונעשה כולו משועבד לאיכויות הבעייתיות של הקשר.
- היפוכה של האהבה איננה השנאה, אלא האהבה על תנאי. אלה לא מושגים מופשטים. יש לראות את האהבה והאהבה על תנאי כאיכויות של קשר, כעין מדיום אנרגטי, חומר גלם המזין את הילד. אהבה איכות אחת, אהבה על תנאי איכות אחרת. אחת מברכת, השנייה מוחקת. שניהם ממדים של זיקה.
- אהבה על תנאי מלמדת את הילד שמותר לו להיות רק בצורה מסוימת, מבחינת הנפש הרי זה שווה ערך לתחושה שאין לו מקום בעולם. כי אם הוא לא יכול להרגיש את כל מה שהוא מרגיש, אז יש מקום ל"דמות", לתחליף, אבל לא לו, לא לו הממשי. הוא לומד להסתיר את מה שהנו – למחוק את עצמו, לבנות מבנים שחיים במקומו. שמגנים עליו מפני הפיקוח. אני קורא למבנים האלה: מבני-הסתדרות.
- אף שנהוג להתייחס להרגשות ורגשות באופן דומה אלה שני דברים שונים: הרגשה היא היכולת להיות נוכח כאן ועכשיו ולהרגיש את מה שיש. זה חלק מתקשורת וחיבור אל העולם. "רגש" לעומת זאת לוכד אותנו בתוכו וחוסם מאתנו את הראייה. הוא משעבד, כופה לתנועה במעגלים צרים, מהווה "תוכן" בפני עצמו, הופך לדיבוק. את ה"רגש" חווים כמשהו שהוא חזק מן האדם, בא כביכול מבחוץ.
- ובאמת רגש הוא הרגשה שגורשה ממחוזות הנפש וחזרה בדלת האחורית בתור רגש. מכאן גם האיכות ה"כפויה" של הרגש. אדם מרגיש דבר מה (הרגשה) ומיד טורק את הדלת, כי אסור. ההרגשה הגולה עושה סיבוב ומתדפקת על דלתות הנפש. כיוון שנותקה מן הנפש היא מופיע כזר.
- מרבית מטראומת הילדות אינה קשורה לקושי אלא להסתרה. הילד לומד לא להאמין לעצמו (לא להרגיש) שזה כמו להגיד שהוא לומד להסתיר, לומד לשקר. וזו הסתרה זו שמנתקת את הילד מכוח הריפוי ומשאירה את הטראומה כצלקת, כרגש הרודף את האדם. כך לא ימצא לו מקום בעולם.
- אהבה על תנאי דוחפת את האדם לייצר מבני-הסתדרות – מבנים הישרדותיים שהם תחליף לנוכחות, תחליף להרגשות שאסור להרגיש. כל מני סוגים של מוסדות שלכאורה נועדו לעשות מקום לאדם אבל באמת עושים את ההפך, גוזלים את מקומו של האדם, כי הנפש לא יכולה לסבול שום תנאי, שום כפייה. או שהיא מרגישה את כל מה שיש להרגיש, או שאין לה מקום בעולם.
- ומן המקום הסימביוטי, שאינו מוכן לדיאלוג נוצר עולם שהציווי העקרוני ביותר שלו הוא האיסור לאהוב. במקום כזה אין מקום לאדם.
חירות ועבודת אלילים
- מדוע חברתיות הופכת כל כך הרבה פעמים לעבדות? מדוע אנו חוזרים ומתכנסים למודל של אדון-עבד? האם יש לכך סיבות היסטוריות, האם זה סוג של הרגל? האם זה קשור לדבר מה שאנחנו לא מבינים לגבי מה שקורה לאנשים כשהם מתאספים יחדיו? איך קורה שכמעט באופן טבעי ה"המון" נגרר לעבודת אלילים? ראו מה קרה לבני ישראל כשמשה השאיר אותם לבד כמה ימים. מאין הצורך הזה להעריץ, להעביר כוח, לסגוד, להשתעבד?
- אנחנו יצורים חברתיים מאוד. זו המורשת הביולוגית שלנו. רק חיות חברתיות, חיות של עדר, ניתן לביית. מובנה בהן ה"כפתור" הכופף אותם למנהיג, לסמכות. זה הדבר שמנצל המאלף כשהוא מביית חיה, וזה מה שמאפשר להפנט אנשים. אפשר לראות את הרע שבזה ואפשר לראות את הטוב: זה חלק מן הרגישות לאחרים. אנחנו יצורים מושפעים: רגישים לאנשים, רגישים לסביבה האנושית, לאקלים, לאווירה. הכול נוגע בנו – יש לנו את איבר החוש הזה ל"חברתי". טוב או רע, זו עובדה.
- משהו קורה כשאנשים מתכנסים יחדיו, משהו שהוא יותר מאחד ועוד אחד ועוד אחד. יש איזו אנרגיה עודפת, מעין תוצר של אלכימיה מפגשית. מכלול חדש, אווירה, אקלים, תווך אנרגטי, מציאות אחרת. זו אנרגיה חופשית שיש בה פוטנציאל לשכינה ויש בה פוטנציאל לעבודת אלילים. מה הקבוצה מחליטה לעשות עם האנרגיה העודפת הזו, לאן לכוון אותה, זה הרבה תלוי ב"הנהגה". ב"הנהגה" אני מתכוון לכל גורם שיודע לאסוף את האנרגיה הזו ולעשות עמה משהו, לדבר אתה. זה יכול להיות אדם אחד, קבוצה של אנשים, או מרכיב משותף בתוך האנשים.
- האנרגיה העודפת הזו שייכת לאנשים, לכל האנשים. אבל פעמים רבות אנשים מסוימים מתמכרים לכוח שלה, ומנצלים אותה לצרכים אישיים. זה מה שקורה בדרך כלל. וכאן המקום לדבר על מקומו של המנהיג ה"טוב", שהוא תמיד מנהיג לחירות, תפקידו לשרת את הקהילה ולהחזיר את האנרגיה הזו לאנשים. לא לקחת אותה לעצמו. אלא "להעלות" אותה למשהו שכתוצאה ממנה כל הקהילה עולה יחד עמו. הוא, במובן העמוק, השומר שהאנרגיה הזו לא תהפוך לעבודת אלילים. לא תתנקז למקום שבסופו של דבר מחליש את כולם.
- הרבה פעמים דווקא החלקים החלשים מנצלים את האנרגיה הזו. בניגוד למה שחושבים, בעלי העוצמה מעבירים את עוצמתם לחלשים. זה חלק מן ה"טוב" של החברתיות וזה מובנה בכולנו. אנו פועלים בעל כורחנו – מגינים על החלש. ולא תמיד בתבונה. כך נוצרת הרודנות. רודנות, היא תמיד, בסופו של דבר, "עבד כי ימלוך", היא תמיד סוג של פחד שנותנים לו יד. אפילו שזה נראה הפוך לגמרי בדרך כלל. החולשה היא זו שרודה בנו, ועל ידי זה שהיא רוצה בנו היא שומרת על חולשתה.
- האפשרות הזו של קהילה אורגאנית רב-תגית קשורה הרבה להבנה של האנרגיה המשותפת הזו ומה עושים עמה. יש לי הרגשה שאם לא מנהיגים אותה באופן מושכל, באופן טבעי היא הופכת לדבר מה משעבד. כמו כל אנרגיה עודפת היא פשוט זורמת מעצמה לנקודות הצומת החלשות, ומשם לרודנות.
- אף על פי שהאנרגיה הזו היא אנרגיה עודפת שלא שייכת לאף אחד מסוים, היא בכל זאת קשורה לכולם והם מזינים אותה. בכוחם לבחור שלא תפנה לעבודת אלילים של רודנות. זה דורש בעיקר דבר אחד – יושר. אם אנשים היו ישרים לא הייתה יכולה להתקיים רודנות בעולם. היושר הוא יותר מאשר "אמירת אמת". יושר, כנות, אותנטיות, הם כולם ביטוי לכך שהמעשה של אדם נשאר מחובר למקורו בצינור ישר. משמע גם האנרגיה הקבוצתית העודפת על כל מה שהיא כוללת בנוסף, נשארת מחוברת למקורה, משמע יש שם מישהו אחראי לה. בתור התחלה, כל מי שהוא חלק ממעגל הקהילה, ובהמשך, או במקרי מפתח מסוימים, המנהיג של הקהילה. כאשר אנחנו אוספים קבוצה של בני נוער יחדיו, המנהיג באופן טבעי הוא האדם המבוגר שאסף אותם. ויש לו אחריות להנהיג לחירות. לא לאפשר לאנרגיה הזו לרתום את עצמה לעבודת שיעבוד של כולם. זה דומה לדמויות שבפנים. כשלומדים להכיר את הדמויות שבפנים, ומסכימים לריבוי הפנים של האישיות, כשמוכנים להקשיב להן, גם אפשר שהן לא תשלוטנה ותדכאנה. אנרגיה ללא כתובת, באופן טבעי תביא לרודנות, עד שלא נסכים להיות ישרים במפגש עמה.
- קהילה אורגאנית רב תגית, רב ערכית, שבה לכל אחד מקום משלו היא קהילה שהאנרגיה הקבוצתית שלה חוזרת לאנשים כדי להעצים את היחיד, היא לא נאספת מסביב לערך האחד, לאמת האחת, לצבע האחד, היא לא רודה באנשים. זהו מקומה של השכינה המברכת. אי אפשר לצוות חירות, אפשר רק לברך. אם מדובר בציווי, הרי שמדובר ברודנות. מקום שבו אנשים לא אוחזים זה בזה כדי למצוא את מקומם המיוחד. מיוחדות היא סטטית, היא קשורה בשימור. ייחודיות היא דינמית. ובמקום שבו יש הסכמה לייחודיות יש גם הסכמה לתנועה, להשתנות, ואנו מסוגלים להסכים לחירות של האחר.
חברתיות
- אני רוצה להצביע ולסמן את ה"חברתיות/ציבוריות" המצויה כאחת מנקודות החולשה של התרבות המודרנית. הרבה קשיים מתנקזים ומתחילים מנקודה זו שבה איננו יודעים לייצר חברתיות בריאה. בכלל זה אני רואה שמרבית החוסים במוסדות נפשיים, נמצאים שם בגלל נקודה זו, לא בגלל עצמם. וכן גם קשיים רבים אחרים בכל רמות הפרט והחברה. וכמובן לבית הספר יד בדבר.
- הטענה הבסיסית שלי היא שהצורך של רבים להגן על עצמם מפני החברתיות – החל מהתייצבותם כ"אאוטסידרים", דרך הביקורת, הצורך להסתיר, וכל שאר עמדות ההתגוננות – כל זה הוא תגובה לניסיון רב שנים עם חברתיות מסוימת. אני מאמין שאפשרית חברתיות אחרת.
- יש כאן שני קולות שנדמים כסותרים. מצד אחד הרצון של האדם לשמור על זהותו ייחודו, קולו האישי, ומצד שני הצמא לשייכות. הרצון הכפול, בתוך החברתיות המצויה, הופך לתחושת בידוד: "הנה הם שנהנים ושמחים להיות ביחד, ואותי השאירו מחוץ למסיבה, לא שהייתי מצטרף אם היו מזמינים אותי, החיבוק החמים הקבוצתי הזה, הוא לא בשבילי". אני והם. אבל מי הוא ה"הם" הזה?
- האם יש שם מישהו באמת בתוך ה"הם"? האם יש מישהו שה"הם" הוא שלו? הצורך להתגונן מפני החברתיות בשל התחושה שה"הם" יכבשו אותי ואאבד את חירותי, את עצמאותי, עוצמתי, ועצמיותי.
- חברה: לצורך העניין אני רוצה לקרוא בשם "חברה" לכל התארגנות אנושית שהכוח המרכזי שפועל בה דוחף את האנשים להיות דומים. מי שמגיע למקום כזה חש כאילו תחת מעטה של כישוף. יש כוח שפועל עליו להתנהגות מסוימת ולא אחרת. למשל הוא חש שאפשר לדבר על דברים מסוימים ולא אחרים, שכאן כולם צריכים להתחבק, להיות נחמדים, לדבר בקול שקט, ובצדק הוא חש נחנק בתוך זה, נאלץ להעמיד פנים כאילו הוא משהו שהוא בעצם לא. למה הוא עושה את זה? הרבה פעמים הוא אפילו לא מודע לפרטים, רק חש את המתח. כוח המצמיד אותו לדפוסים מסוימים.
- קהילה: בשם "קהילה" (קהילה אורגאנית), אני מתייחס לכל התארגנות אנושית שהכוח המרכזי שפועל בה מעודד את האנשים להיות שונים. כמו בגוף חי, הלכידות הקבוצתית ותחושת השייכות צומחים לא מתוך זה שכולם הם אותו הדבר, אלא אדרבא מתוך זה שכל אחד לוקח תפקיד אחר ומשלים המאפשר את תפקידו של האחר.
- הבחנה בין ייחודי למיוחד: לכל אדם יש צורך עמוק ויסודי להיות ייחודי. זו קריאת קיומו. אבל כאשר לא נותנים לו מקום להיות ייחודי (כשהוא לא נותן לעצמו) הצמא לייחודית מתעוות והופך לדבר מה אחר: למיוחדות: להיות אותו דבר כמו כולם, אבל יותר. זהו שיבוש, כמו כל התמכרות הוא אינו מרווה ואינו מפרה את הצמא היסודי, וכך הופך את האדם לתלוי תמיד, משועבד תמיד. אבל אם תחפשו עמוק תראו שבשורש של כל "גאוותנות" "יהירות" "מיוחדות" יש רעב כן וטוב למלא את הייעוד שרק האדם בייחודו יכול למלא.
- ייחודיות ושייכות לא סותרים זה את זה, אדרבא, אדם יכול להיות ייחודי בעיקר מתוך זה שהוא שייך. האינדיבידואליזם הקיצוני הוא הצד השני של מטבע החברתיות החונקת. הדימוי של הגיבור שאינו זקוק לדבר, שהוא בלתי תלוי, חופשי בשטח, הוא תגובה למצב בו השייכות נתפסת (והופכת בפועל) לשעבוד. משמע: להיות שייך פירושו "להיכנע" לסמכות, לוותר על הקול האישי, וכן הלאה. ואת זה הנפש לא סובלת, מתנגדת, מתגוננת, מייצרת את ה"הם" שכנגדו היא קוראת את קריאת חירותה הייחודית. אפילו שעצם ייצורו של ה"הם" הוא חלק מן המנגנון הדוחף את האדם מן הייחודי אל המיוחד. אבל באמת, שייכות במובן העמוק איננה שיעבוד, אדרבא היא הדבר המאפשר חירות.
- החברתיות שאנו מכירים היא חברתיות של אדון-עבד. זה עובר דרך כל פרקטיקות הקיום החברתי, מובן מאיליו המציף את כל היחסים האנושיים. דוגמאות:
- קהילה של ריבוי פנים: כנגד הסחף הזה של החברתיות ה"סימביוטית" אני רוצה להעמיד את הקהילה האורגאנית והרב-תגית, המעמידה במרכזה את חירות הפרט. וראוי לראות שהפרט במקרה הזה איננו ה"ילד" או "הסטודנט" או הקשיש" או ה"אישה" שהרבה פעמים נאבקים למען זכויותיהם. הפרט הוא הפרטי לאינסוף שאין לו לשון רבים בכלל, שהוא לא אקסמפלר של ציבור, מיעוט זה או אחר, שהוא נוכחות. לעשות מקום ל"מיעוט" זה בדרך כלל לבטל את מקומו של היחיד לאינסוף.
- קהילה היא קבוצה של אנשים בלתי רגילים. אם תרצו – משוגעים קדושים.
להיות מישהו
- כל כך הרבה פעמים אנחנו מפחדים להרגיש. ומה שאנחנו שמים במקום אותנו-המרגישים על כל המורכבות רבת הגוונים שיש בהרגשה, זה מבני-הסתדרות. מבנה הסתדרות הוא "משהו" נצפה, קשיח במהותו, המהווה תחליף לנוכחות. זו דמות אישיותנו המגובשת, שכביכול מבטיחה לנו מקום בסדר העולם. בעוד שמתחת אנחנו ממשיכים להיות הילדים המבוהלים שחשים שאין להם שום מקום.
- העולם מלא מבני הסתדרות שהם תולדות הניסיונות הרבים מספור לחולל מקום מתוך תחושת אין-מקום. בקיומם המתחדש הם הופכים את קהילתנו למרחב חברתי-הישרדותי-ציני. מרחב בו עיקר המאמץ מושקע בפילוס מקום על ידי צמצום ההרגשה והחלפתה ב"דמות" הראויה. ה"דמות הראויה" היא אותו "בסדר" שמבטיח לנו כביכול שקט ובטחון. אבל באמת אם יש משהו שמצמצם את מקומנו הממשי בעולם, אלה התחליפים. שהרי להיות במובן האנושי זה להסכים להרגיש, ואילו תחליפים אלה נהפכו אחר הרגל לדרך המצויה ביותר לא-להרגיש.
- בניסוח אחר – האדם נעשה לניסיון מתמיד להתכחש למי-שהוא על ידי המאמץ להפוך למה-שהו.
- והשורש של נטייה מבלבלת זו לעשות לעצמנו מקום בגדר "מה" על חשבון "מי" שאנחנו, הוא האהבה על תנאי שפגשנו בילדותנו. האהבה על תנאי מתחפשת לסוג של אהבה, אבל באמת היא היפוכה של האהבה. לכאורה כאשר אימא אומרת לילד (במילים או במעשים) אוהב אותך רק אם תהיה נחמד, היא בכל זאת מציעה לו אהבה. אמנם במידה מוגבלת ומותנית, אבל בכל זאת באופן חיובי. אבל הילד לא מכיר בחוכמות. בשבילו יש רק דרך אחת להיות – זו הדרך שלו – זו שמרגישה ואוהבת ומשתוקקת ורוצה, ומבקשת להביע במלוא עוצמתה. כשאמו אומרת לו "רק אם" הוא מבין את זה ישירות כאיכות שבמקום לברך אותו פועלת במגמה הפוכה לצמצם אותו – הוא מזהה כאן את פעולת ה"אין-מקום". וכנגד תחושה זו הוא לומד לפלס את דרכו באמצעות ה"מה". אלה אותם מבני הסתדרות שהזכרתי למעלה.
- ואני חושב שבאופן לא מודע, המגמה של הבית-ספריות היא בדיוק זו – לעודד את הילד להפוך את עצמו מ"מי" ל"מה". וכל כך חזק עניין זה, וכל כך גורף, עד כי הוא נראה כ"דבר ההגיוני ביותר" והוא מגובה באינספור תירוצים "ריאליים", כביכול הכול לטובתו. אבל בשביל הילד כל זה עדיין כואב. וכנגד אקלים זה הוא בועט בכל כוחו, מפרפר בכל נימי נפשו, מחולל אינספור מרידות והפרעות, אבל בסופו של דבר, וברוב המקרים – מסתגל. הוא יחדל להאמין לעצמו, ובהדרגה ילמד לראות את עצמו כ"מה". באופן זה, בעצם, הוא הופך לאויב הכי אכזר של עצמו.
- ואני מאמין שיש רפואה. ואפשר אולי שמלכתחילה ילדים יגדלו בתוך מרחבים יצירתיים, שהתכונה החשובה ביותר שלהם הוא שהם מאפשרים לילד לבטא את עוצמתו ללא חשש. אלה מרחבים לא-הישרדותיים שיש בהם מקום לאדם בתור מי שהוא. (כי הניסיון לעשות לאדם בתור מה שהוא – בתור "תלמיד", בתור "הורה", בתור "אישה", בתור "עני" – על פי רוב חותר תחת ה"מי" הממשי). מרחבים אלה מעודדים את הייחודיות, ועוברים דרך מעטפת האהבה על תנאי, אל החירות ההדדית שיש באהבה ללא תנאי.
- במילים אחרות: ילדים לא צריכים לגדול במוסדות. טוב שיגדלו במקומות דמויי בית, מרחבים אנושיים, לא פורמאליים, קטנים מספיק כדי לאפשר התגלות של פנים אל פנים. מרחבים קהילתיים כאלה הם המצע הפורה והחיוני להולדתו של "מישהו" למלוא רוחב כנפיו המתפרשות – והאם זו לא צריכה להיות התכלית של החינוך?
- והדרך שבה אנחנו – מחנכים והורים – יכולים לתמוך בהיווצרות מקומות כאלה, היא על ידי זה שנלמד לפגוש את הפחדים שלנו, ואגב כך נסכים גם להתיר אותם, ולהוריד אותם ממעמד של רודנים, למעמד של יועצים בלבד. עלינו ללמוד מחדש שהעיקר בחיים זה לא מלחמת הישרדות, אלא מאבק של יציאה לאור. שהאדם באמת לא יוכל לעולם להסתפק בלהיות משהו, שהרי אנו חיים בעולם של נוכחות. תמיד תשאף נפשו להיות מי, אשר מבקש להפרות ולברך את העולם בנקודת הייחוד שלו שאין לה כל תחליף.
- לשם כך עלינו עצמנו ללמוד להתיר את ה"מה" עם כל חוסר האמונה שגודל בנו, לעזוב את מבני ההסתדרות, ולצאת למפגש של ממש, חשופים, פגיעים, שבריריים לכאורה, אבל מלאי עוצמה ויפעה. והדרך לעשות זאת היא להסכים מחדש להרגיש. לא לפחד לפחד. לא לפחד מן העוצמות שלנו. לא לפחד להיות טובים.
- ומתוך כך נעשה העולם כולו לבית.