מכתב שלישי למשתתפי מבואה – בעקבות המפגש השלישי

שלום לכולכם,

 

התשובה היא כן –

כולנו צריכים ללמוד להצטמצם בדיבורנו,

כדי לפנות מקום לזולתנו ולקולות אחרים בנו,

וההצטמצמות הזו היא לא כיווץ, דיכוי, הקטנה – אדרבא, היא יכולה להיות אותה מנהיגות עצמית שמוציאה אותנו לחירות, ומאפשרת לנו לגלות את עצמיותנו.

 

נתן לזה דוגמא יפה הדו,

באותו שבוע של שתיקה שלקח על עצמו,

ובפיתוי הגדול שהיה לו לשבור שתיקה לטובת איזה וויכוח,

שבו היה אולי יוצא צודק לעצמו,

אבל לא סביר שהיה מחדש לעצמו או לזולתו.

כמו בכל וויכוח, קרוב לוודאי שהוא היה יוצא ממנו כמו שנכנס,

רק יותר מותש, ועצוב על שלא עמד בפיתוי.

אבל בהשהייתו התאפשר משהו חדש, איזה כוח של מנהיגות עצמית התגלה, כמו גם חכמה שנכנסה במרווח.

 

* * *

 

הרבה פעמים אנחנו מרגישים שאנחנו חייבים להגיב, שבזה תלוי הכול –

שנגיד את מה שחייב להיאמר,

שישמעו אותנו,

אבל ברוב המקרים זה לא נכון.

גם מבחינת הקהל שעל פי רוב זה לא הכרחי לו.

אבל בעיקר מבחינת תחושת הדחק והדחיפות הבוערת מבפנים,

שבאמת היא לא אמת מידה לא לאמת ולא לחשיבות של מה שיש לנו לומר.

בעיקר היא סוג של יצר – אשליה פסיכולוגית – אשר בחפזונה, לא עושה מקום לתשובתנו.

 

לדבר הרבה אינו עניין של כמות או זמן.

זה קשור למקום שממנו מדברים – שהוא תגובה ולא תשובה,

וזה קשור לרגישות לשיתוף הפעולה הקיים בכל אקט של דיבור, בין המדבר למקשיב.

המקשיב הרי מקשיב מחירותו, ומוסר דבר מה יקר ערך למדבר בעצם הקשבתו,

בעומק הדברים, המדבר לא יכול לדבר ללא הקשבתו של המקשיב.

(בדיוק כשם שהמנהיג לא יכול להנהיג ללא הסכמת קהילתו).

וברגע שהמדבר ממשיך לדבר מעבר לפניות של המקשיב להקשיב – זה כבר לדבר יותר מדי.

וכמובן, שני הדברים קשורים זה לזה – המדבר, הרגיש להקשבתו של השומע, נשען על הקשבה זו כדי למצוא את הדרך אל מי שהוא – הוא לא סתם פולט מילים, משחרר איזה לחץ, מבטא דחיפות, הוא פונה אל מישהו, וממילא הוא נעשה מישהו לעצמו. זה מה שמאפשר לדיבור שלו להיות לתשובה, ולתשובה להיות המבוא לאנשים. זה כוחו המדהים של הדיאלוג.  התגובה, מנגד, במכאניות שלה, הופכת הן את המדבר והן את השומע להיות חפצים, תפקידים – משהו לא מישהו.

 

* * *

 

התכנסות של אנשים היא דבר יקר ערך.

מעגל אנשים המקשיבים לאדם אחד הוא מתנה.

הם מתמסרים לדיבורו, מיילדים את איכותו, ומאפשרים לו למצוא את תשובתו.

כל עוד זה בשיתוף פעולה, ההתמסרות היא התמסרות, והדיבור הוא מתנה בפריחתה.

אבל ברגע שזה חורג מן המידה – המעגל מתהפך ונעשה ממעגל של התמסרות למעגל של לקיחה.

המקשיבים מחכים בחוסר סובלנות שהמדבר יסיים את דיבורו,

והמדבר, שמרגיש שהוא מדבר יותר מדי, מאבד את תשובתו ונסחף לדיבור תגובתי, מסתדר, מתגונן, שלא עושה מקום לעצמו ולא עושה מקום לזולתו. (כי הרי בלב ליבו הוא יודע שהוא "מדבר יותר מדי" והוא חייב לחפות על זה, לתקן את זה, וכך הוא מוסיף דיבור על דיבור ולקיחה על לקיחה, ומתרחק מעצמו, ומתרחק מזולתו).

 

וצריך לראות ולהדגיש שלא סתם המקשיבים מתמסרים לדיבור של המדבר,

הם יודעים שבהקשבתם העמוקה הם מיילדים דבר מה שאחר כך יברך גם אותם.

בניסוח אחר: הם מצטמצמים ומפנים מקום – כדי לגדל מקום.

כי הדיבור הזה שבא מן המקום הנכון אצל המדבר – עושה מקום לא רק למדבר, אלא גם לכל מי שמקשיב.

בשלב הזה הם ממש לא מחכים שיסיים לדבר, להפך, הם מתבשמים מדיבורו המחייה, ורוצים עוד.

והתהליך כמובן מפרנס את עצמו: ככל שקבוצה מעמיקה לעבוד ונעשית דיאלוגית יותר כך לאנשים יש יותר כוונה ויכולת להתמסר להקשבה וממילא למדבר יש יותר יכולת למצוא את דרכו לדיבור חי ומלא. ומנגד, ככל שקבוצה מממשיכה לעבוד ואנשים יותר מנצלים את זכות הדיבור כדי לקחת מעבר למידת ההתמסרות – הולכת ההתמסרות ונשחקת, וממילא גם הדיבור מתקשה להיות דיבור חי, מה שעוד יותר מקטין את התמסרות, וכך במעגל שהולך ונעשה צר. הקבוצה כולה נסחפת, ובמקום לייצר מקום, מקטינה את המקום, וכל המשתתפים נעשים צרים בנשימה, ולא נדיבים בכלל.

 

* * *

 

אני מאמין גדול בקבוצה ובכוח הריפוי שלה, שאולי הוא יותר גדול מכל מערך הבראתי/טיפולי אחר.

אבל,

1. רוב הקבוצות הן לא קבוצות מן הסוג הקשוב – יש בהן מימד של אונס שלא מאפשר הבראה.
2. וכל עוד הן כאלה, ואפילו הן בדרכן להיות דיאלוגיות, צריך לשים להן מידה. להקציב אותן בזמן, למעט בקיומן. וכשכבר מקיימים אותן להפנות לכך תשומת לב, עדינות ולמידה.

 

דווקא מכיוון שהתכנסות של אנשים היא עניין כל כך יקר, היא דורשת גם אחריות גדולה. אמנם אנשים באו מבחירה להתכנסות, אבל ברגע שהמעגל מתחיל, יש מידה רבה של וויתור על חירות מצד כל אחד מחברי הקבוצה. וויתור על חירות הוא סכנה גדולה לחיוניות ולבריאות האישית של כל יחיד, לא הייתי מקל ראש בזה בכלל. נכון, המשתתפים לא סתם בחרו לוותר על חירותם – יש להם תקווה.

אבל דווקא משום כך חשוב שבהתכנסותנו נהייה בהתכוונות, ונתכנס מתוך כבוד עמוק למעמד, ולא ננצל אותו בחוסר מודעות, ונהיה בהתכוונות של למידה שכולל בתוכו גם:

התכוונות ללמוד,

התכוונות להצטמצם ולהקשיב,

התכוונות לדבר דיבור חי.

 

ומי שלקח על עצמו את היוזמה לכנס קבוצה של אנשים,

צריך להבין את האחריות הגדולה שלקח על עצמו ולנהוג בהתאם,

שלא ישתמש לרעה בכוחו,

ויותר מכך, שינחה ויזכיר גם לאחרים לא לעשות זאת.

הרי כל מי שמדבר בתורו, במובן מסוים הוא מנהיג באותו רגע – כולם מפנים אליו את הקשבתם. זו זכות גדולה. וצריך לעזור למדבר להיזכר בכוחו להצטמצם, ולדבר במידה – בשבילו ובשביל הקבוצה. וזו אחריותו של המכנס של המעגל, שבמובן מסוים מייצג את המקשיבים ומכנס את הקשבתם, לעשות זאת.

אני חושש שלא מספיק דאגתי לכך במפגש האחרון. ולמפגשים הבאים אני רוצה לדייק יותר.

 

המדבר – כמו המנהיג – מדבר מכוח הסכמת השומע.

אחרת זה לא דיבור – זה מונולוג, תגובה מכאנית האונסת את השומע.

ברור שבהסכמה הזו שבין שני הצדדים יש הרבה חופש למדבר לגשש את דרכו אל הדיבור החי. הרי כבר אמרתי: השומע מסכים לוותר על חירותו באופן זמני, כדי ליילד את דיבורו החי של המדבר. זו לא רק הקרבה של חוסר ברירה, אלא רצון עמוק של נתינה – בחירה. הוא יודע, שהיכולת של המדבר לדבר דיבור חי, הוא לא רק אחריותו של המדבר, אלא גם שלו, המקשיב, שלהקשבתו יש כוח עצום. יש לו סובלנות רבה להליכה לאיבוד של המדבר – זה חלק מן התרומה שלו. ואני בהחלט יכול לראות איך בקבוצה אדם אחד מדבר במשך שעה וכולם מקשיבים לו. הוא לא אמר מראש שהוא הולך לדבר שעה, אבל יש איזו הסכמה מתפתחת. אבל בזה זה תלוי – שתהיה הסכמה. שזה יהיה מתוך שיתוף פעולה, רגישות לזולת, ולא מתוך גנבה. ולמנחה של הקבוצה יש אחריות מיוחדת לווסת כאן את שיתוף הפעולה ולוודא שלא חרג.

 

* * *

בכל מקרה – אנחנו בתהליך של למידה.

מיומנויות אלה של דיאלוג הן לגמרי לא טריביאליות גם אחרי שנים רבות של התאמנות בהן.

ואני רוצה להתייחס לכך במלוא הסובלנות והחמלה הראויות לכל תהליך של לימוד.

 

ועם זאת:

אני בעד שכולנו נתאמן בקבוצת דיאלוג – יש לזה ערך בפני עצמו, וזה כמובן תורם לתהליך הלמידה,

אבל,

חשוב לי גם לשים לזה מידה.

יש גבול לעיסוק בהכשרת הכלים, שהוא חשוב, אבל בכל זאת רק אמצעי ללימוד. יש גם דרכים אחרות ללמוד – בזוגות, בקבוצות קטנות, ביחידים, בתרגילים. בסופו של דבר התכלית של מבואה הוא לתמוך באנשים שעובדים עם ילדים (ובמידה רבה אני כולל גם הורים בזה) – ולא הייתי רוצה להחליפה בתכלית אחרת.

 

אני גם בעד שכולנו נתאמן בהנחיה של מעגל כזה, בהתנסות בהכשרת הכלי הזה,

כי אכן בסופו של דבר אני רוצה שמבואה תעמוד כמציאות לעצמה, לא תלויה בי. ונדמה שגם אם נמעט במעגלים, עדיין כשיתכנסו המעגלים, למה שקורה בהם, יהיה השפעה עמוקה על כל הלימוד.

וכך, אני רואה שצריך ללמוד לא רק את המיומנות של הפיכה לקבוצת דיאלוג, אלא גם את המיומנות של המיומנות של הפיכה לקבוצת דיאלוג. כי בשנים הבאות יהיו עוד קבוצות וכל פעם מחדש זה יהיה אתגר להכשיר את הכלי.

 

* * *

 

הדיבור שלי (דני) גם הוא צריך להיות במידה, גם אני מדבר יותר מדי – כך הרגשתי במפגש האחרון. ושוב, היותר מדי אינו קשור בכמות, ואיננו עניין אובייקטיבי הנמדד בשעון. אני מדבר יותר מדי, משמע, יותר ממה שהמקשיבים בוחרים להקשיב לי. אני יודע את זה, מרגיש את זה, ובעצמי מוצא את עצמי נגרר ללקיחה כשאנו מרגיש שדבריי חשובים וחייבים להישמע.

אבל,

יש בכל זאת שני הבדלים המייחדים אותי:

הראשון הוא שבמקור הרבה מן האנשים (אבל לא כולם) התכנסו מתוך רצון לשמוע אותי, וממילא רוצים יותר, ויכולים יותר להתמסר לדיבור שלי. זו זכות גדולה המאפשרת לי להחיות את דיבורי בהקשבתם. ואני מכבד את מתנתם כשאני מדבר במידה ולא נגרר ללקיחה.

והדבר השני הוא שאני המצאתי את מבואה בין היתר כדי שאוכל למסור את הדברים הללו. ולכן גם אם הקבוצה לא רוצה ליחד זמן לשמוע אותי – אני רוצה ליחד זמן להשמיע אותי. לא אכפת לי שהרוב לא יהיה נוכח בשיעור, אבל בתוך הזמן של מבואה יוקצב זמן לשיעורים שבהם אני הדובר הראשי. ומה יעשו האחרים בזמן הזה שאולי לא פנויים לשמוע אותי? משתמע מכך שצריכה להיות פעילות מקבילה. לא כולם עושים באותו זמן את אותו הדבר. אני אפילו לא פוסל זמן בתוך הזמן של מבואה למפגשים אישיים שלי עם אנשים בעוד השאר עושים דברים אחרים.

אבל איך כל זה יתארגן בפועל, אני עוד לא יודע. כמובן, שיש לזה השלכות מעשיות על המפגשים שלנו, אבל מה הן בדיוק, לזה צריך להקשיב עוד. וכמובן, הצעות והתייחסויות יתקבלו בברכה.

בינתיים רשמתי לעצמי מספר הסכמות, שהייתי רוצה שיהיו הבסיס לשיתוף הפעולה שלנו במבואה, אשמח אם תקראו אותן ותתייחסו אליהן.

 

דני