ועדיין יכולים הדברים להסתבך.
אף על פי שכל זה יכול להיות ברור ומובן בתיאוריה, כשזה מגיע למעשה, היא חוזרת ומרגישה את אוזלת ידה. למעשה, היא חשה ש"מנהיגות" נעשית לסוג של סיסמא שמוסיפה עוד נטל למה שממילא היא צריכה לשאת.
ובעצם, הרבה קשור באי אהבתה העצמית. זו היא שמקשה עליה להיות היא במלוא רוחב הווייתה המברכת. היא מתרפקת עדיין על מקומה כילדה המתנצלת ומבקשת אישור מאחרים, ובמקרה זה מן הילד, ומקהל שלם שסובב אותם. הילד בהקשר הזה הופך להיות רק עוד היבט של הקהל, מראה המציגה לה את עצמה מצד אי אהבתה העצמית. היא לא מודעת לכך, אבל לפעמים היא מנצלת אותו כחומר גלם לאי-אהבתה העצמית.
אכן, הרבה מחולשתה כאימא, קשורה באותה אי אהבה עצמית.
אבל מה היא יכולה לעשות בקשר לכך? הרי זו עובדה, ובכוח אי אפשר.
ולא כך הוא. אי אהבה עצמית אינה עובדה סטטית, אלא סוג של הכרעה מוסרית הקשורה באותה חזרה אל הסימביוטיות, העדפה של מעמד הקורבן על פני מעמד הבוגר.
* * *
על רקע זה אני מעדיף לדבר במקום על אי אהבה עצמית – על "חשד אי אהבה". חשד אי האהבה הוא השם הכללי שאני נותן למופעים אנרגטיים התוקפים את האדם תחת כותרות שונות ומשונות, אבל בתוצאה אחת: האדם מקפל את כנפי הווייתו, ומסיר אחריות מאנרגית החירות שלו. ובין אם זה החשד של ההורה שהוא בעצם לא אוהב את ילדו, ובין אם אלה רגשות אשם על הולדת אח, או על כך שלא הונק מספיק בינקותו, או על חוסר פנאי, או כל דבר אחר – הלבושים השונים לא משנים – בסופו של דבר כל אלה מהווים תירוצים להסרת אחריות של ההורה מחירות אהבתו.
וכמובן, אחד הביטויים היותר מוכרים של "חשד אי האהבה" הוא החשד, הסמוי בדרך כלל, שמא הוא לא באמת אוהב את ילדו.
החשד הזה מסתובב לו, מאיים להיכנס ולתקוף מכל פתח אפשרי בחומות הבצורות שהוקמו להדפו. הוא זורק בהורה את מבטו המאשים מתוך כל פרץ של כעס שההורה מתמכר לו, מתוך מחשבות לא טובות שמתגנבות למרות רצונו, ומתחושות שילדו לא מספיק, לא ראוי, ובכלל בטעות קיבל את הילד הלא נכון. וכל כמה שההורה מנסה לדכא את החשד, בסופו של דבר החשד יתעקש להראות את פניו המכוערות. ודווקא משום כך, ימצא ההורה את עצמו כועס במשנה מרץ על ילדו, בלי לשים לב שהוא מאשים את ילדו במצור הסוגר על לבו. אכן, הוא משליך עליו את אוזלת היד שלו – אי נכונותו לקחת אחריות – ובסתר ליבו מאשים את ילדו שבגללו הוא לא אוהב אותו.
וכשהדבר הזה מתגלה לבסוף, כשהיא מסכימה להודות, ומעלה על דל שפתיה את האפשרות האיומה שהיא בעצם לא אוהבת אותו ממש (אבוי, בן השכן הרבה יותר נחמד!), אז, לרגע, היא עשויה לחוש הקלה ברוח הפסיכולוגיה משחררת הלחצים. אבל זה רק לרגע, כי אחר כך מה עוד אפשר לעשות עם העובדה הזו? להחליף בחנות הרי אי אפשר.
* * *
והיה עוזר לגלות שהחשד הוא רק חשד, סיפור, הסתבכות, אי אחריות. ובאמת ומתחת לפני השטח שרויה האהבה והיא שלמה וזורמת בבטחה. וההסתבכות היא לא בכך שהיא הפסיקה לאהוב, שמעיין האהבה הצטמצם ודעך ויבש עד כי לא נותרה בו טיפה לרפואה, אלא אדרבא שהיא לא הסכימה לעצמה לחיות את מלוא עוצמתה, חירותה ומנהיגותה, שהן ממילא המקור לאהבתה השופעת תמיד.
אכן, אנחנו כהורים אוהבים את ילדינו במלוא העוצמה של התייצבותנו ההורית, וכביטוי היותר עמוק של אהבתנו העצמית. ומה שיכולנו להרשות לעצמנו כשהיינו לבד בטרם נולדו ילדינו – להתרפק ולהתמכר לתחושת אי האהבה עצמית, כביכול יש מישהו שעוד צריך לאשר את זה שאנחנו ראויים אהובים ואוהבים – שוב איננו יכולים להרשות לעצמנו בתור הורים. וממילא, כשאנחנו לא מתחמקים, אנחנו שבים ומגלים שהאהבה לילדנו היא קרקע נפשנו.
מנהיגות, אם כן, היא ההסכמה לאהוב ללא חשד.
ואם הייתי צריך להוסיף את המילה מנהיגות למילה אהבה, הרי זה משום שהחשדות בוא יבואו. והמנהיגות היא היכולת לא להיבהל מהם ולהראות להם את מקומם. ממילא זו גם הנכונות של ההורה להיות במלוא רוחב אהבתו, שולח קרניו בלא לאסוף אותם, בפשטות וישירות.
פעמים רבות, משפחה שבה המנהיגות חלשה, שיש בה פרוק, שחיתות, ורודנות של הילדים, מגיעה לאן שהיא מגיעה משום שההורים חושדים בכוח אהבתם, ולא יודעים למרכז את אהבתם במנהיגות משחררת.
והכוח – כולו מביטול החשד.