בעקבות מפגש שישי ולקראת שביעי בנושא למידה

אני לא יודע – נכנסתי מראש למפגש עם תחושה מורכבת שהנושא אולי לא מספיק מחובר, ואני לא לגמרי שלם איתו. ככל שיום חמישי התקדם כך חשתי את הדברים נוזלים מבין האצבעות, ולא ממש מתחברים זה לזה כדי ליצור תנופה בעלת משמעות. ערב יום חמישי הדגיש את הדברים, כשהתחלנו עם סבב השאלה הזהה שהתפורר עד מהרה ופינה מקומו לדיון מעגלי במנהיגות הפרדוכסלית של תומר ובמה אנחנו עושים ובמה אנחנו אמורים או רוצים לעשות. דיון שפרשתי ממנו אחרי חצות, תוהה מה עוד אפשר להציל מן המפגש הזה…

ובכל זאת, בצוהרי יום שישי חזרתי הביתה עם תחושה שהתבגרתי, ושמחה הייתה בי.

זה גרם לי לחשוב על המשוואה הזו שחשבתי להציע אותה בתוך עקרון למידה:

  עקרון-למידה-מוצע-1 (על"מ-1): ככל שאני פחות עסוק בתכנים כך אני לומד יותר.

זה היה בולט בקבוצת הדיאלוג ביום שישי, הריקה מכל תוכן מוגדר מראש. שם, אחרי חמש דקות של שתיקה, חוויתי לראשונה במפגש הזה, איך המסך החוצץ ביני לבין הקבוצה נושר, וסוף סוף יכולתי לפגוש כל אחד ואחד מכם ממש. בהמשך קבוצת הדיאלוג חזרתי וזיהיתי על חי את האופן שאני נע בין הקומות. כשמישהו מדבר ואני נלכד בתוכן, אני מתחיל לצוף למעלה, עוזב את קומת הלב, מאבד נוכחות, ובאותו מעמד עצמו מפסיק ללמוד, ואני צריך להחזיר את עצמי בעדינות לנוכחות, לחוש מחדש את מה שקורה ממש. זה היה אז שעלתה אצלי עוד הצעה לעקרון למידה:

  על"מ 2: הלמידה מתחילה מן המקום שמרגישים.

* * *

אז מה בסוף? האם זה היה מפגש פורה?

מאוד.

יכולתי להרגיש על בשרי שאכן משהו קרה בי – התבגרתי, למדתי, התפתחתי.

ומה למדתי? האם אלה הדברים שחשבתי שאלמד במפגש הזה? הנושאים והכותרות ששמתי לי למטרה? האם מה שלמדתי היה הנושא של השיעור?

הנה כאן אני רוצה להציע עקרון נוסף:

  על"מ 3: לעולם אין אדם יודע מה הוא עתיד ללמוד – ומיותר לנסות להגדיר זאת מראש.

או בניסוח אחר, על משקל "החיים הם מה שקורה בשעה שאנו עסוקים בתכנונם":

  על"מ 3 (ניסוח חלופי): למידה היא הדבר שקורה במרווחים של הלמידה המתוכננת.  

* * *

כל זה, כמובן, מחבר אותי אל הנושא של המפגש הבא – למידה.

אולי דרך טובה להיפרד מן התלמידות לא מתמצה במהלך שלילי המנסה להתקלף ממנה, אלא זקוקה גם לאיזה עניין חיובי שיוכל האדם להתמסר אליו – למושג חדש של למידה השונה מתלמידות. וממילא גם תנשור מעצמה התלמידות.

העקרונות שהתחלתי להציע רומזים על הכיוון, ומורים עד כמה למידה במובנה העמוק והמשמעותי שונה מן הרעיונות המסודרים שיש לנו עליה כפי שקיבלנו מבית הספר.

* * *

למידה היא הדרך שבה אדם מתחדש לעצמו. היא יוצאת מקרקע מסוימת אבל לא בהכרח מגיעה למקום שאנו חושבים שהיא תביא אותנו אליו. למעשה, אם הגענו בדיוק לאן שתכננו להגיע, קרוב לוודאי שלא למדנו דבר. וזה די מובן – אנחנו פשוט נכנסנו אל תוך הקופסאות הצפויות של מחשבות העבר שלנו. מה התחדש? כל העניין בלמידה הוא שאני מגיע למקום שאני לא יכול לצפות אותו מראש. (ולא רק אני, אף אחד לא יכול לצפות).

לכן, בכלל לא נכון לקבוע מטרות ללמידה, בוודאי לא לאנשים אחרים, אבל גם לא לעצמי. במקום זה אפשר לקבוע את הכלל הבא:

  על"מ 4: ככל שפעילות עמוקה יותר כך הלמידה משמעותית יותר.

ומה זה פעילות עמוקה? על זה עוד צריך להעמיק הרבה. ונעשה זאת בהמשך.

אבל מה שזה לא יהיה, זה כבר מביא אותי לעוד עיקרון:

  על"מ 5 (עקרון שוויון ערך הפעילויות): לא חשוב מה עושים, מה שעושים חשוב.    

משמע, גם אם אנחנו לא יודעים מה אנחנו עתידים ללמוד מעניין מסוים (זה בדיוק הדבר שנמצא מחוץ לשליטתנו), ככל שנהייה נוכחים יותר בתוכו, מסכימים להתמסר אליו – כך נלמד יותר.

* * *

ואם בכל זאת מחפשים כיוון ללמידה (ואני חושב שהכיוון הוא חשוב), צריך לחפש אותו לא בהגדרה תוכנית וסימון מטרות, אלא בהתחברות לכוונה – באותו ברור שאדם מברר את ה"למה" שלו ומוצא את חוט החיבור למה שמניע אותו ממש. נראה שצריך שתהיה איזו שאלה או עניין אישי או אכפתיות או תשוקה שתהווה את המצפן לתהליך הזה.

  על"מ 6: הלמידה סובבת נקודת פתיחות (אכפתיות, שאלה, עניין וכן האלה).   

טוב, אם כן, לברר מה היא נקודה זו. ועם זאת ההתפנות לשאול את שאלת ה"למה", מיותרת כשאדם ממילא, ובאופן טבעי, מחובר לשאלה או לעניין מסוים. היא לא נחוצה, למשל, לילדים. (אבל היא נחוצה לפעמים למבוגרים, במיוחד כשהם שוכחים).

אלא שגם כאן נכון הכלל: מה שאדם יוצא אתו לדרך בתור כוונה לא אומר שום דבר על מה שימצא בסוף/המשך הדרך. חשוב אולי להיות מחובר למניע, ל"למה", להבין מה אנו רוצים, אבל לאן מגיעים עם זה, זה כבר לא שלנו. אנחנו יכולים לצאת לחפש את האתונות ולמצוא מלוכה. אם אנחנו לומדים אמיתיים – יש מישהו אחר שמנהיג את תוכנית הלימודים שלנו.

כמו שכתב חאפיז (סופי מן המאה ה13 שאסים קרא לנו משיריו):

"כולנו הגענו למקום הנכון. כולנו יושבים בכיתה של אלוהים. ובכן, כל שנשאר לנו לעשות, יקיריי, הוא להפסיק לזרוק כדורי נייר לזמן מה".

* * *

כל זה מראה מחדש עד כמה הלמידה שונה ממה שאנו נוטים לחשוב עליה. במהותה היא פן אחד של אומנות החיים. ואם התלמידות נוטה להתארגן מסביב לידע הידוע מכבר, ויש בה פן של שליטה, הרי שהלמידה צומחת במרחבים של הלא נודע, וקשורה הרבה בשחרור של השליטה. דבר שהוא בו זמנית גם מפחיד וגם מרגש, ובעיקר מזמין סוג של אומץ לב.

ראו מה אומרת על זה אומנית הפרפורמנס מרינה אברמוביץ (גיל 67), כשהיא מתייחסת ל"אומן" אבל בעצם – כשמבינים את הגדרת האומנות שלה – כולנו אומני חיים:

http://youtu.be/8Ck2q3YgRlY

וכשתקשיבו למרינה תשמעו שהיא אומרת דברים דומים לדבריה של טליה – כשיוצאים יכולים לקרות דברים נפלאים – אבל שום דבר לא מובטח. להסכים להיות לומד זה להסכים להיכשל. (אם בכלל המילה "כישלון" היא השם הראוי לפירות אומץ הלב).

* * *

על פי הדימוי הנפוץ, למידה היא תהליך של מילוי, ועוד הרבה נעבוד להפריך את המודל הזה, אבל בינתיים די להצביע על כך שעיקר המאמץ המודע שלנו כשאנו מסכימים להיות לומדים קשור דווקא בתהליך של התפנות והתפשטות. ויש לי צורך להדגיש את זה:

  על"מ 7:  למידה היא לא תהליך של מילוי.

ומוכר הסיפור על הפרופסור שבא למורה זן וביקש ממנו ללמוד את תורתו. הם ישבו יחדיו כשהפרופסור מסביר למורה הזן כמה זה מעניין אותו, ואילו דברים הוא כבר יודע ומפליג בתיאוריות. בינתיים מורה הזן מזג בשקט תה לכוסו של הפרופסור. ולקח זמן עד שזה האחרון שם לב שהוא ממשיך למזוג את התה אף על פי שהכוס כבר הייתה מלאה והתה גלש. מה אתה עושה? הוא קרא. וזה היה כמובן, נמשל לפרופסור שהיה כל כך מלא, עד שבאמת אי אפשר היה לו ללמוד שום דבר חדש.

וזה מתקשר לעקרון הבא:

  על"מ 8: להסכים להיות לומד זה להסכים לא לדעת.

* * *

אז זו ההתחלה, הצעתי בינתיים שמונה עקרונות של למידה אחרת. יש עוד הרבה אחרים שמחכים בדרך. ואני רוצה להתפנות ללמוד אותם יחד אתכם, לאט לאט.

בשנים האחרונות נפוץ בעולם החינוך המושג "הכיתה ההפוכה".

פירושו של דבר שהילדים לומדים בבית – באמצעות מחשב וכן הלאה – ובכיתה הם מכינים את שיעורי הבית עם המורה (כלומר מתרגלים וכן הלאה). התפקידים המסורתיים התהפכו.

וגם אני רוצה להציע סוג של כיתה הפוכה – שבהפסקות בין המפגשים, נלמד את הטכסטים, נציע עקרונות של הלמידה אחרת, וכל אחד יעמיק את לימודו האישי בדרכו האישית. ואת זמן המפגש נייעד ל"שיעורי בית".

בתרבות הבית ספרית כשמורה עוזר לילדים להכין שיעורי בית, הוא מכוון מטרה, ועיקר המפגש מיועד "להקנות ידע", וש"ילמדו". אבל כשאני חושב על האפשרות שאנחנו נלמד בבית, כל אחד לעצמו, ובמפגש "נכין שיעורי בית" – אני מתכוון לכך שבמפגש ניפגש – שזה יהיה התרגול שלנו.

משמע, שהלימוד האישי במרווח בין המפגשים, יזרע בכל אחד שאלה או אכפתיות או עניין, ואחר כך נשחרר את המפגש להיות מה שהוא, ניתן לתהליך לקרות, ונראה מה צומח מן הזרעים הללו במפגש עם המציאות. ועיקר התרגול שלנו במפגש קשור להסכמה להיפגש, להסכמה להיות לומדים, להסכמה להרגיש ולהיות נוכחים. על משקל "החיים הם פגישה" (בובר), או בניסוח החדש: "החיים הם אירוע חברתי".

* * *

נזכרתי שהיה רעיון שבסוף כל מעגל (או פעילות אחרת) – נתפנה, כל אחד, לחמש דקות לכתוב את הזרע שהוא יוצא עמו מן הפעילות. דמיינתי כרטיסיות.

וזה קשור לעוד נושא שלם הנוגע לתפקיד המודעות (והמשוב) לתהליכי למידה.

מה היא למידה, אם כן?