טיוטא 1
בשני העשורים האחרונים אנחנו עדים לעליה דרמטית של מעורבות/התערבות הורים במסגרות חינוך בהם לומדים ילדיהם. התערבות זו, בה במידה שהיא באה מחוסר סיפוק ממסגרות החינוך הקיימות, היא גם חלק ממגמה תרבותית, ומעוגנת במגמות רחבות יותר המשנות את סדרי הסמכות, ואת מערכי הכוחות והתפקידים בחברה.
כמו בכל מפנה תרבותי, גם כאן הדבר מעורר בלבול, מטלטל את המערכת לטוב ולרע, ומזמין ברור שהוא בעל פוטנציאל למזער את הרע ולהרבות את הברכה.
¯
מעורבות מול התערבות
אתחיל בהבחנה בין מעורבות להתערבות.
מעורבות: כאשר הורה מציע את עצמו כמרכיב חינוכי המשתלב בתוך מערכת המונהגת על ידי מנהיגות בה הוא נותן אמון, אנחנו מדברים על מעורבות.
התערבות: כאשר הורה מנסה לשלוט בשרשרת המנהיגות עצמה, אנחנו מדברים על התערבות. דוגמא קלאסית להתערבות היא כאשר ההורים מתארגנים כדי להחליף את מנהל או מנהלת בית הספר. כאן הם פונים ישר לראש וממילא לכל שרשרת ההנהגה. אבל גם כאשר ההורים לא מבקשים להחליף את המנהיג אלא רק ממדים של מנהיגות, כמו למשל כאשר הם מבקשים להחליף מורה יחיד, או היבטים (תכנים) של מנהיגות שהם במובהק באחריות ההנהגה, גם אז אנחנו מדברים על התערבות. למרות שכאן לכאורה פחות ברור היבט זה של שליטה.
בדרך כלל תיטה המעורבות לפנות לקוטב החיובי (כלומר תברך את הילדים ואת המעשה חינוכי) ומנגד, בדרך כלל (אבל לא תמיד) תיטה התערבות לקוטב השלילי (כלומר, תפגע בסופו של דבר באיכות התהליך החינוכי).
הסיבה לכך שאני מדגיש את ההיבט של שרשרת המנהיגות ורואה כאן את ההבדל בין נזק לברכה קשור להבנה של מהות התהליך החינוכי כצומח מן האוטונומיה של ההובלה. פגיעה בשרשרת ההנהגה, איננה רק התערבות ב"קבלת החלטות" או בתכנים כאלה או אחרים, אלא במקור עוצמתו של המעשה החינוכי, שבמהותו הוא מעשה של הנהגה. משמע ה"טוב החינוכי" הוא לא ערך חיצוני המותקן בתבנית, אלא גישוש יוצר שמקורו בנוכחותו המנהיגה של המחנך (ושרשרת ההנהגה). מעורבות נותנת אמון בהנהגה זו גם אם היא לא תמיד מסכימה על הפרטים. התערבות לא נותנת אמון בהנהגה זו גם אם על הפרטים היא דווקא מסכימה.
¯
חשיבות ה"איך"
מה שיעשה את ההבדל בין התערבות למערבות, ובעיקר את ההבדל בין ההיבטים החיובים ולהיבטים השלילים לא קשור רק ב"מה" שנעשה, אלא הרבה פעמים ב"איך" שנעשה ובעיקר למקום שממנו נעשית ההתערבות/מעורבות.
זה קשור בעיקר להבנת מערך האחריות המגולמת ב"איך" הזה. משמע, יחסי האחריות בין המרכיבים השונים במסגרת החינוך הן מן הגורמים המשפיעים ביותר על הברכה או הנזק שבהתערבות/מעורבות הורים.
כך למשל, הורה יכול לפנות למסגרת החינוך (להנהגה או למחנך) בבקשה שילמדו חשבון עם בדידים מסוג כזה ולא אחר, ואותה בקשה עצמה יכולה להיות התערבות או מעורבות, תלוי ב"איך", ובעיקר במערך האחריות המגולם ב"איך" זה. אם ההורה מציע את חוכמתו וניסיונו (אולי היה מורה למתמטיקה בעבר, או קרא מאמרים חשובים בנושן) כחומר גלם במהלך חינוכי שמונהג על ידי המחנך, כי אז זו תהיה מעורבות. הוא מבקש לשכלל את ההנהגה של המחנך, ולא לשים את עצמו במקומה. ממילא אם המחנך יבחר שלא להשתמש בבדידים המוצעים, ההורה לא ירגיש נפגע אלא להפך (שהרי המחנך פעל על פי מיטב הבנתו המנהיגה, ודבר זה חשוב לא רק למחנך אלא גם להורה שהמחנך יהיה כזה). שונה המצב בהתערבות. כאן אף שההורה כביכול רק "ביקש", באמת זה יהיה בלתי נסבל בשבילו שהמחנך לא יקבל את הצעתו. באופן לא מודע הוא רואה במחנך הארכה – יד מבצעת – של שלטונו שלו.
כמובן, מה שיעשה את ה"איך" לא תלוי רק בהורה, אלא גם בפרשנות של המחנך – אותה הצעה של הורה יכולה להתפרש על ידי המחנך או כמעורבות או כהתערבות, לא משנה מה הייתה כוונתו המקורית של ההורה. ומכיוון שמדובר תמיד במערך דו צדדי, הרי שבאופן תיאורטי למחנך תמיד יש פוטנציאל להפוך התערבות למעורבות.
נקודת המוצא לחיבור זה, אם כן, היא שישנו מערך אחריות "טבעי", אשר הבנתנו אותו ויכולתנו להתאים את עצמנו אליו יניב את מיטב הברכה לילדים. ומנגד אני מזהה את עיקר ההשפעות השליליות של ההתערבות הורים (ובמידה מסוימת גם של המעורבות) כנובעות מבלבול בנושא האחריות.
גדולה אמונתי שברור עמוק, והבנה מחדשת של מערך האחריות בין כל המרכיבים של מסגרת חינוכית, יוכל לתמוך במעורבות הורים בריאה.
¯
מערך האחריות
משולש האחריות שאני רואה לנגד עיניי כולל בתוכו את ההורים, המחנכים, וההנהגה (ההנהלה, ההובלה של המסגרת, ולפעמים פשוט "המקום"). כל אחד מהם, כמובן, אחראי כלפי הילד (ואלוהים), אבל גם מקיים מערך של אחריות הדדית עם שאר המרכיבים. למעשה, באופן חלקי, טיב האחריות של כל אחד מהם בנפרד כלפי הילד קשור למערך האחריות שביניהם.
בתהליך הברור אבחן את טיב מערך האחריות בזוגות:
מחנכים-הורים
מחנכים-הנהגה
הנהגה-הורים
ורק אחר כך אנסה להרכיב את הפאזל המשולש.
לצורך הבחינה של מערכי האחריות הזוגיים אייצר סימולציות מחשבתיות שמדמות את היעדרו של המרכיב השלישי, ובאופן זה מבודדות את מערך האחריות הזוגי ומאפשרות לרדת לעומקו.
¯
החוזה
אפשר לתרגם את שאלת האחריות לחוזה המשתמע ממנה. חוזים כאלה קיימים בין אנשים גם כשהם לא כתובים ולא מוצהרים, והם מבססים את מהות היחסים ביניהם. היכולת שלנו להניח אותם על השולחן ולעשותם מודעים, תאפשר לנו לערוך אותם מחדש באופן מושכל ומברך.
השאלה של החוזים תהיה אם כן זו:
מה כתוב בכל אחד מן החוזים הבאים: בחוזה בין ההורים למחנכים, בחוזה בין המחנכים להנהגה, בחוזה בין ההורים להנהגה? אילו מחויבויות יש, למשל, למחנכים כלפי ההורים, ולהורים כלפי המחנכים?
¯
מקור האחריות
אבל לפני שאני מתחיל לבחון את מערך האחריות, אני רוצה להתעכב מעט על מהות האחריות ומקורה.
אני מאמין שהאחריות לגידול הילד וחינוכו שייכת במקורה להורים. עם הולדתו של הילד נשלחת לעולם זעקה שהיא תביעה לבוגר לקחת אחריות. ההורה הוא הכתובת הטבעית לזעקה זו, והאֵם בראש ובראשונה. ישנם שבטים שבהם ההורה השני הוא לא אדם אחד אלא כלל הקהילה ולא יודעים ולא רוצים לדעת מי הוא האב הביולוגי.
זו אחריות שמוטלת באופן טבעי על ההורה. ויחד עם זאת, מכיוון שאני רואה באדם בן-חירות, אני רואה גם את האקט המקביל מצד ההורה המקבל על עצמו מבחירה את האחריות הזו המוטלת לפתחו. ועם כל הקושי שבדבר אני יכול לדמיין מצב שבו ההורה מסרב לקריאה זו, ואז היא מופנית לבוגר הבא שנמצא בסביבה – קרוב משפחה, הורה מאמץ וכן הלאה. משמע בעניינה של אחריות לא די שתהא הקריאה, צריכה להיות החירות המקבילה להיענות לה. גם הסירוב, במובן עמוק, הוא אקט של אחריות.
מרגע שנעשתה ה"חתימה" כבר אין זה משנה האם מדובר בהורה ביולוגי או באדם אחר. אני חושב על "חתימה" גם במובן הביולוגי של "החתמה", כמו החיבור הראשון שנוצר בין אפרוח לבין היצור הראשון שהוא פוגש (שהוא בדרך כלל הציפור האם, אבל גם יכול להיות אחר).
החוזה נחתם, אם כן, מסביב לזעקה ולתשובה שמנגד. והאם, בדרך כלל, היא הראשונה לשמוע את הזעקה, והכתובת הטבעית שלה.
כמובן, אני מדבר על זעקה שהיא לא רק זעקה קולית, ועל שמיעה שהיא לא רק שמיעה קולית. הזעקה הזו חודרת ועמוקה ומטלטלת עולמות. וכך גם ה"השמיעה" שלה – זהו חיבור אלכימי, מתיך אישיות, יוצר עולם.
וגם כאן, לא ההגדרות החיצוניות חשובות, אלא החוזה הלא כתוב הנחתם במעמקי הנפש. אפשר למשל שהאם תהיה שם, וכלפי חוץ תיקח אחריות, אבל לא תשמע את הזעקה ולא תשיב לה. במקרה כזה האחריות נותרת תלויה באוויר, והיא ממשיכה להישמע בחלל, מחפשת את הבוגר הבא שיקשיב לה. אני מדבר על מקרים מאוד קיצוניים שבהם האם לא חשה כל חיבור של אחריות אל תינוקה, ולא קורית אותה "החתמה". וכל מי שפוגש אותם חש את הזרות העקרונית הזו.
אני מאמין שדי בבוגר אחד כדי שזעקה זו תקבל את כתובתה (לא חייבים שניים). אבל, כמובן, אין מניעה שיהיה עוד אדם אחד או רבים שיקבלו על עצמם מרצון להיענות לקריאה זו, ואז, מרגע החתימה, תהיה אחריותם זהה לזו של האם (ראה מקרה האב). שוב מדגיש את צד הבחירה החופשית באקט ההיענות.
¯
האחריות מול הילד
בהינתן שהאחריות המקורית היא של ההורה – מה משתמע מכך לגבי האופי של האחריות של השותפים הנוספים?
הייתי קובע שני כללים מרכזיים:
- האחריות של כל בוגר המחליף את ההורה היא כלפי הילד, לא כלפי ההורה. והיא יונקת מן הקשר המיוחד שלהם, ומן המעמד בוגר-ילד.
- אבל, להורה ישנה אחריות קודמת, וכל אחריות שיש לבוגר אחר נובעת מפינוי מקום של ההורה.
משמע, אפשר לומר שהאחריות של כל בוגר שאינו הורה, מצד אחד היא אחריות שלמה כלפי הילד, ומצד שני תלויה בהעברת האחריות של ההורה. ומכיוון שהאחריות המקורית היא של ההורה:
- זהו ההורה שצריך ליזום את העברת האחריות, ולעשות זאת לא רק באופן תיאורטי אלא גם באופן מעשי.
- ולהורה יש אחריות על האחריות. (משמע לוודא שמידת האחריות שהוא מוסר באופן מקומי, אכן מגיעה לכתובת הנכונה).
יש להדגיש את שלמות האחריות של "מחליף" ההורה. נדמה לי שיש כאן, כמו שבועת הרופאים, מעין שבועת מחנכים, שהיא קודמת לאחריות המועברת על ידי ההורה. אחריות הקשורה לייעוד שלקח על עצמו בחיים. זה נכון שבנוכחות ההורה שוב אין הוא אחראי – האחריות חוזרת להורה – אבל אותה מידה של אחריות שנמסרה בידיו, מרגע שנמסרה, יונקת ממקור הקשור לייעודו וליחסי מבוגר-ילד – משמע ממקור עצמאי, לא ממקור ההורה. וההורה הוא רק זה שבהסכמתו יוצר אקטיבצייה של אחריות זו. במובן הזה יש לומר שהאחריות של המחנך כלפי הילד היא אחריות שלמה ומוגבלת.
אגש כעת לבחון את המשתמע מהנחות אלה ביחס לכל אחד מהזוגות הורה-מחנך, הורה-מקום, מחנך-מקום.
הורה-מחנך
מה הוא טיב החוזה בין ההורה למחנך כשאנו יוצאים מנקודת הנחה שהאחריות המקורית לילד היא של ההורה?
הסימולציה הראשונה מיועדת לבחון שאלה זו.
סימולציה 1
נדמיין מצב שבו אין הנהגה או מקום שהוא שונה מן המחנך, אלא רק יחסי מחנך-הורה. זה לא כל כך קשה לדמיין. חישבו על מקום חינוך שמורכב ממחנך יחיד הדואג לכול. נאמר גננת יחידה בגן, או מורה עצמאי הפותח כיתת לימוד בביתו, או רב או מורה לנושא מסוים.
בתנאים כאלה, מה סוג החוזה הנחתם בין ההורה למחנך?
בהינתן שהאחריות המקורית היא של ההורה, אני חושב שזה היחס ביניהם:
ההורה פונה אל המחנך ומבקש ממנו שיחליף אותו באחריותו לזמן מה.
מקבילה לכך אפשר למצוא בברית מילה היהודית שהיא בעצם מצווה של האב. היות ורוב האבות הם חסרי ניסיון במילה, הם פונים אל מוהל מקצועי, ומבקשים ממנו שימלא את המצווה במקומו. ברור מסדר דברים כזה שאין חובה למחנך להיענות לבקשת ההורה, ובאופן תיאורטי הוא היה אמור לבחון כל בקשה לגופה ולהכריע אם הוא מוכן לקחת את הילד המסוים הזה תחת חסותו החינוכית.
אני מניח שאפשר למצוא מודל דומה בעולם העתיק בתחום השוליה והחונכות. ההורה היה פונה אל האומן (נגר, נפח, צייר וכדומה) ומבקש ממנו לחנוך את בנו/בתו, וזה היה נענה כן או לא. או בדוגמא יותר יהודית – פונה אל הרב שיקבל את ילדו אל החדר.
מספר דברים משתמעים ממודל זה. את הראשון כבר אמרתי – אקט הבחירה החופשית של המחנך להיענות לבקשה זו. השני קשור לאקט השחרור המקביל מצד ההורה. משמע, היות והאחריות המקורית היא של ההורה, הוא לא רק מבקש רשות להעביר אותה, הוא גם מעביר אותה בפועל. משמע, הוא מאציל מאחריותו באופן זמני והמחנך ממלא את מקומו. כאשר ההורה לא העביר את האחריות בפועל, נותר החינוך בצל האחריות של ההורה, ובמובן עמוק לא מתאפשר במפגש בין מחנך לילד. במקום הזה זו אחריותו של המחנך לסרב להמשיך לחנך את הילד.
כמובן, ממודל זה גם נגזרת אחריותו של ההורה למצוא את המחנך שאכן נראה מתאים ויכול להחליף אותו. ומכיוון שהאחריות המקורית היא עליו אז עליו גם מוטלת החובה להגדיר את טיב ההתקשרות – מה כוללת בקשתו – איזה חלק של אחריות הוא מעביר ואיזה לא. הגדרה זו, מן הסתם, תהיה קשורה גם לאופן שבו הוא מבין את אחריותו שלו כהורה.
למשל, האם האחריות הזו כוללת רק דאגה לשלומו של הילד, או גם לצמיחתו? לחינוכו או רק ללימודו?
אני חושב שהרבה קושי נוצר במקום שבו ההורים לא מבינים את אחריותם שלהם וזה הופך בסופו של דבר ל"חוסר אחריות של המחנך" אותה הם קוראים בסיטואציה. ויש פה מורכבות גדולה מאוד הקשורה לבלבול ותחושת האשמה של ההורה, ובעיקר לכך שאין הוא מבין את אקט חירותו בנושא האחריות. (משמע שאחריות נובעת מחירות).
מה יחשב כהפרת חוזה?
קודם כל עצם זה שהמחנך מסרב לחנך ילד מסוים בוודאי שזה לא הפרת חוזה.
וחשוב להדגיש שוב שהאחריות היא כלפי הילד לא כלפי ההורה. אותו מקטע של אחריות שההורה העביר למחנך, היא כעת גם החירות של המחנך. במקום הזה לא יכולה להיות תלונה על כך שהמחנך לא חינך בדרך שבה ההורה רואה לנכון, אלא רק על כך שהוא לקח על עצמו אחריות ולא היה נאמן לאחריות זו כפי שהוא, המחנך, מבין אותה. משמע, הסירוב לחנך חייב להיות חלק בלתי נפרד מן הכלים של המחנך.
זו האחריות של ההורה לנסות להבין את גישתו של המחנך ולבחור בה כן או לא. מנגד, יש צורך כאן בשקיפות ויושר מצד המחנך שיאפשרו בחירה אמיתית מצד ההורה. נדמה לי ששקיפו ויושר אלה הם גם עיקר האחריות ההדדית במצב זה.
¯
הורה-מקום
אבל ברוב המקרים ההורה לא פונה ישירות למחנך, אלא אל מקום חינוך ואל העומד או העומדים בראשה. הוא רושם ילד למסגרת חינוך אחרי שהוא מתרשם ממנה, ולפעמים הוא אפילו לא יודע מי יהיו המחנכים הישירים של ילדו.
מה הוא טיב החוזה שנחתם, אם כן, בינו לבין ה"מקום" המיוצג באופן חי על ידי העומדים בראשו?
אני כותב "מקום" אבל כשאנו מגיעים לשאלת האחריות, "מקום" לא יכול להיחשב כישות של אחריות. מקום, מבחינה זו, בהכרח יחזור ויתנקז אל מנהיג או מנהיגי המקום. צריך אדם.
הסימולציה הנדרשת כאן היא קצת יותר מורכבת, שכן אנחנו רוצים לבודד לצורך הברור את המחנך החוצה מן המשוואה ונדרשים לדמיין מקום שאין בו מחנכים.
סימולציה 2
זהו מצב דומה אולי למצב של "משחקייה" שמתוחזקת על ידי אדם אחד או קבוצה. המשחקייה מתפקדת as-is והעומדים בראשה דואגים שתהיה בטוחה, מעניינת, וכן הלאה. אבל אין הם אחראים לכך שיהיה שם בוגר שילווה כל ילד וילד. על מנת להתאים את ה"משחקייה" לעולם החינוכי אנחנו יכולים להוסיף שהדאגה של המובילים למקום היא גם לאקלימו הנפשי והרוחני של המקום, שיהיה עשיר למשל באמצעי למידה, שתהיה בו "אסיפות", תחושת סדר ותכלית וכן הלאה. ולצורך העניין אפשר אפילו להגזים ולהכניס אנשים שמצד עצמם אין להם שום אחריות אישית כלפי הילדים, אלא הם עסוקים בתפעול המרכזים,או בהקרנה של איכויות חינוכיות שאינן פונות לילד כזה או אחר, אלא חלק מתחזוקו של אקלים המקום. זהו מקום ללא מחנכים.
איזה סוג של חוזה, ירצה ההורה לחתום מול מקום כזה?
הרי ה"מקום" אינו אישיות. ובמובן הזה הוא אינו יכול לשאת אחריות חינוכית. אותו חלק אחריות שההורה מפנה מעצמו, לא יוכל להימסר בידי ה"מקום", וגם המנהיג, בהקשר הזה לא יכול לשאת באחריות אישית, שהרי במקרים מסוימים הוא בכלל לא פוגש את הילד. הייתי אומר, שבמקרה כזה, ההורה יצטרך בעיקר לסמוך על ילדו, ולאפשר לו את אותה תנועה שהוא מאמין שהיא ממילא כבר תחת אחריותו של הילד. או בניסוח אחר, הילד לא מוסר את הילד בידי מישהו, אלא שם אותו ב"מקום" (לא "בידי" המקום, שהרי למקום אין ידיים).
מה שיבקש ההורה מן המקום זה בעיקר את הגדר – גם במובן הפיסי וגם במובן הנפשי. גם כאן, כמובן, השקיפות חשובה, כמו גם אפשרות לשיח שבו תבוא לידי ביטוי שקיפות זו. מה יחשב כהפרת חוזה? אם לא יהיו מרכזי הפעילות שדובר עליהם, אם לא יהיה האקלים הנפשי הראוי, אם הילד יהיה בסכנה שהוא לא יכול להתמודד אתה, וכן הלאה. כלומר – אם מה שבתוך הגדר הוא לא מה שסוכם בחוזה, ואם הילד יצא מן הגדר.
¯
מקום-מחנך
בדרך כלל החוזה היחיד שנחתם בפועל הוא בין המקום למחנכים (בין ההנהלה לאנשי הצוות, שהם גם ברוב המקרים ביחסי עובד-מעביד ומחויבים מתוך כך על חתימת הסכם עבודה, שהוא לא בהכרח חופף את ההסכם שאנו מדברים עליו בהקשר הנוכחי), ודווקא כאן העניין רחוק יותר ממקורה של האחריות – ההורה. איזה מן חוזה נחתם אם כן בין המקום למחנך?
סימולציה 3
לצורך העניין אפשר לדמיין מקום שאין בו הורים – הילדים נלקחים מ"מחסן" ומוחזרים אליו בסוף היום. זה שונה ממצב של פנימייה לילדים יתומים – ששם אנחנו חוזרים למודל בו המבוגרים בבית-יתומים מקבלים אחריות שהיא זהה לאחריות ההורים שאינם. בסימולציה הנוכחית הזעקה היסודית של הילד נענית ב"מחסן", ואילו כאן, במקום, האחריות המקומית והזמנית מגולמת ביחסי מקום-מחנך.
נדמה לי שכאן – אם בכל זאת חוזרים לעולם החינוך – האחריות היא לאפשר למחנך לעבוד ולגלם את האחריות החינוכית שבשלה הוא נשכר כמחנך. במקביל המקום יכול גם לתמוך בעבודתו, ולספק לה את התנאים המתאימים. זה יהיה דומה להזמנה של מומחה למפעל, הפועל באופן עצמאי כסוג של עובד קבלן. זה כך בשל האופי המיוחד של העבודה החינוכית. (ומודל דומה, אני משער קורה ברפואה לגבי עבודתו של הרופא – המערכת לא אומרת לו כיצד לטפל בחוליו, אלא רק מספקת את המסגרת המתאימה לעבודה זו). משמע, שוב, האחריות של המחנך היא כלפי הילד, אבל בחוזה מול המקום, המקום אמור לסייע למחנך להגשים את אחריותו בצורה המיטבית.
במובן מסוים אין זה משנה מבחינת המחנך אם זה ה"מקום" שמפקיד את הילד בידו, או ההורה. ולצורך העניין, ובסימולציה הנוכחית ה"מקום" יכול להיחשב כ"הורה", שממילא גם מגדיר איזו פיסה של אחריות הוא מפנה. ושוב יש לומר, האחריות של המחנך כלפי הילד היא שלמה, גם אם היא לא מקיפה מבחינת תכניה ואורך זמנה.
במקביל ישנן חובות שקשורות בניהול המקום. חובות דיווח, ארגון המקום וכן הלאה.
¯
הפאזל השלם
במציאות המצב מורכב יותר. ברוב המקרים ישנו קשר משולש הורה-מחנך-מקום, וכאשר אין ברירות והבנה, יכולה ליפול האחריות בין הכיסאות.
אני שב ומדגיש שהאחריות המקורית לילד היא בידי ההורה ומכאן גם האחריות שלו לאחריות. כלומר, אם יש מישהו שצריך לזהות שהאחריות נפלה בין הכיסאות – זה ההורה, ובאחריותו לזהות זאת. אבל בידי מי בעצם הוא מוסר את אותו חלק של אחריות שהוא מפריש – בידי המחנך או בידי המקום? ראינו שבידי המקום הוא לא ממש יכול למסור אחריות במובן של אחריות שלמה. אבל מצד שני, ברוב המקרים את החוזה שלו הוא חותם מול המקום, לא מול המחנך.
נדמה לי שאפשר לחשוב על מספר מודלים.
במודל אחד המקום מתווך בין ההורה למחנך. הוא מייצר "מאגר" מחנכים, וכן מקום שבו הם יכולים לעבוד, תנאים שמאפשרים להם לעבוד, ואז מפגיש בין ההורה למחנך, וכל הורה צריך לחתום מול המחנך המסוים הזה (אגב, זה יכול להיות גם שניים או שלושה מחנכים). בחוזה המשולש הזה, ההורה חותם מול המקום כאילו אין מחנך, (ראה מקרה למעלה) ומול המחנך כאילו אין מקום. שני חוזים שהם נפרדים. מן המקום הוא לא יצפה לאחריות חינוכית, אלא רק לגבולות ותוכן, ומן המחנך הוא יבקש להחליפו באופן זמני באחריותו.
במודל אחר ההורה חותם מול המקום, אבל לא מול המחנך, אותו הוא לא מכיר ולא מבקש להכיר. הוא סומך על הילד שלו. אין הוא פונה אל המחנך שיחליף אותו באחריותו אלא רק אל המקום שידאג לגדרות שיאפשרו לילד לממש את אותה מידה של אחריות שהוא סומך להפקיד בידו. המחנכים במקום כזה דואגים להפעלת המקום ולאותן גדרות – זו אחריותם כלפי המקום. אם הם מבטאים את שבועת המחנכים שלהם, הם עושים זאת באופן מאוד מקומי מול הילד, שהרי עיקר האחריות היא של הילד (ההורה הפקיד אותה בידו), ובמובן זה אפשר להתייחס אליו כבוגר, והאחריות החינוכית בטלה.
במודל אחר, המקום והמחנכים אחד הם. מודל כזה מחייב שהמקום יהיה מספיק קטן, כדי שכל מחנך, ולא משנה מה תפקידו במעגל המנהיגות, פוגש את הילד וחולק אחריות משותפת.
ומן הסתם ייתכנו מודלים נוספים. והדבר פתוח להמשך חקירה.
לסיכום,
לא פרטתי בחיבור זה את מהותה של האחריות – מה היא כוללת ובמה היא באה לידי ביטוי, לא בהתייחס להורה ולא התייחס למה שההורה מפריש למחנך – אלא רק את טיב היחסים ואת האופן שבו היא מתחלקת בין הגורמים השונים. ייתכן שכניסה יותר לעומק לגבי טיב האחריות גם תוסיף ותדייק את ניסיון הברור הנוכחי.