מילות הקשר (2015):
כחמש שנים לפני שהוקם מיתר כתבתי ספר על בית הספר אידאלי כפי שראיתי אותו בדמיוני. אז היה לי ניסיון מסוים בהוראת מדע בבתי ספר רגילים, ומפגש ארוך שנים עם ילדים כחונך, וחלום ישן, עדיין, שכאשר אהיה גדול אקים מן בית ספר שכזה… מה שבמובא בהמשך הוא הפרק השמיני בספר. ובקריאה חוזרת אני מוצא שיש בו עניין.
- שאלה של חירות
אני משתמש במילה חופש/חירות באופן מעט שונה מן המקובל. חירות כפי שאני מבין אותה קשורה אצלי למושגים שונים אשר כולם מבטאים פנים א חירות ל חירות זו:
א. חירות ומרחב מחיה. בטבע קיים באופן עקרוני שיווי משקל אופטימאלי בו כל פרט ממין מסוים חי ביחידת שטח מוגדרת. שני המצבים הקיצוניים אינם טובים לפרט ולמין: אם השטח לכל פרט רחב מדי והמרחק בין הפרטים גדול מדי מתחסרת האינטראקציה בין הפרטים, החיונית לקשרים חברתיים ולצורך רביה מגוונת. ואם המרחב לכל פרט מצומצם מדי, סובל כל פרט מבעיות תזונה ומחיכוך יתר בפרטים אחרים. אחת התוצאות של צפיפות יתר היא עליה ברמת התוקפנות. המילה "מרחב" כאן אינה מתייחסת למרחב הפיסיקלי כי אם למרחב האקולוגי. על גבי אותו מרחב פיסיקלי קיימים כמה וכמה מרחבים אקולוגים כמספר המינים החיים בו. וכך שני מינים יכולים לחיות בכפיפה אחת מבלי שחדירה של פרט ממין אחד לשטח של פרט ממין אחר תחשב כהשגת גבול. המרחב האקולוגי, הוא, במובן מסוים, חלק מבעל החיים. חלק מן הנפח שתופס בעל החיים. בעל החיים אינו נגמר בגבולות הפיסיים של גופו אלא בגבולות האקולוגים של נחלתו.
מה שנכון לגבי בעלי חיים נכון גם לגבי האדם, אם כי המרחב האקולוגי שבו חי האדם הוא מרחב מורכב ביותר. כאן אנחנו לא מדברים רק על שטח אדמה אלא על "שטח חברתי" שכולל מעמד חברתי, תפקיד חברתי, מקצוע ועוד.
המושג חירות מבחינתי מגדיר את המרחב האופטימאלי.
זהו אותו חלל שבו יכול האדם "לתפוס מקום" או להיות בעל נפח, להיות בעל אותו נפח אשר מוגדר באופן טבעי על ידי התפתחותו של יחיד מסוים. על פי רוב, בחברתנו, זה אינו המצב. הנפח שתופס כל פרט אינו מוגדר על ידי צרכיו הפנימיים אלא על ידי גורמים חיצוניים המעצבים מעין מיטות סדום. מרחב זה מוקצב הן בכמותו והן בצורתו על ידי החברה. כך, למשל, מנהל בבית ספר תופס יותר מקום מאשר מורה בבית ספר. יתרה מזאת הן למנהל והן למורה יש מרחב בעל צורה מסוימת. מרחב זה מגדיר את השטח שבו יכול כל אחד מהם "לנשום בחופשיות" בלי שקיומו של האחר יפריע לו. במרחב שלו יעשה כל אחד מהם ככל העולה על רוחו "זו זכותי" יאמר המנהל, זו הזכות שניתנה לי על ידי החברה" "זו זכותי לומר למורים מה לעשות". היות ולמרחב זה יש צורה מוגדרת הרי שישנן התנהגויות מסוימות שאין למנהל זכות עליהן.
אבל מה שמגדירה החברה אינו בהכרח מה שלוקח האדם לעצמו. הגורמים האישיותיים מהווים כאן גורם חזק. ישנם אנשים שחשים באופן בסיסי שאין להם כל זכות לתפוס נפח. בדרך כלל בשעת שיחה הם יצמצמו את עצמם ויהיו הראשונים לוותר. גם אם החברה תנפיק להם מרחב מוגדר היטב הם עשויים עדיין שלא לנצל אותו. אחרים אף הם חסרי בטחון עצמי ימצאו בהגדרה החברתית מקלט ויקדישו את חייהם לביסוס וחיזוק מעמדם כבעלי אותו סטאטוס חברתי שהעניקה להם החברה. (למשל סטאטוס של מנהל). אנשים אלה יהיו בדרך כלל תוקפניים במיוחד כלפי כל חריגה אל תוך המרחב שלהם. אחרים ימעטו להפנים את ההתוויות החברתיות לגבי המרחב שמותר להם לקחת והם ייקחו בכל הזדמנות ומכל הבא ליד. הם חשים שזו זכותם המלאה לתפוס את הכמות הגדולה ביותר של מרחב. אלה הם בעלי הנפח, הנוכחים שאי אפשר להתעלם מקיומם.
מושג ה חירות כפי שעולה מהקשר זה הינו מושג חברתי והוא מעלה את הבעיה החברתית הבאה: כפרט אני רוצה להתפתח בדרכי שלי ולתפוס מקום כפי שהתפתחותי מגדירה ולא כפי שהחברה מגדירה. אם הפנמתי את ערכי החברה ואני מתפתח להיות יציר חברתי מובהק וכאילו בדרך טבעית מקבל על עצמי את החלל החברתי המתאים לי כי אז אין כל בעיה, אבל אם לא הפנמתי מספיק את ערכי החברה, והתפתחותי לא עולה בקנה אחד עם המרחב שהקצו לי, אני בבעיה. בעייתי היא בעיה של חירות: אין לי די מקום להתפתח, אני לא יכול לנשום בחופשיות. אני לא מסוגל לתפוס את הנפח הטבעי שלי ומשום כך אני משול לאותו עץ שגידלו אותו בתוך צינור מסורג. הכיוון הטבעי של התפתחותי מכוון אותי להיות משורר אבל מופעל עלי "לחץ" מכל הכיוונים להיות עורך דין. אין לי מספיק כוח לתפוס נפח באופן טבעי ולפיכך אני מוותר והופך להיות עורך דין בינוני. זו דוגמא חיצונית והיא מציגה את הבעיה רק באופן שטחי. האופן היותר עמוק שבו מתבטאת בעיית החירות הוא האופן בו כיחיד בתוך חברה אני עשוי לפחד מלחשוב מחשבות מסוימות, להרגיש רגשות מסוימים ולבסוף להתנהג בצורה מסוימת. זה לא חייב להיות פחד מודע. (זה היה טוב אם זה היה פחד מודע). אבל פחד זה בסופו של דבר פועל למחיקתו העצמית של האדם. לכל אלה יש סימנים גופניים המתבטאים בעיקר בגיל הילדות (קשיי נשימה, לחץ בחזה, בטן קשה, עצבנות וכו).
אני מדבר על חברה שנותנת או לא נותנת מרחב מחיה. ברובד מסוים זו אכן החברה שמכריעה עבור האדם מה הנפח שהוא רשאי לקחת לעצמו. אבל, ברובד אחר, זהו האדם שבעצמו מכריע עבור עצמו. הוא זה שבסופו של דבר מגביל את חירותו. הוא עושה זאת מכיוון שהפנים ערכי תרבות מסוימים, הנחות מסוימות ודוגמאות מסוימות אשר גורמים לו לחתוך בבשר החיי של קיומו. את אלה הוא הפנים עוד בילדותו כאשר לא הייתה לו האפשרות לבחור. כעת הוא לא מעיז "לקחת נפח" מעבר למה שקבע לעצמו, הוא לא מעיז להרחיב את החזה מעבר לגבולות מסוימים ובמצבים קיצוניים הוא הופך להיות צמח מנוון.
ב. חירות והתפתחות: החירות, אם כן, לפי ניסוחי למעלה היא החירות להתפתח. החירות לגדול לכל כיוון שאני מעלה על דעתי ובכל אופן שאני מעלה על דעתי. מצב של חוסר חירות הוא המצב שבו האדם אינו יכול להתפתח. היה אפשר אולי לטעון שהכול הוא יחסי ובמילא האדם מוגבל תמיד, אך טענה זו לא הייתה מסבירה את הכאב ותחושת ההתנוונות שהיא תוצר הלוואי למחיקתו העצמית של האדם. במובן הזה בית הספר הוא מוסד הגוזל חירות הרבה יותר מכל בית סוהר רגיל. הוא גוזל חירות גם מכיוון שבסופו של דבר הוא מגדיר גבולות התפתחות הרבה יותר צרים מן הגבולות הטבעיים וגם משום ששוהים בו היצורים שתנופת התפתחותם היא הגדולה ביותר – הילדים. הוא נותן לילד את הכלים למחיקתו העצמית, הוא מגדיר לו מה מותר לחשוב ומה אסור לחשוב איך מותר להתנהג ואיך אסור ובפרט מה הוא זכאי להרגיש ומה לא. בית הספר כאן הוא לא דווקא הגורם המקורי כמו שהוא הגורם המתווך של חברה שהיא במהותה מורה את מחיקתו העצמית של האדם. רוב האנשים החיים בתרבותנו הם אנשים מחוקים. הם לא היו כאלה כשנולדו והם היו יכולים להיות אחרים לחלוטין לו גדלו בחברה אחרת.
ג. חירות ושיח: אני אומר שלהיות אדם חופשי הוא להיות אדם שתופס את הנפח הטבעי שלו. ועוד אני אומר שהגבולות הטבעיים של האדם אינם הגבולות הפיסיקליים של גופו במרחב הפיסיקלי אלא הגבולות של המרחב האקולוגי שלו. המרחב האקולוגי הוא חלק מנפחו של האדם. כעת אני מוסיף משמעות להגדרתו של המרחב האקולוגי: מרחב זה מגדיר את אפשרויות האינטראקציה של האדם עם סביבתו או במילים אחרות את פוטנציאל השיח שלו עם סביבתו. במובן זה, הגבול הטבעי אינו הגבול ה"טבעי", אלא הדבר הדינמי שמהווה את אפשרויות השיח של הפרט. יחיד מסוים יכול לדבר עברית אך אינו מדבר צרפתית. השפה העברית כלולה באפשרות השיח שלו. היא חלק ממה שאני מכנה "נפחו". אבל הוא יכול גם ללמוד צרפתית ולהפכה גם היא לחלק מנפחו ומאפשרויות השיח שלו עם העולם. הוא לא היה יכול ללמוד צרפתית אם לה היה בא במגע עם צרפתים או לחליפין אם לא הייתה קימת שפה כזו בעולם. ה"טבעי", אם כך, אינו דווקא מה שמוכתב בתוך הגנים. אלא הפוטנציאל לשיח הקיים באינטראקציה בין הפרט לסביבתו. פוטנציאל זה מוגבל באופן טבעי הן על ידי הנפח שהפרט כבר תופס (כלומר השיח שכבר יודע היחיד לשוחח) והן על ידי אפשרויות הסביבה. כאן אין מצב של חוסר חירות. חוסר החירות בא לידי ביטוי כאשר היחיד מסוגל לשכלל את שיחו עם הסביבה (ועל כן באופן טבעי שואף לכך) ומוצא שהוא מוגבל. מוגבל על ידי ערכים שהפנים, על ידי צווים חברתיים וכו'. כך למשל קורה כאשר יחיד מסוים מבקש לדבר אל צמחים אך אינו מדבר כי הוא מפחד להיראות מוזר.
אבל, כאמור, הגבלת השיח יכולה לנבוע מעצם העובדה שאין בסביבה בני שיח מתאימים. האנשים שאמורים היו לאפשר את השיח מצאו לנכון לצמצם את עצמם, הם לא מבינים, לא רוצים לשוחח. וחוסר הבנה זה, החוסר ביכולת הידברות, הינו דבר כואב עבור מי שמבקש לשוחח. משום כך אדם המבקש חירות לעצמו מבקש מניה וביה חירות לאנשים סביבו. הוא יודע שאם הם לא יהיו חופשיים להתפתח ולשוחח גם הוא לא יהיה חופשי להתפתח ולשוחח.
ד. חירות ומגע. מכל מה שנאמר עד כאן מסתבר שהחירות היא חירות לגעת, כי הרי השיח הוא היות במגע. ההתבטאות המוחשית ביותר לחוסר החירות במובן זה הינו הקושי במגע גופני שהוא אולי אחד מן המאפיינים הבולטים ביותר של חברתנו. וכרגיל חירות לגעת משתמעת לשני פנים ויוצרת את הגבול האופטימאלי של המגע. מצד אחד לא היינו רוצים שכל אדם יוכל לגעת בנו ככל העולה על רוחו ומצד שני היינו מצפים להרבה יותר מגע גופני, ולאו דווקא מיני, בין אנשים שונים.
חשיבות עניין זה עולה אלפי מונים במגע עם ילדים אשר המגע הגופני הוא אחד מן הדרכים החשובות שלהם ליצור קשר עם העולם. בבתי ספר הקיימים היום כמעט ואין כל מגע גופני בין המורים לילדים. אין ליטופים, אין חיבוקים, אין אפילו מגע יד אל יד. מה הפלא שהילדים, כשהם יוצאים להפסקות, מרביצים זה לזה? הם מבטאים בכך את כאבם על חוסר המגע. הם יוצרים בדמותם את העולם. חוסר המגע הוא לא רק מניעה, הוא פעילות אקטיבית של הכאבה. כאשר ילדים מרביצים זה לזה, הם למעשה מחקים את ההכאבה שגרם להם חוסר המגע ומתוך כך גם יוצרים מגע ממשי.
בניסויים שונים שנעשו הסתבר שתינוקות שקיבלו מגע גופני ואפילו ממבוגרים מפגרים התפתחו טוב יותר מאחרים שקיבלו פחות מגע. ילדים בכל הגילים זקוקים להמון מגע. בוודאי לא רק למגע גופני אבל הבעיה במגע הגופני הוא רק ביטוי לבעיה הקיימת לכל אורך הדרך.
ה. חירות ולהיות לבד. אני מבחין כאן בין בדידות ל"להיות לבד". בדידות מתייחסת לחוויה הפסיכולוגית בה האדם חש צורך להיות במגע עם אנשים אך אינו יכול להיות מסיבות שונות. אדם יכול להיות בחברת אנשים רבים (הוא לא לבד) ובכל זאת לחוש בדידות, ולעומת זאת הוא יכול להיות לבד ולא לחוש בודד. ישנו מצב אופטימאלי של היות לבד אשר מהווה תנאי ל חירות. מן הסתם גבול זה משתנה בין אנשים אבל באופן כללי יש לי הרושם שאנשים בתרבותנו נמצאים הרבה פחות מדי לבד מכדי לאפשר התפתחותה של חירות. חלק מן הבעיה טמון בבדידות. אנשים רבים מזהים את ההיות לבד עם הבדידות ונמנעים בכל דרך מלהגיע למצב זה. הם כמהים למגע וככל שזה נמנע מהם כך הם נדבקים יותר בחברת אנשים וכך הם מוכשרים פחות ליצור מגע. אבל להיות לבד הוא לא בהכרח להיות בודד. להיות לבד הוא נקודת המוצא לאפשרות של אדם לפגוש אדם אחר. זהו התנאי שמאפשר את העמידה המלאה שלי כאדם שלם ועצמאי ועל כן המסוגל לשוחח. אחת הבעיות בחיי הנשואים, למשל, היא בדיוק נקודה זו. דווקא משום ששני בני הזוג אינם מסוגלים לכבד זה את זכותו של זה להיות לבד הם גם אינם מסוגלים לאהוב ולשוחח. הם חושבים שזהו הכרח לישון מדי לילה במיטה אחת והדימוי שיש להם מרומנטיקה מצטייר בדמות הזוג האידיאלי שכל דבר הם עושים ביחד. אבל אינך יכול לפגוש את העולם כזוג, אתה חייב להיות לבד כדי שמפגש זה יהיה מלא. זה מתוך "לבד" זה שאדם מסוגל לזקק את חירותו.
מן הסתם ישנו מקצב אידיאלי של להיות לבד ולהיות בחברת אנשים אחרים. אף אחד מן המצבים הקיצוניים אינו תורם לאפשרות של האדם לשוחח.
בכל הביטויים שהעליתי למעלה לא העליתי את האפשרות שחירות היא היכולת של האדם לעשות כל מה שהוא רוצה. נכון אמנם שמבחינה תרבותית אדם שאינו יכול להגשים את מה שהוא רוצה הוא אדם לא חופשי (למשל בבית סוהר) אבל מצב זה לא נכנס להגדרת החירות שהגדרתי למעלה. למעשה המצב הוא הפוך. הדבר הוא כך מכיוון שהרצון עצמו יכול לנבוע משני מקורות שונים בתכלית. מקור אחד הוא הצורך בשיח, למשל אני משוחח עם מישהו ומוצא את עצמי רוצה להגיד לו דבר מה נוסף. כמעט ולא הייתי קורא לצורך זה שעולה ומתפתח בי תוך כדי השיחה בשם רצון אך אם כן הרי שרצון זה נכנס להגדרת החירות. המקור השני לרצון הוא המקור המותנה. למשל, כאשר אני מבקש להוציא תכנית אל הפועל. רצון זה עומד כחיץ ביני לבין העולם. עלי להגשים את התוכנית ויהי מה. התוכנית עצמה ניצבת מחוץ לשיח העכשווי ומגדירה לי מה אני "רוצה". באופן כללי יותר ניתן לומר שהרצון עצמו אינו חופשי ומכאן היותו מותנה. נקודה אחרונה זו זקוקה עוד להבהרה אך בשלב זה אשאיר אותה כך.
מושג החירות כפי שאני מבינו בהקשר חברתי הוא דבר הדדי. ככל שאדם מסוגל יותר לתת חירות לעצמו כך הוא מסוגל יותר לאפשר חירות לאנשים סביבו, ולהפך. היכולת לאפשר חירות לאדם האחר היא למעשה היכולת לכבד את האדם האחר. לכבד את זכותו להיות, לכבד את מסוימותו, את שונותו, לכבד את זכותו לתפוס נפח ואת זכותו להיות לבד. וכל זה יוצר ביחד את התנאי לאפשרות שלי לפגוש את האדם האחר ולהכירו הכרה פנימית.