המילה "פעילות" יכולה להטעות, כביכול העיקר בה הוא פעולת האדם – התנהגות שהוא מוציא מעצמו, ומפעיל אותה על העולם באופן חד-כיווני. ובאמת, נכון יותר להתייחס לפעילות כעניין דו-סטרי – שיחה שהוא משוחח עם העולם – שואל ומקבל תשובה ושואל שוב. הוא בתוך הפעילות (ולא הפעילות בתוכו).
והפעילות, כשיחה, היא הדרך שבה אנו לשים את העולם לכדי משמעות. אם רק היינו פסיביים לקבל, או רק אקטיביים להוציא לפועל, לא הייתה נוצרת משמעות.
משמעות, כפן של הנוכחות (Qualia), היא הממשות שאנו חיים בה. אנחנו לא מתגוררים בעולם הפיסי, אנחנו מתגוררים בפרקטיקה שלנו, המהווה את גבולות האומוולט שלנו.
אנחנו מבינים את מה שאנחנו לוקחים חלק בייצורו באופן אקטיבי. אנחנו מבינים (קולטים, חשים, מתוודעים, מתחברים, יודעים) לא דרך עצם העובדה שדבר נתקל בנו, אלא דרך הפעילות היוצרת שלנו עליו. רק שצריך להבין נכון את מהות האקטיביות הזו, אין מדובר רק בעצם העובדה שהגוף פעיל (ולא פסיבי), אלא שהוא פעיל ממקורו העצמי – מן האותנטיות היוצרת של מישהו שיש לו עניין ואכפתיות בעולם, והוא שואל שאלה. האקטיביות הזו יכולה להיות לפעמים גם מאוד נייחת כלפי חוץ – אבל יש שם מישהו מתעניין, שואל, רוצה להבין – שהוא הסוכן מייצר המשמעות. לתשובה יש משמעות כשיש שאלה. אחרת זה סתם, סותם, סתום.
* * *
האויב הגדול ביותר של הפעילות איננו אי־העשייה (הבטלה) אלא העיסוק בעשייה. ועם זאת, זה נכון לפעמים, שכאשר עושים (אפילו באופן מכאני) גם יכול להתגלות עניין.
אז העניין (אכפתיות) הוא הלב של הפעילות, הוא מגלם את נקודת הייחוד, את החַיּוּת המבקשת להביע את עצמה ובכוחה להפוך גורל לייעוד. ללא העניין האותנטי, אין פעילות. אבל מאין צומח העניין? נדבר על זה בהמשך.
העניין מגלם את עוצמת החיות ושאיפת הייחוד הערנית של כל יחיד. מידתה של תשוקה זו קשורה בביטחון העצמי – במידה שהאדם מוכן לראות בעולם מצע לפעילותו. יש כאלה שנמנעים (מסרבים?) לפעול. הם חוששים להשאיר חותם בעולם, חוששים "לתפוס מקום", חוששים שחלקים של עצמם יהיו מוטלים ללא שליטה מחוץ להם. זה כמעט כואב להם פיסית. הם נסוגים פנימה. לאחרים יותר נוח ליצור בתוך העולם.
בפעילותו היוצרת עושה האדם מקום לעצמו בעולם. זו דרכו להתנחל בממשות, ולשלוח שורשים במציאות. כשהוא יוצר הוא רואה את בבואתו בעולם והיא מבשרת לו את מקומו ונוכחותו. הוא משפיע ומושפע חזרה. האדם מגלה את עצמו דרך האינטראקציה שלו עם העולם – במידה רבה הוא הינו אינטראקציה זו.
* * *
וחשוב להדגיש שבפעילות יצירתית אנחנו לא מדברים בהכרח על פעילות אומנותית. אומר דוד בן יוסף: כינור או כיור. אין זה משנה. מה שמשנה זה המקום שבו האדם הופך ממְסֻפָּר למְסַפֵּר (מצרכן פסיבי ליצרן אקטיבי). משמע, שהאותנטיות של הבעתו משמיעה את קולה ומקבלת הד חזרה, הד לא רק לפיסיות המעשה שלו, אלא גם לניצוץ הלבי שלו. זו הדרך שבה הוא מתוודע לעצמו. זו תנועתו ופעילותו בעולם שמחזירה הד ומבשרת לו את ממשותו. תארו לעצמכם אדם שהיה שוטף כלים והכלים הו נותרים מלוכלכים כשם שהיו – כמה זמן הוא היה מסוגל להתמיד בכך? אבל כשהוא מנקה צלחת – הצלחת הנקייה כביכול היא התשובה שהוא מקבל לפעילותו (ובאמת היא מרכיב בלתי נפרד מפעילותו). אז כמובן אפשר לשטוף כלים רק באופן מכאני, אבל אפשר גם לרוות עונג מכך – זה קשור לכוונה ולמידת העניין. הכלי הרחוץ הוא ההבדל שעשה האדם בעולם והוא התשובה וההסכמה למי שהנו. עד גבול מסוים. הרבה קשור לרצון וליכולת שלו להתמסר.
ויש להבחין בין המרכיבים ההרגלים בפעילות לבין המרכיבים היצירתיים. בכל פעילות יש המון הרגל – זה חלק מן התנופה שלה, ומהווה את עיקר הגוף שלה. אבל אם היה רק הרגל, לא הייתה פעילות. זה היה נעשה לעשייה מכאנית, שטעמה, היה נוטה להתהפך לעיסוק בעשייה. והערך הנוסף מעל ההרגל, קשור בהבעה – ברצון להגיד משהו, בייחודיות ובקולה. זו היא שבסופו של דבר גם תיתן להרגל את משמעותו. שוב יש לומר – ההבעה מובילה יכולת.
ויש שיווי משקל בין מרכיב ההרגל למרכיב היצירתי התומך ביצירתיות במיטבה. יצירתיות בלבד היא כאוטית ואינה מעמיקה, הרגל בלבד הוא מכאני ואינו מעמיק. זהו גם שיווי המשקל בין האיכות הסטטית לאיכות הדינאמית, בין הקבוע למשתנה, הרקע והמוקד.
* * *
לפעילות, יש ממד של עומק. אפשר לזהות את ממד העומק על פי החוויה הסובייקטיבית או על פי סימנים חיצוניים, או הגדרה מושגית. בחוויה הסובייקטיבית, משהו קורה לזמן, לתחושת האני, לנשימה. זה כמו לבקר בארץ אחרת, יוצאים מן הצד השני של הפעילות עם סוג של תחושת שובע, השלמה שאכן לזמן מה היינו במקום אחר, וכעת חזרנו. פעילות עמוקה מביאה עמה שקט גם כשהיא לכאורה רועשת. יש בה משהו אוסף, ובמובן מסוים האדם מרגיש ששוב אין זה הוא שפועל – הוא מתמסר לדבר מה שמתחיל לקבוע בשבילו. זו השיחה שאוספת אותו אליה. הוא לא בוחר באופן מכאני ומראש, כסוג של סלקציה. הוא בוחר כחבירה, ולבחירה הזו כביכול אין ברירה – זה הדבר הנכון לעשות. ועם זאת, אין חירות עמוקה מזו. זו החירות היצירתית. המקום שבו הרגע הבא אינו מוכתב על ידי הרגע הקודם כתגובה מכאנית שלו, אלא הוא מהווה את הפרי היוצר שלו – המקום בו מתחדש הזמן, והאדם, במובן הזה, נעשה שותף בבריאה. החדש הזה מרענן אותו, מחדש אותו, ומבריא אותו, בעצם השתתפותו של האדם בזרמו היוצר.
בפעילות, אם כן, מותך האני אל תוך העשייה ושוב אין להפריד ביניהם. ועם זאת, כאן מקבל האני את ביתו העמוק, המבדיל אותו מן האגו. שוב – לפעול באופן עמוק זה להסכים להתנחל בממשות. אנשים שנשארים מסוגרים בדלת האמות של אי־פעילותם, סובלים הרבה. אין להם, לכאורה, דרכים להבעה, צינורות לביטוי, דרכים להתחדש, שפה להיות בעולם. כל עשייה שיש בה כוונה, אפילו זעירה, יכולה להציל (ריפוי בעיסוק).
למעשה, הפעילות העמוקה היא קול דממה דקה – והיא מצילה מן החברתיות ומן האגו (המיוחדות) שהוא נקודת הגיבוש שלה.
ועוד בניסוח אחר, פעילות עמוקה היא התגלות החיבור, ההיתאמות לאלוהים – כביכול האדם נעשה לצינור שדרכו הבריאה יוצרת את עצמה, ואגב כך גם מבריאה את הצינור.
בפעילותו, הילד מגלה את כוחו, אבל יותר מכך, הוא מגלה את כוחו לשוחח עם המציאות. הוא מבין מי הוא באופן מעשי, ומזהה את מקומו בעולם. במידה ובפעילותו בא לידי ביטוי אותו צד יוצר, אותנטי, מחדש, ייחודי, הוא גם מגלה את מקומו ככזה בעולם, ולומד להכיר את ייעודו.
הפעילות, כמהלך שלם, היא ציר מאחד שסביבו יכול גם אדם "מפורק" למצוא מחדש את אחדותו.
* * *
אפשר להתייחס לעומק הפעילות כממד רציף – יש פעילויות מאוד עמוקות, קצת פחות עמוקות, ומאוד לא עמוקות. כשפעילות עמוקה היא יוצרת היררכיה בין דמות לרקע, בין עיקר לטפל, למעשה היא מארגנת את כל העולם מחדש מסביב למרכז. המרכז הזה הוא לב הפעילות, לב המעשה, לב העניין. ומאוד קשורה, כמובן, בכוונה של הפועל – מה הוא עושה בפעילותו.
בפעילות עמוקה יש את הקסם הזה שכביכול העולם מתכופף אל האדם כדי לעזור לו בפעילותו. זה קשור למיקוד הגדול ולאופן שבו מתארגן העולם מסביב למיקוד. אדם שפועל לעומק יכול לזהות ממרחק דברים שמסייעים לפעילותו, ומנגד להתעלם לגמרי ממסיחים, שבזמן אחר היו מפרקים אותה. דומה שהדברים החשובים כמו נמשכים אליו מעצמם ותומכים בפעילותו.
ניתן להתייחס לפעילות עמוקה גם כפעילות עם תנופה רבה. בתנופתה היא שואבת אליה את מה שהיא זקוקה לו להמשך פעילותה. היא כל הזמן יונקת חומר גלם לצורך הפעילות.
במטפורה אחרת אפשר לומר שפעילות עמוקה יוצרת קרום בררני סביבה. מה גודלו של קרום זה, את מה הוא מקיף ואת מה לא? – זה הרבה קשור גם בכוונה וגם בסביבה. זו יכולה להיות פעילות בת חמש דקות או בת מספר שעות או אפילו חודשים. כמובן, הקרום מתנהג קצת אחרת בכל אחד מן המקרים הללו.
* * *
לפעילות יש מקצב משלה: כמו כל תנועה, לוקח זמן עד שהיא מגיעה לתנופה, ובסופו של דבר מגיע הרגע שגם התנופה הזו דועכת ומשלימה סיבוב. יכול להיות שהיא תתלקח מחדש לעוד סבב, אחרי הפסקה. דברים שונים פועלים אחרת עליה בשלבים שונים של מקצבה. למשל, בהתחלה, הפעילות הרבה יותר רגישה להפרעות, עדיין אין מספיק מיקוד ותנופה. לכן, זווית הכניסה לפעילות היא חשובה, כמו גם מאגר התנופה הקודם.
בכל פעילות יוצרת יש אתגר וחיכוך. זו מהותה של שיחה. אם הייתה רק חלקה לא הייתה משמעות נוצרת. וכך, אותו דבר עצמו יכול להיות חסם של הפעילות או חומר גלם שלה. ומה שיבחין בין הדברים הוא התנופה. כשהתנופה גדולה היא כובשת את המחסום והופכת אותו להבעה, כשהתנופה חלשה יותר, המחסום עוצר את תנופת ההבעה. מאוד דומה למדורה ששמים עליה יותר מדי עצים כבר בהתחלה.
* * *
העניין, שהוא המנוע של הפעילות, לא צומח יש מאין. זו אינה יוזמה שצומחת רק מבפנים מתוך סקרנותו המקורית של הפועל. תמיד היא המשך של משהו ומשובצת בתוך הקשר רחב המעניק לה את האנרגיה שלה, שאריות של תנופה קודמת, פעילות קודמת, של אנשים אחרים או של האדם עצמו. ובמה שנוגע לפעילות אנושית, הרבה מזה קשור בהקשר החברתי ובדמיון האנושי. שניהם מהווים את ענן המשמעות הרחב שמתוכו צומחות הפעילות, ואל תוכו היא גם מביאה את פירותיה. הרבה פעמים עניין נולד, אם כן, מתוך מעורבות – ובין היתר מתוך מעורבות בעשייה, בנתינה, בשייכות. האמירה "שום דבר לא מעניין אותי".
וכמובן, יכולים להיות כל מני סוגים של מניעים לפעילות, ומניעים אלה פועלים עליה אחרת ללבותה או לדכאה. למשל, במחקר אחד נתנו לילדים מטבע כסף כל פעם שציירו ציור. וזה אמנם עודד אותם זמן מה לצייר, אבל אחרי שהפסיקו לתת מטבעות, הם הפסיקו לצייר, וגם אלה שקודם לכן ציירו מאהבתם לציור, איבדו עניין לזמן מה. הצורך בהבעה – משמע בהגשמת הייחודיות – הוא הלב של פעילות היוצרת.
זה לא אומר שלא יכולה להיות לפעילות מטרה חיצונית. אבל בפעילות עמוקה מווסתת המטרה כך שהיא לא בולעת את הפעילות, אלא מהווה את ממד המתח שבה – טונוס היציבה שלה, התירוץ שסביבו היא יכולה לקרות. בכל מקרה פעילות היא קצה פתוח (זה הממד היצירתי שבה). הרגע החדש אינו תולדה מכאנית של הרגע הקודם, אלא מחדש את הזמן. אז במובן הזה המטרה היא לא סוף הדרך אלא רעיון או מחשבה או תוכנית המהווים תרוץ כאן ועכשיו.
הדינאמיקה של הפעילות קשורה ביכולת הזו להתמקד לאורך זמן רציף. התמקדות שאינה מתעלמת מן הסביבה, אלא מפרשת אותה מחדש לצורך התמקדותה. בו בזמן היא נדרשת לתשומת הלב הממוקדת ולמבט הסוקר.
פעמים רבות ההיבטים החברתיים מושכים החוצה מן הפעילות. מצד שני, הם גם יכולים להות את ההשראה שלה, הבמה שלה, ושורשי העניין שלה. הרבה קשור בטיבה של החברתיות – הישרדותית או עושה מקום.
כאשר הסביבה יכולה להתארגן נכון מסביב לפעילות על פי מקצבה הטבעי, היא יכולה לתמוך בפעילות שתלך לעומק. למשל, כשאדם ניגש לפעול עם אורך הרוח הנכון, תחושת הזמן והקצב הנכון, זה יסייע בידו להביא את העניין לידי גמר, ולהזין את עוצמתו. ילדים קטנים, זקוקים לפעילות קצרת טווח ומבוגרים יכולים יותר.
מה היא, אם כן, התארגנות זו? הייתי אומר שסביבה תומכת פעילות מכילה את המרכיבים הבאים ביחס הנכון – כלים, חומרים, השראה, במה. מתוך זה כדאי גם להתייחס לכוחות החברתיים ולאופן שבו הם תומכים ומעכבים את הפעילות, מבפנים ומבחוץ.
ומדוע לפעמים מתקשים ילדים בגיל תשע לפעול? מה מהות המשבר בגיל הזה?